שו"ת רבי עקיבא איגר/א/קעז

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שו"ת רבי עקיבא איגר א קעז

סימן קעז

לבן דודי הגאב"ד דק"ק האלבערשטאדט הרב רבי עקיבא נ"י.

מה דהקשה ידידי ש"ב נ"י בחולין (דף ק') כי אצטריך קרא לר"א, א"כ מנ"ל דאמ"ה נוהג בב"נ מכח דנאמרה ונשנית הא למלתייהו נשנית לאקושי לדם, ומעכ"ת כתב לתרץ וליישב ג"כ קושיית הרשב"א בחי' במה דמשנינן כי אצטריך קרא לר"א. הא לר"א נמי לא לבעי קרא דתיפוק ליה מה"ט נמי. דהא משמע דכ"ע מודין באיסור שנוהג בב"נ שחל אשאר איסורים. וכדמשמע מדאמרו רבנן לר"י וכי לבני יעקב נאסר וכו'. דאלמא אלו נאסר לב"נ היו מודים לר"י. וליישב בחדא מחתא גם קושיית הראש יוסף. דהקשה דמאי פרכי' לר"י למ"ל קרא. הא י"ל דאצטריך קרא לאפוקי דלא נדרוש מי שבשרו מותר והיינו ביסוד מונח בכוונת תוס' ר"פ ג"ה (ד"ה אלא וכו') דמסברא לא פקע. היינו מכח סברת מי איכא מידי. דכיון דאין בגידין בנ"ט ליכא בישראל איסור טומאה. ולפ"ז י"ל דמה דמשנינן כי אצטריך קרא לר"א היינו באמת לאפוקי דרשא דמי שבשרו מותר. וכקושיית הראש יוסף דדוקא בג"ה אלו הי' נאסר לבני יעקב לא הוי דרשינן מי שבשרו מותר משום מי איכא מידי. אבל באמ"ה דאסור לישראל משום טומאה ל"ש מי איכא מידי. ומיושב קושיית הרשב"א, אבל לר"י פריך שפיר למ"ל קרא דל"ל דלאפוקי מי שבשרו מותר. דהא ר"י ס"ל יש בגידין בנ"ט, ואעפ"כ ס"ל דנוהג בטמאה. הרי אע"ג במקום דליכא מי איכא מידי, לא דריש מי שבשרו מותר. א"כ ממילא מיושב קושיא, דלר"א הא למלתייהו נשנית. דהא אלו לא נשנית ולא הי' נכתב הקרא דלא תאכל הנפש עם הבשר לא הי' צריך ההיקש לדם דהא לא הי' שום מיעוט למעט טמאה, עד דצריך ריבוי. דרק לפי האמת דכתיב ל"ת הנפש צריך ריבוי, לאפוקי דלא נימא מי שבשרו מותר. עד כאן דברי מעכ"ת מדבריו נראה דכוונת הרשב"א בקושייתו דהא מדס"ל לרבנן דאלו הי' ג"ה נאסר לבני יעקב הי' נוהג בטמאה. ומוכח דמכח זה לא דרשינן בג"ה מי שבשרו מותר. א"כ באמ"ה דנאסר לב"נ לא נדרוש מי שבשרו מותר אבל באמת אין זה כוונת הרשב"א, דא"כ אמאי לא הקשה הרשב"א ביותר על החכמים דס"ל דאינו נוהג בטמאה משום דרשא דמי שבשרו מותר, הא בג"ה לא דרשינן הכי לכ"ע אלו הי' נאסר לבני יעקב. א"ו נראה דזהו אינו קושיא. די"ל דבג"ה דכתיב סתם לא יאכלו את ג"ה ולא נזכר כלל מן בשרו. ולא דרשינן כלל מי שבשרו אסור. ולא דרש כך בג"ה רק ר"ש וטעמא דרבנן דסברי דג"ה אינו נוהג בטמאה, היינו משום דאין איסור חע"א. דלפי האמת דמסקינן ר"פ ג"ה דחכמים ס"ל יש בגידין בנ"ט טעמא דמתני' בפשוטו משום דאין דאיסור חע"א. אבל לא דרשינן כלל בג"ה מי שבשרו רק באמ"ה דכתיב עם הבשר משמע דבשר לחודיה שרי. אלא דקושיית הרשב"א היה דמה משני כי אצטריך קרא לר"א הא מ"מ מסברא איסור חל ע"א. דהא חזינן דגם רבנן דר"י אלו היה ס"ל דלבני יעקב היה נוהג בטמאה ול"א דאין אחע"א לפי האמת דמתני' סבר יש בגידין בנ"ט ואי דצריך הקרא לאפוקי דלא נדרוש מי שבשרו מותר, דא"כ גם על ר"י לא פריך, די"ל ג"כ הכי, ומה דס"ל דג"ה נוהג בטמאה, אין ראיה. דהא י"ל דבג"ה דלא נזכר בקרא מן בשרו לא דריש מי שבשרו מותר. כדמוכרחים לומר דלר"י הקרא לאפוקי מדרשא דחכמים. א"כ גם לר"א יקשה. זהו תורף כוונת רשב"א (ומ"מ לא הבנתי הקושיא דהרשב"א, דמה בכך דחכמים דר"י ס"ל ג"כ דאלו היה נאסר לב"י היה ג"ה חל אטמאה. והיינו דס"ל דהוי איסור חמור. הא מצינו דיש תנאים דס"ל אפי' באיסור מוסיף אין א"ח ע"א א"כ מכ"ש דחמיר לא מהני, א"כ י"ל דר"א ס"ל דל"א מוסיף ומכ"ש חמור אלא דהיה מקום למעכ"ת לשייר דרך לעצמו. דאין חילוק לענין דרשא דמי שבשרו מותר. בין קרא דג"ה ובין קרא דאמ"ה ומ"מ ליכא קושיא דרבנן אדרבנן. דדוקא בג"ה אלו היה נאסר לב"י לא היינו דורשים מי שבשרו מותר למעט טמאים. משום מי איכא מידי. אבל באמ"ה שפיר דרשינן ומש"ה פרכינן על ר"י למ"ל קרא ל כיון דסבר יש בגידין בנ"ט ול"ש ביה מי איכא מידי. ואפ"ה לא דריש בג"ה מי שבשרו מותר. אם כן גם באמ"ה ל"ש למדרש כן ומשני דאצטריך קרא לר"א והיינו לאפוקי מדרשא דמי שבשרו מותר אמנם זה אינו, דהא מסקינן ר"פ ג"ה דרבנן סברי יש בגידין בנותן טעם.. ואעפ"כ אלו היה נאסר לב"י היה ג"ה נוהג בטמאה ולא דרשינן מי שבשרו מותר ויקשה על רבנן דאמ"ה, ומוכרחים לחלק בין הדרשות דבג"ה לא כתיב עם הבשר וכנזכר לעיל:

אולם יש לקיים במקצת דברי מעכ"ת ני' ובקיצור יותר. וא"צ לבא מדין מי איכא מידי והיינו דעל הקושיא דרבנן אדרבנן נימא באמת כתירוצו דהרשב"א דרבנן לדבריו דר"י קאמרי. והיינו דהם סברי דאף אם היה נאסר לב"י. לא היה נוהג בטמאה מדרשא דמי שבשרו מותר. אלא דאמור לטעמיה דר"י דל"ס לדרשא מי שבשרו דמ"מ נימא דאין איסור חל על איסור דלא הוי חמור דלא נאסר לב"י. ובזה עולה יפה דברי מעכ"ת על קושיית הראש יוסף ועל קושייתו. דלר"א הא למלתייהו נשנית. והיינו בקיצור דר"א צריך קרא רק למעט דרשא דמי שבשרו מותר. אבל על ר"י פריך שפיר דהא ס"ל דג"ה נוהג בטמאה ולא ס"ל דרשא דמי שבשרו מותר:. וביותר דאין זה נגד הרשב"א הנ"ל. והיינו כפי דברינו הנ"ל בכוונת הרשב"א. דקושיית הרשב"א היה כיון דמוכח ע"כ דיש חילוק בדרשא דמי שבשרו מותר בין לישנא דקרא דאמ"ה ובין לישנא דקרא בג"ה. דאל"כ יקשה דרבנן אדרבנן וכנ"ל. וכיון דמוכח כן מדפרכינן על ר"י למ"ל קרא ולא משנינן דאצטריך קרא לאפוקי מדרשא דכל שבשרו מותר. דאף דלא דריש כן ר"י בג"ה מ"מ דריש כן באמ"ה. מוכח דלא ניחא להש"ס לומר דצריך הקרא לאפוקי דרשא דחכמים דכל שבשרו מותר. מש"ה הקשה דא"כ גם לר"א ל"צ קרא דהא אם איסורו לב"נ לכ"ע חל האיסור על איסור דטמאה אבל לבתר דמתרץ הרשב"א דחכמים לדבריו דר"י. שפיר י"ל דאין חילוק לענין דבשרו מותר בין קרא דג"ה לאמ"ה. דהא דרבנן אדרבנן ל"ק. די"ל דרבנן באמת בג"ה אף אלו היה נאסר לב"י. היינו ממעטים מדרשא דמי שבשרו מותר. אלא לדבריו דר"י קאמרי. א"כ שפיר י"ל דפרכת הש"ס על ר"י. היינו דלדידיה ליכא למימר דאצטריך קרא לאפוקי דרשא דכל שבשרו מותר. דהא ר"י ע"כ לית ליה להך דרשא מדסבר דג"ה נוהג בטמאה. ומשני דאצטריך קרא לר"א, והיינו לאפוקי מדרשא דכל שבשרו מותר ונתקיימו בזה דברי מעכ"ת:

מ"ש ידידי ש"ב ני' דמ"מ אין תירוצו מספיק על קושייתי. ששמע בשמי דלרבנן דממעטין טמאה מדרשא דכל שבשרו מותר א"כ למלתייהו נשנית למעט טמאה. ולא הוי נאמרה ונשנית והא ליכא למימר דהא דאצטריך קרא למעט טמאה. היינו כיון דנוהג בב"נ הוי איסור מוסיף. אבל אלו לא נשנית ולא היה נוהג בב"נ ממילא לא בטמאה דא"א חע"א ואף דמ"מ היה חמור דהיה נוהג בב"נ קודם מתן תורה. י"ל דס"ל דאיסור חמור אינו חע"א. ורבנן דהשיבו לר"י דלא נאסר לב"נ. היינו לדבריו דר"י. הא מ"מ למ"ש תוס' שבועות (דף כ"ג) דעל חצי שיעור חל איסור וכן פסק הרמב"ם. א"כ אף אם נוהג בב"נ ולא הוי מוסיף. מ"מ באמ"ה בכזית בשר ועצמות היה מדינא חל טמאה. דמצד טמאה הוי חצי שיעור ואצטריך קרא דמי שבשרו מותר למעט טמאה. והדרא קושיא לדוכתיה דלמלתייהו נישנית. עד כאן קושייתי:

הנה בפשוטו לק"מ, ואדרבא קושיית מעכ"ת יעמוד במקומו, ולא יספיק תירוצו דמעכ"ת. והיינו דבפשוטו קושייתי לק"מ, דאף אם לא היה נשנית היינו ממעטים טמאה מקרא דגבי ב"נ דכתיב אך בשר בנפשו, משמע דוקא היכא דבשרו בלא נפשו שריא. ומה"ט נסתר תירוצו דמעכ"ת על קושייתו, דלר"א אף אלו לא נשנית קרא לא תאכל הנפש עם הבשר. היה צריך קרא לרבות עמאים דלא נמעט מקרא דב"נ אך בשר בנפשו מי שבשרו מותר אבל קושייתי הנ"ל כך היה. והיינו דמ"ש מעכ"ת ני' בכוונת תוס' ר"פ ג"ה. דמסברת מי איכא מידי אתינן עלה. אף דכ' כן הגאון בעל ספר עצי אלמוגים. בספרו מעין החכמה בתחלת הספר. והוכיח כן דאם לא כן איך דרשו חכמים גבי אמ"ה מי שבשרו מותר, הא לב"נ נאסר. אע"כ דרק בג"ה אמרינן כן משום מי איכא מידי עיי"ש [ובאמת להרשב"א הנ"ל דרבנן לטעמיה דר"י קאמרי ליכא הוכחה] אבל לא נראה כן. לא מבעי' לדעת מהר"ש יפה. הובא בפרשת דרכים (דרך האתרים דרוש א'] דמה דאמרינן דמפרכסת מותר לבני נח משום מי איכא מידי היינו משעת מתן תורה ואילך דהותרה לישראל מפרכסת, הותר גם כן לב"נ משום מי איכא מידי, אבל מקודם היה אסור מפרכסת, הרי דס"ל דשורש סברת מי איכא מידי. היינו דבשעה שהותר לישראל ל"ש שיהיה אסור לב"נ, אבל מקודם לכן ל"ש מי איכא מידי, א"כ ממילא בג"ה בטמאה ל"ש כלל דמשום דמי איכא מידי כיון דמקודם נהוג אמ"ה בטמאים ע"כ דגם לישראל נוהג משום מי איכא מידי, דהא מעידן דהותר לישראל פקע כל דין ג"ה מב"נ וליכא שעה דלב"נ אסור ולישראל מותר, אלא אף לדעת הרא"ם והסכים עמו המ"ל שם. דמי איכא מידי היינו בשעת מתן תורה יצאו לקדושה חמורה ולא להקל עליהם במה שהיו אסורים מקודם. ומוכח דמעולם לא היו אסורים במפרכסת. מ"מ כמו דחזינן במפרכסת דמכח דהותרה בשעת מתן תורה מוכח דגם מקודם היו מותרים. ה"נ נימא בג"ה נקיים הדרש דמי שבשרו דג"ה אינו נוהג בטמאים. ומוכרח מזה באמת דגם קודם מ"ת לא היה נוהג בטמאים ובההיא ענינא ראיתי מלתא דתמיה במ"ל (פ"י ה"ז מהל' מלכים ד"ה ודע וכו') שכתב הרב המגיה והנראה דס"ל לרש"י כיון דלמשנה אחרונה חציו עבד חייב. ע"כ קרא דאת פני האדון אצטריך למעוטי עבד גמור וכו'. ודברים אלו אין להם שחר. וכי המ"א מחולקת עם המשנה ראשונה בדין. הלא גם למשנה אחרונה ס"ל דקודם שתקנו דכופים את רבו היה הדין דפטור. אלא דלבתר דתקנו דכופין מפני תיקון העולם, ממילא אין לו אדון א' וחייב. וא"כ הקרא שפיר את פני האדון ד' למעט חציו עבד דקודם התקנה היה פטור. וגם אפילו לאחר התקנה נפקא מינה באם הוא סריס דאין כופין את רבו]:

