פנים מסבירות

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

פנים מסבירות

958.‏ פנים מסבירות. ה"ר יהושע פייביל תאומים אבד"ק פרמסלא. השגות על שו"ת פנים מאירות: ח"א סי' ל"ז. נדפס בסוף פי' המסורה ד' זולצבאך, עת"ה, 8°. ברלין, עת"ה 4° או (8°). <רשימת מהדורות מקושרת מלאה: ראו להלן מהדורות דפוס> [אוצר הספרים, בן יעקב]

פנים מסבירות

פנים מסבירות ידיעה לדורות. להזהר מלסמוך ולדון ולהורות. נגד דברי בעלי הש"ע הנטועים כמסמורות. אמרות טהורות. על סמך סברות. בדויות מלבן שאינן ישרות. וראיות מופרכות וסתורות. וראוי שלא להשגיח על דבריהם ולהשליכם אחר גוינו באחד הבורות. ולשתות בצמא דברי הראשונים ז"ל אשר היו לנו למאורות:

מצאתי את עצמי מחוייב בדבר להוציא את הרבים מן המבוכה ולהודיעם כי המכשלה הזאת תחת ידינו על אודות הספרים חדשים מקרוב באו לא שערום אבותינו ומתפשטים בתפוצות ישראל ומחבריהם לא הגיעו לכלל מדה זו וגם לא כוונו לזכות את הרבים אלא לעשות מהם קורדם לאכול ולסבב על פתחי נדיבי עם למימר חזי צורבא מרבנן אנא וספרי וזייני כאן. ואלמלא היו הספרים הללו מגילות שאין בהם לא טומאה ולא טהרה לא איסור ולא היתר לא חיוב ולא זכות החרשתי.

אבל עכשיו רע"ה ראינו שבעוונותינו הרבים נתמוטטו עמודי הדין וההוראה כי אלו בעלי הקרדומות עוסקים בדינים והוראות בספריהם. ומעיזין פניהם להשיג על גדולי הראשונים והאחרונים ז"ל אשר הם לנו לעינים ונגד בעלי הש"ע ז"ל אשר הסכימו כל דייני ישראל לילך בעקבותיהם. מתריסין כנגדם בדברי קנטורים ומשוים לרבוותא לטועים בדבריהם ובראיותיהם המזויפות והמבולבלות והמשובשות אוי לאותה בושה.

והרבנים חכמי הדור נר"ו כשנותנים לאלו הסכמותיהם מראין להם עלה א' לדוגמא ואפשר שהוא מדברים הטובים שבהם או ששמעום מאנשים אחרים ומחלה פני הרבנים נר"ו באמרו אמת שאיני כדי לחבר חבורים. אכן מה אעשה לנפש בני ביתי דתלו בי טפלי ודחיקא לי שעתא טובא. ע"כ נא בבקשה תתנו לי הסכמותיכם אולי ע"י ספר זה אוכל לפרנס אנשי ביתאי ואקיים בנפשאי אפס כי לא יהיה בך אביון. וע"י כך גונבים לב ב"ד מעלת גאוני ורבני חכמי ומופתי הדור בחלקלקות לשונם ולוקחים מהן הסכמותיהם. וזה האיש כותב בספרו כל העולה על דעתו המשובשת ומדפיס אותו במבחר המקומות. ומפזרן בכל המדינות. והדורות הבאים יראו ספרים הללו ועל החתום באו רבני וגאוני הדור שנתנו עדיהן עליהן פן ח"ו יסמכו על דברי הספרים הללו מאיסור להיתר. ומהיתר לאיסור. מפטור לחיוב. ומחיוב לפטור.

ועוד בראות בספרים לשון מדברת גדולות על הראשונים ועל האחרונים ז"ל שטעו ושלא עמדו בשטה זו על נכון וכל דיינא דלא דאין הכי לאו דיינא הוא וכיוצא בדברים אלו הבוטים כמדקרת חרב. ויחשבו בודאי אי לאו דגברי רברבי הוו הנך מחברים לא מלאם לבם לדבר בדברים כאלה והיו נחבאים אל הכלים אבל בעוונותינו הרבים עכשיו חלוף הדברים, שאלו עניי וחסירי דעת רמות רוחא יתירה הוא דאית בהו. גסות רוח ועניות תרווייהו איתנהו בהו ואין הדעת סובלתן.

ע"כ ראוי להזהיר ולהודיע לרבים שאל יסמכו ח"ו על ספרים אלו בעלי הקרדומות ושלא להורות מהם שום דבר. כי המעיין בנקל יעמוד על זיופם ועל בלבוליהם.

א

ולדוגמא אפרט א' מחבוריהם שנדפס בשנה זו תעה"ל באמשטרדם הנקרא בשם פנים מאירות. ובפתחי אותו לקרות בו שנים ושלש דלתות. ראיתי בו טעיות הרבה. בסי' ל"ז דף מ"א מ"ב מ"ג מ"ד בדין המבואר בהגהת שולחן ערוך לחושן משפט סי' רפ"א ס"ז וז"ל כתב לבתו שטח"ז וכתב לה וליוצאי חלציה בנותיה ובניה נוטלין בשוה. הואיל ולא כתב ליורשי' יוצאי חלציה עכ"ל. ולא נמצא לא' מן האחרוני' ז"ל הע"ש והסמ"ע והב"ח והש"ך שחלקו בזה. וכבר נתפשט דבר זה להלכה רווחת בישראל. והוא מפסקי מהרי"ו (ובשולחן ערוך נרשם מהרא"י והוא ט"ס) סי' כ"ז וז"ל שטר ירושה שכתוב בו לבתי וליוצאי חלציה אם מתה בחיי אביה ואח"כ מת האבף יוצאי חלציה זכרים ונקיבות יורשים בשוה. וכ"כ הרא"ש בתשו' כלל פ"ה ס"ג היכא דמצוה מחמת מיתה יתמי פלוני יטלו חלק, דהכל קרוין יתמי זכרים ונקיבות נוטלים בשוה. וקרא כתיב יוצאי ירך יעקב ודינה בכלל היתה ומהר"י מולי"ן ז"ל הודה לדברי עכ"ל. וכתב בספר פנים מאירות הנ"ל וז"ל והנה מה שרצה לסייע מדברי הרא"ש ז"ל נראה דאין הנדון דומה לראיה דהתם בדינו של הרא"ש מיירי בהעביר נחלה מבתו וע"כ ליכא למימר שוב דלא ניחא לי' בהעברת נחלה וכו'. אבל בכותב שטח"ז לבתו אין זה בכלל מעביר נחלה מבניו כיון דמשייר לבניו וכו'. אלא ע"כ הא דאמרינן בגמ' לא תהוי באעבורי אחסנת' וכו' וק"ו מברא לברתא היינו אם מעביר הנחלה מבניו לגמרי, אבל אם נותן מקצת מנכסיו לאחרים אין זה בכלל מעביר נחלה עכ"ל:

אמר הכותב תחלה אני אומר דבההיא דלא תהוי באעבורי אחסנתא וכו' גופא קא טעי דקאמר היינו במעביר הנחלה מבניו לגמרי וכו' ועוצם עיניו מפירוש הרשב"ם עלה דההיא בפ' יש נוחלין דף קל"ז ע"ב שפי' ז"ל עבורי אחסנתא מקום שמעביר האב נחלה מן הראוי לו אפי' להרבות לא' ולמעט לא' ע"כ. אלמא דלאו בהעברה לגמרי קמיירי ואפ"ה קאמר וכ"ש מברא לברתא:

והכי שמעינן בהדיא בכתובות דף נ"ב נ"ג דגרסינן התם ר"פ איעסק ליה לבריה בי אבא סוראה אזל למיכתב לה כתובתה וכו'. א"ל מאי דעתך משום דא"ל שמואל לר' יהודא שיננא לא תהוי באעבורי אחסנתא אפי' מברא וגו' וכ"ש מברא לברתא האי נמי תקנתא דרבנן הוא דא"ר יוחנן משום רשב"י וכו' וההוא דר' יוחנן משום רשב"י הא פרשו לה אביי ורבא עד כמה עד עישור נכסים.

הרי בפירוש דאי לאו דתקנתא דרבנן הוא אפי' עד עישור נכסי הוה קרי לה עבורי אחסנתא מאחר שהוא כותב לבתו מה שראוי להוריש לבניו כמו שפרש"י ז"ל שם. ומינה דבמידי דלאו תקנת חכמים הוא כגון יתר על עישור נכסים או לבתו הנשואה כבר דלא שייך האי טעמא דליקפצו עלה אינשי ולינסבה לה ודאי אפילו במקצת נכסים עבורי אחסנתא הוא לשמואל וזה פשוט.

ועכשיו נבוא להודיע שמה שדחה ראייתו של מהרי"ו לאו דחיי' הוא. דהוא סבר שעיקר טעמו של הרא"ש ז"ל הוא כיון שמעביר נחלה מבתו לא חייש להעברת נחלת אחותו וזה אינו דטעמא קמא של הרא"ש ז"ל המובא בטור (חושן משפט סי' רמ"ז) הוא דאע"ג דבירושלמי אמרינן מי שאמר נכסי לבני הבנות בכלל, ואם בשעת מיתה אין בנותיו בכלל, היינו דוקא היכא דאמר בני וכו'. אבל היכא דאמר ליתמי אחותי אין להוציא בנות נשואות מכלל יתומי עכ"ל. ובתשו' הרא"ש ז"ל עצמן הוא יותר מבואר שלאחר שהביא ההיא דירושלמי דלעיל דבשעת מיתה אין הבנות בכלל וההיא דבבלי פ' מי שמת דא' נכסי לבני והוה ליה ברא וברתא ואוקמה נמי בשעת מיתה כתב אח"ז ז"ל היינו דווקא היכא דא' לבני דאין הבנות בכלל בנים כדכתיב ויולד בנים ובנות וכו' אבל הכא דאמר ליתמי וכו' הרי בפירוש דס"ל ז"ל דטעמא דההיא דירושלמי וההיא דבבלי דה"ל ברא וברתא אע"ג דבשעת מיתה קמיירי לא מפקינן בנות מן הכלל אלא משום דקאמר לשון בני, משא"כ באומר ליתמי. וטעם זה לחוד העתיק הטור.

ואעפ"י שהרא"ש ז"ל בסוף תשובתו כתב וז"ל ועוד יש לחלק וכו' בין בחייו בין בשעת מותו דבחייו שנותנן מתנה הכל בכלל. אבל בשעת מותו שבא להנחיל אנו אומדין דעתו שאינו רוצה להעביר נחלה מן הבנים לבנות וכו' וזה הנותן העביר נחלתו מבתו וכ"ש שלא יחוש להעברת נחלת אחותו ועוד מתנה הוא וכו' ולא שייך ביה העברת נחלה עכ"ל הרי אפילו לטעם זה מודה הרב ז"ל דבחייו כשנותן מתנה הכל בכלל. וה"נ האי שטח"ז שנותן לבתו מתנה הוא וכיון שאמר לשון הכולל זכרים ונקיבות הרי שניהם בכלל. וא"כ כל מה שטרח בזה לחנם טרח ולריק יגע.

ב

ומה שכתב עוד וז"ל ומסתמא ניחא ליה ליתן כדין תורתינו וניחא לו במאי דניחא לבתו דלא למעקר נחלה דאורייתא מבתו עכ"ל. וככ"ע דמ"ד ע"ד וז"ל ומסתמא נותן לי"ח מכח זכות בתו וניחא לה להוריש לבניה הזכרים עכ"ל וכ"כ בסוף פסקו בתוך הכללים שלו וז"ל אם נותן לבתו ואחריה ליוצאי חלציה אמרינן מסתמא אומדן דעתו דניחא ליה ליתן בתורת ירושה ואין בנותיה בכלל זה והרא"ש והרשב"א מודים לזה ומהרא"י יחיד לגבייהו ולית דמשגח ביה וכו' עכ"ל:

אמר הכותב קודם שאברר לך טעותו של זה אעוררך על דבר חדש ואומר דההוא שטר ירושה דמיירי בי' מהרי"ו ז"ל כשהיו אותן יוצאי חלצי בתו בעולם בשעה שנעשה השטר ההוא לה ואחריה לי"ח שאם לא היו בעולם עדיין אפילו אם היה כתוב בו בפירוש לי"ח הבנים והבנות לא היו הבנות יכולין לזכות בשטר ההוא דמשום מתנה מאבי אמם לא זכו שהרי לא היו בעולם בשעת הקנאה וא"א להקנות ולזכות למי שלא בא לעולם כדאיתא בפרק מי שמת דף קמ"א קמ"ב ובחושן המשפט סימן ר"י. ומשום ירושה מאמם אין להם לבנות כלום במקום בנים אלא ודאי דההיא דמהרי"ו בשהיו אותן י"ח בתו בעולם בשעת הקנאה וכתוב בשטר שנותן לה ואחריה לי"ח שנמצא שגם יוצאי חלציה זוכים מאבי אמם בתורת מתנה מדין ואחריך ולא משום דין ירושה מאמם דהא קאמר ואחריה ליוצאי חלציה וכל הסוגיות האמורות בדין ואחריך בפרק יש נוחלין מלאות מזה דכל ואחריך אף השני זוכה משום מתנה מן הנותן ולא משום ירושה מן המקבל ואל תטעה לומר דהיינו דוקא כשהשני אינו ראוי לירש את הראשון אבל אם השני ראוי לירש את הראשון אמרינן דמסתמא משום דין ירושה מן הראשון קאמר ואחריך לפלוני דהא נמי ליתא ודעדיפא מינה שמעינן דאפילו אומר בפירוש לך ואחריך ליורשך זוכה היורש מדין ואחריך משום מתנה מן הנותן ולא משום ירושה מן המקבל שהרי כתב הה"מ ז"ל בפי"ב מהל' זכיה שגירסת הגאונים ז"ל בההיא דההוא דאמר נכסי לסבתא וכו' בפ' יש נוחלין דף קך"ה ע"ב כך היא ההוא דאמר נכסי לסבתא ובתרה לירתה והוה לה ברתא וכו' וכתב הבית יוסף בסימן רמ"ח בשם הר"ן ז"ל שכך היא הגירסה בהלכות הרי"ף ז"ל וכ"ג בעל המאור ז"ל והתם ודאי כל הסוגיא מפורשת ומבוארת דמדין ואחריך זכתה ברתא דסבתא ולא משום דין ירושה מן הסבתא ועל עיקר זה הולכת כולה שקלא וטריא דגמרא התם וכן מתבאר בחושן משפט סי' רמ"ח וביותר בהגהת מהרמ"א שם ס"ז.

ומעתה הרי הדברים ק"ו, ומה אם במקום שמזכיר בפירוש שם יורשים כיון דאמר לשון ואחריך אמרינן דמשום מתנה קא יהיב להו ליורשים מדין ואחריך. וכ"ש אם אומר לו הריני נותן לך ואחריך ליוצאי חלציך דפשיטא דמדין ואחריך קא בעי למיהב ליוצאי חלציו וה"נ מסתברא דאי משום ירושה לא הוה צריך למימר הכי דבלא"ה נמי הכי הוה וכמו שכתב הנ"י שם על ההיא סוגיא דנכסי לסבתא וזה פשוט.

ומה מאד יש לנו תרעומת על בעל תשובה זו שלא שם לבו לכל הדברים הנ"ל וכתב דאומדן דעתו הוא שנותן ליוצאי חלציה מכח ירושה מבתו והעלים עין מכל דיני ואחריך המבוארים בגמרא ובדברי הפוסקים ז"ל. ומסתייה דלא גמיר מיגמר נמי אגמיר לכולא עלמא דלית מאן דמשגח במהרי"ו ז"ל. ואפי' אם נעלמו ממנו כל הדברים הנזכרים היה לו להפך בזכותו של מהרי"ו ולומר דמיירי בשכתוב בשטר ההוא בפירוש הריני נותן לה ואחריה ליוצאי חלציה במתנה דקא חזינן דקאמר בהדיא דליוצאי חלציה נמי קא יהיב משום מתנה ומכל שכן אם נזכר בפירוש שקנו מידו בשביל בתו ובשביל יח"א שגם י"ח קנו ממנו משום מתנה אלא שמן הדין אין צורך לכל זה דכיון שכתוב בשטר הריני נותן לבתי ואחריה ליוצאי חלציה וכו' הרי יוצאי חלציה זוכים במתנה מאבי אמם מדין ואחריך ולא משום ירושה וכיון דיוצאי חלציה נמי משום מתנה קא זכו ולשון יוצאי חלציה כולל זכרים ונקבות מהיכי תיסק אדעתין לאפוקינהו לבנות מן הכלל:

ומעתה הרי נתבררו ונתחוורו דברי מהרי"ו ומהר"י מולון ומוהרמ"א ז"ל ודברי בעל תשובה זו נפלו נפילה שאין להם תקומה ואלו היה מדקדק בדין עד שלא העלה הדברים על ספר לדחות דברי גדולי ישראל ז"ל אפשר שלא בא לכלל הטעיות אשר טעה בתשובה זו ולא הטריחנו כל הטירחות הללו לבאר טעותו באריכות לכל אדם:

ג

ומה שכתב עוד וז"ל ועוד דמעיקרא דדינא פירכא מגופה שמעתין וכו' ונימא השתא קל וחומר דהא אם אין לו בנים ויש לו בנות ובני בנים ואמר נכסי לבני הסכימו הפוסקים משום בני בנים קאמר שהם ראויים ליורשו ואפ"ה אם אמר נכסי לבני והיו לו בנים הרבה ובן הבן אין בן הבן בכלל אפילו למאי דס"ד דקרו אינשי לבר ברא ברא ובנות גריעי מבני בנים ואם אומר נכסי ליתמי או לי"ח אף דנימא דראייתו של מהרא"י אמת דבנו בכלל האי לישנא נימא נמי דמסתמא לבניו ולא לבנותיו וכו' עכ"ל:

אמר הכותב זה הק"ו בטל הוא מעיקרו מפני שהוא מערכה על הדרוש שהרי עיקר דברינו הוא משום דלשון י"ח הוא לשון כולל זכרים ונקבות בלי שום נטיית צד לזה יותר מלזה והא ודאי לשון בני משמעו בנים ולא בנות וגם הוא נוטה יותר על הבנים מלבני בנים ומפני כך פירשו קצת המפרשים ז"ל דההיא בעיא דה"ל ברא ובר ברא דוקא בדאית ליה חד ברא הוא דקמבעי' לן האב במקום בנים הרבה אפילו את"ל דלבני בנים נמי קרו אינשי בנים אפ"ה כיון שאין אנו צריכין לתקן לשונו כיון שיש לו בנים הרבה וקאמר נכסי לבני מוקמינן לה כפשטא דלישנא דלבניו ממש קאמר אבל י"ח הוא לשון שאין במשמעו שום נטיית צד בעולם לבנים יותר מלבנות וא"כ הרי נתבטל הק"ו ביטול גמור.

