מנחת חינוך/ב

֨מנחת חינוך ‏ ב

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

לך יש בה וכו' וענין מצוה זו וכו'. הנה בודאי פריעה הוא מגוף המצוה כמבואר בשבת פר"א דמילה מל ולא פרע כאלו לא מל אבל מכל מקום אינו נכלל בפסוקים שהביא הרהמ"ח כמבואר ביבמות דף ע"א ע"ב דפריעה לא ניתנה לאאע"ה אלא יליף לה מקרא דיהושע ושוב מול את בני ישראל שנית ע"ש ובתוס' אעפ"י דאלה המצות שאין הנביא רשאי לחדש דבר מעתה מכל מקום הוא הל"מ ויהושע אסמכי' אקרא יע"ש אם כן פריעה הוא הל"מ אבל אינו מבואר בכתוב ונ"מ לענ"ד לשיטת הרמב"ם מה' מלכים דבני קטורה חייבים עתה ג"כ במילה רק אין נהרגין ויבואר בסמוך ב"ה אינם חייבין רק במילה ולא בפריעה כיון דהוא הל"מ והל"מ לא נאמרה רק לישראל לבד וכמבואר שם בר"מ אם כן נהי דבני קטורה חייבים דהם זרעו של אאע"ה אינם חייבין רק במילה ולא בפריעה כנלע"ד בעזה"י. ושוב מצאתי בשאגת אריה ה' מילה סי' מ"ט שכתב כדברינו אלה דלהר"מ ב"ק א"ח רק במילה והנאני ועיין יש"ש יבמות פ' הערל מביא בשם הרא"מ דמל ולא פרע כאילו לא מל הוא רק בקטן אבל לא בגדול דא"צ פריעה וע"ש שהשיג עליו דהל"מ הוא וגם בגדול שייך ד"ז וכ"נ מהראשונים הר"מ והרהמ"ח שלא חילקו בכך ופשוט ועיין בטיו"ד סי' רס"ה לענין ברכת להכניסו בבריתו של א"א שמביא שיטות בזה ומביא בשם הרא"ש דיברך קודם הפריעה לאחר החיתוך ושפיר הוי עובר לעשייתן דמל ולא פרע כאילו לא מל ולכאורה כיון דחז"ל תקנו הנוסח ע"י שנכנס בבריתו של א"א ובבריתו של א"א לא היתה הפריעה כי לא נצטוה ע"ש והיאך הוי הברכה להבא על הפריעה וע"ש עוד טעמים דמברך לאחר המילה:

ב

דיני המצוה וכו'. מבואר בש"ס ור"מ פ"א מה' מילה ה"א וז"ל מצוה על האב למול את בנו ועל הרב למול את עבדו יליד בית ומקנת כסף עבר האדון והאב וכו' וב"ד מצווים למול הבן והעבד וכו' כשיגדל חייב למול א"ע וכו' ונדרש בש"ס מקראי ע"ש. והנה מבואר דעיקר מצוה על האב כלשון הש"ס היכי דלא מלו אבוהו מחוייבים הב"ד וכן מבואר בר"מ דאין מלין בנו של אדם שלא מדעתו ואני מסופק אם הגדיל שמצוה גם כן עלי' רמיא ומחויב למול עצמו אם ג"כ מצוה על האב ולא נפקע המצוה מאתו א"ד דהמצוה על האב רק בקטנותו אבל כשהגדיל אין חיוב המצוה על האב רק עליו ומלשון הרהמ"ח שכתב על מי וכו' מילת בניו הקטנים נראה קצת דוקא בניו הקטנים ונ"מ דאם האב בעצמו מוהל מחויב למול בעצמו בגדלותו ג"כ לשיטת הש"ך ח"מ סי' שפ"ב שאסור לכבד אחר ובגדלותו אם רוצה הבן למול א"ע והאב ג"כ רוצה למולו אם לא נפקע מצות האב האב קודם ואם לאו בודאי בנו אם יכול למול בעצמו אסור למול אפילו ע"י אביו וגם אם קדם אחד מהם ועשה המצוה לענין ליתן לחבירו האב לבן או הבן לאב יו"ד זהובים לדעת הסמ"ע שם דמי שעליו עיקר המצוה מחויב התופס ליתן לו יו"ד זהובים ועוד נ"מ אם האב מברך ברכת להכניסו או אפשר נפקע המצוה מעליו כשיגדיל וגם נ"מ לענין אם אי אפשר למולו בלי שכר אם האב מצווה מחויב הוא ליתן ואם א"מ אינו מחויב יותר מכל ישראל עיין יו"ד סי' רס"א ולכאורה דעיקר המצוה על האב דחושב שם בש"ס כל דבר דהאב מחויב למול ולפדות ולהשיאו אשה וכו' ולהשיאו אשה ודאי בגדלותו אם כן למולו ולפדותו נמי אך מכל מקום צ"ע דכל הדברים ילפינן שם מקראי ולא נזכר דוקא בנים קטנים כמו פדיון דכתיב בכור בניך וגדול נמי בכלל ות"ת ילפינן מן ושננתם לבניך וכו' או להשיאו אשה דנלמד מקרא וקחו לבניכם נשים אבל גבי מילה דעיקר הילפותא דאב מצווה על בנו הוא מן פסוק וימל אברהם את יצחק בנו וכו' כאשר צוה אותו אלקים מוכח דנצטוה ע"ז ומילת יצחק הי' בן ח' ימים ואפילו אם נאמר דאפילו אחר זמנו חייב אביו מכל מקום היינו בקטנותו אבל בגדלותו אפשר דלא חייבה התורה רק לבן ולא לאב.

שוב ראיתי בדברי הרב המחבר מצוה שצ"ב כתב וז"ל ולפי הדומה שהאב חייב לעולם לפדות בנו ואפילו לאחר שיגדיל הבן המצוה מוטלת על האב וכמש"ה וכל בכור אדם בבניך תפדה הרי שהוטל המצוה על האב וכ"נ בקידושין עכ"ל אתה רואה שהרהמ"ח נסתפק בזה וכתב ולפי הדומה וכו'. אך דעתו נוטה שחייב לפדות מחמת המקרא אם כן כאן דאדרבא הכתוב מיירי בקטנותו אפשר א"ח בגדלותו וצ"ע ולא מצאתי להמחברים שירגישו בזה ולכאורה ילה"ר מהתוס' קדושין י"ט ד"ה אותו שהקשו ל"ל קרא דאותו שאין אשה מצווה למול את בנה הא ה"ל מעשהז"ג דאינו נימול אלא לשמונה וי"ל כיון דמיום השמיני והלאה אין לו הפסק לאו זמ"ג הוא עכ"ל ואי אמרת דבגדלותו אין האב חייב אם כן אכתי ה"ל זמן גרמא דנהי דמצות המילה הוא תמיד ע"ע מה שהוטל על האב היא מצוה אחרת והזמן גורם שיש להמצוה משך זמן שנים עד הגדלות ומה לי לולב שיש לו זמן שבעה ימים או זמן ארוך י"ג שנים כיון דיש לו זמן הו"ל זמ"ג ול"ל קרא אע"כ דאין לה הפסק דעל האב מוטל לעולם אף בגדלותו אך הרבה תירוצים נאמרו על קושית התוס' ויבוארו אי"ה בדברינו.

והנה הר"מ פ"ה מהק"פ ה"ה כתב וז"ל כשם שמילת עצמו מעכבתו מלעשות פסח כך מילת בניו הקטנים ומילת עבדיו בין גדולים בין קטנים מעכבים אותו שנאמר המול לכם כל זכר וכו' מבואר גדולים בדבריו להדיא דדוקא מילת בניו הקטנים מעכבים אותו ע"כ הטעם כיון דמצוותן עליו מעכבים אותו ומילת העבדים על רבם אפילו בעבדים חל עליו החיוב ובאותן ערלים שאין עיקר מצוותו על האיש בודאי אינם מעכבין וכי מעכב הערל את הב"ד מלעשות פסח או איזה איש מישראל אלא דוקא אביו או רבו ע"כ משום דהמצוה עליו ואב על בנו נלמד מקרא דוימל אברהם כו' כאשר צוה וכו' אם כן גזרה התורה דבניו מעכבין ומבואר בפירוש בר"מ דרק בניו קטנים והיינו דמהפסוק דוימל וכו' לא נלמד אלא בנו הקטן אך לפ"ז קשה לי דמקרא זה דוימל אברהם לא מוכח אלא דמילת שמיני מוטל על אביו דכתיב בן שמונת ימים אבל מילה שלא בזמנה אף בקטנות לא מוכח מהאי קרא אם כן איך כתב דמילת בניו הקטנים [ועיין רש"י שבת קל"ב ע"ב ד"ה בשמיני מבואר גם כן הכי וקצת יש להעיר שהביא מקרא אחר בשנוי מש"ס קדושין כ"ט יעוש"ה] דנראה דאפילו קטנים לאח"ז מעכבים ולומר דכוונת הר"מ קטנים דוק' בני שמונה ימים אין במשמעות הלשון כן אך ד"ז דמוטל על האב אפילו לאח"ז מוכח בש"ס יבמות דע"א דמבואר שם דמילת בניו מעכבין אכילת הפסח ג"כ ומפלפל הש"ס המ"ל מילת בניו דלא יהיו ראוים למול בשעת עשיי' וראוים למול בשעת אכילה דאם נעשה בע"פ שמונה ימים אם כן מעכב העשייה ואם א"ר בע"פ אם כן גם בליל פסח א"ר כי לא היה בן שמונה ימים וערלה שלא בזמנה אינה מעכבה ומתרץ שם הש"ס כמה אוקימתות דבשעת העשיי' לא הוי חזי כגון שחלצתו חמה אם כן תיכף לאחר עשייה ראוי למול ובשעת עשיי' לא הי' ראוי למול ולא הי' מעכב ע"כ גזירת הכתוב דמעכב האכילה ויש עוד אוקימתות והובאו בר"מ פ"ט מה' ק"פ ולכל האוקימתות כיון דערלה של"ב אינה מעכבה ע"כ מיירי דנעשה ח' ימים בע"פ ע"ש בגמ' ותבין אם כן ליל פסח הוא ליל תשיעי והוי מילה של"ב ומכל מקום גזרה התורה דמעכבת האכילה ע"כ דמוטל על האב אפילו של"ב ולכן מעכבת האכילה אם כן מוכח מזה דאפילו מילה של"ב מוטל על האב נהי דלא מוכח מקרא דוימל אברהם אבל מק"פ מוכח ודוחק לומר דאף על פי שאינו מוטל עליו מעכב דאם כן למה לא יעכב לכל ישראל ע"כ כתב הר"מ דמילת הקטנים מעכב ומדכתב מילת הקטנים נראה בעליל דמילת גדולים אין מעכבת וע"כ סברת הר"מ כיון דאינם מוטלים על אביהם א"מ נמצא מבואר להדיא בר"מ דאם נתגדל הבן נפקע המצוה מעל האב והוא בכלל החיוב על כל ישראל דמחויבים למול אפילו גדולים דכתיב המול לכם כל זכר אבל לא מחמת שהוא אביו.

אך זה צ"ע לכאורה על הר"מ נהי דס"ל דהאב א"מ על בן גדול מכל מקום מנ"ל דאכיל' או עשיית הפסח תלוי למי שמצווה עליו דלמא גזירת הכתוב הוא אף דאינו מצווה עליו מכל מקום כיון שהוא בנו או עבדו מעכבתו מעשייה ומאכילה אמנם באמת הר"מ פסק בהלכה שאחר זה דקטן אין מילת עבדיו מעכבתו דכתיב עבד איש וע' כסף משנה שכתב דלגירסת הר"מ במכילת' עבד איש להוציא עבד אשה וקטן והיה סברת הר"מ בזה דע"כ מעטינהו התורה כיון דאשה וקטן א"מ למול ומילת זכרים ועבדים הגדולים מעכבים משום דמצווים למול על כל פנים מבואר דלדעת הר"מ תלוי עיכוב עשיית הפסח ואכילתו במי שמוטל עליו המצוה למול וכתב דוקא מילת בניו הקטנים מכלל דמילת בניו הגדולים אין מוטלים על האב הרי דין זה מבואר להדיא בר"מ ויצא לו דין זה מהש"ס דמוכח מוימל אברהם ומשם מוכח דוק' קטנים כמבואר לעיל ולאח"ז שמחויב בקטנותו מוכח מן אכילת הפסח שבניו מעכבים מגז"ש דע"כ הוא אח"ז כמש"ל ועל הגדולים לא מצא שום לימוד ע"כ פסק דגדולים אינם מעכבים כי אינם מוטלים על האב וכל שאינו מוטל על האב אינו מעכב למד הר"מ מן המכילת' לפי גרסתו דע"כ מיעטה התורה עבד אשה וקטן וכמש"ל:

והנה הר"מ כתב מ"ע על האב למול הבן ועל הרב למול את העבד נראה דכמו שמוטל על האב יתר מעל הב"ד למול את בנו כמו כן בעבד מצוה יתירה על האדון ועיין בכסף משנה לא הראה מקומו אי' ומש"ס דידן דצריך ילפותא על האב מוימל אבל על הרב לעבד מנלן ונראה גם כן דהרב יליף מדחזינן דהתורה גזרה על האדון שמעכבו מלעשות הפסח ע"כ דמוטל עליו למולו כפי סברתו דאם אינו מוטל עליו אינו מעכב וכמו שאינו מעכב ישראל אחר אף שהמצוה על כל ישראל וסובר כיון דכתיב בתורה סתם עבד משמע אפילו עבד גדול מעכב הפסח אם כן ממילא מוכח דהמצוה מוטל על האדון אפילו בעבד גדול למולו ובבן סובר הר"מ כיון דמקרא דוימל מוכח דוק' קטן ע"כ גבי פסח גם כן דוקא קטן מעכב ולקמן פ' בא יבואר עוד בעזה"י וזה לשיטת הר"מ וגירסתו דעשיית הפסח ואכילתו תלוי במי שמוטל עליו אבל לפי הגירס' במכילתא והובא בכ"מ דגם עבד של אשה וקטן מעכב נראה דאף דאין מילתו מוטל על אשה וקטן מכל מקום מעכב וע' לקמן וע' מ"ל שרמז לרש"א ביבמות גבי כגון שהיו אביו ואמו חבושים ויבואר פ' בא ע"כ דגזירת הכתוב הוא גבי פסח דזכריו ועבדיו מעכבין אף שאין מילתו מוטלת עליו אם כן א"י מהיכן ילפינן ד"ז דהרב מצווה למול את עבדיו אפשר דא"מ יותר מכל ישראל וצ"ע:

ג

ואין הנשים וכו' . מבואר בש"ס ושו"ע דאותו ולא אותה והר"מ לא הביא זה כאן בפירוש אך ממילא נשמע שכתב החיוב על האב ועל הב"ד ועל עצמו מכלל דאין החיוב על האשה והנה התוס' הקשו ל"ל מאותו תפ"ל דהו"ל מעשהז"ג אף דאין הפסק כיון דלילה לאו זמן מילה ותירצו דאתיא אליבא דרשב"א דס"ל מילה של"ב הוא בלילה ג"כ וע"ש בקדושין ולפי זה למאי דקיימא לן כרבנן נשים בלאו הכי פטורות מחמת שהז"ג וע"כ רבנן לא דרשו האי דרשה דאותו אך במגלה ד"כ כתבו עוד תירוץ דגם לרבנן כיון שהיא עשה שיש בה כרת אפשר דנשים חייבות אף שהז"ג הגם שאין חיוב כרת אלא על הערל ולא על האב מכל מקום כיון דהעשה אלים שיש בה חיוב כרת ול"ד למצה שמחה והקהל וגם נכרתו עליה י"ג בריתות ה"א דנשים חייבות ע"כ אצטריך קרא דאותו ועיין בריטב"א שתירץ דמעשהז"ג שהוא בגופו פטורים נשים כמו סוכה ולולב אבל כאן החיוב אינו על גופו רק למול את בנו ל"ה בכלל זה שיהי' נשים פטורות ע"כ אצטריך אותו.

