בית אפרים/אורח חיים/יד

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

בית אפרים אורח חיים יד

שאלה יד

שאלה בדין שתיית יין ושאר משקים כמה שיעורו להתחייב בברכה אחרונה:

תשובה בשולחן ערוך סי' ק"ץ (ס"ג) כתב שיש ספק אם השיעור בכזית או ברביעית והוא מדברי הר"י בתוס' דברכות. והט"ז שם הביא בשם הלבוש שהספק הוא שמא צריך רביעית כדי שאם יקרוש יעמוד על כזית כדאיתא בשבת ריש פרק המוציא יין והט"ז השיג ע"ז דא"כ ה"ל לר"י לספק עוד דשמא בעי אפילו יותר מרביעית כדאמר התם ביין דקליש כזית הוי טפי מרביעית ע"ש ולכאורה אין זה השגה דאפילו תימא בספיקו דאביי שיש לחלק בין המשקים מ"מ י"ל דביין אית לן למפסק הלכתא כרבי נתן דאמר התם יבש בכזית והיינו דכזית בקרוש הוי שיעור רביעית בלח וכן פסק הרמב"ם בפרק י"ח מהל' שבת כרבי נתן ולכאורה נראה שזה תלוי בפלוגתת רש"י והתוס' שם דרש"י מפרש הטעם דיבש בכזית אע"ג דברובע רביעית סגי להוצאת שבת כדאמר רבי נתן התם והכי סבירא ליה לרבא היינו משום דהוא מידי דחשיב דראוי למזיגה וכשימזגנו יעמוד על רביעית משא"כ יין קרוש שאינו ראוי למזיגה בעי רביעית דוקא משא"כ התוס' שם סוברים דאין חילוק בין קרוש ללח לענין מזיגה רק הטעם משום דרב יוסף ואביי סבירא להו דרביעית יין חי בעינן לכוס של ברכה ע"ש ולפ"ז לדידן דקי"ל כרבי נתן ורבא התם דברובע רביעית סגי לכוס של ברכה א"כ ע"כ לומר דרבי נתן דאמר יבש בכזית משום דרובע רביעית כשיקרוש עומד על כזית אך הדבר קשה לאומרו כיון דבש"ס משמע דדבר לח הנקרש מתקטן שיעורו ואם נאמר דרוב רביעית כשיקרוש עומד על כזית נהפוך הוא שמתגדל שיעורו שהרי כזית הוא חצי ביצה ורובע רביעית הוא רובע ביצה וחצי רובע ביצה. ולכאורה היה אפשר לומר דרבא לשיטתו בנדה דף כ"ד ע"ב דאמרינן התם המפלת שפיר מלא גנונים אין חוששין לוולד ופריך אימר איתמוחי אתמח אמר אביי כמה יין חי שתת אמו של זה רבא אמר מלא תנן אם איתא דאתמח מחסר הוה חסר הרי מבואר דבשר הוולד כשנימוח שיעורו מקטין ומצאתי לאא"ז הגאון ז"ל בתבואות שור סי' ל"ו שכתב על דברי רש"י בריאה שנשפכה כקיתון כו' וחסרון הוא שמתחלה כולה מליאה ועכשיו חציה ריקנית שיש לפרש דבאמת כולה מלאה רק דכל דבר הנקרש כשנמס והיה למים ראוי להיות כמותו כפלים כדמעיקרא כדאיתא בשבת דף מ"ז דם ויין דקליש דכ"ז אינו במשמעות לשון ונראה דדוקא בדם שנקרש אמרינן הכי אבל בשר הריאה שהוא תפוח אז כשנימוח הוקטן שיעורו מכמות שהיה וכן משמע בנדה דף כ"ד עכ"ל וכוונתו לדברי רבא דלעיל ולפ"ז אנן בדידן דלענין משקים איירינן גם רבא מודה דבנימוח שיעורו מתגדל ואם כן אליבא דרבא דסבירא ליה רובע רביעית סגי קשיא הך דרבי נתן שהצריך כזית ליבש דלרובע רביעית בפחות מכזית סגי (ומה דקשה על אא"ז דמייתי ראיה מדרבא בנדה דהא התם לא קי"ל כוותיה אלא כרב אדא בר אהבה דאמר גנונים תנן ואם איתא דאתמחי בחד גוונא הוי קאי הארכתי בזה בחיבורי בית אפרים בקונטרס הראיות לסימן ל"ו עיין שם) וגם כי הדבר קשה לאומרו דאביי ורב יוסף ליפלגו בהא עם רבא בפלוגתא רחוקה דלדידהו מתרבה כמות הדבר שנימוח ולרבא מתמעט ובפרט בדבר שהיה אפשר להם לעמוד על הבירור וגם דלפי זה צריך לומר דאליבא דרבא נחלקו רבי נתן ור' יוסי בר יהודה במציאות זה וזה דוחק ויותר נראה דלרבא אתיא הך דרבי נתן כר"ש דכל המשקין ברביעית אף היין ולכך בעי כזית אבל לדידן דקי"ל ברובע רביעית סגי באמת לא בעי כזית לפי סברת התוס' דלא סבירא ליה דיין קרוש אינו ראוי למזיגה אלא דלפ"ז קשה דמנ"ל להתוס' להוכיח מדקאמר אביי דלרבי נתן כזית בעי רביעית מוכח דסבירא ליה לאביי דרביעית יין חי בעינן לכוס של ברכה וכן כתבו התוס' בפסחים דף ק"ח (ע"ב) דמכאן מוכח דרביעית בעי דלא כמסקנת הסוגיא שם דברובע רביעית סגי דמנ"ל להתוס' הא דלמא גם לאביי רבי נתן כר"ש אתי כמו לרבא וראיתי שאא"ז מהרש"א הקשה כן דדלמא אתיא דרבי נתן כר"ש ותירץ דא"כ מנ"ל דרבי נתן ורבי יוסי בר יהודה אמרו דבר אחד דלמא רבי נתן כת"ק ס"ל ובפחות מרביעית ה"ל כזית יבש וכבר כתבתי שזה דחוק שאין לעשות פלוגתא רחוקה בין רבי נתן ורבי יוסי בר יהודה וגם א"ל דלא מסתבר להו להתוס' לאוקמי דרבי נתן כר"ש דלפ"ז יהיה מוכח לרבא שהיבש כשנימוח שיעורו מתמעט ועומד על רובע רביעית דאל"כ איך יחלוק רבא על רבי נתן בשיעור כוס של ברכה דהא מוכח מדרבי נתן דרביעית בעינן כיון דבעי כזית וכבר כתבתי שזה דחוק ועוד שא"א לומר שרובע רביעית הלח יעמוד על כזית יבש שזהו כנגד החוש וצ"ל דאף על פי דודאי אין הדבר כן שיתרבה ע"י היובש מכל מקום כיון שמוציא כזית יבש חייב שלכשיפשר יהיה בו רובע רביעית ומעיקרא באמת ע"כ היה בו יותר מכזית וע"י שיבש נצטמק ונעשה כזית:

ומצאתי בירושלמי פרק המוציא יין (שבת פ"ח ה"א) דקאמר עלה דרבי נתן רבנן דקיסרי בשם ר' יוסי ר' בון בשם ר' יוחנן אתיא דרבי [נתן] כרבי שמעון כמה דר"ש אומר ברביעית כן רבי נתן אומר ברביעית לכשיקרש יהא בו כזית הרי מבואר להדיא כמ"ש דרבי נתן כר"ש ס"ל ודבר זה שנוי בירושלמי פרק ערבי פסחים ומשולש בירושלמי פ"ג דשקלים הרי מבואר להדיא דרבי נתן כר"ש ס"ל ונראה דס"ל לרש"י והתוספות דכיון דלא אמר בש"ס דידן דרבי נתן ור"ש אמרו דבר אחד מכלל דס"ל דהך דרבי נתן אליבא דרבנן אתיא ודלא כירושלמי ועיין ברמב"ם פרק י"ח מהל' שבת פסק דיין שיעורו רובע רביעית ויבש בכזית ונראה שתופס שיטת רש"י בזה ותמהני על מה שכתב בספר קרבן העדה לתמוה על הרמב"ם מדברי הירושלמי דקאמר רבי נתן כרבי שמעון וכיון דלא קי"ל כרבי שמעון הוא הדין בקרוש וסיים שזה ראיה לפי' התוס' דרבי נתן בעי רביעית יין ותמהני דמהירושלמי מוכח להיפך דאל"כ לא הוה צ"ל דאתי כר"ש ולפי מ"ש הירושלמי דכר"ש אתי לא איכפת לן בכוס של ברכה כמה שיעורו דלא משערינן ביה לענין מוציא כמו דס"ל כל המשקין אף דבש ומים ברביעית אף על גב דחזי בפחות מזה כדי ליתן ע"פ הכתית או לשוף את הקילור והלכך גם ביין יבש צריך שיהא בו כזית שהוי שיעור רביעית וטעם הרמב"ם שלא פסק בזה כהירושלמי הוא כמ"ש דס"ל דתלמודא דידן לא ס"ל הכי וס"ל לפרש הסוגיא כרש"י דבקרוש ל"ש מזיגה ומאי שהוקשו התוס' דא"כ למה חשוב הטעם שהיה בו רביעית מתחלה מאי שנא מגרוגרות שצמקה בריש המצניע דף צ"א ולכאורה משם אין ראיה כ"כ דהתם מיירי שהוציא כגרוגרת לאכילה וצמקה קודם הנחה וכיון דמחשבת העקירה על גרוגרת שלם היה כה"ג אלו אשתיק לא מחייב <כ. לבוב תקעח>דבשעת הנחה ליכא שיעורא ולא נתקיימה מחשבתו דבשעת עקירה משא"כ בזה דבשעת עקירתו שחישב להוציאן לא היה בו רק כזית א"כ שפיר נתקיימה מחשבתו מה שחשב להוציא בשעת עקירה אלא דבעינן מידי דחשיב וכיון דכזית קרוש ע"כ היה בו רביעית מתחלה שפיר הוי מידי דחשיב וצ"ל לשיטת התוס' דמסברא משמע להו דכ"ש הוא דהא התם בשעת עקירה איכא שיעורא ואע"פ שבשעת הנחה אין כאן שיעור מ"מ הרי מחשבתו דבשעת הנחה נתקיימה שהרי ידע שצמקה ומידי דחשיב הוא כיון שהיה בו שיעור מתחלה וא"כ כ"ש היכא דמעיקרא אף בשעת עקירה ליכא שיעורא וכן מבואר במנחות דף נ"ד דקאמר כל היכא דמעיקרא אית ביה והשתא לית ביה הא לית ביה וע"ש בתוס' וטפי ה"ל להתוס' לאתויי הך דמנחות אלא דהתם לא מיירי לענין שבת לכך ניחא להו טפי למנקט ההוא דהמצניע:

אך קשה על התוס' דלשיטתם שפירשו דבעי רביעית יין חי מי ניחא דזיל בתר השתא וליכא שיעורא שהרי אין כאן רק כזית וצ"ל דבשלמא להתוס' א"ש דס"ל שהיין היבש יכול הוא לחזור ולהפשר מקרישתו ולהיות כמות שהוא ויעמוד על רביעית משא"כ לשיטת רש"י ע"כ לומר שאינו עתיד לחזור דאל"כ הדק"ל דל"ל רביעית ברובע רביעית סגי דודאי כיון שחוזר לקדמותו שייך ביה מזיגה ומה בכך דהשתא קרוש הוא כיון שנידון על שם סופו אלא ע"כ דס"ל דאין סופו לחזור מקרישתו וא"כ אין כאן חשיבות רק מה שהיה בו רביעית מתחלה א"כ קשה מגרוגרת שצמקה ולפ"ז צ"ע על רש"י שכתב והיינו אמרו ד"א דכזית היבש כשנימוח הוי רביעית עכ"ל ומנ"ל הא די"ל דוקא להיפך רביעית הלח כשמתייבש לא הוי רק כזית שכן רגילות להתחסר על ידי יבישות ונצמק ממנו קצת עד שאינו עומד רק על כזית משא"כ כזית היבש כשנימוח י"ל שאינו עומד על רביעית:

וראיתי במגיני שלמה שכתב על קושית התוס' מצמקה וז"ל ואני אומר דיש לחלק דיין שנקרש יכול לחזור לקדמותו כשיפשר קרישתו ויחזור ויהיה בו רביעית כמ"ש רש"י בהדיא ד"ה על כזית שכזית היבש כשנימוח הוי רביעית א"כ יש בו רביעית עתה משא"כ גרוגרת שצמקה א"א להחזירה לקדמותה אא"כ תתפח ואז פנים חדשות באו לכאן ועתה בצימוק אין כאן גרוגרות עכ"ל וכבר כתבתי שנלע"ד בדעת התוס' דע"כ רש"י לא ס"ל הך סברא דלכשיפשר יחזור לקדמותו דאל"כ הרי אז יהיה ראוי למזיגה וא"כ יהיה די ברובע רביעית ואפשר דס"ל להגאון בעל מגיני שלמה דהא מלתא שיפשר מקרישתו לאו סמיא בידן הוא אלא שיוכל להיות להזדמן כך בדרך מקרה וכיון שיש בו שיעור רביעית כשיפשר רואין אותו כאילו הוא כך ומ"מ לא חזי למזגא כיון דקרוש הוא משא"כ בגרוגרת שתפחה פנים חדשות באו לכאן אבל לענ"ד דאם הך מלתא שיפשר מקרישתו לא הוי סמיא בידיה פשיטא דלא אזלינן בתריה כלל וא"כ כיון שעתה קרוש הוא דמי לגרוגרת שצמקה רק דס"ל להתוס' דהך מלתא שיפשר מקרישתו סמיא בידן הוא על ידי חמין וכה"ג הלכך שפיר אזלינן בתריה ואף על גב דאם יפשר שוב יהא ראוי למזיגה מכל מקום אביי ס"ל דרביעית יין חי בעינן וכבר כתבתי שצ"ע על לשון רש"י שכתב דכזית היבש כשנימוח הוי רביעית דהא לרש"י אין הטעם לכשיהי' נימוח רק הטעם דבתר מעיקרא אזלינן אבל אין סברא לומר דרביעית יין שיבש ועמד על כזית שיחזור לקדמותו לאחר שיפשר ויהיה רביעית כבתחלה דודאי אזיל מיניה קצת לחלוחית ונתמעט משיעורו ודבר זה באוכלין הנקרשים כגון חלב ושומן וכה"ג שאינו מתמעט משיעורו אבל ביין שנתייבש ודאי שהוא מתמעט מכמות שהיה וכמ"ש הגאון מגיני שלמה דגבי גרוגרת כיון שא"א להחזירה לקדמותה אא"כ תתפח פנים חדשות באו לכאן ומצאתי בחידושי הרשב"א דף נ"א אהא דאמרינן התם הוציא חצי גרוגרת לזריעה ותפחה כו' שהקשה הרמב"ן דמאי קמבעיא ליה הא איהו דאמר במנחות כל היכא דמעיקרא הוה ביה והשתא לית ביה הא לית ביה כו' כי פליגי היכא דמעיקרא הוה ביה וצמק וחזר ותפח כו' וכיון שכן גבי שבת נמי בדלית ביה ותפח היכא מחייב ותירץ הוא ז"ל דהכא בגרוגרות ממש עסקינן ואמרינן התם הואיל ויכול לשלקן ולהחזירם לכמות שהיו וכיון שכן כשתפחה יש בה שיעור ומיהו בעוד שלא תפחה לא חשיבא שיעור אע"ג דלענין תרומה למ"ד התם דשיעור הוא כו' ע"ש ור"ל דגרוגרות הם תאנים יבשים ואמרינן במנחות דהואיל ויכול להחזירן לכמות שהיו כדמעיקרא חשבינן להו לענין תרומה ולזה כתב הרמב"ן דבשבת נמי כיון דתפחה שפיר אמרינן הא אית ביה ואע"ג שצמקה ולא הוי ביה מ"מ כיון שתפחה חשבינן ליה כדמעיקרא כדאמרינן הואיל ויכול לשלקן כו' דהיינו להחזירם לכמות שהיו תאנים לחים ואז היה בחצי גרוגרת הזה שיעור גרוגרת ולפ"ז נראה פשוט בגרוגרת שצמקה כיון דלכי תתפח תחזור לכמות שהיה אין זה פנים חדשות כלל וכדמעיקרא דיינינן לה ואע"ג שהרמב"ן כתב דבעוד שלא תפחה לא חשיב שיעור לענין שבת אף על גב דהוי שיעור לענין תרומה מכל מקום מקשים התוס' כאן שפיר לשיטת רש"י דס"ל ביין שיבש שחייב על הוצאתו דבתר מעיקרא אזלינן דהוי ביה רביעית ואם כן שפיר קא קשיא להו דהכא נמי ניזיל בתר מעיקרא אף על גב דלא תפח כמו ביין אף על פי שלא נפשר ואמנם הרשב"א שם כתב לתרץ קושית הרמב"ן דיש חילוק בין הוצאת שבת לשאר איסורין דשאר איסורין בעינן הנאת גרונו בכזית משא"כ בשבת כיון שתפחה אף פחות מגרוגרות שתפחה ונראה בכזית (ט"ס וצ"ל כגרוגרות) מחשיבין אותו ומצניעין כמותו ולפיכך חייב דכל שדרך הבריות להחשיב ולהצניע חייב ולפ"ז י"ל דיין קרוש כיון דמרביעית קאתי אע"פ שנקרש לכזית ס"ל לרבי נתן דהוא מידי דחשיב ורגילות להצניע משא"כ בגרוגרת וצמקה דכיון שעתה הוא פחותה מכגרוגרת שוב אין מצניעין כמוהו ועיין במנחות דף נ"ד בתוס' ד"ה דמעיקרא לא הוה ביה שהקשו קושיית הרמב"ן הלזו והניחו בצ"ע:

ודאתאן עלה במה שהשיג הט"ז על הלבוש דה"ל לספק שמא בעי אפילו יותר מרביעית כדאמר אביי נלענ"ד דברי הלבוש נכונים שהרי הר"ן אומר כן בחולין פ' גיד הנשה אהא דכשהן משערין כו' וז"ל וכתב הרא"ה בפירוש הה"ל והוי יודע דכשמשערין ברוטב משערין לכביצה ומחצה של רוטב על כזית שכן שיעורו שאם יקרוש יעמוד על כזית עכ"ל ונ"ל שלמדה מדאמרינן במסכת שבת ר"פ המוציא יין כו' (וכן הוא באמת בדברי הרא"ה בבדק הבית בית ד' שער א' שכתב שצריך תשעים ביצים רוטב לבטל כזית חלב שנפל בו והכי מוכח ר"פ המוציא עכ"ל) אלמא המשקין הצלולים כשהם נקרשים רביעית שלה חוזר לכזית ואף על גב דעלה דההיא אמרינן א"ל אביי דלמא לא היא כו' דאלמא ס"ל לאביי שאין כל המשקין שוים לדבר זה אעפ"כ נראה שסובר הרב ז"ל דלא שבקינן להא דפשיטא ליה לר"י משום ספיקו דאביי כו' מבואר מזה כדברי הלבוש ז"ל שאנו תופסין עיקר כדברי ר' יוסף דאף ביין אמרינן שהרביעית חוזר לכזית אף על פי שהיין קלוש ואמנם אפילו תימא כספיקו דאביי לחלק בין המשקים מכל מקום יש לומר דביין אית לן למפסק הלכתא כרבי נתן דאמר יבש בכזית והיינו שהוא חוזר לרביעית וכבר כתבתי שהרמב"ם פסק כרבי נתן ומצאתי באליה רבה שכתב כן דקי"ל כרבי נתן וראיתי במשבצות [זהב] סימן ק"צ שכתב על דברי האליה רבה דז"א דכיון דאמרינן אמרו ד"א הוה שיטה ואין הלכה כשיטה רק דהרמב"ם סובר כאביי דרבי נתן פליג עם ריב"י ולריב"י יותר מרביעית דוקא הוה כזית ואפ"ה פסק כרבי נתן בשבת דכל שיש כזית מטעם אוכל הוא בקרוש לא מטעם משקה ועיין בהל' טומאת מת פ"א ופ"א מהל' שאר אבות הטומאה וצ"ע כעת עכ"ל וכבר כתבתי שדעת הרא"ה והר"ן דהעיקר כרב יוסף ומ"ש כיון דאמרינן אמרו ד"א ה"ל שיטה הא ליתא כמ"ש הר"ן בסוכה גבי הא דסוכה דירת קבע בעינן שלא איתמר הך כללא דכה"ג הוי שיטה אלא היכא דקאמר כולהו ס"ל אבל היכא דקאמר אמרו ד"א אין זה שיטה ויכול להיות שהוא הלכה ע"ש:

אמנם ראיתי ברשב"א סימן תל"א וסימן תרפ"ח כתב ליישב דברי הרמב"ם שפסק כשמואל דיושב בתענית נקרא חוטא אף על גב דר"א הקפר שאמר כן אוקימנא ליה בשיטה וכתב דדוקא היכא דקאמר אמרו ד"א הוא דהוי שיטה משא"כ כשאמרו כולן יש להן כן וכן אף על פי שאין הלכה ככולן יש מהם שהלכה כמותו וכי דייקת תמצא כן בפ"ק דסוכה גבי סוכה דירת קבע בעי כו' עכ"ל הרי דס"ל היפך דברי הר"ן ובקונטרס שחיבר מחו' הגאון המפורסים מו' חיים יונה ז"ל בענין שיקול הדעת כתב שם שהרשב"א בתשובה זו נעלם ממנו דברי הרי"ף בסוכה והרמב"ן במלחמות שם וילדות היה בו בהגאון ז"ל לדבר קשות על אדוני הארץ הרשב"א ז"ל והרי הרשב"א בעצמו בתשובה זו הביא הך דסוכה ולא העלים עיניו מיניה רק שהוא ז"ל נראה דסובר כדברי הרז"ה שם דס"ל הכי דאף על גב דאמר אביי כולהו סבירא ליה כו' מכל מקום איכא מינייהו דהלכתא נינהו וכן ראיתי בספר יבין שמועה להגאון מהר"ש אלגאזי דף ק"ד ע"ב שכתב בשם הרשב"א בב"ק פרק הגוזל עצים אהא דאמר אביי ר"ש בן יהודה סבר כו' אמרו ד"א הכא לא כולהו אמרו ד"א אלא כולהו ס"ל שינוי במקומו עומד ולא שיהא אומר הכל שיטה א' ויש לנו כיוצא בזה בגמרא ואחת מהן בפ"ק דסוכה דירת קבע בעינן עכ"ל:

ונראה מדבריו אלו דאף היכא דקאמר אמרו דבר אחד איכא דהלכתא כוותייהו וגם מדברי הרשב"א בשבת דף כ"ז הביאם ביבין שמועה שם נראה כן שכתב אהא דקאמר אביי התם רשב"א ותנא דבי רבי ישמעאל אמרו ד"א כו' ויש מי שאומר דהא דתנא דר"י אינה הלכה משום דאיתוקם בשיטה ויש מי שאמר דאביי לפרושי מלתייהו הוא דאתי ולא לאוקמינהו בשיטה ויש כיוצא בה בפסחים אמר אביי ר"ע וריב"נ כולהו ס"ל חמץ בפסח אסור בהנאה והא ודאי אפילו לאביי הלכה פסוקה היא ולא מיקריא שיטה כו' עכ"ל נראה מזה גם כן דמדמי אמרו ד"א ללשון כולהו ס"ל דהיכא דמצינן למימר דלפרושי מלתייהו הוא דאתי אין זה בכלל שיטה ולכאורה זה סותר למ"ש בתשובה הנ"ל דמשמע מדבריו דהיכא דאמרינן אמרו ד"א מיקרי' שיטה ואפשר דהרשב"א בתשובה לדעת הדיעה ראשונה שכתב בשבת דס"ל דהא דתנא דר"י אינה הלכה משום דאיתוקם בשיטה כו' אבל לדעת הי"א שכתב הרשב"א דכל דאתי לפרושי מלתייהו אינה שיטה אין חילוק בין היכא דקאמר אמרו ד"א או כולהו ס"ל ובהכי א"ש נמי מ"ש הרמב"ם לפסוק כרבי נתן דיבש בכזית אף על גב דלדעת הרשב"א הוי שיטה היכא דאמרינן אמרו ד"א מכל מקום ה"ד כשיש חולק ע"ז אמרינן דהלכה כבר פלוגתיה משא"כ בזה דקאמר רבי נתן יבש בכזית ואין כאן מי שחולק לומר <כ: לבוב תקעח> בפחות או יותר בעינן א"כ פשיטא דמה דקאמר רב יוסף רבי נתן וריב"י אמרו ד"א לאו לאוקימנא בשיטה בעי אלא לפרושי מלתייהו קאתי ולמימרא דטעמא דרבי נתן משום דמרביעית לח הוי כזית קרוש ועיין בש"ך י"ד סימן רצ"ד ס"ק ל"א שהביא דברי רבינו ירוחם נתיב כ"א ח"ב לענין אילן שנקצץ וחזר וגדל דפטור אם נשאר כל שהוא והכריע כרמב"ם נגד הרא"ש שם משום דאמרינן בירושלמי ר"ש וראב"י אמרו ד"א וכל כה"ג שיטה היא ולית הלכתא כחד מינייהו והש"ך שם כתב ליישב דלא אמרינן אין הלכה כשיטה היכא דסוגיא דעלמא אזלא כחד מינייהו א"נ דלא אמרינן הכי אלא בבבלי אבל לא בירושלמי ולפי ענ"ד בפשיטות י"ל דהרא"ש ס"ל כשיטת הרמב"ן והר"ן בסוכה דהיכא דאמרינן אמרו ד"א אין זה שיטה ויכול להיות שהוא הלכה והרמב"ם ס"ל דהוי שיטה רק היכא דמסתבר דלפרושי מלתייהו קאתי וכמש"ל:

ומצאתי בשו"ת הרשב"א החדשות (דפוס ליוורנו סימן רל"ז) שכתב גם כן שמכאן למד הרמב"ם מ"ש אילן שנקצץ ומסתברא דדוקא נגמם מעם הארץ הא נשאר אפילו פחות מטפח אין חייב בערלה דר"ש וראב"י הוא דאמרי פחות מטפח ולית הלכתא כוותייהו שהרי אמרו בירושלמי דתרווייהו אמרו ד"א וה"ל כיחיד ולא קי"ל כוותייהו אלא כרבנן דאמרי עד שיגמם מעם הארץ כדאיתא בירושלמי עכ"ל משמע מדבריו דכל כה"ג כיחיד חשבינן ליה ופסקינן כחכמים דפליגי עליה (ובאמת לענין שבועות פסק הרמב"ם כר"מ ובכסף משנה תמה עליו והש"ך כתב דטעמו כמ"ש בפירוש המשנה שבתוספתא מסייע לדבריו וצ"ע דמ"ש מערלה ועיין בשו"ת הרשב"א סימן שי"ד בטעם הדבר דאין הלכה כשיטה ועיין בשו"ת מנחם עזריה שכתב בסימן י"ג שלפעמים הכלל אמת כההיא דכל ישראל בני מלכים וגם כתב דהיכא דאמרינן אמרו ד"א לאו שיטה הוא ולא הזכיר דברי הרשב"א ועיין בסוטה דף למ"ד כולהו ס"ל אין שני עושה שלישי בחולין וכתב באגודה שם י"א בשם רב האי גאון דאין הלכה כשיטה ונראה דהקבלה הוא דלא חשיבי כרבים נגד יחיד אבל מ"מ אפשר דהלכה כוותייהו עכ"ל וזה סיוע למ"ש) ועיין בשו"ת חוות יאיר סי' צ"ד ולפי שאינו מענינינו קצרתי:

ומה שכתב המשבצות דהרמב"ם סובר כאביי ואפ"ה פסק כרבי נתן דכל שיש כזית מטעם אוכל הוא בקרוש לא משום משקה כו' במחילה מכ"ת דבר שאינו כתב שהרי משנה מפורשת היא דשיעור הוצאת אוכלין כגרוגרת וגרוגרת נפיש מכזית וכדאיתא ר"פ המצניע ואף לפי מ"ש המג"א סימן תפ"ו לחלק בין כזית קטן לכזית בינוני מ"מ הכא ע"כ לאו בבינוני עסקינן לפי מה שכתב המג"א שם דבינוני נפיש מגרוגרת ואם כן ע"כ דיין קרוש לאו מטעם אוכל אתינן עלה דאי בכזית קטן מיירי א"כ ליכא שיעורא ואי בבינוני עסקינן אם כן אף בפחות מכזית בינוני ליחייב דהא להוצאת שבת אוכלין כגרוגרת סגי אלא ע"כ דלאו מטעם אוכל אתינן עלה אמנם הא מלתא באמת טעמא בעי למה לא דיינינן ליה כאוכל וכדמייתי המשבצות ראיה מהלכות אבות הטומאה ולכאורה יש לומר דהכא בכזית בינוני עסקינן דנפיש מגרוגרת והא דלא סגי בבציר מהכי י"ל לפי מ"ש התוס' דיין קרוש ראוי למזיגה א"כ י"ל דלא מצנעי ליה לאכילה בבציר מכזית כיון שצריך תיקון מזיגה אינו דומה לשאר אוכלין וכמ"ש התוספות סברא זו לענין אם נפגם שאינו ראוי לכוס של ברכה והלכך בעינן שיהא בו ביבש כשיעור רביעית בלח והיינו כזית בינוני ולא סגי בגרוגרת אך האמת יורה דרכו דכזית דהכא ודהמצניע חד שיעורא הוא והוא פחות מכגרוגרת ואף על פי כן חייב לרבי נתן משום שיש עליו תורת משקה דכזית מרביעית קאתי ולפי זה מוכח דכזית הוי רביעית וכמ"ש הלבוש. ולכאורה יש להביא ראיה מדברי הרמב"ם בפ"א מהל' חמץ ומצה שכתב וז"ל האוכל כזית חמץ כו' אחד האוכל ואחד הממחה ושותה כו' מבואר מלשון זה דאידי ואידי חד שיעורא הוא וגם ממחה ושותה שיעורו בכזית ולכאורה צ"ע מנ"ל להרמב"ם לחלק בין חמץ לשאר איסורין ששיעורן ברביעית כמ"ש בפ"ד מהלכות שבועות וז"ל כמה ישתה ויהיה חייב נ"ל שאינו חייב שישתה רביעית כשאר איסורין עכ"ל ולכאורה יש לומר שיש חילוק בין דבר שדרכו בכך והשתיה כדת בדרך כל הארץ שיעורו ברביעית משא"כ בדבר שעומד לאכילה והוא ממחה ושותה אפשר ששיעורו כאכילתו אבל ז"א כמבואר למעיין ברמב"ם פי"ד מהלכות מאכלות אסורות הלכה ט' וז"ל וכן השותה רביעית של סתם יינם מעט מעט או שהמחה החמץ בפסח או החלב (וגומע) [וגמעו] מעט מעט כו' אם שהה מתחלה ועד סוף כדי שתיית רביעית מצטרפין הרי להדיא דבכל אלה השיעור ברביעית אמנם לפי מ"ש א"ש ולשיטת הרמב"ם שניהם צדקו יחדיו דשם בפ"א מהלכות חמץ נקט שפיר דבעינן כזית אחד האוכל ואחד הממחה ושותה דהיינו שיהא בו שיעור שיהיה בו כזית ביבש ושם בהלכות מאכלות אסורות פסיק ותני שאם שתה כשיעור חייב לפי ששיעור רביעית הוא עצמו שיעור כזית לכשיחזור ויקרוש אלא דלפי זה צ"ע דלמה משערינן שיעור השהיה מתחלה ועד סוף ברביעית דבשיעור כזית לסגי אף על פי שהוא שותהו עכשיו דרך שתיה מכל מקום לפי מ"ש שלא נתחדש בשתייתו שיעור אחר מאכילתו א"כ לא ישתנה דינו לענין שיעור השתיה ומה בכך שאוכלו דרך שתיה גם צ"ע מ"ש הרמב"ם בפ' י' מהל' תרומות הל' ב' כשם שאכילת תרומה בכזית כך שתיתה בכזית והוא מהתוספתא כמ"ש כסף משנה שם אך י"ל דהרמב"ם ס"ל לחלק דבשלמא גבי תרומה דלא כתיב ביה רבויא על שתיה רק דאמרינן שתיה בכלל אכילה הוא א"כ שיעורה כאכילה דהיינו אם שתה כזית חייב משא"כ בהמחה חמץ או חלב דילפינן לה מדכתיב נפש לרבות השותה ולא נכלל בכלל אכילה שפיר אמרינן דהשתיה הוא ברביעית. אך י"ל דלעולם דעת הרמב"ם בכל הנך כגון חלב וחמץ שהמחה אותם חייב בכזית ואע"פ שכתב הרמב"ם בפי"ד מהל' מאכלות אסורות וכן השותה רביעית של סתם יינם או שהמחה חמץ כו' לאו בחדא מחתא מחתינהו דדוקא סתם יינם שיעורן ברביעית לענין מכות מרדות כמ"ש בפי"א שם משא"כ המחה חמץ כו' שיעורן בכזית ואע"פ שכתב אם שהה מתחלה כו' כדי רביעית יש לומר דדוקא לענין שיעור השהיה תלוי ברביעית אבל לא לענין השיעור כמה ישתה וזה מבואר בהל' תרומות ששתייתה בכזית ואף על פי כן כתב שם הלכה ז' דאם יש מתחלת שתיה עד סוף שתיה כדי שתיית רביעית מצטרפין לכזית ולכאורה היה אפשר לומר דדוקא היכא שדרך לשרותו שפיר אמרינן דשיעור השהיה ברביעית דהכי גמירי לה לענין שתייה להרמב"ם והלכך אע"פ שבשיעור כמה ישתה הושווה לאכילה בכזית מכל מקום בשיעור השהיה משערינן כמו בשתיה דעלמא משא"כ בדבר העומד לאכילה אם איתא ששיעורו כאכילתו אף לענין השהיה אין לן לשיעוריה כאכילה וכמש"ל אך מצאתי ראיתי בתוספתא פ"ק דפסחים [הלכה י"ב] דשם איתא כלשון הרמב"ם דמצה וז"ל התוספתא אחד האוכל ואחד הממחה ושותה כו' שתה וחזר ושתה אם שהה כדי שתיית רביעית כו' וקאמר אח"כ כשם שאכילה בכזית כך שתיה הרי להדיא דגם דבשתיית חמץ הדין כן וא"כ ע"כ לומר דאע"ג דלענין שיעור השהיה הוא תלוי ברביעית מ"מ השתיה כדת של תורה כאכילה דהיינו כזית אלא דבאמת צ"ע שבתוספתא דיומא פ"ד איתא שם גם כן לענין יה"כ האוכל ככותבת הגסה כו' שתה וחזר ושתה אם יש מתחלת כו' כדי רביעית (ותמהני על הר"ן ביומא שכתב על הרמב"ם שכתב כן בהל' שביתת עשור שלמדה מהתוספתא פ"ק דפסחים דטפי ה"ל לאתויי דברי התוספות דיומא דאיתא כן להדיא לענין יה"כ) מצטרפין כשם שאכילה בכזית כך שתיה בכזית כו' והנה לכאורה באמת תימה מ"ש כשם שאכילה בכזית שזה סותר לרישא דקאמר דאכילה ביוה"כ בככותבת וצריך לדחוק דלאו דוקא נקט כזית וסרכא דלישנא דעלמא נקט ור"ל כותבת א"נ י"ל דאאכילה דעלמא קאי ששיעורה בכזית ואע"ג דביוה"כ אינו כן היינו דקים להו דלא מיתבא דעתיה באכילת כזית אבל בשתיה שפיר מייתבא דעתיה בכזית וצ"ע. ואיך שיהיה עכ"פ לא קי"ל בהא כהתוספתא דקאמר לענין יה"כ כשם שאכילה בכזית כך שתיה שהרי קי"ל בשתיה כמלא לוגמיו דביתובי דעתא תליא מלתא ובתוספתא גופא איתא שם אח"כ ר"א אומר השותה מלא לוגמיו חייב וקי"ל הכי לפי דסתם תנא דמתני' כוותיה ואם כן י"ל דגם לענין חמץ לא קי"ל הכי דשתיה כאכילה ותנא דתוספתא בחד שיטה אמרינהו בתרומות ובפסחים וביומא ולא קי"ל כוותיה ואפשר שנפל טעות בהתוספתא אגב גררא דאיתמר הכי בעלמא אבל מכל מקום צ"ע דמנא ליה להרמב"ם לחלק בין חמץ לתרומה כיון דבתרומה תפס דברי התוספתא עיקר גם לענין חמץ יש לפסוק כהתוספתא ודוקא לענין יה"כ אין לפסוק כך כיון דסתם לן תנא כר"א ולפי מ"ש דגם הרמב"ם בהל' מ"א אין כוונתו רק לענין שיעור השהיה אבל מכל מקום מודה דשתיה גופה בכזית כדמשמע מדבריו בפ"א מהל' חמץ א"ש דהשתא פסק כהתוספתא בתרווייהו וכן מוכח לענ"ד מחולין דף ק"כ דגבי המחה חמץ וחלב שיעורן בכזית דהא אמרינן שם בהעור והרוטב והא דתניא הטמאים לאסור צירן כו' ליגמור מהני צריכא דאי לא כתב רחמנא ה"א דיו לבא מן הדין כו' מה התם עד דאיכא כזית אף ה"נ עד דאיכא כזית ופירש"י דשרצים שיעור אכילתן בכעדשה הלכך אי לא כתב מיחוי בגופייהו ולילף מהנך ה"א דלא מחייב אמיחויין בפחות מכזית עכ"ל הרי להדיא דשיעור חמץ או חלב שנמחה הוא בכזית כאכילתו וכן הדין במיחוי שרצים דשיעורו כאכילתו דהיינו כעדשה וכן בתוספתא דכריתות הובאה בירושלמי ביומא פרק יום הכפורים ובשבועות פ"ג איתא שם להדיא המחה את החלב וגמעה הקפה הדם ואוכלו אם יש בו כזית חייב ובירושלמי פ"ב דמעשר שני מייתי נמי להא מלתא ושם אין בגירסא אם יש בו כזית כו' ונראה שיש שם דילוג והרי להדיא דבהמחה חלב חייב בכזית ואפשר לומר דפירושו דבעינן שיש בו כזית מתחילתו קודם שנמחה ובאמת אחר שנמחה הוא טפי מכזית וכן מה דאמרינן בחולין מה התם עד דאיכא כזית פירושו קודם שנמחה אבל אם קודם שנמחה אין בו כזית אף על גב דהשתא על ידי המחאה אית ביה ליכא לחיוביה עלה וכמש"ל בלשון הרמב"ם והכי מסתברא לכאורה:

וראיתי בפרי מגדים או"ח באשל אברהם סימן תמ"ב ס"ק ט' שכתב וז"ל והוי יודע שהפרש יש בין שכר דאם שתה רביעית כו' ועיין ר"מ ז"ל פי"ד מהל' מאכלות אסורות דמשמע המחה חמץ שיעור ברביעית ולא יפסוק כלל הא שהה יותר מרביעית לית ביה כרת ומלקות עכ"ל ע"ש ולא הרגיש במה שכתבתי דמדברי הרמב"ם פרק א' דחמץ והתוספתא דפסחים ובש"ס דחולין דהמחה החמץ וגמעו שיעורו בכזית כאכילתו ואפשר דס"ל לפרש גם כן כמ"ש דהך שיעור היינו קודם המחאה אמנם בשאר איסורי אכילה כגון ערלה וכלאי הכרם נראה פשוט דס"ל להרמב"ם דשיעורו ברביעית כמ"ש רביעית מסתם יינם לענין מכות מרדות כן השיעור באיסור דאורייתא לענין מלקות ארבעים כמו שנראה מדבריו בהל' שבועות וכן נראה ממ"ש בהלכות מאכלות אסורות פט"ו הלכה י"ד וז"ל כיצד רביעית יין של ערלה או של כלאי הכרם או שהיתה הרביעית מצטרפת משניהם שנפלה כו' ואף על פי שלענין הדין שם אף בפחות מזה הדין כן כיון דקי"ל חצי שיעור אסור מן התורה מ"מ נראה דנקט הרמב"ם רביעית שהוא שיעורו לאיסור תורה וכמ"ש אח"כ בהלכה י"ז כיצד כזית חלב שנפל לתוך ששים כזית כו' וכן אם נפל כשעורה חלב כו' הרי דמתחלה נקט שיעורי דאורייתא והדר נקט שיעורי דרבנן:

ומצאתי בשו"ת פנים מאירות ח"ב סימן קל"ו הביא דברי הכסף משנה בהלכות ברכות שכתב וז"ל ומ"ש רבינו דשיעור דמשקין ברביעית טעמו מדאשכחן בעלמא לענין אכילת איסורין דחייב בשתיית משקין אסורין ברביעית דומיא דאוכלין בכזית וכתב הפנים מאירות וז"ל ונפלאתי על הכסף משנה דמשמע בהעור והרוטב דבשתיית משקין האסורין כגון המחה את החלב וחמץ וגמעו וכן דם ונבלה דחייב בכזית כו' וכן טבל וחדש וכו' וכלאים כולן משקין היוצא מהן כמותם וכן הא דתנן אין סופגין הארבעים משום ערלה אלא על היוצא מן הזיתים וענבים וכן בתרומה משמע כמו דאיסור אכילה בכזית ה"ה איסור שתיה בכזית עכ"ל והנה מה שנראה מדבריו בפשיטות גבי ערלה וכלאים לחייב בכזית ז"א כמש"ל מדברי הרמב"ם פט"ו מהל' מאכלות אסורות ונראה דלפי שעה אשתמיט ליה דברי הרמב"ם בזה דאל"כ הו"ל להזכירו עכ"פ וכבר כתבתי שכן מבואר מדברי הרמב"ם פי"א דשיעור שתיית סתם יינם ברביעית לענין מכות מרדות וכן בפרק י"ד השותה רביעית של סתם יינם מעט מעט ומדנקט בסתם יינם שיעורא דרביעית אלמא דס"ל דכל איסורא דאורייתא שיעורן ברביעית לשתיה ותיקון רבנן בסתם יינם כעין דאורייתא דאל"כ למה קבעו בסתם יינם שיעור זה וא"ל דיליף לה מרביעית יין לנזיר ז"א דטפי יש לנו ללמוד משאר איסורין כולם ודוחק לומר כיון שאינו רק מדרבנן ומצינו שיעור כיוצא בו בשל תורה דהיינו בנזיר ברביעית הקילו בזה דז"א דמנ"ל להרמב"ם לחלקו משאר איסורין דהא אדרבא אמרינן בע"ז דף [עג.] דיי"נ אחמור בה רבנן רק לענין זה שלא יהיה בכל שהוא כנסך גמור הקילו בסתם יינם וכמ"ש הכ"מ שם דכיון שאינו אלא מדברי סופרים שיעורו כשאר משקים שהם אסורים ברביעית (וע"ש בלח"מ שהקשה דמנ"ל להרמב"ם דלא תיקון רבנן כעין דאורייתא דהיינו יי"נ גמור שהוא בכל שהוא ע"ש) ומשמע דס"ל דכמו דכל אכילה שיעורו בכזית כמו כן שתיה שיעורו רביעית וראיתי ברשב"ם בפסחים דף ק"ח ע"ב ד"ה אחד חי צריך רביעית דבציר מרביעית לא חשיב שתיה כדנפקא לן מוכל משקה אשר ישתה עכ"ל ולא ידעתי היכן נזכר לימוד זה ובפסחים דף ט"ז מוקמינן ליה לענין הכשר ולא מצינו שיצטרך רביעית להכשר:

וכדי לחלק בין ההיא דהמחה חמץ כו' צ"ל דכל דבר שעיקרו עומד לאכילה וזה דרך אכילתו על הרוב אז אעפ"י שנהנה דרך שתיה מכל מקום מתחייב על שיעור שהיה מתחייב עליה אם אוכלו משא"כ כשעיקרו עומד לשתיה כך נאמרה הלכה שלא יתחייב אלא ברביעית שזה שיעור שתיה אך שעדיין אנו צריכין למודעי בההוא דתרומות שפסק הרמב"ם דשתיה בכזית והוא מהתוספתא ולכאורה היה אפשר לומר בטעמא דמלתא דתרומה כיון דאיכא קרא יתירה כמ"ש הרמב"ם בפירוש המשנה דתרומות דקרא דולא יחללו את שם קדשי לרבות השותה והסך אע"פ שאין צריך דשתיה בכלל אכילה כו' ולכאורה באמת קשה דקרא ל"ל לכן ס"ל להתוספתא דאי אתינן עלה מטעם דשתיה בכלל אכילה הוה שיעורה ברביעית כשאר שתיה לכן רבי רחמנא מולא יחללו דשיעורה כאכילה דהיינו בכזית בלבד אבל זה אינו דהוא נגד הש"ס בנדה (דף [לב.]) דקאמר להדיא ולא יחללו לרבות השותה והסך ופריך שותה ל"ל קרא הא שתיה בכלל אכילה אלא לרבות הסך כשותה וכן הרמב"ם בהלכות תרומות כתב דולא יחללו לרבות הסך (ועיין בתוספות דס"ל דגם לענין סך אסמכתא בעלמא וצ"ע על הרמב"ם פרק יו"ד מהל' מ"א שכתב ולא יחללו גם כן לדרשה אחריני כמ"ש התוספות וכ"כ הקרבן העדה ביומא [פ"ח ה"א]) ולפי זה מבואר דטעמא דשותה משום דשתיה בכלל אכילה הוא ואפ"ה אמרינן דשיעורו בכזית ולפי זה צ"ל דכל היכא דשתיה בכלל אכילה שיעורו בכזית וקשה ממ"ש לעיל לענין ערלה וכלאים משמע דשיעורן ברביעית ומסתמא גם התם הטעם משום שהוא בכלל אכילה שלש שנים ערלים לא יאכל ונימא דשיעורו בכזית וגם ממ"ש הרמב"ם בהלכות שבועות שהבאתי לעיל כתב הפנים מאירות גם כן שנראה מדבריו דחיוב איסורין ברביעית היא ועוד שהרי הרמב"ם אומר כן להדיא בהלכות מעשר שני פ"ב הלכה ה' וז"ל כל האוכל כזית מעשר שני או ששתה ממנו רביעית יין חוץ לחומת ירושלים לוקה שנאמר לא תוכל לאכול בשעריך כו' הרי מבואר להדיא דשיעור השתיה ברביעית וכן הסמ"ג בהלכות תרומות כתב דשתיה בכזית ובהלכות מעשר שני כתב דשתיה ברביעית וכן גבי סתם יינם כתב בסמ"ג רביעית הרי להדיא דשני להו בין תרומה למעשר שני ושאר איסורין וכן בתוספות דנזיר דף ל"ח כתבו אהא דקאמר שם כל רביעיות שבתורה אין היתר מצטרף לאיסור כו' כתבו התוספות דאיכא לפירושי כגון רביעית יין של ערלה או של כלאי הכרם עכ"ל ונראה שגם הרמב"ם מפרש כן ומזה יליף דשיעור משקין האיסורין ברביעית דבאמת מה שפירש שם המפרש המכונה רש"י כל רביעיות כו' כגון רביעית דם שמטמ' באוהל כו' הוא דוחק גדול דהא נקט כל רביעית ועוד דלישנא דנקט אין היתר מצטרף לאיסור ל"ש לענין טומאה הלכך משמע דמיירי לענין שיעור המשקין האסורין שהם ברביעית:

ומצאתי בזבחים דף ק"ט שכתבו התוספות שם ד"ה עולה ואימורין וז"ל והא דחלב ויין מצטרפין אף על גב דחלב בכזית ומשקין ברביעית ה"מ בשתיה אבל דרך אכילה ששרה פתו ביין שיעורן בכזית עכ"ל ולפי ענ"ד קשה ע"ז מדאמרינן בפסחים דף מ"ד הי ר"ע אי לימא מהא דתנן ר"ע אומר נזיר ששרה פיתו ביין ויש בו כדי לצרף כזית חייב ממאי דמפת ומיין דלמא מיין לחודיה והא קמ"ל אע"ג דתערובות וכן בנזיר אמרינן שם דף ל"ז דלמא דאיכא כזית בעיניה והא קמ"ל לאפוקי מדת"ק דאמר עד שישתה רביעית יין כו' ולפי דברי התוספות קשה דמאי פליג ר"ע את"ק דבכזית סגי דמנ"ל דת"ק לא מודי דלמא גם ת"ק ס"ל דהיכא דשרה פיתו ביין שהוא דרך אכילה שיעורו בכזית רק דת"ק מיירי היכא ששותהו כמות שהוא דבהא בעינן רביעית דוקא ומכ"ש לפי מה דאיתא שם בנזיר במשנה דף ל"ד משנה ראשונה אומרת עד שישתה רביעית יין רבי עקיבא אומר אפילו שרה פתו ביין ויש בה כדי לצרף כזית חייב ולפי מה שחילקו התוספות אין זה אפילו דהא איכא למימר דדרך אכילה מתחייב אף בכזית ואפשר לומר לפי מ"ש התוספות שם ובעירובין ובסוכה דת"ק דקאמר עד שישתה רביעית ה"ה באיסורי אכילה דנזיר השיעור ברביעית דילפינן משתיה אם כן יש לומר דע"כ לא כתבו התוספות לחלק בין שרה פתו אלא בשאר איסורין משא"כ בנזיר דשיעור אכילה ושתיה שווין אין לחלק בכך וגם לפי מ"ש בשם הירושלמי דבנזיר יליף שכר שכר ממקדש א"כ י"ל דאין לחלק בכך. ולפי ענ"ד לא היו התוספות צריכין לזה דאיכא למימר דהיינו טעמא דחלב ויין מצטרפין דאף ע"ג דבמשקין השיעור ברביעית מ"מ חד שיעורא עם כזית חלב שלכשיקרש יעמוד על כזית וכמבואר לעיל אמנם מ"ש התוספות בזבחים שם שא"א לפרש מתני' דמעילה לענין מעלה בחוץ כו' צ"ע מהתוספתא דמעילה פ"א עולה ונסכין מצטרפין למעלן בחוץ ולחייב עליהן משום פיגול כו':

והנה הפנים מאירות הקשה דבנזיר דף ל"ח ע"א קחשיב עשר רביעיות ולמה לא חשיב רביעית למשקין האיסורין ולענ"ד י"ל דר"ע דפליג בנזיר וס"ל דשיעורו בכזית גם בכל האסורין הדין כן דסגי למשקין בכזית ואם כן א"ש הא דלא חשיב ליה משום דבפלוגתא לא קמיירי כדאמר התם ואף על גב דחשיב רביעית יין לנזיר אע"ג דר"ע פליג כבר כתבו התוספות שם דהא דבפלוגתא לא קמיירי היינו בחיוורתא כמ"ש התוספות שם וכ"כ הרשב"א בתשובה סי' שס"ג והביאה בכס"מ פרק א' מהלכות ביאת מקדש ע"ש ואם כן רביעית דשאר איסורין דלא תלי ביין דוקא דהאיכא נמי שמן של ערלה וכה"ג ולא מצי למחשביה רק בין חיוורתא ולא מיירי בפלוגתא אך באמת נראה דזה אינו דודאי גם ר"ע מודה בשאר איסורין ששיעורו ברביעית ודוקא בנזיר ס"ל הכי וכדקאמר התם טעמא מדכתיב וענבים לחיים ויבשים לא יאכל מה אכילה בכזית אף כל איסורין בכזית וע"ש בתוספות ד"ה ואינו חייב כו' משא"כ בשאר איסורין ומ"מ א"ש הא דלא חשיב רביעית במשקין האיסורין משום דלא חשיב אלא מה שהוא איזה מימרא בש"ס משא"כ בהא שאינו מימרא רק לענין נזיר ולכך נקט נזיר וה"ה לכל האסורין ובזה היה אפשר ליישב קושית התוספות דלמה חשיב רביעית לנזיר שאינו רק למשנה ראשונה ולפי מ"ש יש לומר כיון דבאמת ברביעית דשאר איסורין ליכא פלוגתא ונזיר דנקיט סימנא בעלמא הוא כיון שמוזכר במתני' לא איכפת לן במה דפליג ר"ע בנזיר כיון דאזיל ומודה בשיעור רביעית לענין אסורין אלא דלא משמע הכי מהא דפריך התם והאיכא מרביעית נוטלין לידים לאחד ואפילו לשנים בפלוגתא לא קמיירי ופירש"י דר' יוסי פליג ואמר לאחד ולא לשנים עכ"ל אלמא דאף על גב דבשיעור רביעית לאחד ליכא פלוגתא מכל מקום כיון דאיכא פלוגתא בהא מתניתין לענין שנים לא מיירי בפלוגתא כה"ג וא"כ שפיר כתבו התוספות דמדחשיב רביעית יין לנזיר מוכח דהא דבפלוגתא לא קמיירי היינו בחיוורתא דוקא ומה שכתב בפנים מאירות שם וז"ל ובנזיר גופא כתבו התוספות בעירובין ובסוכה דזה למשנה ראשונה שדרשו שכר שכר מה להלן רביעית כו' חזרו לומר לא יאכל ולא ישתה מה אכילה בכזית כו' הרי להדיא אף בנזיר למשנה ראשונה (נראה שט"ס וצ"ל למשנה אחרונה) שתיה בכזית כו' הנה באמת אנן קי"ל בנזיר ברביעית כמבואר ברמב"ם אבל מ"מ צ"ע דמשמע דאי לא הוה ילפינן שכר שכר לא היה השיעור ברביעית אף ע"פ שנאמר בו שתיה ואפשר לומר דמשנה ראשונה הכי קאמר דאי לאו ג"ש היינו דורשין הקישא דלא יאכל ולא ישתה מה אכילה בכזית כו' השתא דאיכא ג"ש עדיף מהקישא ומשנה אחרונה דהיינו ר"ע ל"ל ג"ש כלל וגם יש לומר דלמשנה ראשונה אין הג"ש סותרת ההיקש כיון דרביעית הלח כשנקרש הוא כזית ביבש ובהכי א"ש מה שכתב הפנים מאירות שם על ספק הלבוש דאין כאן ספק ותדע דהא למאי דפליג במשנה אחרונה וס"ל בכזית ואי ס"ד דמשערינן כמו שהיה ביבש אם כן צריך רביעית עכ"פ וא"כ אין חילוק בין משנה ראשונה לאחרונה ולפי מ"ש א"ש דבאמת ר"ע ודאי מדמה לה כמו דאכילה בכזית כמו כן שתיה ששותה הלח הוה שיעורו בכזית משא"כ משנה ראשונה ילפי מג"ש שכר שכר וס"ל דאין זה סותר ההיקש דהא דמקשינן מה אכילה בכזית אף שתיה בכזית כשיקרוש ממילא שהוא בלח ברביעית וכיון דקי"ל בנזיר כחכמים דמתרצין ההיקש והג"ש שלא יהיו סותרין זה את זה אם כן י"ל דגם לענין ברכה כן הוא ולפי זה ניחא מה שהקשה הפנים מאירות שם דאם איתא דשביעה דשתיה דוקה ברביעית אם כן ליחשבה גבי עשר רביעיות ולפי מ"ש א"ש דגם גבי ברכה תליא בפלוגתא דמשנה ראשונה ואחרונה וכיון דגבי ברכה לאו דוקא יין אלא ה"ה מים ושאר משקים אם כן היה צריך לחשבם גבי חיוורתא וגבי חיוורתא לא מיירי בפלוגתא וכמש"ל ואמנם בלא"ה ניחא כמ"ש כיון שאינו מימרא לא חשיב ליה:

עוד הביא הפנים מאירות ראיה מאיסור דם דמיירי לענין שתיה כמ"ש התוס' בשבועות דף כ"ג בשם הירושלמי ואפ"ה שיעורו בכזית כמו שכתב הרמב"ם ולכאורה היה אפשר לומר שמבואר למעיין שהתוספות העתיקו דברי הירושלמי בס"ד שם דאמר שא"א לומר בשקרש דהא תנינן דם שקרש אינו לא אוכל כו' אבל במסקנא שם דחה זה דההיא לענין טומאת אוכלין מתניא אבל לענין חיוב שפיר מתחייב עליה כדאיתא הקפה את הדם כו' ושתייה בכלל אכילה יליף מקרא אחרינא התם ולפי זה יש לומר דמה דאמר ששיעורו בכזית היינו בדם שקרש דוקא אבל מלשון הרמב"ם מבואר דעיקר חיוביה דדם בכזית הוא וכן מוכח בכריתות דף כ"א דקאמר דם שרצים לוקה עליהם בכזית כו' וגם בדף כ"ב אהא דתנן הלב קורעו כו' אמר ר"ז אמר רב ל"ש אלא בלב עוף שאין בדמו כזית כו' ולרש"י דמפרש דלאחר בישול מיירי שנקרש הדם בתוכו על ידי בישול אם כן אין ראיה משם אמנם התוספות ס"ל דמיירי קודם בישול וכ"כ שאר פוסקים אם כן מבואר דאף בכה"ג דם בכזית וצ"ל דדם שאני כיון דאפקיה קרא בלשון אכילה ולא נקט לשון שתיה ש"מ דאתי לאורויי דשיעורו בכזית כאכילה וא"ל דאתי לאורויי דבעלמא שתיה בכלל אכילה דשתיה בכלל אכילה מקרא אחרינא נפקא ואף שי"ל דאתי לאורויי דדם שהקפה עובר עליו מכל מקום כיון דעיקר דינא דדם לאו בהכי מיירי לא הוה ליה למנקט לשון אכילה אי לאו דאתי לאורויי דשיעורו בכזית ומ"מ צ"ע מהא דאיתא בחולין דף ק"ח חצי זית בשר וחצי זית חלב שבשלן זה עם זה לוקה על אכילתו כו' וכן פסק הרמב"ם פ"ט מהלכות מאכלות אסורות ורש"י שם פירש הכי משערינן יין וחלב וכל משקה לשערו בכזית מביא כוס מלא משקין ומביא כזית ונותן לתוכו כו' אלמא דגם חלב האסור משערינן בכזית ללקות עליו אף על גב דמשקה הוא ובשר בחלב לא כתיב ביה אכילה דנימא דמש"ה שיעוריה בכזית כאכילה ואפשר דטעמא כיון דרחמנא אפקיה לאכילה בלשון בישול וכמו דבבישול מתחייב על כזית כמו כן באכילה אלא דהוא גופא ראיה בעי דמנ"ל דבישול היינו בכזית ועוד דתינח ללוי התם אבל רב ס"ל דאין לוקה על בישולו כ"א כשיש שיעור כזית ודוחק לומר כיון דבבשר אזלינן בתר כזית ככל איסורין דעלמ' מסתמא כשחייבה תורה על צירוף שניהם גם כן בכזית הוא דמכל מקום קשה דמנא לן שיהא החלב נגרר אחר הבשר ואימא איפכא ולאיסי בן יהודה ולר"ש שם דף קט"ו וקט"ז דילפי לאסור בשר בחלב באכילה מג"ש מטרפה דכתיב כי עם קדוש אתה ונאמר להלן ואנשי קודש תהיון לי ובשר בשדה טרפה כו' ואם כן שפיר ילפינן מהתם דשיעוריה דבב"ח כאכילה דטרפה שהוא כזית משא"כ למאן דיליף מדכתיב ג"פ לא תבשל צ"ע:

ולכאורה יש ראיה דגם בשאר איסורין משקין בכזית מדאמרינן בבכורות דף ו' וחלב דבהמה טהורה מנ"ל דשרי אי לימא מדאמר רחמנא בשר בחלב הא לחודיה שרי ואימא חלב לחודיה אסור באכילה ומותר בהנאה כו' ולכאורה בפשיטות מצי לדחויי דחלב דאסור משום אמ"ה כיון דמשקה הוא שיעורו ברביעית משא"כ משום בב"ח לוקה בכזית וע"כ לומר דאי נמי משום אמ"ה אתינן עלה לוקה בכזית משום דכתיב גבי איסור אמ"ה אכילה ואכילה בכזית ולפי זה מוכח דגם בערלה ומעשר שני דכתיב בהו לשון אכילה דאף השתיה שיעורה כאכילה וצ"ע:

והנה לכאורה יש להביא ראיה לדברי הרמב"ם בהלכות שבועות מדאמרינן בנזיר דף ד' אמר רבא שבועה שאשתה ואמר הריני נזיר אתיא נזירות חיילא על שבועה והשתא תיקשי כיון דקי"ל רביעית יין לנזיר אם כן יכול לקיים שניהם לשתות כשיעור כזית שבזה יצא ידי שבועתו ואפ"ה לא חייל נזירותו ודוחק לומר דמכל מקום אף כזית אסור לנזיר לפי מה דקי"ל כרבי יוחנן דחצי שיעור אסור מן התורה דז"א לפי מה שפסק הרמב"ם פ"ה מהלכות שבועות דהנשבע לאכול פחות מכזית נבלה וטרפה חייב על השבועה אם כן ה"נ מה"ת יחול הנזירות שלא ישתה אף חצי שיעור לעבור על השבועה וגם אין לומר כיון דלר"ש אתי ולדידיה חייב בכל שהוא כדאיתא שם לקמן דכ"ש למכות ז"א דא"כ מאי פריך ורבנן נמי הא מבעיא ליה לאסור יין מצוה כו' דלמא רבנן לטעמייהו דרביעית בעינן ומה"ט נמי אין לדחות ולומר דרבא התם אליבא דר"ע קאמר דס"ל דשתיה בנזיר בכזית דאם כן לא פריך אדרבנן אלא ודאי דגם בנשבע שישתה שיעורו ברביעית אך דמכל מקום אין מכאן ראיה רק אם נשבע על השתיה בהדיא משא"כ אם נשבע שלא יאכל ושתה אפשר דבשיעור כזית מחייב כיון דמטעם שתיה בכלל אכילה אתינן עלה ומהרמב"ם משמע דאף בכה"ג השיעור ברביעית וכמ"ש הפנים מאירות וגם לענין נשבע על השתיה בהדיא יש לדחות ראיה זו שיש לומר דע"כ לא קאמר הרמב"ם דנשבע לאכול פחות מכזית נבלה דחייב היינו לענין חיוב אבל מכל מקום לא שרינן ליה למיכל כיון דחצי שיעור אסור ואף שעי"ז עובר על השבועה שב ואל תעשה הוא וה"נ כיון שעל ידי הנזירות נאסר אף בכזית הוא חל עליו ואף שצריך עי"ז לעבור על השבועה כיון שהוא בשב ואל תעשה. ועוד יש לומר דמכל מקום שפיר משכחת לה יין של מצוה כגון שנשבע בפירוש שישתה רביעית יין והכי פריך ורבנן הא מבעיא ליה כו' וכעת ראיתי לקצר בזה:

דברי זעירא הק' אפרים זלמן מרגליות מבראד

---

---

שולי הגליון

---

---

· מעבר לתחילת הדף