אלא שאעפ"כ נראה דמודה מהרמ"א בהג"ה דאם היו לו בנים ובנות הרבה וצוה בשעת מיתה נכסי ליתמי או לי"ח אע"ג דאיכא למימר דלבנות נמי נתכוין ולמושכינהו במתנה קא בעי הא איכא למימר נמי שאינו מתכוין אלא לבטל דייתקי ומתנה כמ"ש התוס' או שכן דרך בני אדם לצוות כן כמ"ש הנ"י ז"ל וא"כ אוקי ממונא בחזקת בנים דמסתמא אמרי' שרוצה להנחיל למי שראוי לנחול בדין תורה וכדכתב הרשב"א ז"ל בתשובה שרמז עליה הבית יוסף בסי' רמ"ז והעתיקה בעל תשובה זו באורך.

ואע"ג דלטעמא קמא דהרא"ש בתשובה ההיא דברא וברת' נמי בשעת מיתה ואפ"ה תלי טעמא משום דקאמר בני משום דלשון בני קאי על הבנים כדכתיב ויולד בנים ובנות וא"כ כי אמר ליתמי או י"ח לא אמרינן הכי.

נראה דלא סמך מהרמ"א אהא מילתא לחודה במקום בנים הרבה אלא דמהרמ"א בהג"ה סי' רמ"ז קאי עמ"ש המחבר באותו סעיף וז"ל שכיב מרע שאמר נכסי לבני בלשון רבים ולא היה לו אלא בן אחד וכו' יש מי שאומר דאי לית ליה ברא אלא בר ברא ודאי אבר ברא קאמר עכ"ל ועל זה קאי מהרמ"א והגיה אפי' אם יש לו בנות מיהו אם אמר ליתמי הבנות בכלל וכו' כלומר דעד כאן לא דחקינן ומוקמינן אברא ואבר ברא לחודיה ולא מוקמינן אבנות ולא מעיילינן להו בכללא אע"ג דקאמר בלשון רבים. אלא בדקאמר לבני שמשמעו בנים ולא בנות ובהכי הוא דאמרינן דקרו אינשי לחד ברא בני כדאשכחן בקרא דקאמר בני פלוא אליאב אבל בשאר לשונות הכוללים בנים ובנות בלי נטיית צד כגון ליתמי או ליוצאי חלצי לא דחקינן נפשי' ואמרינן דודאי גם על הבנות נתכוין כיון דאמר ליתמי או ליוצאי חלצי בלשון רבים וסברא נכונה היא זו ואף הרשב"א ז"ל יודה בה ומכ"ש הרא"ש ז"ל זהו דעתו בסימן רמ"ז בענין שכיב מרע כמו שיראה לכל מדקדק בקביעות מקום הגהתו שם.

ומה שהביא בסי' רפ"א ההיא דמהרי"ו בשטר ירושה שכתוב בו לבתו ולי"ח שהבנות בכלל היינו משום דהתם אינו שכיב מרע המחלק נכסיו בשעת מיתה אלא מתנת בריא קא יהיב או חוב של כך וכך הוא מתחייב לבתו ואחריה ליוצאי חלציה מדין ואחריך לפלוני כמו שנתבאר למעלה ולא משום ירושה הילכך כיון שהלשון של י"ח כולל שניהם אנן מהיכי תיסק אדעתין לאפוקינהו לבנות מן הכלל ובזה אף הרשב"א ז"ל מודה דאיהו בההיא תשובה דיתמי אחותו בשכיב מרע המנחיל בשעת מיתה קא מיירי ובשאין לו יורשים אלא שתי אחיותיו ויתמי אחותו השלישית וקאמר שליש מנכסי לאחותי פלונית ושליש לאחותי פלונית ושליש ליתמי אחותי השלישית דאמרינן דמסתמא משום דין ירושה קא יהיב משא"כ בנדון דמהרי"ו דמתנה או חוב מחיים הוא דקא יהיב לבתו ואחריה לי"ח מדים ואחריך.

מעתה הרי נתבאר לך שדברי מהרמ"א הלקוחין מדברי מהרי"ו ומהר"י מולון ז"ל הם שרירין וקיימין ודבריו של זה הם דברי הבאי. וגם אנחנו חמסינו עליו על התלאות אשר הלאנו בהם לצאת מגדר הקיצור יותר מדאי כדי לבאר טעותו בידים מוכיחות:

ד

ומה שכתב עוד וז"ל אכן איכא למידק בר"ן (וכ"מ שכתב ר"ן הוא טעות דהר"ן אינו סביב האלפסי על בבא בתרא והנדפס סביב האלפסי הוא הנמוקי יוסף וכן מבואר למי שבקי בדבריו ובדברי הבית יוסף) דלפי דבריו משמע דדוקא בבן ובן הבן הוא דקא מבעיא לן וכו' אבל אם נפרש בבן הבן שמת איך יעלה ע"ד לומר אפילו אי לא קרי לאינשי לבר ברא לדחות בן הבן מירושתו. וכי תימא דהאמת כן דלא דחינן א"כ למה מבעי' לן בחד ברא וכו' ולא מיבעי' אפילו בבנים הרבה כנגד בני בנים עכ"ל. והאריך בזה עוד והוא שבוש גדול דלדעת הנמוקי יוסף ודאי אם יש לו בנים הרבה לא מיבעיא לן מידי כיון שאין לנו צורך לתקן הלשון ודאי אמרינן דנכסי לבני כפשטיה קאמר דלשון בני ודאי נוטה יותר לבניו ממש. ועיקר האי בעיא הוא בדאית ליה ברא ובר ברא אפילו מבן אחר שמת ואפ"ה אי נימא דלא קרו אינשי לבר ברא בני אמרינן דלברא לחודיה אתכוון וזה פשוט:

ומה שכתב הוא וכ"ת דהאמת כן דלא דחינן אם כן למה מבעיא לן בחד ברא וכו' ולא מבעי' לן אפי' בבנים הרבה וכו' הוא סותר את דברי עצמו במאמר אחד כדרך המבהילים שאינן מבחינין בדברי עצמן בשני הפכים בנושא אחד דהא כיון שהוא אומר דהאמת כן דלא דחינן לבר ברא מירושתו א"כ ע"כ צ"ל דהאיבעיא לא קאי אלא בבן הבן החי דוקא וא"כ מאי קשיא ליה דלמה מבעיא לן בבן אחד ולא מבעיא לן בבנים הרבה וכו' הא כי אוקמינן להאי בעיא בבן הבן החי דוקא ליכא למיבעי אלא בבן אחד דאי במקום בנים הרבה ואומר בשעת מיתה נכסי לבני מהיכי תיתי ליתן כלום לבן הבן החי. דוק היטב ותראה שלא חשש להבין דברי עצמו על מכונן שלא יהיו סותרין זה את זה בתוך כדי דבור ואני יצאתי מגדר הקיצור כדי להראותך זה איך עלתה בדורינו שבפלפולים ודקדוקים שאין בהם ממש משחיתים הנייר והדיו ומבהילים את השומעים בחנם בדבריהם אשר ידברו גבוה על הראשונים והאחרונים ז"ל ויוחקו בספר מליהן:

ה

עוד אני צריך להודיע מה שנשתבש זה בענין ההיא דברא ובר ברא שפי' הרשב"ם ז"ל וז"ל ובר ברא בן של אותו בן או של אחר שמת עכ"ל. וסבור הוא שדברי הרשב"ם הם שני פירושים חולקים זה על זה ולפירושא קמא האיבעי' קאי בבן הבן החי דווקא דהבן הבן האחר שמת אפילו אי לא קרו לאינשי בר ברא בני כדפשיט מר בר רב אשי נמי אמרינן דלבר בריה נמי איתכוין דמהיכי תיתי לדחותו מירושתו אלו דבריו וכן סמך עצמו על סברתו הלזו וכתבה לפסק הלכה בסוף תשובתו בתוך הכללים המוטעים שלו. והוא שבוש שמעולם לא עלה זה על דעת הרשב"ם ז"ל דבדאית ליה ברא ובר ברא מאחר שמת דאפילו אי לא קרו לבר ברא בני נמי אמרינן דלבר ברא אתכוין אע"ג דלא קרו אינשי הכי וגם לא תמצא סברא זו להפוסקים בענין זה אלא כולם סתמו דבריהם שאם היו לו בן ובן הבן ואמר נכסי לבני נותנין הכל לבנו לבדו ולא חלקו בין בן הבן החי לבן הבן שמת אלא דהרשב"ם רבותא קמ"ל דאפילו בבן הבן החי נמי הוה מיבעיא לן דאי קרו אינשי לבר ברא בני הוה אמינא כיון דלית ליה אלא חד ברא וקאמר נכסי לבני לשום רבים לבריה ולבר בריה קאמר וקא בעי לזכות את בן הבן משום מתנה:

אבל לבתר דאיפשט' לן דלא קרו אינשי לבר ברא בני לא שנא בן הבן החי ולא שנא בן של אחר שמת תרווייהו לא זכו דאמרינן דלבריה לחוד' אתכוין וזה פשוט. וכמה טרחות הטריחני בדבריו המבולבלים עד שהוכרחתי גם אני להאריך שיבינו כל אדם מה שטעה זה:

ו

ומה שכתב עוד והאריך הרבה להקשות מההיא דאמר לבן ליעקב (בראשית לא מג) הבנות בנותי והבנים בני אלמא דבני בנים הם כבנים והקשה מזה לההיא דברא ובר ברא:

אמר הכותב: אפילו לאחר הודאת ההנחה דלמסקנא דפרק הבא על יבמתו (יבמות סב:) דפשטינן דבני בנים כבנים האי דקאמר לבן ליעקב והבנים בני משום דבני בנים כבנים ולא משום דקנית מנאי כדס"ד מעיקרא, אפילו הכי ההוא גברא לא חש לקמחיה ומילי דכדי קאמר דמהתם ליכא למיגמר דודאי אם אדם אומר לנוכח בני בניו או בני בנותיו וקורא להן בני מי לימא דלאו לדידהו קא מתכוין ואלא למאן.

ועל כרחין ההוא גברא דקרי להו בלשון בני לאו דוקא קאמר אלא קורא אותן בנים משום דחשיבי ליה כבנים וה"נ גבי לבן ע"כ הא דקרי להו בני לאו דוקא אלא משום דחשיבי כבנים. אלא דגמרא בההיא דה"ל ברא ובר ברא קמבעיא ליה דרך לשון בני אדם בסתם היכא דאית להו ברא ובר ברא וקאמר נכסי לבני אי קרו בסתמא לברא ולבר ברא בני או לאו אורחייהו דלישנא דאינשי בהכי וטפי נדחוק ונאמר דלבריה לחוד' קא מיכוון וקרי ליה בני לשון רבים כבני פלוא אליאב דהא כבר איפשיטא לן דקרו אינשי לחד ברא בני ופשיט מר בר רב אשי דמסתמא כל היכא דאמר לבני לא מיכוון אבר ברא אלא אברא לחודי' ותניא נמי כותיה דהנודר מן הבנים מותר בבני בנים והיינו בסתם דקדוק לשון בני אדם, אבל מי שאומר בפירוש לבני בניו בני אין לנו עסק בזה ואין ראיה ממנו דודאי לאו דוקא קא משתעי אלא משום דחשיבי ליה כבנים קרי להו הכי וזה מבואר לכל מתחיל וכל מה שטרח הוא בזה לחנם טרח ויגע ולישקלי' לטיבותי' ולישדי אחיזרי:

גם מה שטרח להעתיק דברי ספר תורת חיים וכתב עליו ומזה יש סתירה גדולה לדברי מהרי"ו הוא שבוש גדול ואין צורך להעתיק דברי התורת חיים ולבאר טעותו דנדון דמהרי"ו הוה מתנה הילכך כיון שאומר בו לשון כולל זכרים ונקבות הרי כולם בכלל כמו שכתב הרא"ש ז"ל אפילו לטעמא בתרא וכמו שנתבאר כבר וא"כ אפילו אם יביא אלף ראיות מדין המנחיל את בניו קודם מותו כולם לא יועילו לו ולא יצילו אותו מן השבוש ולא יזיזו את דברי מהרי"ו ממקומן זיז כל שהו. דבמנחיל קודם מותו כל כמה דאיכא לאוקמי על דין ירושה מוקמינן משא"כ במתנה מחיים. וכבר נכפלו דברי' אלו פעמים רבות:

ז

ומה שכתב עוד וז"ל והדרן וכו' לנדון דמהרי"ו דאף אם נימא שזה הוא מוכרח מן הכתוב שיוצאי חלציה זכרים ונקבות בכלל כמו דכתיב יוצאי ירך יעקב ודינה בכלל היתה אף אנן נימא דמטונך דהא דינה בכלל לישנא דבנים היתה דאמר לבן ליעקב (בראשית לא מג) הבנות בנותי ופי' התרגום יונתן וז"ל בנתיי דנסיבת לנשיין ברתי אינון ובנין דילדין כבני חשיבין וא"כ דינה בכלל בנים היתה עכ"ל:

אמר הכותב זה שבוש מבואר דמאן לימא לן דבמאי דקאמר והבנים בני כלל את דינה עמהם דלמא לא קאמר אלא על הבנים הזכרים בלבד וממילא הוא דשמעינן דדינה נמי כבתו חשיבא כיון דאחיה כבניו חשובים אבל בההיא דכל יוצאי ירך יעקב שבעים חשבינן לה לדינה בהדיא במנין הנפשות וזה מבואר:

ח

ומה שכתב עוד וז"ל דהא לפי דברי הרמב"ם אם אמר בחייו וכו' נותנים לנקבות דבר הראוי להם וכו' ובשעת מיתה נוטלין הזכרים הכל ואין לבנות חלק אע"כ במקום ירושה דאורייתא לא אמרי' בשום צד אומדנא למעקר נחלה דאורייתא וכו' עכ"ל:

אמר הכותב כל היום כולו הוא משתבש בשיבוש אחד ולא ידע החילוק שבין המנחיל את בניו בשעת מיתה לנותן מתנה בחייו והרי בדברי הרא"ש ז"ל שהעתיק הוא עצמו הדברים מפורשים ואיני יודע אם אדין אותו לשוגג או כמתכוין להטעות לסבת פנייה אחרת כמו שיתבאר בסוף הקונטרס:

ט

ומה שכתב עוד על דברי מהרי"ו וז"ל נשתקע הדבר ולא נאמר דמה שמביא ראיה יוצאי ירך יעקב אין ענינו כלל ליוצאי חלצי והם מלות שונות כרחוק מזרח ממערב דירך הוא לשון נקי כמו שים (תחת) ידך תחת ירכי דקאי על הברית קודש מקום יציאת הזרע שייך לומר בין על הזכרים בין על הנקבות אבל יוצאי חלצי דקאי על הזכרים דוקא דחלצי הוא לשון זרוז וחוזק ותוקפו של אדם הם בנים הזכרים עכ"ל:

אמר הכותב פיו הכשילו לדבר דברים הללו כדי שיודע לכל כי משנה שכר שכיר הוא ולפיכך אינו חושש לבשתו ולכבודן של ראשונים ז"ל לכתוב עליהן דברים שאינם ראויים לדבר והביטו וראו אם עלה על דעת שום אחד מן המדברים להעלות שבושים ושגיונות כאלו על הלב וכ"ש על הנייר ואף גם לקובעו בדפוס ולא ידע פירוש המלות של יוצאי חלצי שהם היוצאים מן המתנים ובלשון תרגום חלצים ומתנים קורא להם חרצוין וכן בכל לעז ובכל לשון והוא לשון כבוד יותר מיוצאי ירך, ואפילו לפי שיבושו של זה היה ראוי שהבנים יקראו חלצים ולמה הן נקראין יוצאי חלצים שמשעו היוצאים מן החלצים שהם המתנים כמו ידיו על חלציו דבירמיה סי' למ"ד וחגורה על חלצים דישעיה סי' ל"ב ואפי' אי הוה שאיל לינוקי דבי רב מחלציך מאי ניהו הוו פתרי ליה דהיינו מנותניך וגברא דלא ידע שותא דינוקא דבי רב ולא ידע יוצאי חלצי מאי ניהו תיובתא קא מותיב לרבוותא ז"ל ולומר על דבריהם נשתקע הדבר ולא נאמר ועונשו מבואר והדור אתם ראו כמה פרצה פרץ עזה בימינו אבל אני אומר דבריו ישתקעו ולא יאמרו ולישמטוה לאמוריה מיניה:

י

ומה שכתב עוד וז"ל וביעקב כתיב ומלכים מחלציך יצאו ואמרינן במדרש (ב"ר פ' פ"ב ד') רבנן או' אפשר אבנר אדם צדיק חולק על מלכות בית דוד אלא מדרש דרש והמליך את איש בושת הה"ד ומלכים מחלציך יצאו. ולפ"ז אם נוכל לפרש מבן הבת א"כ אמאי היה חולק נהי דשאול נמשח על פי הדבור מ"מ דלמא יצא עוד מלך מבני בתו של בנימין אע"כ פשוט שיוצאי חלצים קאי על הבנים הזכרים עכ"ל:

אמר הכותב גם בזה נתכוין להטעות את עצמו דודאי עיקר דיוקא דאבנר מדקאמר מחלציך יצאו ואם מראובן הרי כבר הוא מבחוץ וכו' כדאמר לעיל מינה במדרש וא"כ אם תהיה הממלכה מבית דוד שהוא מיהודא אפילו אם יקח אחד מהם אשה מבנימין ויוליד ממנה בן שימלוך מאי ברכה ברכי' רחמנא ליעקב מלכים מחלציך יצאו והרי כבר יצאו שהרי יהודא וכל השבטים כבר נולדו אלא ודאי מלכים אחרים יצאו מבנימין שעדיין לא יצאו וזה פשוט וכן מבואר ביפ"ת שם לדעת רבנין.