ואני מסופק אם נשים חייבין למול עבדיהן דמלשון הר"מ שכתב הרב מצווה אין הכרע כי בכלל רב אף נשים בכלל כידוע בלשון חכמינו זכרונם לברכה כ"פ ולשון הרמה"ח כאן ואין הנשים חייבות במילת בניהן ובדיני המצוה כתב על מי מוטל מילת הקטנים וכן מילת העבדים וכאן כתב במילת בניהן ולא כתב גם כן מילת עבדיהן נראה מדבריו דדוקא מילת הבנים אין הנשים חייבות דנלמד מאותו דכתיב גבי בן אבל במילת עבדיהן אפשר דחייבים ובפרט לפי הגירסא דגם עבד אשה מעכבי הפסח וכו' מיבמות דל"ח עבד איש ולא עבד אשה וע"ש בהק"פ שרמז המ"ל לזה ועיקר הלימוד דהרב מחויב למול את עבדיו כתבנו לעיל דילפינן מפסח אם כן כיון דגם נשים מתעכבות מעשיית הפסח נראה דהם מצווין על מילתן וסובר כס' הראשונים דל"ה מעשהז"ג אף דאינו בלילה רק בניהן ע"כ מיעטה התורה מאותו אבל מילת עבדיהן דליכא לימוד בנשים חייבות דל"ה זמ"ג וער"מ הק"פ דאינו מבואר הדין אי עבד אשה מעכב הפסח רק הכסף משנה מביאו ואין הכרע דה"ל לר"מ לפרש ונראה דסובר דדוקא עבד קטן אינו מעכב אבל עבד אשה מעכב אם כן נראה ג"כ דהנשים מצווים על מילת עבדיהן וכו' לשיטת הראשונים שזו אינה מעשהז"ג אבל לשיטת התוס' בקידושין דהוי מעשהז"ג רק דהלימוד דאותו אליבא דרשב"א אבל לדידן דקיימא לן כרבנן בל"ז נשים פטורות דהו"ל מעשהז"ג אם כן ודאי נשים פטורות ממילת עבדיהן ומכל מקום יוכל להיות דמעכב נשים גם כן מפסח דאין זה תלוי בזה וכמש"ל ועיין במצות ק"פ בעה"י שוב ראיתי בש"א סי' נ"ג נתעורר קצת במ"ש אם נשים חייבות במילת עבדיהן וגם כתב שהר"ם סובר דאף דאין מוטל עליו מכל מקום מעכב הפסח כמ"ש הר"מ דטבילת שפחותיו מעכב אף דא"מ על האדון ע"ש באריכות אך אם כן דגזירת הכתוב גבי פסח הדק"ל אשר הקשינו לעיל סק"ב מנ"ל להר"מ דדוקא בנים קטנים מעכבין ולמה לא יהי' מילת בנים הגדולים גם כן מעכב ויבואר אי"ה לקמן ובאתי רק לעורר.

והנה אם הגדיל הבן המצוה מוטלת עליו גם כן ועוד נוסף עליו שחייב כרת וער"מ נראה דעתו דעומד באיסור כרת אבל א"ח עד שימות היינו כרת הנפש רח"ל ודעת הראב"ד שתיכף ח"כ אלא דאם מל עצמו נפטר וכ"נ דעת המחבר וע"ש בכ"מ והנה נראה דבין ישראל או עבד שנולד בקדושה כגון שנולד משפחה אחר שטבלה דהרי הוא בקדושת ישראל אף על פי שלא מל כמו בן ישראל והוא בקדושת עבד אם עבר ולא מל בגדלותו גם כן ח"כ וכ"נ מהר"מ וסתמא כתיב וערל זכר וכו' נראה דעל כל הפרשה קאי אותם שחייבין במילה כנלע"ד פשוט והנה אם חל על העבד מצות מילת בנו ככל בן על האב לפמ"ש לעיל במצוה א' דלשום ענין עבד אין לו חייס כלל ואינו נחשב לבן כלל לשום דבר אם כן ודאי פטור מתורת מצות אב על הבן וראיתי בס' שיטה מקובצת ב"ק דפ"ח ע"א על הא דקאמר הש"ס מה לאשה שכן א"ר למול קטן יוכיח ע"ש ובתוס' שכתב בשם הרא"ש והא דלא פריך מה לאשה שכן א"מ במילת בנה וע"ז ל"ש קטן יוכיח ותי' הרא"ש כיון דאשה אינה מחויבת גם עבד א"מ דמה"ת כיון דאשה פטורה ונראה כוונתו דעבד אתקש לאשה לכל המצות והנה לכאורה קשה למה לא תירץ כפשוטו דאינו מחויב דא"ל חייס נראה קצת כמ"ש במצוה א' דבעודו עבד אינו מוכח דאינו כבנו רק בנתגייר אם כן אף דא"ל חייס מכל מקום אם נחשב כבנו הוא מצווה למול ע"כ הוצרך הרא"ש לתרץ דעל כל פנים אם אשה פטורה גם עבד פטור ולסברת המש"ל פ"י דמלכים והבאתי לעיל במ"א דמצות עשה שאהז"ג רק דהתורה פטרה לנשים מגזירת הכתוב ל"א דאתקש עבד לאשה ועבד חייב אם כן צ"ל דסברת הרא"ש הוא כדעת תוס' בקדושין דמילה הו"ל מ"ע שהז"ג לדידן ע"כ עבדים ג"כ פטורים אבל לסברת רוב הראשונים דגם לדידן מידרש מאותו אם כן הוא גזירת הכתוב באשה אם כן עבדים חייבים במילת בניהם דליכא מיעוטא גבייהו ולפי"ז הנה הדין דעבד אי חייב למול בנו משפחה תלוי אי הו"ל מ"ע שהז"ג פטור כמו אשה ואי הוי מ"ע שאהז"ג רק דאשה פטורה ממיעוט דאותו עבדים חייבים במילת בניהם אך לפמש"ל במ"א לדעת הר"מ שאינו נחשב בנו גבי עבד אם כן ודאי פטור ומצאתי בשער המלך פ"א מה' מילה פלפל בזה אך אם עבד קנה עבד משכחת לה כמבואר יבמות דס"ו עבדים שקנו עבדים ע"ש בתוס' זה בודאי תלוי אי אשה חייבת למול עבדים דל"ה מ"ע שהז"ג כמש"ל גם עבדים חייבים למול את עבדיהם ואם אשה פטורה גם עבדים פטורים:

והנה כתבתי לעיל דנראה דעבדים בעצמן חייבים במילה כשהם גדולים וענוש כרת ג"כ אכן נתישבתי דאפשר לשיטת התוספות דמילה ה"ל מעשהז"ג אפשר דעבדים ג"כ פטורים אף דהוי חיוב כרת אם אינו מל עצמו מכל מקום מעשהז"ג אפשר נשים ג"כ פטורות אף באיכא כרת ועיין בשער המלך פי"ב מה' עכו"ם ה"ג ויש לפלפל בזה ואין כאן מקומו על כל פנים ד"ז אינו ברור אם יש לחייב עבדים ונשים במעשהז"ג שיש בה כרת ולא לאו וא"ד למ"ש הרהמ"ח לקמן גבי יום טוב דהיכי דאיכא לאו נשים מוזהרין על העשה ג"כ ועי' שעה"מ שהתוס' קדושין חולקים על הכלל הזה ג"כ ובפרט כאן דליכא לאו אלא עשה גרידא אף דיש בו עונש אינו מוכרח דהנשים ועבדים יהיו חייבין ולשיטת ריטב"א שהבאתי לעיל שכתב דל"ה ז"ג כיון דאין המצוה בגופם אבל כאן בעבד המצוה בגופו ה"ל זמ"ג אם כן אפשר דעבדים פטורים בעצמם רק החיוב מוטל על האדון ועל הב"ד כי כך גזירת הכתוב וצ"ע.

ודע דיש עוד תירוצים על קו' התוס' דמילה ל"ה בשום ענין מ"ע שהז"ג עיין ט"א פ"ב דחגיגה שהוכיח בראיות דל"ה מעשהז"ג אלא כגון שופר וסוכה ודומיהן דלאח"ז בטלה המצוה ובשנה הבאה היא מצוה בפ"ע ואין תשלומין למצוה העברה זה הוא זמ"ג אבל כאן דהמצוה היא פ"א אף דהלילה אינה זמנו מכל מקום כשהאיר היום חוזר וניעור אותה המצוה עצמה והלילה אינה רק הפסק זה ל"ה זמ"ג וע"ש ולדבריו דמילה ל"ה זמ"ג אם כן עבדים חייבים ובינותי בספרים ומצאתי בספר המקנה לקדושין בסוגיא דכל מצות האב על הבן נתעורר באיזה דברים שכתבנו אי עבד מחויב למול בעצמו ולבנו של עבד כתב שם משום דא"ל חייס פטור וע"ש שכתב הא דמבואר דמוטל על הב"ד ל"ד ב"ד אלא על כל איש מישראל מוטל כמו גבי כיסוי הדם ודעתו שם דאף דאין אשה מחויבת למול בנה היינו בתורת חיוב בן אבל היא בכלל כל איש מישראל וכמו שהחיוב מוטל על כל איש מישראל למול כן החיוב מוטל על הנשים וכוון ג"כ לסברת הט"א דמילה ל"ה מעשהז"ג ולא עיינתי שם היטב ורק מראה מקום אני לך כדרכי בזה החיבור להביא הערות חדשות ב"ה.

ואם ח"ע וחב"ח יש לו בן מישראלית זה תלוי אם קידושיו קידושין אם כן הבן מתייחס אחריו וחייב למול אותו מתורת אב ואם אין קידושיו תופסין אם כן הבן אינו בנו וא"ח כמבואר בתוספות גיטין דף ל"ח הבאתי במצוה א'.

ואם ישראל יש לו בן מח"ש וחב"ח לפמש"ל דהבן הוא ח"ע וחב"ח אם כן אם היתה שפחה דידי' ה"ל הבן ח"ע דידי' וחצי בן ומחויב למול הן מצד אב הן מצד אדון ואם היא שפחה של אחרים הבן מצד החירות הוא בנו ומצד השפחות הוא של רב אחר אם כן החיוב מוטל על שניהם וגם הברכות דלאחה"מ יאמרו שתי הברכות אשר קידש וכו' וגם אקב"ו למול את העבדים כמבואר בש"ס ור"מ ושועי"ד ה' עבדים. ואם ישראל יש לו בן משפחה ודאי א"ח דלאו בנו הוא כלל כידוע וא"צ לכפול הדברים. וממזר וכל פס"ק ודאי חייבים במילת בניהם כי הם מצווים על כל המצות. וקטן לפ"מ דקיימא לן דאינו מוליד אם כן א"ל בן וחרש ושוטה דפטורים ממצות דאין להם דעת ג"כ פטורים.

וב"נ פטור כמבואר בפד"מ בסנהדרין למסקנא דרחמנא אהדר' רק לזרע אברהם והיינו דוקא בני יעקב דזרע ישמעאל וזרע עשו לא נקראו זרע אברהם כדילפינן שם מקראי ומבואר בר"מ פ"י מה' מלכים ה"ו אך מבואר שם בש"ס דנ"ט דמקשה הש"ס אלא מעתה בני קטורה לא לחייבי האמר ריב"א ואיתימא ריב"ח את בריתי הפר לרבות בני קטורה ובזה מחולקים רש"י והר"מ דעת רש"י דב"ק לא נתחייבו רק הבנים עצמם שנולדו לאאע"ה אבל זרעם אחריהם לא נתחייבו במילה ע"כ האידנא ב"ק פטורים וד' הר"מ דב"ק חייבים במילה בשמיני כישראל כל ב"ק לדורות עולם וז"ל הר"מ שם ה"ח אמרו חכמים שב"ק חייבים במילה והואיל ונתערבו האידנא בני ישמעאל בב"ק כולם חייבים במילה בשמיני ואין נהרגין עליה עכ"ל. והנה הא דכתב הר"מ שם דב"ק אין נהרגין כ' הכסף משנה דעל ז' מצות נהרגין ולא יותר ועי' ש"א סמ"ט האריך לפלפל בזה ואין כאן מקומו לפלפל באריכות ולבסוף הקשה קושיא עצומה על הר"מ הא מבואר בש"ס כ"פ ובר"מ פי"ב מהא"ב דהאידנא כל פס"ק כגון עמוני ומואבי מותרים לבא בקהל כי סנחריב בלבל את כל האומות ומאן דפריש מר"פ וכ"פ בש"ע אה"ע סי' ד' אם כן האידנא כל האומות פטורים מלמול דאזלינן ב"ר וזה עיקר יסודו שפטר האידנא הגרים הנמצאים במדינתינו והנה אין כוונתו בקושייתו לומר כיון דנתערבו בני קטורה בבני ישמעאל ובני ישמעאל הם הרוב על כן יהיו פטורים דמנא ידע זה אדרבא הם הרוב שנולדו מאברהם ובניהם רובא נגד בני ישמעאל אך קושיתו הוא דשום אומה ולשון אינה יושבת במקומה רק נתערבו חוץ ממצרי שיש שיטות בזה כיון שהכתוב נתן קצבה כמו שמבואר להדיא דסנחריב עלה ובלבל את כל האומות אם כן בני ישמעאל ובני קטורה כולם נתערבו יחד עם שאר האומות והם המיעוט נגד שבעים אומות ולמה לא נלך בתר רובא שיהיו פטורים כמו לענין פסק"ה וז"פ.

