אוצר:מיזמים/חדש על ה(מ)דף/כתובות/קט

יום ראשון כ"ח תשרי תשפ"ג - מסכת כתובות דף קט

קנין שאינו מסויים

במשנה במסכת כתובות (קט:) שנינו: מי שהלך למדינת הים ואבדה דרך שדהו [- שהחזיקו בה בעלי השדות שבגבול שדהו]. אדמון אומר, ילך לו בקצרה [- על כרחם יטול לו דרך לשדהו, אבל יברור לו דרך קצרה ולא ירבה ליטול]. וחכמים אומרים, יקנה לו דרך במאה מנה או יפרח באויר.

ומבארת הגמרא שמחלוקתם עוסקת באופן שהשדות שסביב שדהו הם בבעלות אדם אחד אך הוא קנאם מארבעה בני אדם שונים. ודעת אדמון שיכול בעל השדה שאיבד את הדרך לשדהו לטעון טענת ממה נפשך, ולגבות עכ"פ דרך קצרה מבעל השדות, שהרי באחת משדותיו היתה הדרך המקורית לשדהו של זה. משא"כ חכמים סוברים שיכול בעל השדות מסביב לטעון לו, שאם לא ישתוק יחזיר את שטרות המכירה לבעליהם, וממילא תהיה כל שדה בבעלות אדם אחר ולא יוכל עוד בעל השדה הפנימית לתבוע מבעלי השדות החיצוניים דרך לשדהו - שכן כל אחד שיתבענו לתת לו שדה, יוכל לדחותו ולומר לו שמא לא היתה הדרך בשדי אלא בשאר השדות והמוציא מחברו עליו הראיה.

ומביאה הגמרא מעשה באדם שאמר 'דקל לבתי', ואחר שמת חילקו היתומים את נכסיו ולא הפרישו מנכסיו דקל עבור בתו. ובאה עתה הבת ורוצה לקבל את הדקל שציווה אביה לתת לה, אך היתומים מסרבים. וסבר רב יוסף לומר שנידון זה דומה לנידון המשנה לגבי מי שאיבד דרך שדהו, שכן גם כאן כשתפנה אל כל אחד מהיתומים, ידחה אותו זה ויטען כי שמא הדקל אינו ברשותו אלא ברשות אחיו. אמנם מביאה הגמרא את סברת אביי לחלק בין המקרים: מי דמי, התם כל חד וחד מצי מדחי ליה, הכא דיקלא גבייהו. ומבאר רש"י שמאחר ובשעת הצוואה היו כל הנכסים יחדיו, ממילא כשהטיל האב את ציווי לתת דקל אחד לבתו - הוא הטילו על כלל הנכסים ולכן אף שעתה חלקו היתומים את נכסיו ביניהם, אין כח ביד כל אחד לטעון שאין הדקל ברשותו - שכן כולם מחוייבים להמציא לידיה את הדקל מנכסי המת.

מסוגיא זו מביאים הראשונים ראיה לנידון גדול בו נחלקו, בדבר חלות קנין בדבר שאינו מסויים.

במשנה במסכת פאה (פ"ג מ"ח) תנן: הכותב כל נכסיו לעבדו, יצא בן חורין. שייר קרקע כל שהוא, לא יצא בן חורין. רבי שמעון אומר, לעולם הוא בן חורין עד שיאמר כל נכסיי נתונין לפלוני עבדי חוץ מאחד מריבוא שבהן.

והגמרא במסכת גיטין (ח:-ט.) מאריכה לבאר את דיני המשנה, ומסקנתה שכשמשייר קרקע כל שהוא, אנו אומרים - לדעת חכמים - שכיון שגילה אדם זה דעתו שרוצה הוא לשייר בקניינו, ממילא אף שהוא פירש ששיורו הוא בקרקע, מ"מ אנו נוקטים שכשם ששייר קרקע כך כוונתו לשייר גם את העבד עצמו, וממילא לא חלה המתנה על בעלות העבד והוא נשאר בבעלות אדונו, ומה שקנה עבד קנה רבו ולא חלה כלל מתנתו [ומה שכתב לו רבו נכסיו, אף שבלא"ה לא חלה המתנה כלל, הוא כדי להחניף לעבד ותו לא].

ואילו דעת רבי שמעון שלעולם הוא בן חורין עד שיאמר כל נכסי נתונים לפלוני עבדי חוץ מאחד מריבוא שבהם, וזאת משום שאין לנו אלא מה שגילה בו דעתו שכוונתו לשייר, וכיון שפירש ואמר ששיורו הוא בקרקע - מאי דגלי גלי ומאי דלא גלי לא גלי, ורק הקרקע משויירת ולא מתנת העבד עצמו. אמנם כשמשייר 'חוץ מאחד מריבוא שבהן' יש לומר שכוונתו היתה לעבד בעצמו, ואף אם שוויו רב מ'אחד מריבוא' בנכסי האדון, עדיין יש לפרש כוונתו שהוא מחשיב את העבד רק כאחד מריבוא שבנכסיו. ובמקרה כזה אכן מתנה העבד עצמה לא חלה - וממילא לא חלה המתנה כולה.

ואמנם הגמרא במסכת גיטין מוכיחה ממשנה זו ש'פלגינן דיבורא' - דהיינו שפעמים ואנו לוקחים את דיבורו של האדם ומחלקים אותו, ואף אם חלקו האחד בטל ומבוטל עדיין יש תוקף לחלקו האחר של דיבורו. ונחלקו הראשונים בביאור הדבר, כיצד ממשנה זו ניתן להוציא יסוד זה ש'פלגינן דיבורא'.

רש"י מפרש שמדברי רבי שמעון האומר 'לעולם הוא בן חורין' משמע שלא רק אם אמר האדון 'כל נכסי נתונים לפלוני עבדי חוץ מקרקע פלוני' אזי קונה העבד את עצמו ואת שאר הנכסים מלבד אותה קרקע פלונית [שלדעת ר"ש אין אומרים מדנחית לשיורא לדידיה נמי שייר], אלא גם באופן שאמר 'כל נכסי נתונים לפלוני עבדי חוץ מבית כור קרקע' - ובאופן זה אין העבד קונה שוב קרקע, שהרי לא סיים האדון איזה קרקע ברצונו לשייר לעצמו, וממילא על כל קרקע וקרקע יש לנו לומר שזו היא שייר, ודבר זה גורם שאין חל הקנין על אף אחת מהשדות - אך מכל מקום העבד עצמו נעשה בן חורין, שהרי לדעת רבי שמעון לא שייר האדון אלא קרקע, ורק בקרקעות יש להסתפק איזה מהם התכוון האדון לשייר.

ונמצא שאף שהקנין היה על 'כל נכסי', עכ"ז לבסוף חל הקנין רק על העבד עצמו ולא על אף אחד מקרקעותיו של האדון - הרי לנו ש'פלגינן דיבורא' ואנו תופסים את דברי האדון כתקפים באמירתו 'כל נכסי' עכ"פ לגבי קנין העבד עצמו, אף שאין אנו תופסים את דבריו לגבי כלל הקרקעות.

אלא שעל יסוד דברי רש"י, לפיו כשהאדון שייר 'בית כור קרקע' לעצמו, שוב לא חל הקנין כלל על כל השדות -