יא

ומה שרצה לדחות דברי המביאים ראיה מר"א דאמר פרה בת שתים ואמרו באגדה דאמר עליו משה יהי רצון שיצא זה מחלצי והקב"ה אמר לו חייך יצא זה מחלציך ואף ע"ג דר"א לאו לוי הוה אע"כ מבני בנותיו היה ואפ"ה קרי ליה י"ח אלו דבריהם. וכתב הוא לדחות ראיה זו וז"ל ור"א לאו מבני בניו היה כי כן מצאו בספרי המחברים חדא ועוד קאמינא חדא דלאו מר בר רב אשי חתים עלה ועוד דלענין בעלי תורה מצינו חשיבות לאבות אפי' מבני בתו עכ"ל:

אמר הכותב על התשובה הראשונה אני אומר דודאי גברא רבא חתום עלה דמילתא שצפורנו טובה מכרסו של זה ה"ה הרב המפורסם המקובל השלם בכל מדע מהרמ"ע ז"ל שכתב כן בעשרה מאמרות (מאמר חקור הדין ח"ב פט"ו) ומן הראוי היה לאיש הלזה להיות נחבא אל כלים ובאתר דזקוקין דנורא וכו' מאן מעייל לההוא גברא לתמן. ועוד שהדברים כפשטן כך מראין דר"א לאו לוי הוה.

ועל התשובה שניה אין צורך להשיב עליה כי הבל היא והוא סותר בה את דברי עצמו שהרי לפי שבושו מלת יוצא חלצי קאי על הזכרים דוקא וא"כ כי אמר ליה הקב"ה למשה חייך שיצא זה מחלציו היה ראוי שיצא מחלציו דהיינו בניו הזכרים והרי לא היה ר"א לוי וא"כ לא יצא מחלציו ומאי שיאטיה דחשיבות לאבות הכא וא"כ הקושיא במקומה עומדת:

ומה יענה הטועה הזה למה שאמרו בספרי והובא בילקוט פ' פנחס (דף רמ"ו ע"ג) על מה שאמר הכתוב ותקרבנה בנות צלפחד וגו' למשפחת מנשה בן יוסף וז"ל למשפחת מנשה בן יוסף שכשם שחיבב יוסף את הארץ כן יוצאי חלציו חיבבו את ארץ ישראל עכ"ל: הרי בפירוש דקורא לבנות צלפחד יוצאי חלציו של יוסף וא"כ הרי נקצצו עניפיו ונעקר עיקרו של מאמר המוטעה בזה וכהנה נמצא פעמים רבות אבל מה אטריח את עצמי להשיב על דברים של מה בכך כאלו וכי אנו צריכין לראיה על פירוש המלות שיוצאי חלציך הם מן המתנים וזו אפי' תינוקות של בית רבן יודעין אותה וכמו שכתבנו:

יב

מה שכתב עוד וז"ל וא"א להציל למהרא"י אם לא שנאמר דמודה באם אומר ליוצאי חלצי דמוקמינן נכסים בחזקת יורשי דאורייתא ונדון דמהרא"י היה בנותן מתנה ליוצאי חלצי בתו עכ"ל:

אמר הכותב מי איכא אינש דניים שבעים שנין שעכשיו הוא שהקיץ משנתו, והרגיש בזה דבנדון ההוא מיירי בנותן מתנה וא"כ כל היגיעות שיגע עד כאן להיכן הלכו:

יג

ומה שכתב עוד וז"ל ומ"מ כבר כתבנו שגם הרא"ש והרשב"א חולקים עליו עכ"ל:

אמר הכותב זה שקר מפורסם דאדרבא מדברי הרא"ש ז"ל ראיה ברורה לדברי מהרי"ו ז"ל כמו שכתבנו ובארנו כבר למעלה ומדברי הרשב"א נמי ליכא לאקשויי למהרי"ו דההיא תשובה להרשב"א ז"ל (סי' תקס"ג) שהעתיק הוא מיירי בשכיב מרע המצוה בשעת מיתה ולא היה לו אלא שתי אחיות ויתומים מאחותו השלישית ונמצא שמדין ירושה האחיות והיתומים הם יורשין אותו ולפיכך פסק ז"ל דמאי דקאמר נכסי לאחיותי וליתמי אחותי ודאי בדין ירושה קא בעי להנחיל ולבנים קאמר ולא לבנות וכן מבואר בתשובתו ז"ל חדא שהוא בעצמו גילה דעתו שאינו נותן אלא למי שראוי ליורשו וכו' שהרי אמר שלש אחיות יש לי וכו' אבל במתנה לא פליג הרשב"א ז"ל וזה פשוט למעיין בדבריו באותה תשובה, ולא עוד אלא שבתשובה להרשב"א הנקראת תולדות אדם בסימן רט"ו מבואר דבכל מקום שהוא בא בתורת מתנה אין להוציא הבנות מן הכלל כל כמה דאפשר למיכללינהו ואע"פ שהנדון שם לא היה כנדון של מהרי"ו מ"מ גילוי מילתא בעלמא שמעינן מינה.

ועל כל פנים לא נשמע מעולם שהרשב"א ז"ל יחלוק על סברת מהרי"ו ז"ל ושקר ענה האיש הזה בדברי הרשב"א ז"ל:

יד

ומה שמפלפל בתשובה זו (דף מ"ב ע"ד) במ"ש הבית יוסף שהרשב"א חולק על הרא"ש ז"ל והאריך בזה הם דברים ששמעם בהנובר בעברו שם בשנה זו ואמרו כל התורנים דאטעמא בתרא דהרא"ש בתשובה לא פליג הרשב"א ז"ל וזה מפורסם במקום ההוא ומה שאינו נכון ומדוקדק בפלפול הזה הוא תוספות שהוסיף הוא משלו כדי לבטל את הטוב ברוב עוביו וברוב הקיפו הקיף דברים מעורבבים והמעיין בתשובה ראשונה יבחר ויבקר בין רע לטוב ואנו לא הטרחנו את עצמינו כעת להאריך בזה.

טו

ומה שכתב עוד וז"ל וע"כ הסמ"ע סק"ג הא דפסק בשולחן ערוך וכו' והתנה עם בניו הראשונים שבניו מן (השנים) [השניה] יטלו חלק בירושתו וכו' וכתב הסמ"ע אע"ג דודאי כוונתו שגם בנותיו יטלו חלק דאם לא כן ל"ל להתנות פשיטא וכו' מ"מ כיון דמן הדין אין לבנות במקום בנים כלום אין לעקור נחלה דאורייתא אם לא שיתן בפירוש לאחרים בלשון מתנה עכ"ל.

נראה דלא דק בטעם זה דלא מבעי' לגירסת הש"ס לסלוקי לברתא מעישור נכסים קאתי וקשה לפי סברתו מנ"ל ללמוד דלסלוקי קא מכווין נימא וכו' דרוצה ליתן לה במתנה ואפ"ה לא זכתה הבת משום דאין עוקרים נחלה דאורייתא וכו' ולפי התוספות דדחקו דאמר כן לבטל דייתקי וכו' משמע אי לאו הא דמסתמא כיון ליתן לבת היתה הבת בכלל בני וא"כ איך קאמר הסמ"ע דאף דברור לנו שהיה מתכוין על הבנות וכו' עד כאן לשונו:

אמר הכותב בואו וראו שבכאן לא הבין דברי הסמ"ע בדבר שהוא פשוט אפילו לתינוקות דבודאי בגמ' בעובדא דברא וברתא אי נימא דמאי דקאמר נכסי לבני אברתא נמי קמיכיוין פשיטא דמהני דאמרי' דלמושכה לברתא במתנה קא בעי אבל הכא שהתנה עם בניו מאשתו הראשונה שבניו מן השניה יטלו חלק בירושה אפילו אם פירש הבנות בהדיא לאו כלום הוא דבנות לאו בנות ירושה בן במקום בנים עד שיתן להם במתנה וכן מבואר במרדכי פרק מי שמת (רמז תרג) שמשם לוקחה הגהת השולחן ערוך וז"ל אבל בת בין הבנים ואמר בלשון ירושה לא אמר כלום אפילו כשהבת בעולם כדתנן בפרק יש נוחלין האומר בתי תירשני במקום שיש בן לא אמר כלום עכ"ל וזה פשוט לכל מתחיל.

טז

ומה שכתב עוד וז"ל אפילו אם לא היה לבת אלא בן אחד ונכתב בלשון רבים יוצאי חלציה אפ"ה בן לחוד משמע ונתבטל דעת האומר דיוצאי חלצי בלשון רבים לגבי ברא וברתא ודאי לשניהם נתכוין, אומר אני דדבר זה בטל מעיקרו דהא אם אומר נכסי לבני והוו ליה ברא וברתא ומצינו כמה כתובים דבנות בכלל בנים היכא דמוכחא מילתא אפ"ה דחקינן לומר דאמר בלשון רבים על בן אחד ק"ו בשאר לשונות יוצאי חלציה דלא מצינו בשום מקרא דהבנות בכלל עכ"ל:

אמר הכותב ראו כי האיש הזה מבלבל ומהפך הדברים הפך המושכלות הראשונות והידועות אפילו לתינוקות ואומר דלשון בני כולל יותר בנות מלשון יוצאי חלצי ובאמת שמימי לא ראיתי דמיונו של האיש הזה שלא יבוש להעלות על הספר דברים שהם הפך המובן לכל הבריות בפירוש המלות.

ומאחר שכבר נתברר דיוצאי חלציה כולל זכרים ונקבות א"כ ודאי פשיטא דדוקא באומר לבני ואית לי' חד ברא וברתא אמרינן דלדברי' לחודי' אתכוין וקרי ליה לשון רבים כבני פלוא אליאב. אבל אם אומר לשון יוצאי חלצי כיון שגם הבנות יוצאי חלצי הן ואיהו קאמר בלשון רבים למה יעלה על הדעת דלחד ברא קורא יוצאי חלצי לשון רבים ואף על פי שיש לו בנות.

וביותר במתנה דלא שייך לומר דנוקמיה למיליה בדוחקא כדי שלא נעבור על דין ירושה של תורה. וכמה קלקל זה השורה עד שהכחיש את הידוע והמפורסם לכל:

יז

ומה שכתב עוד וז"ל וגם נוכל לפרש על דורות העתידין אמר בלשון רבים פשיטא שיש לפרש כן וכו' והביא ראיה לזה וז"ל ותדע דהא אביי מייתי ראיה מדכתיב ובני דן חושים ואקשי ליה רבא דלמא שהיו מרובים כחושים של קנה וע"כ צ"ל דמדן גופיה לא יצאו וכו' אלא מבניו ואפ"ה קרי לבנו בלשון רבים על שם העתיד עכ"ל:

אמר הכותב גם זה שיבוש מפורסם וניכר לעין כל שאם בשעה שכתב אביה את השטר וכתב בו שנותן לה ואחריה ליוצאי חלציה מתנה או חוב של כך וכך לא היה לה אלא בן אחד ובנות מהיכי תיתי לומר דלבן לחודיה קא יהיב מקרי ליה יוצאי חלציה לשון רבים על שם העתיד ואי משום ההי' דבני דן חושם התם קרא הוא דאמר הכי ובשעה שנכתבה התורה כבר היו מרובים ועוד דאפילו לעתיד נמי אשכחן דכתיב קרא לעתיד כדאמרינן בפ"ק דכתובות אבל זה שזיכה במתנה אותה ואחריה ליוצאי חלציה לשון רבים מי יעלה על דעתו לומר כן שקורא לבן אחד לשון רבים על שם שיוליד מרובים ולא יתכוון על הבנות שכבר נולדו. וע"כ לא הוצרכנו לחידושו של מהרי"ו אלא בשהיו לה בנים ובנות אבל בשלא היה לה אלא בן אחד מילתא דפשיטא היא ואינה צריכה לפנים:

יח

סוף דבר שדברי השולחן ערוך הלקוחים מדברי מהרי"ו ומהר"י מולון הם ברורים ונכונים דבכותב לבתו שטר יורשה ובשעה שנעשה השטר היו לה לבתו בעולם בנים ובנות וכתב שהוא נותן ומתחייב לה ואחריה ליוצאי חלציה זכו אותן יוצאי חלציה במתנה או בחוב ההוא מדין ואחריך לפלוני וא"כ אחד הבת ואחד הבן שוין בו.

אבל אם לא היו בעולם אפילו אם נתכוין לבנות ופירש אותן בהדי' לא מהני דמשום מתנה ממנו לא זכו שא"א להקנות למי שלא בעולם ומחמת ירושה אין להן כלום במקום בנים וכמו שנתבאר במעלה באורך:

יט

עוד ראיתי בתשובתו הלזו (דף מ"ב ע"ג) שכתב וז"ל ונפלאתי על הראש דבלשון יתמי כתב שנשואות בכלל דהא הרמב"ם כתב בפ"ו מהלכות דעות בדין יתום שמוזהרין עליו ביותר עד שיגיע לכלל שנים והוא גדול ויודע להפך בעסקיו אין זה מיקרי יתום וא"כ אשה נשואה דכל צרכיה על בעלה אין זה בכלל יתמי וכן דרך לשון בני אדם דעל אדם גדול וכו' וכן אשה שיש לה בעל לאו בכלל יתמי אינון עכ"ל:

אמר הכותב גם פה מראה את עצמו שאינו חושש לכווין אם יהיו דבריו נכונים או מקולקלים ומשובשים רק כל מגמתו להעלות דברים על הספר. והרי הרא"ש ז"ל עצמו באותה תשובה נזהר מזה וכתב וז"ל דזכרים ונקבות קטנים וגדולים הכל קרוין יתומים דלא מצינו חילוק בלשון יתומים וכו' אלא שיש מקומות וכו' דלא שייכא בגדולים כגון (ערכין כב:) אין נזקקין לנכסי יתומים אא"כ היתה ריבית אוכלת בהן אבל סתם יתומים מיירי בין בגדולים בין בקטנים והא דאיתא בפרק הניזקין (גיטין נ.) בעי רב אחדבוי בר אמי יתומים שאמרו גדולים או קטנים וכו' התם משום דיהיב טעמא למילתא וכו' והתם נמי מסיק יתומים שאמרו גדולים ואין צריך לומר קטנים בין לשבועה בין לזבורית ומצינו יתמי בגמרא שהוא דוקא גדולים וכו' אלא ודאי גדולים וקטנים הכל בכלל זולת במקומות ידועות בגמרא שמוכיח דמיירי או בגדולים או דוקא בקטנים עכ"ל.

וא"כ ההיא דהרמב"ם ז"ל בהלכות דעות נמי מן המקומות הידועות היא דדווקא בקטנים ולא בגדולים דקרא קאמר כל אלמנה ויתום לא תענון יתום דומיא דאלמנה שאין להם על מי להשען ולסמוך ונפשן של אלו נמוכה ושפלה ובני אדם אומללין הן אבל גדול שיודע לישא וליתן ולעשות כל צרכיו ודאי אינו בכלל הזה והרי הוא כשאר כל אדם משא"כ לענין ירושה ומתנה וכיוצא בה.

וכן מבואר בדברי הרמב"ם ז"ל עצמו באותו מקום שכתב שם וז"ל ועד אימתי נקראים יתומים לענין הזה עד שלא יהיו צריכים לאדם גדול להסמך עליו וכו' ע"כ. הרי גם הוא ז"ל כיון למה שאמרנו דדוקא לענין זה הוא דקטנים דוקא ולא גדולים שיודעים לישא וליתן וא"צ לאדם גדול להסמך עליו אבל לשאר דברים כגון ירושות ומתנות הכל בכלל יתומים גדולים וקטנים. והנה זה הביא מקצת דברי הרמב"ם ז"ל כדי להטעות בהן דעת הבריות, וכי לא היה יודע שספרי הרמב"ם ז"ל מצויים ויבדקו אחריו וימצאו טעותו:

כ

עוד ראיתי שכתב בסוף התשובה הלזו והדרן למילתא קמייתא וכו' ולדעת[י] הסותר דברים אלו כסותר דברי אלקים חיים וכל דיינא דלא דן כן לאו דיינא הוא וכו' כי לא עמדו הראשונים בשיטה זו על נכון עכ"ל:

אמר הכותב על זה ידוו כל הדויים שבסברות משובשות כאלו יתרוס כנגד עמודי ההוראה ז"ל לומר דכל מאן דדאין כוותייהו מהפך דא"ח הוא ולאו דיינא הוא ועונשו של זה אין צורך לחרוץ עליו פה.

אבל על כל פנים באתי כמזכיר שחלילה לשמוע אליו ואל כלליו הנזכרים בסוף קונטרסו כי כולם מוטעים הם ואין למדין מהן. ובטוח אני במעלת רבנו גאוני חכמי הדור נר"ו וביותר גאוני דא' פולין יע"א המתוועדים יחד ידברו אתו משפטים לתבוע ממנו עלבון רבותינו נוחי נפש זצ"ל עד כי יפרסם טעותו ברבים ובדפוס אע"ג דאיכא דידע בהא ולא ידע בהא וכו' אפ"ה מאי דאפשר ליה למיעבד ליעביד ועוד כי על העתיד יהיה הדבר רב התועלת למען לא יוסיפו עוד לעשות.

והדברים ידועים אצלינו שקודם שהדפיס זה ספרו היה במקום שעבר שם נדון כזה ולסבת פניית ממון העלה דברים אלו על הספר וקבעום בדפוס למלאו חפץ המבוקש ממנו אבל כל יגיעותיו לריק היו ולהבל כחו כלה כי מי ישמע לו במקום גדולי הפוסקים האחרונים מוהר"י ווייל ומוהרר"י מולין ומוכחי לה מתשובת הרא"ש זצ"ל ומהרמ"א קבעה בשולחן ערוך בלי חולק והעיר שושן והסמ"ע והב"ח והש"ל כולם פה אחד אין חולק בהם על זה וכן הלכה רווחת.

כא

עוד ראיתי מזה בסוף תשובתו זו שחלק על נוסח שטח"ז שכתוב בו לה או לי"ח וכתב הוא שאינו נכון שמשמעו שהוא נותן לבתו ואם לא תרצה לקבל את המתנה תהיה המתנה ליוצאי חלציה ע"ש שהריך בדברי הבל הללו והעלה כן להלכה בכללים המוטעים שכלל בסוף תשובתו והוא שבוש גדול והמעיין בספר נחלת שבעה שהוא בעל נוסח זה יראה שם שאי אפשר להעמיס כוונה זו בנוסח השטר ומה שתקן הוא בנוסח השטר הוא קלקול ואני לא הטרחתי את עצמי להאריך בזה כי כל רואיו יכירו שאין בו ממש. גם נודע לנו אחר שכתבתי כל זה בחקירה אמיתית שאף לפי דבריו לא הועיל כלום ולא מילא רצון המבוקש ממנו כי בנוסח השטר שעליו היו דנין במקום ההוא אי אפשר להעמיד כוונתו הבדויה מלבו בפירוש מלות י"ח בהפך דברי הפוסקים ז"ל דקאי על הזכרים לחוד אלא מוכרח מנוסח השטר שלשונו הוא כדעת הפוסקים וכדעת כל העולם ולא אהני ליה כל מאי דכתב איהו ולא מידי.

כב

ואגב אזכיר עוד קצת טעיות שראיתי בתשובה זו אגב שיטפא בסי' ס"א (דף ע"ה ע"א) רצה לפסול סוכה שבאמצעיתה מונח דף אחד רחב הרבה אפילו מהופך על צדו ואין בו רוחב ד' אעפ"כ פוסל הוא את כל הסוכה באמרו דלמאי דאמרינן בפ"ק דסוכה דבנסרים שיש בהן רוחב ארבעה אפילו הפכן על צדיהן נעשו כשפודין של מתכות לפ"ז חשבינן להו כאלו מונחים לרוחבם וא"כ הוה ליה סכך פסול ארבעה שפוסל באמצע את כל הסוכה וכתב וז"ל וראיה לזה מדאמרינן התם (פ"ק דסוכה דף י"ד ע"ב) לימא מסייע ליה אינה מחזקת וכו' או שנתן עליה נסר שהוא רחב ארבעה טפחים אע"פ שלא הכניס אלא ג"ט פסולה היכי דמי מאי לאו כגון שהפכן על צדיהן וכו' ש"מ דבעי לאפסולי כולה סוכה אע"פ שהניחה על צידי' וכו' עכ"ל ועצם עיניו מפירוש רש"י ז"ל שפירש שם בהדיא דלמאי דקאמר לימא מסייע ליה הוה ס"ד דבהפכן על צדיהן מיירי ברייתא בשסיכך את כל הסוכה בהן וע"ש ונמצא שרש"י ז"ל סותר בפירוש דין שלו המוטעה שרצה להמציא בסברתו המוטעית ואפילו אם לא היה לפניו פירש"י ז"ל היה לו לשום לב דמהתם ליכא ראיה דאפילו תימא דלא חשבינן ליה כאלו מונח לרחבו אפ"ה איכא למימר דחד נסר פסיל לה לכולה סוכה וכגון שהיא סוכה קטנה מצומצמת וכיון שהוא סכך פסול דעשאוהו כשפודין של מתכת והוא רחב שלשה טפחים דנפיק מתורת לבוד איפסילא לה סוכה קטנה כדאמרינן התם בהדיא בההוא פירקא דף י"ז י"ח דבסוכה קטנה סכך פסול פוסל בשלשה אלא דרש"י ז"ל דעדיפא מינה קא מפרש וק"ל:

כג

(ראיתי בספר זה בתחילתו בענין התרנגולת שלא נמצא לה לב שהביא ראיה מההיא דפ"ק דביצה (ז.) בדק בקינה של תרנגולת מעי"ט וכו' ודבר זה שמע מן הגאון המפורסם אב"ד דק"ק פראג בהיותו בק"ק הנובר קודם שהדפיס ספרו ודבר זה כתב הגאון הנ"ל מכמה שנים בתשובה אחת:

עוד ראיתי בספרו סי' י"א שכתב דהאחרונים ז"ך בי"ד סי' ק"ץ שהיו סבורים דהרמב"ן ז"ל שכתב הטור בשמו דבדיקת ז' סימנין אינן אלא לטהרות ולא לבעלה שרצונו לומר שהאשה תוכל להתעסק בטהרות, והקשו על זה מה שהקשו ולא דקו שפיר דהרמב"ן ז"ל כדעת הראב"ד ז"ל (סי') בהשגות פ"ט מהל' איסורי ביאה שלא הוזכרו אלא לטהר את הבגד דממ"נ מטהרינן ליה דאי צבע הוא הרי לא מטמא ואי נמי דם הוא כיון שלא עבר ע"י ז' סימנין הרי אינו יכול לצאת ואינו מטמא משום טומאה בלועה יע"ש. דבר זה שמע מפי ה"ה מהר"ר חיים יונה תאומים נר"ו. בהיותו בהנובר כמפורסם שם ליושבי בבית המדרש והחכם ההוא הוסיף עוד והראה להם שכן נמצא להדיא להרא"ה ז"ל בבדק הבית שכתב כן בביאור מפורש בידים מוכיחות בשם הרמב"ן ז"ל עיין עליו בבית שביעי שער ד' דף קע"ה):

כד

עוד ראיתי בספר זה סי' ו' (דף י"ב ע"ג) שכתב שיש לתמוה על הרמב"ם ז"ל שפסק בפ"ה מהלכות תרומות כסתם משנה (ד' פ"ב דתרומות) דכל מין חטים ומין תאנים אחד הוא ותורמין מזה על זה וכן פסק בשולחן ערוך יורה דעה (סימן של"א), מהא דאמרינן בחולין בפרק ראשית הגז (דף קל"ו ע"ב) אי מה תרומה ממין על שאינו מינו לא אף ראשית הגז ממין על שאינו מינו לא וגבי תרומה מנא לן דתניא היו לו שני מיני תאנים שחורות ולבנות וכן שני מיני חטים אין תורמים ומעשרין מזה על זה ר' יצחק אומר משום ר' אלעאי ב"ש אומרים אין תורמין ובית הלל אומרים תורמין אף ראשית הגז ממין על שאינו מינו וכתב וז"ל ומדפריך סתמא דתלמודא ש"מה דהלכתא כת"ק וכו' והוי כסתם ואח"כ מחלוקת דאין הלכה כסתם עכ"ל.

וטעה בזה דמאי שיאטיה דסתם ואח"כ מחלוקת הכא והא הך דחולין ברייתא היא ולא מתניתן וההיא דתרומות מתניתין היא. והא דקאמר תלמודא אי מה תרומה וכו' לאו קושיא דמקשי עלה דר"א דתידוק מיניה דהלכה כתנא קמא דברייתא ולא כסתם משנה דהוה מצי למימר דר"א כר' יצחק ס"ל דאמר בית שמאי אומרים אין תורמין ובית הלל אומרים תורמין וקי"ל כבית הלל אלא דתלמודא קאתי למיבעי מילתא דלר"א דמקיש ראשית הגז לתרומה אליבא דהאי תנא קמא דברייתא דאמר אין תורמין גבי ראשית הגז נמי דינא הכי וקאמר אין והא תנן וכו' ודכוותיה אמרי' התם בההיא שמעתא גופה אי מה תרומה בעינן ראשית ששיריה ניכרין אף כאן ראשית ששיריה ניכרין אין והתניא וכו'. והתם נמי לאו קושיא היא אלא בעיא בעלמא. וכיון שכן מהיכי תיסק אדעתי למידחי סתמא דמתניתן מקמי ההיא דתנא קמא דברייתא וזה פשוט וק"ל:

כה

עוד ראיתי לבעל ספר זה בסי' מ"ו שכתב שמעשה היה בפרוסטיץ שבערב פסח לאחר שש מכר לנכרי חתיכה פשתן ולא היה יכול להשוות בדמי המקח עם הנכרי עד שפסק לו הנכרי עבור הפשתן ששה זהובי' ומדה יין שרף ושכח שהוא ערב פסח ונגמר המקח ומשך הנכרי הפשתן לביתו ואח"כ נזכר הישראל שהוא ערב פסח ושאל אותי איך יעשה אם מותר לקבלו אחר הפסח מן הנכרי או שצריך ליקח מן הנכרי מיד ולבער ע"כ היתה שאלה והשיב הוא דלדעת האומרים דהמפקיד חמץ אצל אחר אע"פ שהנפקד קיבל עליו אחריות מ"מ המפקיד עובר עליו הכא נמי אע"ג דנכרי היה חייב באחריותו של חמץ זה אפילו הכי עבר עליו ישראל, ולאחר שהאריך בזה כתב וז"ל אכן יש לפקפק במאי קנה הישראל הי"ש כיון דעדיין לא משך הישראל ויש כמה רבוותא דסברי דגוי אינו קונה כי אם במשיכה וכו' אך בנדון דידן אפשר דכולי עלמא מודו דקנה משום דהוי כמו חליפין דרך משל שבחתיכה פשתן יש אמה אחת שלא נתן לו הנכרי מעות אלא הבטיח לו ליתן מדה יין שרף וכשמשך הנכרי הפשתן נקנה היין שרף לישראל בכל מקום שהוא ופירות נקנים בחליפין וכו' ומשמע מתוס' רפ"ב דבכורות ובקידושין דנכרי קונה בחליפין והביא הטור (חו"מ סי' קכ"ז) בשם ר"ת וכו' ש"מ דשאר דברים נקנים בחליפין לנכרי וכו' עכ"ל:

והנה הדבר פשוט שפסק זה טעות גמור הוא דמאי שיאטי' דפירות נקנין בחליפין הכא והרי לא יחד לו את היין שרף ולא אמר מכור לי פשתן זה חלף המדה של יין שרף שבביתי או שיש לי במקום פלוני עד שנאמר מכיון שמשך הנכרי את הפשתן קנה הישראל את היין שרף בכל מקום שהוא אלא חוב בעלמא נתחייב לו ליתן לו מדה יין שרף והיה יכול ליתן לו איזה מדה יין שרף שירצה מיין שרף שיש לו בביתו או יין שרף אחר וזה פשוט וכיון שכן למה נאסר היין שרף בהנאה וכי אם יש לו לישראל חוב אצל נכרי כך וכך מדות של יין שרף ועבר עליו הפסח לא יהי' הישראל רשאי לקבל התשלומין מן הנכרי אחר הפסח דבר זה לא נשמע לשום אחד מן בעלי הדעת בעולם.

גם בעיקר דין חליפין של נכרי לא הבין דברי הש"ך בסי' קך"ג ומפני כך הקשה עליו מה שהקשה ודברי הש"ך הם פשוטים לכל מתחיל אפילו לבר בי רב דחד יומא וכדי לברר זה למען יבינו כל אדם כקטן כגדול צריך אני להעתיק לשונו ולשון של בעל תשובה זו כדי שיכירו הכל את טעותו.

הנה התוספות כתבו ברפ"ק דקדושין (דף ג' ע"א) על ההיא דאמרינן סד"א הואיל וגמר קיחה קיחה משדה עפרון מה שדה מקניא בחליפין אף אשה נמי מקניא בחליפין קמ"ל ואימא הכי נמי וכו' וז"ל וא"ת היכא ס"ד דניליף משדה עפרון שתקנה אשה בחליפין והא שדה עפרון גופה לא מיקני בחליפים דלא מצינו חליפין לנכרי דהא אמרי' בבכורות מדישראל בחדא נכרי נמי בחדא ותירצו וז"ל וי"ל דהיינו לבר מחליפין דומיא דישראל בחדא וכו' וכן היה רגיל לשלוח הרשאה ביד נכרי והיו מקנה בחליפין עכ"ל.

וכתב הש"ך על זה בסי' הנזכר סקך"ט וז"ל נלפענ"ד העיקר כמו שהבינו בקושייתם דאין חליפין לעכו"ם ואפ"ה הוה ס"ד דאשה תקנה בחליפין כמו שדה דאע"ג דעפרון עכו"ם הוה מ"מ שדה בעצמה ניקנית בחליפין לישראל וה"א דה"ה לאשה עכ"ל.

וכתב בעל תשובה זו שלא זכה להבין דברי הש"ך בזה ושאם דעתו לחלק בין קנין העכו"ם מישראל ובין קנין הישראל מהעכו"ם והרי משמע דאין חילוק בזה והאריך בזה הרבה. ובאמת דבר אמת נפל בפיו שלא זכה להבין דברי הש"ך. אבל דברי הש"ך פשוטים הם דה"ק בגמ' הואיל וגמר קיחה קיחה משדה עפרון מה שדה מיקני' בחליפין אף אשה נמי מיקני' בחליפין כלומר כיון דגמרינן בג"ש דקנין אשה ושדה כי הדדי נינהו לענין כסף לענין חליפין נמי נימא דכי הדדי נינהו אע"ג דאותה שדה של עפרון לא היתה יכולה להיות קנויה בחליפין לא היתה המניעה מצד השדה הניקנית אלא מצד עפרון המקנה שאין העכו"ם קונה שום דבר בחליפין הא כיון דאנן בקידושי אשה בישראל קיימינן נימא מה ישראל קונה שדה בחליפין אף אשה יקנה בחליפין וזה פשוט בכוונתו אפילו לבר בי רב דחד יומא ובעל התשובה הזאת הטריחנו לבאר דברים שאינן צריכין ביאור. והחילוק שבדרכי ההקנאה בין עכו"ם מישראל ובין ישראל מעכו"ם לא עלה על דעת הש"ך מעולם ובפירוש כתב ז"ל בחושן משפט ריש סימן קצ"ד דמוכח ברפ"ב דבכורות וכן מדברי הפוסקים ז"ל דבין ישראל מעכו"ם ובין עכו"ם מישראל חד דינא אית להו יע"ש:

כו

את כל הטעיות המפורסמות הנזכרות ראיתי בספר זה בהשקפה ראשונה ובטוח אני שאם בעל ספר זה יהיה בו מדעת קדושים גדולי החכמים ז"ל לא יבוש לומר טעיתי וה' הטוב יכפר בעדי על שגגת תלמוד ועל כי פגעתי בכבודן של ראשונים זצ"ל והטחתי דברים כלפי מעלתם. ואם ח"ו יתן כתף סוררת אין אחריות המתעקשים עלינו.

אבל על חכמי דורינו נר"ו מוטל הדבר לגדור הפירצה הזאת שאם כן נתת תורת כל אחד בידו. וביותר בדיני ממונות וכבר נתפשט הדבר דכל מאן דתפיס מצי אמר קים לי כי האי וכו' וא"כ הרי אנו נותנין אצבע בין שיני אריות בעלי זרוע אשר לדורות הבאים יסמכו על משענת קנה רצוץ של הספרים החדשים לומר קים לן כוותייהו וכו' ועבר קבלו רבים וכן שלמים בקובלנא רבה איך נתרועע עמוד הדין במדינות אלו ע"י בעלי תשובות כאלו דלא חשו לקמחייהו ואינם חוששים ואינם יראים להשיג גבול שגבלו הראשונים ולחלוק על פסקי השולחן ערוך בלא שום ראיה ברורה נכונה הראיה לסמוך עליה ונותנים אותה ביד אחד מהצדדים להסתייע בה ואף גם בהוראות איסור והיתר פן ישתו התלמידים ח"ו. ממים הרעים האלה. ולא ידעו כי האנשים הללו לאו בני דסמכי הוו ע"כ באתי כמזכיר וכמעורר קנאתם של חכמי דורינו נר"ו לכבוד התורה ולומדיה.

והדבר גלוי וידוע שאין כוונתינו בזה להתגדר כי אין הדברים כדאין עד שיתפאר בהן הסותרן כמאן דרמי דיקלא והדר זקיף. לפי שאין בהן דבר חריף. אבל עיקר כוונתינו בזה לפרסם דבר אמת. וה' למען שמו וחותמו אמת ברחמיו יאיר עינינו במאור תורתו וינחנו בדרך אמת:

המגילה הזאת נמסרה לנו ממעלת חוטר מגזע היחס נטע נאמן ה"ה כבוד הרב ה"ה מוהרר"י יהושע פייבל תאומים נר"ו אב"ד דק"ק פרעמסלא והגליל יצ"ו. אשר הקריב מנחת קנא"ות מזכר"ת או"ן וכ"ח הגבורים לכבוד תופסי התורה גדולי ישראל נוחי נפש זלה"ה עלתה הסכמתו וצוונו להדפיסה בעט ברזל ועופרת. להיות לדורות למשמרת. יום שנתלו בו המאורות ר"ח מנחם עת"ה לפ"ק.

---

---

שולי הגליון

---

---

· מעבר לתחילת הדף