וראיתי בשאלות ותשובות נודע ביהודה חלק אבן העזר סי' מ"ב תשובת בנו הגאון הביא קושיא זו בשם השאגת אריה (סימן מב) ומתרץ דהא דילפינן בחולין דאזלינן בתר רובא הוא מקרא דאחרי רבים ושאר ילפותות וזה דוקא לישראל אבל אצל בני נח לא אזלינן בתר רובא דהתורה לישראל ניתנה ולא לב"נ אם כן דוקא לענין פסק"ה דנ"מ לדידן אם מותרין אנו להתחתן בם שפיר אזלינן ב"ר דאנו הולכין אחה"ר מגזירת הכתוב אבל לענין מילה דאין נ"מ לדידן רק לדידהו אם מחויבים למול ל"א ב"ר דהם לא נצטוו שילכו ב"ר אם כן צריכים לחוש גם כן למיעוט ע"כ חייבים למול מספק והביא ג"כ דעת הפמ"ג יו"ד ס"י שער התערובות דבב"נ ל"א אחה"ר יעו"ש ודבריו תמוהים מאוד אם לא אזלינן ב"ר אם כן למה כתב הר"מ דבני ישמעאל וב"ק חייבים מספק הא לאחר שבלבל סנחריב את כל האומות ונתערבו בכל העולם אם כן יתחייבו במילה כל הע' אומות שבכל העולם דצריכים לחוש למיעוט של ב"ק וק' הש"א בתקפה דאי אזלינן ב"ר יהיו כולם פטורים ואי לא אזלינן ב"ר יהיו כולם חייבים מספק ובר"מ מבואר בהדיא דרק ב"י וב"ק חייבים מספק, והרב הנוב"י סבר לפרש דקושית הש"א הוא כיון דב"י הם רוב נגד הב"ק ע"כ מתרץ דצריכים לחוש למיעוט אבל באמת קושיתו פשוטה דהאידנא כל האומות שבעולם גם ב"י גם ב"ק מעורבים בכל האומות אם כן יהיו כל האומות חייבים במילה מספק או יהיו כולם פטורים אך גוף קושית הש"א לא הבינותי דאיך מדמה הדבר לפסק"ה דבשלמא התם בשעה שמתגיירים הו"ל פירש כמ"ש לקמן מצוה תקמ"ב אם כן שייך כל דפריש מר"פ אבל כאן דנתערבו והם עכו"ם וכולם קבועים במקומם ונולד להם הספק במקום קביעותם ע' בנזיר גבי עשה שליח לקדש דדעת הרמב"ן דהו"ל קבוע מן התורה אף שאינו ניכר האיסור וכ"ד הרבה פוסקים עי' יו"ד סי' ק"י אם כן לא הוי פירש כלל אם כן איפכא קשיא דכל האומות יהיו חייבים במילה מספק דהוי קבוע ולומר דקבוע חידוש הוא ע' ש"ך סימן ק"י בשם הר"ן והרב המגיד אם כן ל"ש בעכו"ם ואינו סברא חדא בישראל הוי חידוש דלא אזלינן ב"ר אבל בעכו"ם אצלם לא נאמר אחרי רבים וכו' רק מחמת מי איכא מידי וכו' ובקבוע דגם לישראל אסור ודאי אסור לעכו"ם מדינא מחמת ס' ולומר דהר"ם לשיטתו דסד"א מן התורה לקולא רק מדרבנן לחומרא ובב"נ ל"ש דרבנן ז"א דבאקבע איסורא גם הר"מ מודה דספיקא לחומרא מן התורה כידוע וזה הוי אקבע איסורא דהא בני קטורה ודאי מעורבים הכלל איפכא קשיא לי לדעת הר"מ דלאחר שבלבל סנחריב את כל האומות כולם חייבים במילה מספק ועיין לקמן מצוה תקמ"ב ואפשר כיון דכולם ניידי ונפרשו לעיירות בשעת הנדידה בטל הקביעות עי' ר"מ פ"ט מה' שבת וצ"ע בדבר ואין כאן מקומו.

ובגוף הדין כיון דהר"מ פסק דב"ק חייבים וגם הודאת בעל הריב הראב"ד ז"ל ומבואר בפוסקים דנחשבים לשני דיעות מי יוכל לדחות דבריהם בקל ודאי מצוה למול אותם. אך שבת אינו דוחה דמספיקא לא מחללינן שבת וצ"ע על הרב המחבר שדרכו לחבב תמיד דברי הר"מ ולהביא דבריו אפילו במקום שחולקין עליו הרבה ובחיבור זה דרכו להביא חיוב המצות לכל העולם וד"ז לא הביא וצ"ע. וכבר כתבתי דב"ק אף לדעת הר"מ אינם חייבין בפריעה וגם אפ"ל אף לדעת הר"מ אנחנו עם בני ישראל אינם מצויין עליהם למול אותם דרק לישראל נאמר דברים אלו שמוזהרים זע"ז ועליהם אין אנו מוזהרים כלל אך י"ל פשוט דכי היכי דישראל האב חייב למול בנו וכן הב"ד ה"נ בב"ק דאותן הפסוקים אשר נלמד מהם חיוב דאב וב"ד גם אביהם נצטוה ע' קדושין שם וגם הב"ק חייבין גם י"ל פשוט דב"ק שמל ונמשכה ערלתו אינו חייב עוד למול כי משוך רק מדרבנן ואם נולד מהול לדעת הט"ז סימן רס"ד חייב גם הב"ק. וז"פ דנכרי פסול למול ב"ק כמו בישראל וב"ק אפשר דכשר למול לכל כיון דמצווה על המילה ועיין בהגהות טעם המלך פי"ב מעכו"ם דלדעת הר"מ כשרים למול לישראל ע"ש. וטומטום אינו בר מילה כלל ואם נקרע ונמצא זכר מחויב במילה ולענין נימול לשמונה ודחיות שבת בטומטום שנקרע יבואר לקמן ב"ה, ואנדרוגינוס תלוי בשיטות אם הוא ס' זכר או אם הוא ודאי זכר כמבואר בר"מ ויו"ד. (ואשה דין אצלה כמו בישראל). ולענין מילת עבדיו נ"ל דאין חייב דישראל יש לו קנין הגוף בעבדו אבל ב"ק אין לו קה"ג דלא הן קונין זמ"ז כמבואר בהשולח ומכל מקום למעשה יש לדון ואפשר דתליא בזה אי יצאו האבות מכלל ב"נ לקולא ע' פר"ד דלמ"ד לא יצאו להקל אם כן אברהם ג"כ לא היה לו קה"ג בעבדים ואפ"ה הוזהר למול מקנת כסף וק"ל:

והנה המצוה למול את הערלה ולפרוע ואם נולד מהול בלא ערלה או שנימול תוך זמנו או בלילה או ע"י הפסולין ע' ש"ס ור"מ ושו"ע באיזה ענין צריך להטיף ד"ב ובתשובת ש"א ה"מ באריכות וכבר כתבתי שאין כוונתי בחיבור זה להאריך במה שמבואר בראשונים ואחרונים רק לעורר הערות ודינים חדשים. והנה הטפת ד"ב אם הוא מן התורה או רק דרבנן מדה"ת שבת קל"ה ד"ה לא נחלקו נראה דהוא מן התורה וע"ש ברא"ש בשם ר"ש דכתב דאי אמרינן דקטן הנימול תוך ח' צריך הטפת ד"ב ה"ל לדחות שבת ובש"ך סי' רס"ב דחה דבריו דהטפת ד"ב אינו דוחה שבת ובש"א דחה ד' הש"ך על כל פנים נראה דהוא מן התורה לאותם הסוברים מלו שלא כהלכתן צריך הטפה וע' יבמות דע"א דלר"ע גלי התורה בנולד מהול שאינו אוכל הפסח דצריך להטיף ד"ב נראה גם כן דהוא מן התורה ואפשר דר"ע סובר כר"י דודאי ערלה כבושה היא כמבואר בשבת אם כן ה"ל ערל אבל בנחתכה ערלתו כגון ת"ז או ע"י הפסולים אפשר שהוא רק דרבנן אך בהראשונים נראה דהטד"ב הוא מן התורה וגם בגר שנתגייר לשיטת הפוסקים דצריך להטיף נראה ג"כ שהוא מן התורה ע' יבמות שבת וראשונים ועיין בר"מ גבי קטן וגר שמל בגיותו נראה שהוא מדרבנן ועיין ביש"ש פ' הערל נראה ג"כ אם אין לו ערלה הוי הטפת ד"ב רק דרבנן ועיין ר"מ פ"ז מה' תרומות ה"י ולקמן מצוה רפ"ב הארכתי עוד בענינים אלו ויבואר כ"א במקומו אי"ה.

והנה נלע"ד פשוט להסוברים דהטד"ב הוא מן התורה אם אין לו ערלה דוקא אם אין לו ערלה אבל אם יש לו ערלה והטיפו ד"ב בעודו ערל לא מהני ונ"מ כגון אם ישראל חתך קצת מן הערלה בענין שלא יי"ח שנשאר ציצין המעכבין את המילה או רק הטיף דם קצת ואח"כ מל העכו"ם או נחתכה ערלתו בלילה לשיטת הסוברים דמילת עכו"ם או שלא כדין צריך הטפת ד"ב ה"ל כאילו לא נימל וצריך בודאי עוד הטד"ב ול"א כיון דכבר היה לו הטד"ב ע"י ישראל או ביום יצא ז"א דהטד"ב דגזרה תורה הוא באין לו ערלה אבל בעת שיש לו ערלה הטד"ב לא מעלה כלל וצריך הטד"ב אחר כריתת הערלה וקודם לכן לא מהני כנלע"ד פשוט וע"ל מצוה רפ"ב.