ולזה רגיל הייתי לפרש לי דברי תוס' כך. דבג"ה דלא נישנית בסיני ונעקרה האזהרה שנאסרה לב"נ וניתן לישראל בזה אמרינן דאותה אזהרה כיון דכשנאמרה לב"נ היה האזהרה אף על הטמאים. אף לאחר שנעקרה האזהרה מב"נ וניתן לישראל אותה אזהרה עצמה לא נשתנה מפירושו דהך קרא מדמעיקרא אבל באמ"ה דנישנית לישראל. שפיר אמרינן דבהך אזהרה שנאמרה ביחוד לישראל פירושו מי שבשרו מותר ועל יסוד זה בניתי קושייתי דלרבנן נימא למלתייהו נישנית למעט טמאה. דאלו לא היה נישנית לא היה אפשר למעט מקרא דב"נ בשר בנפשו. דהא הך אזהרה דמקודם כשהיתה לב"נ היו גם טמאים בכלל לא נשתנה פירושו כשנעקרה מבני נח וניתנה לישראל. משום הכי נישנית אזהרה ביחוד לישראל למעט טמאים. זהו קושייתי ואך מ"מ אין התמיה חזקה כ"כ. דלמ"ש הרשב"א דרבנן לדבריו דר"י קאמרי. י"ל דאינהו ס"ל אף דהיכא דאותה אזהרה דלב"נ נעקרה מהם וניתן לישראל ממעטים טמאים דהשתא טמאים אין בשרו מותר אלא דלדבריו דר"י קאמרי דלא נאסרה לב"י. ומזה נתבאר דאין קיום לדברי מעכ"ת בישוב קושיית ראש יוסף, דהא שפיר מצי לשנויי דצריך קרא לאפוקי דרשא מי שבשרו מותר. דמה דלא ס"ל לר"י גבי ג"ה הך דרשא היינו דאותה אזהרה עצמה לא נשתנה פירושו. אבל באמ"ה דהוי אזהרה ביחוד לישראל שפיר היינו ממעטים טמאה וממילא נשאר ג"כ קושייתו דרומ"פ דלר"א הא למלתייהו נישנית לרבות טמאה. דהא ל"ל דהקרא אצטריך רק לאפוקי שלא נדרוש מי שבשרו מותר. דא"כ גם לר"י הו"מ לשנויי כן:

ובעיקר קושייתו נ"ל. דהרי בסנהדרין (דף נ"ז) דקתני ר"ח אומר אף על הדם מן החי. ר"א אומר אף על הכלאים, משמע דר"א מוסיף וס"ל ג"כ דב"נ מצווה על דם מן החי, וע"כ הא דנשנית בסיני. היינו דגם בקרא דרק חזק לבלתי אכול הדם דרשינן ג"כ לדם מן החי וכדאיתא שם (דף נ"ט ע"א) הרי חזינן דלר"א אף דדרשינן לקרא דרק חזק לדם מהחי. מ"מ דרשינן נמי מזה ההיקש דכל שאתה מצווה על דמו, א"כ אף אילו לא נישנית אמ"ה היינו דורשים דרשא דכל שאתה מצווה על דמו מקרא דבני נח דבשר בנפשו דמו ובזה מיושב קושיית תוס' סנהדרין שם (דף נ"ט ע"א ד"ה ורבנן לדם הקזה וכו') והיינו לרבנן דס"ל דבשר בנפשו דמו למעט דם שרצים ולא אתיא לאיסור דם. אם איתא דס"ל דרשא דקרא דרק חזק להיקשא דכל שאתה מצווה על דמו, ישאר הקושיא דמנ"ל דאמ"ה אסור לב"נ הא למלתייהו נשנית להך היקישא. ממני שארו ידידו ואוה"נ:

עקיבא

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף