אוצר:מיזמים/חדש על ה(מ)דף/נדרים/עז

יום שלישי י"ז טבת תשפ"ג - מסכת נדרים דף עז

גדר הפרת אב ובעל והתרת חכם

ביאור הראשונים ש'הפרה' שייך במכאן ואילך ו'התרה' במותר מעיקרו

בנדרים (עז:-עח.) איתא: אמר רבי יוחנן, חכם שאמר בלשון בעל ובעל שאמר בלשון חכם לא אמר כלום, דתניא "זה הדבר" – החכם מתיר ואין בעל מתיר כו' תניא אידך "זה הדבר" – בעל מפר ואין חכם מפר כו'.

ופירש הר"ן: חכם שאמר בלשון בעל, דהיינו 'מופר ליך', ובעל שאמר בלשון חכם שאמר 'מותר ליך'. לשון בעל מפורש הוא בכתוב דהיינו לשון הפרה [ככתוב 'והפר לה' וכיו"ב], ולשון חכם דהוי מותר ליך משמע ליה מדכתיב 'לא יחל דברו', כלומר לא יעשה דבריו חולין, ודרשינן אבל אחרים מוחלין לו שעושין אותו חולין, ובחולין 'מותר' שייך למימר בהו. ומוסיף הר"ן ומביא מדברי הירושלמי שחכם יכול לומר גם 'אין כאן נדר, אין כאן שבועה'. וסיים: ולפי זה משמע לי דלישנא ד'מיפר' שייך 'מכאן ואילך', ולישנא ד'מותר' בדבר שהיה 'מותר מעיקרו' [ועמדו המפרשים לפרש מדוע רק לפי דברי הירושלמי יש לפרש חילוק זה שבין לשון 'הפרה' ללשון 'התרה'].

וכ"כ הרא"ש: חכם שאמר בלשון בעל, בלשון הפרה, לא אמר כלום, דהפרה משמע מכאן ולהבא וב[ל]א טעם, כמו 'ואת בריתי הפר'. וכן בעל שאמר בלשון התרה לא אמר כלום, כדי ליתן חילוק בין הפרת בעל להתרת חכם. ובהמשך דבריו: חכם מתיר כדכתיב 'לא יחל דברו', ודרשינן הוא אינו מיחל אבל אחרים מוחלין לו, דמשמע שעושה דבריו חולין 'ומתירן מעיקרן'.

גם בגמרא בבבא בתרא (קכ:) מובא חילוק זה בין חכם לבעל, שהחכם הוא לבדו מתיר, והבעל מפר. וכתב הרשב"ם דהחכם מתיר "וטעם יש לדבר, לפי שהחכם אינו מתיר ביום שמעו כמו בעל בלא טענה, אלא על ידי שמוצא לו חרטה ועקר את הנדר מעיקרו, הלכך לא שייך ביה לשון הפרה אלא לשון התרה שהתיר לו איסור על ידי הוראה וטענה גמורה, אבל בעל מיפר לאשתו... וכל דבר הנעקר ומתבטל בלא טעם קרוי הפרה". והרמ"ה שם פירש אף הוא בדרך זו שהחכם עוקר למפרע, ומעיקרו מותר, אבל בעל אינו עוקר למפרע ושייך לשון הפרה.

ביאור הרמב"ם ש'הפרה' מורה על ביטול מעיקרא ו'התרה' על סילוק דינה מן העתיד

אמנם הרמב"ם בפירוש המשניות (נדרים פ"י מ"ח), כתב וז"ל: אם אמר החכם לאותו שמתיר נדרו 'מופר לך' או מה שמורה על זה הענין, או שאמר הבעל לאשתו 'שרוי לך' או משמעו זאת הכוונה – הרי זה אינו כלום, לפי שהם אמרו: חכם שאמר בלשון בעל ובעל שאמר בלשון חכם, לא אמר כלום. ולשון ספרי: חכם מתיר ואין בעל מתיר, בעל מפר ואין חכם מפר. לפי שענין הפרה ביטול השבועה מעיקרא וכאילו לא היתה כלל וזה לא יעשנו זולתי האב ובעל לפי מה שנתבאר בתורה ובש"ס. וענין השאלה לחכם שאנו קורין אותה 'היתר נדרים' הוא שיתיר השבועה הנקשרת והמחוייבת ויסתלק דינה מן העתיד, וזה לא יעשנו זולתי חכם מומחה או שלשה הדיוטות כמו שזכרנו... ע"כ דברי הרמב"ם.

כך גם כתב הרמב"ם בספר הי"ד (נדרים פי"ג ה"ב): וכיצד מפר, אומר 'מופר' או 'בטל' או 'אין נדר זה כלום' וכיוצא בדברים שעניינם 'עקירת הנדר מעיקרו', בין בפניה בין שלא בפניה. אבל אם אמר לה 'אי אפשי שתדורי' או 'אין כאן נדר' הרי זה לא הפר... שאין האב והבעל מתיר כמו החכם אלא עוקר הנדר מתחלתו ומפירו.

על דברי הרמב"ם תמה הכסף משנה: יש לתמוה דבנזיר (כא:) איבעיא לן, בעל מיעקר עקיר או מיגז גייז. למאי נפקא מינה, לאשה שנדרה בנזיר ושמעה חברתה ואמרה 'ואני', ושמע בעלה של ראשונה והפר לה. אי אמרת מיעקר עקיר – ההיא נמי אשתראי. ואי אמרת מיגז גייז – איהי אשתראי, חברתה אסירא. ומסיק (שם כב.): תא שמע דתניא בהדיא האשה שנדרה בנזיר ושמעה חברתה ואמרה ואני, ובא בעלה של ראשונה והפר לה, היא מותרת וחברתה אסורה, שמע מינה בעל מיגז גייז. וכיון דפשטינן דבעל מיגז גייז היאך כתב רבינו כאן ובסמוך דמיעקר עקר.

עוד מקשה הכסף משנה גם על משמעות דברי הרמב"ם ביחס להתרת חכם: ועוד קשה על מה שכתב רבינו בסמוך 'שאין הבעל והאב מתיר כמו החכם, אלא עוקר הנדר מעיקרו ומפירו' דמשמע מדבריו שהחכם אינו עוקר הנדר מעיקרו, ואילו בפרק המדיר (כתובות עד:) אמרו בפשיטות... שהחכם עוקר את הנדר מעיקרו, רופא אינו מרפא אלא מכאן ולהבא.

ביאור סברת הרמב"ם עפ"ד הכלי יקר בפרשת נדרים

כדברי הרמב"ם מוצאים אנו גם בדברי הכלי יקר (פ' מטות) על הפסוק (במדבר ל ג) לא יחל דברו, שכתב שם וזה לשונו: ומה שהבעל והאב בלשון הפרה, וחכם בלשון התרה, לפי שהאשה יותר רשות בעלה ואביה עליה ממה שכל ישראל ברשות בית דין, על כן המה בלשון המורה על 'ביטול הנדר מעיקרו' כאילו לא היה שם נדר כלל כו', ע"כ. הרי שאף הכלי יקר ביאר שהפרה מורה על ביטול הנדר מעיקרו, וכדברי הרמב"ם, והוא פלא.

אלא שבבואו לבאר את לשון 'התרה' של חכם, מוסיף הכלי יקר דברים ומדבריו יתבארו לנו דברי הרמב"ם, שכתב שהיתר נדרים הוא "שיתיר השבועה הנקשרת והמחוייבת ויסתלק דינה מן העתיד". וזה לשון הכלי יקר: אבל לשון התרה מורה על דבר שהיה נאסר בו מתחילה זמן מה ואותו איסור הותר, כי אינו מופר מכל וכל, שהרי הדבר תלוי בחרטה, ע"כ.

דהיינו שהכלי יקר מבאר שהחילוק בין הפרה להתרה אינו בנוגע לשאלה אם הנדר נעקר למפרע או מכאן ולהבא, אלא החילוק הוא במהות ועומק ההתרה או ההפרה, עד כמה מפקיעות הם את הנדר ומשרשות אותו מעיקרו, שעל כך כתב הכלי יקר שלשון התרה מורה על דבר שהיה נאסר מתחילה זמן מה ואותו איסור הותר 'כי אינו מופר מכל וכל' – היינו שגם עתה שהותר הנדר גדרו הוא 'נדר שנאסר והותר'. וזאת בשונה מהפרת האב ש'האשה יותר רשות בעלה ואביה עליה' ולכן 'המה בלשון המורה על ביטול הנדר מעיקרו – כאילו לא היה שם נדר כלל', דהיינו שהכלי יקר אינו מתייחס לשאלת קיום הנדר בזמן שעבר מקיום הנדר ועד עתה, אלא בשאלת קיום הנדר גם ביחס לזמן העתיד, האם גדרו הוא נדר שבטל מעיקרו או נדר שהותר, שבאב הנדר גם עתה הוא 'כאילו לא היה שם נדר כלל', ואילו בחכם הנדר אף עתה הוא נדר שהיה אסור והותר.

וזו גם כוונת הרמב"ם שהשבועה המחוייבת מסתלק דינה מן העתיד. אין כוונתו שדין השבועה מסתלק רק ביחס לעתיד – שהרי החכם עוקר את הנדר למפרע, אלא כוונתו שגדר ההיתר הוא שבועה מחוייבת שמותרת מעתה, משא"כ הפרת אב ובעל הוא ביטול השבועה מעיקרא 'וכאילו לא היתה כלל'.

ביאור הכס"מ בדעת הרמב"ם שאף בעל עוקר את הנדר למפרע אלא שהנדר חל ופוקע

ובאמת הכסף משנה דרך בדרך דומה, אלא שהוא מחדש שאכן נחלקו הראשונים - הרמב"ם והרא"ש - בדין הפרת אב ובעל, ובעוד ודעת הרא"ש שהבעל אינו עוקר את הנדר למפרע אלא רק מכאן ולהבא, דעת הרמב"ם שגם הבעל עוקר את הנדר למפרע, ומכל מקום חלוק גדר התרת חכם מהפרת בעל, כי החכם במוצאו פתח בנדר נמצא שכאילו היה הנדר מתחילתו על תנאי ולא חל מעולם, ואילו הבעל אף שעיקרתו חלה למפרע, אך גדרה הוא שחל הנדר ופקע.

וזה לשון הכסף משנה: ואפשר לומר דרבינו לטעמיה, שכתב (שבועות פ"ו ה"ה) כיצד, יבוא הנשבע ואומר אני נשבעתי על כך וכך, ונחמתי, ואילו הייתי יודע שאני מצטער בדבר עד כה, או שאירע לי כך וכך לא הייתי נשבע, ואילו היתה דעתי בעת השבועה כמו שעתה לא הייתי נשבע. והחכם אומר וכבר נחמת, והוא אומר לו הן, וחוזר ואומר לו שרוי לך או מותר לך, עכ"ל. וקודם לכן (ה"ב) כתב כך למדו ממשה רבינו מפי הקבלה שזה הכתוב 'לא יחל דברו' שלא יחלל הוא בעצמו דרך קלות ראש בשאט נפש אבל אם נחם וחזר בו, חכם מתיר לו, ואין אדם יכול להתיר שבועת עצמו, עכ"ל.

וכן נראה מדברי רש"י שכתב בפרק המדיר: חכם עוקר הנדר מעיקרו, שהרי פותח לה בחרטה, אדעתא דהכי מי נדרת, והיא אומרת לא, וחכם אומר לה הרי הוא בא לידי כך, הילכך לאו נדר הוא ומותר לה, נמצא כמי שלא היה עליה בשעת קידושין, עכ"ל. דלפי זה ענין התרת חכם אינו אלא הוראה שמורה שהוא מותר מאחר שאילו ידע שאירע לו כן לא היה נודר, והוי כאילו פירש שלא נדר על דעת כך, ואם כן לא חלה השבועה או הנדר, והחכם מורה לו שהוא מותר. ואין ללשון 'הפרה' בזה ענין. אבל הפרת הבעל אינה כן אלא חלו, והבעל בהפרתו עוקרם, ואם כן אין ללשון 'מותר לך' בזה ענין.

ומה שאמרו בפרק המדיר, חכם עוקר נדר מעיקרו, אינו כעין עקירת נדר שהזכיר רבינו גבי בעל. דההיא דהמדיר, היינו לומר שאינו כמו רופא שאינו מרפא אלא מכאן ולהבא, והחכם מורה שלא חל הנדר מעיקרו. ועקירת נדר שהזכיר רבינו גבי בעל, היינו שחל הנדר והבעל בהפרתו עוקרו ומבטלו, ע"כ לשון הכס"מ.

ביאור ספק הגמרא אם בעל מיעקר עקר או מיגז גייז לדעת הרמב"ם שבעל עוקר למפרע

והוא ממשיך לבאר לפי זה את ספק הגמרא בנזיר אי בעל מיעקר עקר או מיגז גייז, ששורש הספק כך הוא: אי אמרינן דעקירה ממש עקר ליה, שע"י שמבטלו משוי ליה כאילו לא היה [- ואז המתפיסה בה אף היא אינה נזירה], או דילמא נהי דעוקרו מעיקרו ע"י הפרתו, מיהו לא משוי ליה כאילו לא היה, אלא כאילו חל הנדר והוא מבטלו ועוקרו, ולזה קורא מיגז גייז [- והמתפיסה נזירה אף שנזירות הראשונה בטלה]. והשתא אתו שפיר דברי רבינו עם פשיטותא דפשטינן דבעל מיגז גייז.

ומ"מ מוסיף הכס"מ, שהרא"ש בפסקיו (סו"פ נערה המאורסה) כתב שחכם עוקר את הנדר מעיקרו לגמרי, ואילו הבעל אינו מפר אלא מכאן ולהבא, וכתב נפקא מינה באשה שעברה על נדרה ואחר כך הפר לה בעלה – שכיון שהפרתו אינה אלא מכאן ולהבא, יש לה ללקות, משא"כ בהתרת חכם שעוקר את הנדר מעיקרו. ואילו לפי מה שנתבאר בדעת הרמב"ם שגם הבעל עוקר את הנדר למפרע אלא שאינו עוקרו מעיקרו רק גדרו כנדר שנאסר והותר, הרי אף באופן זה לא תלקה כיון שסו"ס הותר הנדר למפרע קודם הזמן שעברה בו על הנדר.

ונמצא שאף לדברי הכס"מ החילוק שמזכיר הרמב"ם בין היתר הנדר מעיקרו לסילוק דינו מן העתיד, אינו בנוגע לזמן שמשעת הנדר ועד שעת ההפרה, אלא בנוגע למהות ההתרה אם היא ביטול הנדר או התרת האסור. אלא שהכס"מ נוקט שלשון הרמב"ם שהבעל עוקר הנדר מתחלתו מכריח שלדעתו גם בהפרת בעל הנדר בטל 'למפרע'.

נידון הירושלמי אם נדר מקרי דבר שיש לו מתירים כיון שהחכם עוקר את הנדר למפרע

ובקובץ מוריה (קלט-קמא) מובאים דברים קצרים מרבי אלחנן וסרמן זצ"ל הי"ד, כפי שנמצאו בכתבי הגרא"ז גורביץ זצ"ל, ביישוב דברי הרמב"ם אשר נסתרים לכאורה מהמפורש בכמה מקומות שהחכם עוקר את הנדר למפרע והבעל מכאן ולהבא.

בכדי לבאר את דעת הרמב"ם מקדים הגרא"ו ומציע את שאלת הירושלמי (נדרים פ"ו ה"ד) האם נדר מקרי דבר שיש לו מתירין. ושורש הספק, האם מאחר שהחכם עוקר את הנדר למפרע, ממילא אין כאן איסור כלל ושוב לא שייך להחשיבו 'דבר שיש לו מתירין', שכן דשיל"מ שייך רק בדבר אסור שיהיה לו היתר מכאן ולהבא, משא"כ דבר שההיתר הוא בעקירת גוף האיסור, הרי אינו דבר שיש לו מתירים. ומסיק הירושלמי שכיון דמעכשיו מיעקר עקר הרי הוא דבר שיש לו מתירים.

והרא"ש (נדרים פ"ו סימן ג) מבאר דברי הירושלמי, שכיון שעד עתה היה הנדר אסור, אלא שבעת השאלה נעקר הנדר למפרע, משמע שמה שחכם עוקר את הנדר למפרע אין עניינו כמו נדר בטעות, כי נדר בטעות גדרו שמעיקרא לא נאסר, ואילו בהתר חכם, הנדר נאסר רק שמתירו עכשיו למפרע.

מאידך, לגבי הפרת בעל מצאנו בגמרא בגיטין (פג:) שמקשה הגמרא על הכלל המובא שם שלא מצינו זה אוסר וזה מתיר: והרי אשה נודרת ובעל מיפר. ומיישבת הגמרא: כל הנודרת על דעת בעלה נודרת. ולכאורה תמוה, הלא נוקטים אנו שהבעל עוקר מכאן ולהבא, ואם מעיקר הנדר נדרתו על דעת בעלה ובעלה אינו חפץ בנדר, אם כן מדוע לא יהיה זה נדר טעות שדינו להתבטל למפרע. ועל כרחך צריך לומר שכך הוא גדר נדרה של הנודרת על דעת בעלה, שמתחילה כל זמן שלא ימחה הבעל יהא הנדר נדר גמור, ומשימחה יתבטל מכאן ולהבא.

ביאור הגרא"ו בדעת הרמב"ם שסיבת ההתרה מכאן ולהבא וסיבת ההפרה למפרע

מעתה נתקיימו דברי הרמב"ם כפשוטם ממש, כי בבעל אמנם הפרתו היא רק מכאן ולהבא, כי כך הוא גדר הנודרת על דעת בעלה, אבל הסיבה להפרה היא מלמפרע, כי כבר בשעת הנדר לא נדרה על זמן שמיעת הבעל אלא אם ירצה הבעל, ואם לא ירצה יתבטל הנדר מאותה שעה. ולכן מגדיר הרמב"ם את הפרת הבעל כ'עוקר הנדר מתחילתו'.

שונה מכך התרת חכם, אמת כי התרת החכם עוקרת את הנדר למפרע, אך כבר נתבאר בדברי הירושלמי והרא"ש שאף שההתרה היא למפרע מכל מקום מיקרי דבר שיש לו מתירים כיון שסיבת ההתרה היא מכאן ולהבא. וכמו שמביאים משמו של רבי שמעון שקאפ זצ"ל שאמר בזה הלשון: דעל הדינים שנודע מכאן ולהבא, עוקר החכם למפרע [היינו, מכאן ולהבא למפרע]. ולכן מגדיר הרמב"ם את התרת החכם: שיתיר השבועה הנקשרת והמחוייבת ויסתלק דינה מן העתיד.