והנה עכו"ם פסול למול ומבואר בע"ז מנין למילה בעכו"ם שהוא פסולה וכו' וכ"פ הר"מ ושו"ע ואם מל דעת הב"י נראה דלהר"מ א"צ הטד"ב. והנה ע"כ זה המבואר דפסול למול היינו לכתחלה ולכאורה קשה לדעת הכו"פ סי' כ"ח שכתב ע"ד הש"ך ח"מ סי' שפ"ב דדעתו דאבי הבן אסור לכבד לאחר במצות מילה דמבטל המ"ע כמו כיסוי דם וכ' הכו"פ דוקא דרך כיבוד אסור אבל בעושה שליח בשבילו ש"ד דששא"כ ע"ש ראיות לדבריו ולפי זה צ"ע למה צריך לימוד דעכו"ם פסול למול הא בלאו הכי אין שליחות לעכו"ם ומה"ט פסול למול ואפילו אם אבי הבן בעצמו אינו יכול למול מכל מקום לדעת הש"ך הא דישראל אחר יכול למול הוא משום דמצוה היא על כל ישראל אבל עכו"ם ודאי פסול דאפילו ישראל בגדלותו מצוה היא בעצמו או לעשות שליח ועכו"ם לאו בני שליחות נינהו ועיין בתב"ש דעתו להיפוך דדרך שליחות אסור ודרך כיבוד שרי.

ונראה פשוט דגר שבא להתגייר אינו רשאי למול בעצמו כי אכתי עכו"ם הוא כ"ז שלא טבל. אך לשיטת הפוסקים בה' גרים דטבילה ואחר כך מילה נמי מהני בגר אם טבל מקודם אפשר דרשאי למול בעצמו או אם עבר ומל א"צ להטד"ב אף שהוא עדיין עכו"ם מכל מקום מילתו וגירותו באים כאחד וכה"ג מצינו כ"פ בש"ס כנלע"ד. ולפי זה אם גר מל את עצמו צריך לברך ברכת המילה אחר המילה כגר דמברך אחר הטבילה דאכתי גברא ל"ח ע' סימן רס"ח ותוס' פסחים ח' ויו"ד סימן ר' דיש סוברין דעל כל הטבילות מברכין אחר כך ולא קודם לעשייתן משום טבילת גר דא"י לברך קודם הטבילה דעדיין עכו"ם הוא אם כן לפ"ז היה לנו לתקן גם ברכת המילה אחר המילה אטו מילת הגר לאחר שטבל דמברך אח"כ אך יש לחלק ואין להאריך:

והנה זמן המצוה ביום ולא בלילה ומילה בזמנה דוחה שבת ויו"ט ושלא בזמנה א"ד אפילו יום טוב וכל הנימולין לשמונה מילתן ד"ש אך יש כמה דמספיקא מהלינן להו לשמונה ואין ד"ש ודינים אלו מבוארין בר"מ ובטוש"ע יו"ד ה' מילה ואם אאריך בכל פרט ופרט צריך חיבור מיוחד רק קצת הערות ארשום. עי' בגמ' דיני יליד בית ומקנת כסף ולפי המבואר שם משכחת לה דהוולד בעת לידתו חל עליו חיוב מילתו לשמונה ומילתו דוחה שבת ותוך שמונה נתחדש עליו שיהיה נימול תיכף אינו ד"ש כגון ישראל שיש לו שפחה שטבלה כבר וילדה אצלו דזה הוי לכ"ע יליד בית שנימול לשמונה וד"ש ע' פר"א דמילה ור"מ ושו"ע ולאחר הלידה אם מכר האדון את הוולד לישראל אחר זה הוי ודאי מקנת כסף ואפילו לקח שפחה וולדה עמה מיקרי מקנת כסף שנימול לאחד או כגון שלקח שפחה לעובריה כיון דאין להאדון חלק באם הוי מקנת כסף שנימול לאחד מכ"ש כשקנה הוולד לאחר הלידה הוי מקנת כסף אצל ישראל זה שקנה כעת ונימול לא' אם כן בוולד זה נחלף החיוב דקודם שנמכר נימול לשמונה ולאחר שנמכר נימול מיד ואינו דוחה שבת כו' וצ"ע דאפשר כיון דבשעת הלידה חל עליו חיוב שמונה אף שנמכר לא נפקע החיוב וכל הציורים שבגמ' הם הכל בשעת הלידה אבל שישתנה בין הלידה להמילה צ"ע. וכל המילות שאינן דוחין שבת כגון שלא בזמנה אם עבר ומל ודאי יצא וא"צ להטד"ב רק איסורא הוא דעבד ע' פר"א דמילה גבי מי שהיה לו שני תינוקות ולכאורה קשה נימא כל מלתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני וכאן ל"ש תי' המהרי"ט בשוחט בשבת דאם לא מהני לא יתוקן האיסור ל"א לא מהני דכאן הא באמת מקלקל בחבורה פטור רק במילה אמרינן דהוי תיקון גברא עי' פרק האורג והר"מ ה' שבת פ' כר"י וא"כ אי נימא דל"מ הו"ל מקלקל אך אין זה קושי' ל"מ להסוברים דנימול שלא כדין א"צ להטד"ב אם כן נהי דהמצוה לא יצא מכל מקום ה"ל מתקן דא"צ למולו עוד הפעם וכ"כ הש"א סי' נ"ב ואפילו אם נאמר דצריך להטד"ב מן התורה מכל מקום הוי מתקן כיון דא"צ למולו ולכרות ערלתו כנ"ל ולדעת הש"ך ח"מ סי' ר"ח דכל היכי דהיום גורם אי עביד מהני ודאי כשר ואין כאן מקומו.

גם נלע"ד אם אמרינן דבכ"ע הוי מתקן אף דצריך הטד"ב אפשר לומר אם עבר במזיד ומל שלא בזמנו בשבת לדעת הר"מ בשוחט בשבת דהוי מרשיע דבכל רגע מחלל שבת ע"ש והדברים עתיקין אם כן ה"נ נעשה רשע ורשע שמל מבואר בש"ע לקצת שיטות דהוי כעכו"ם וצריך להטיף ד"ב אך אם נימא כיון דצריך להטד"ב ל"ה מתקן אם כן ל"ה מרשיע דלא חילל שבת כלל אם כן צ"ע הדין כאן אם נאמר דצריך להטד"ב אם כן ל"ה מרשיע כלל ומילתו כשרה וא"צ להטיף ואם נאמר דמילתו כשרה וא"צ להטד"ב הדר ה"ל מרשיע וצריך להטיף ובאמת כיון דצריך להטיף אם כן מילתו כשרה ותלוי זב"ז ותרתי דסתרי אהדדי וצ"ע גם אפ"ל אם מל בשבת שלא בזמנו הוי מהב"ע ולאותן שיטות דס"ל מהב"ע מן התורה אינו יוצא אם כן ה"ל כנימול בפסול וצריך להטד"ב ואפילו לשיטת התוס' דרק מדרבנן לא יצא מכל מקום מדרבנן צריך להטד"ב כאילו נימול בלילה וכדומה לאותן שיטות וצ"ע.

והנה כל הספיקות אין דוחין שבת ע' פ' מילה, ערלתו ודאי דוחה ולא ספק ונראה דאם מל ס' בשבת אף דבכ"מ אם חילל שבת בספק אינו חייב חטאת אלא אשם תלוי זה דוקא בכל ספק אבל כאן גילתה התורה בפירוש ערלתו ודאי ולא ספק אם כן כך הוא גזירת הכתוב דס' אד"ש אם כן הוי ודאי חילול שבת וחייב חטאת וכמו דמילה שלא בזמנה אינו דוחה וחייב חטאת ה"נ גזירת הכתוב דס' לא ידחה שבת. ובזה מיושב קו' התוס' שבת קל"ה ד"ה ולא ספק שהקשו ל"ל קרא למעוטי בלאו הכי לא מחללינן שבת בקום ועשה מספיקא ע"ש מה שתירצו ולפמ"ש דאי לא גלי בהדיא נהי דלא היה מחללינן מספיקא מכל מקום אם עבר ל"ה חייב חטאת או א"ת ובמזיד ל"ה חיוב סקילה כי לא חילל שבת רק מספיקא אבל עתה כתבה התורה בפירוש דאד"ש אם כן הו"ל ודאי חילול וכמו של"ב וחייב סקילה וחטאת בשוגג וזה עדיף מהדרי' לאיסורא קמא שפלפלו התוס' במס' יום טוב דוק ותבין כנלפע"ד ברור בעזה"י. עוד נ"מ אם נתערב וולד אחד שעבר זמנו עם הרבה וולדות שזמנם בשבת ופי' האחד דקיי"ל כל דפריש מר"פ אי לא גילתה תורה דס' אין מלין הי' מלין אותו בשבת דאזלינן בתר רובא משא"כ עתה דגילתה התורה דס' אין מלין ל"א ב"ר ע' ש"מ ב"מ גבי קפץ א' מן המנוין לתוכו דל"א נכבשינהו וכל דפריש דגם רוב ס' הוא אך דהתורה ציותה לילך בתר רוב אבל במקום דמיעטה התורה הס' כמו עשירי ודאי לא אזלינן גם בתר רובא דגם הוא ספק עי' כו"פ וש"ש ובחיבורי זה הבאתי סברא זו כ"פ ובנ"ד דהתורה כתבה ערלתו ודאי לא אזלינן גם בתר רובא ועי' פרשת אמור מה שכתבתי שם:

לעיל כתבתי בשם הכו"פ דאסור להאב לכבד לאחר אך משום שליחות מותר דשש"א כמותו אם כן לפ"ז אף חרש שוטה וקטן פסולים לכתחלה למול דלאו בני שליחות נינהו וער"מ ושו"ע יו"ד סי' רס"ד דקטן מל לכתחלה וצריך להתיישב בדבר וע' ע"ז כ"ז ד"ה וכי הקשו למה עכו"ם כשר למול לר"י דבעי מילה לשמה ומכשיר בעכו"ם והא עכו"ם אדעתי' דנפשיה קעביד ותירצו דמילה סתמא לשמה קאי. והנה אנן פסלינן עכו"ם מטעם אחר אך קשה למה חרש שוטה וקטן כשרים לדידן נהי דמילה לא בעי לשמה או סתמא לשמה קאי מכל מקום לשיטת הסוברים דמצות צריכין כוונה [אף דסתמן לשמן קאי ומה"ט סוברים קצת פוסקים דמצות אצ"כ] על כל פנים לא גרע מילה מכל המצות דצריך כוונה ואיך חרש שוטה וקטן כשרים למול הא לאו בני כוונה נינהו אם כן לא יהיו רשאים למול אם אין גדול עע"ג אך לדעת הטורי אבן ר"ה כ"ט אפילו מאן דסובר מצ"כ דוקא במצה ושופר אף דסתמא לשמה קאי מכל מקום שופר זה ומצה זו אינם מיוחדים דוקא למצוה דאפשר לצאת בשופר אחר או מצה אחרת ועוד דלא נתבטל המצוה דאף דאינו יוצא עתה עוד יכול לצאת אם כן בכה"ג צ"כ אבל בקדשים ומילה דמצוה זו מיוחדת בגופו ולאח"כ א"י לקיים המצוה עוד כהאי גוונא סתמא לשמן קאי ואצ"כ אף למאן דסובר מצות צריכות כוונה אם כן שפיר יכולים חרש שוטה וקטן למול דמילה אצ"כ ואמכ"ל:

והנה להסוברים מילה צריכה כוונה או בנתכוין בפירוש שלא לצאת אפשר דצריך עוד הטפת דם ברית וצ"ע. ויש לי ספק והוא נוגע בהרבה מקומות ואעורר כאן כי היא מצוה הקודמת לשיטת ריב"א פסחים חולין דכל מקום דלא אתי עשה ודחי ל"ת ועשה עכ"ז בעבר אין לוקין כי הלאו נדחה מפני העשה ולא נשאר רק העשה והובאו דבריו בחיבורי זה כ"פ וצ"ע לשיטות הנ"ל דמצ"כ ובלא כוונה ל"י ומכ"ש במתכוין שלא לצאת ולפי זה מילה אינה דוחה יום טוב דא"ע דוחה ל"ת ועשה ואם עבר אין לוקין לריב"א היאך הדין במל ביום טוב ומתכוין שלא לצאת אם כן לא קיים המצוה כלל אפשר דלוקין כי לא עשה מ"ע [ולא הוי מקלקל אף דל"ק המצוה כמש"ל] א"ד ל"ד לשופר ולולב דלא נתקיים העשה כלל וצריך לעשות עוד הפעם אבל כאן נהי דלא קיים הוא המצוה מכל מקום המצוה נעשית מאליה כי נחתכה ערלתו והצד הראשון נראה אף דנחתכה לא קיים המצוה רק שאין לו במה לקיים עוד דמה נעשה אבל מצות הש"י ל"ק כלל ולא נדחה כלל הלאו ולוקין וכו' ולשיטת הסוברים דעל מ"ע דיו"ט אין נשים מוזהרות דה"ל ז"ג ועדל"ת אף שיש עמו עשה עתו"ס קידושין הקשו משריפת קדשים ודאי אין נשים יכולות למול מילה ביום טוב דנהי דאצלם יום טוב אינו אלא ל"ת מכל מקום גם העשה ל"ש אצלם דאותו וכו' אם כן אין במה לדחות, ואפשר לפמש"ל במצוה א' בשם תויה"כ דאדם רשאי לעבור על ל"ת בשביל עשה ש"ח אף דבדידי' ליכא עשה רק בחבירו אם כן ה"נ אם הוא גדול ויש עשה דמילה אצלו רשאי האשה למולו ביום טוב דעשה דל"ת שלה אם כן לשיטה זו אפשר יכולה אשה למול לאיש ביום טוב כי על המלאכה אין האשה עוברת רק בלאו דהעשה דיו"ט ליתה גבה ועשה דידי' דחי ל"ת דידה אך יש לחלק בין ד"ז לנידון של התויה"כ.

ואם נימול ואחר כך נמשכה ערלתו א"צ מן התורה למול עוד רק מדרבנן וזה מבואר יבמות פ' הערל ומדרבנן די אף אם אחר כך נתגלה מיעוט העטרה כיון שנימול פ"א כהוגן וע' ט"ז יו"ד מסופק בנולד מהול ואחר כך נמשכה ערלתו אי סגי במיעוט העטרה כיון שלא נימול כהוגן בשום פעם וכן הספק בנולד מהול ונמשכה ערלתו אם מן התורה צריך למול דאפשר דוקא נימול ואחר כך נמשך אינו אלא דרבנן אבל בלא נימול הוי מן התורה ובש"א ה' מילה ה"ר דבנולד מהול ולא נימול מכל מקום אינו אלא דרבנן בנמשכה וסגי אחר כך במיעוט ואין דבריו מוכרחים להקל באיסור כרת ואין ודאי שלו מוציא מידי ספק הט"ז ויש לפלפל ואין כאן מקומו וע"ל במצוה שלא יאכל ערל בתרומה אעורר בענינים אלו אי"ה.

וע' מ"ל פ"י מה' מלכים שכתב להר"מ דב"ק חייבים במילה מכל מקום גזירת חכמינו זכרונם לברכה במשוך ל"ש אצלם ע"ש באורך ובש"א וע"ש עוד בש"א דדעתו דאף לשיטת הר"מ דב"ק חייבים במילה עכ"ז כיון דא"מ על הפריעה אינם בכלל את בריתי תשמור ולאו מהולים נקראו ואסור להם למול לישראל כמו עכו"ם, וע' טעם המלך פי"ב מה' עכו"ם כתב בפשיטות להיפוך. ולהש"א נלפע"ד דאם אחד מב"ק בא להתגייר אף שנימול ונפרע קודם מכל מקום צריך להטד"ב ול"א כיון דהוא מצווה על המילה ומל עצמו א"צ למול כשיכנס לעדת ישראל דכיון שאינו מצווה על הפריעה הוי כערל וכשאר עכו"ם שבא להתגייר ונלע"ד דהא דכתבה התורה דמצוה למול הערלה דוקא ביש לו ערלה אבל באין לו ערלה אינו מצווה והטד"ב כבר כתבתי דלהרבה שיטות אינו אלא דרבנן דהתורה לא אמרה למול אלא הערלה שלא יהי' ערל ואם אינו ערל שנולד מהול או נחתכה ערלתו אפילו ע"י הפסולים או שנימול ת"ז או בלילה אין המצוה חל עליו כי אין לו ערלה ומכל מקום ביש לו ערלה אין המצוה בהסרת ערלה לבד דהיינו לומר שלא הקפידה התורה אלא שלא יהי' ערל דבאמת חזינן דהתורה דקדקה במצוה זו שיהיו דוקא כשרים למול וביום וכדומה אם כן נראה דגוף העשייה הוא מצוה והוי כמו שיש לו בגד ד' כנפות דמחויב לעשות ציצית עפ"י דיני התורה ואם א"ל פטור ה"ה אם אין לו ערלה פטור וכשיש לו חייב לעשות ע"פ כל דיני התורה ואם לא עשה ע"פ התורה ביטל המצוה אף שהסיר הערלה כיון דלא הסיר כפי ציווי התורה על ידי ישראל וביום ומי שלא עשה כן הוי כמו שביטל מצות תפילין ודומה למ"ע דתשביתו בפסח דאם א"ל חמץ אינו חייב במצות עשה וביש לו חייבו התורה להשבית ע"פ אופנים שציותה התורה כגון למ"ד אב"ח אלא שריפה חל עליו החיוב רק לשרוף ואם עבר והטיל לים ביטל מ"ע ומכל מקום אינו חייב עוד כי אינו בעולם רק עובר על העשה ה"נ אם חתך ערלתו שלא כדין א"ח במצות עשה אלא ביטל מ"ע והנה תוה"ק הגבילה זמן למצוה זו שמונה ימים ונ"ל דהתורה לא חייבתו במצוה זו רק לשמונה ימים וקודם לזה א"ח במצוה זו כלל כמו מ"ע דתשביתו דהתורה לא חייבתו רק בפסח ע' רא"ש פסחים דקודם זמן איסורא לא נפיק מתשביתו דתשביתו היינו שרפה ולא ציותה התורה לשרוף קודם ז"א וכן כתב בפכ"ש דאף לרש"י בשעה חמישית אינה בשריפה ע"ש ואם שרף החמץ ק"פ וכשהגיע הפסח ואין לו חמץ ודאי אינו מקיים המ"ע כי אין לו חמץ כמו שאינו לובש בת ד' כנפות אבל עכ"ז אף שמכרו או שרפו והטילו לים קודם זמנו לא ביטל המ"ע כי אז אינו חל עליו חיוב העשה אך אם אין לו אינו מקיים העשה ואפשר דמצוה להשאיר קצת חמץ כדי לקיים המ"ע כמו שמצוה ללבוש בת ד' כנפות אבל אם אינו עושה כן א"ע רק בעידן ריתחא מענשינן לי' מה"ש על שאינו מביא עצמו לחיוב המצוה כמבואר פ' התכלת אבל הב"ד אין מוחין כלל וגם בידי שמים אין עונש רק דכל ישראל מחויבים לחבב מצות בוראינו ב"ה ולהביא עצמו לידי חיוב כמרע"ה שנתאוה לכנוס לארץ לקיים מצות התלויות בה אם כן לפ"ז כיון דהגבילה התורה זמן למצוה זו מיום השמיני והלאה ותוך הזמן אינו מצווה כלל נראה דאין איסור כלל אם ירצה לחתוך ערלתו תוך ח' ימים אפילו ע"י פסולים כי בתוך הזמן אין חילוק כלל כיון דאין המצוה חלה עליו ואח"ז בהגיע הזמן שוב אין לו ערלה ואינו מצווה למול והנה בודאי לא קיים מצות עשה כי לא עשה מצוה אבל לא ביטל מ"ע גם כן כמו שביער חמץ קודם פסח דאינו עושה שום איסור רק בודאי בעידן ריתחא מענשינן לי' שלא הביא עצמו לידי קיום המצוה אבל למחות בידו בידי אדם מנלן ולא מצינו איסור כלל לחתוך ערלה ת"ז רק משום חיבוב מצוה כדי לקיים מצות הבורא ב"ה אבל איסור לא מצינו וכן אפילו לאח"ז בלילה דאז בלילה אין המצוה חלה עליו כלל כי התורה גזרה שאין זמן מילה בלילה ולא חל עליו המצות עשה כלל אבל אם רוצה לחתוך הערלה איני יודע שום איסור וכשיגיע היום לא יחול עליו כלל המצוה רק אינו מקיים המצוה ולא ראיתי כעת בש"ס דיהי' זה לאו הבא מכלל עשה דהיינו וביום השמיני ולא קודם או ביום ולא בלילה דיהי' עובר בעשה רק דאינו מקיים ומה שמבואר במגילה דאין מלין היינו דאינו מקיים מצות מילה אבל שיהי' איסור בדבר לא מצינו ועיין שבת קל"ב הרבה דברים דנפקא מקרא דביום ולא בלילה ואין שום איסור אם תוקע בלילה או נוטל לולב בלילה אם כן כאן נמי מנלן דיהי' שום איסור למול תוך שמונה או בלילה רק לא קיים המצוה אבל אין שום עונש עליו הן אמת דמצינו היכי דכתיב זמן לאיסור הוא לפני הזמן בלאו הבא מכלל עשה כמבואר פכ"ש דאכל את הפסח לפני הזמן עובר בעשה דכתיב ואכלו את הבשר בלילה ולא ביום וה"ל לאו הבמ"ע וכ"פ הר"מ פ"ח מה' קרבן פסח אך זה דמצינו מפורש מצינו והיכי דלא מצינו מנלן לחדש איסור קודם זמנו אדרבא מצינו בשופר ולולב דליכא איסור בלילה וכל היכי דלא מצינו בש"ס איסור עשה מנלן איך ביכלתינו לדרוש איסור בעצמינו כל היכי דלא מפורש בש"ס וע' רמב"ן בס' המצות עשין שחשב לפי דעתו מה ששכח הר"מ כתב שם דאוכל הפסח ביום עובר בעשה אף דהר"מ חישב המ"ע של אכילת לילה מכל מקום ה"ל לחשוב האיסור קודם ולמה לא חשב הרמב"ן גם כן מילה קודם שמונה או בלילה אף דחשב הר"מ מצות מילה בקום ועשה הו"ל לחשוב גם כן דאסור קודם א"ו אין לנו לבדות מעצמינו אם לא שמבואר בש"ס וד"ז לא מצאנו שיהי' איסור קודם רק גורם ביטול מ"ע כמו מי שיש לו בגד בת ד' כנפות ועושה ממנה בת ג' ולובש שאין איסור כלל מן התורה רק אינו מחבב המצוה ולא ראיתי לר"מ הלכות מילה שיכתוב איסור בדבר כמו גבי קרבן פסח אלא כותב זמני המצוה כדרכו אבל אם הי' לאו הבמ"ע קודם הזמן או בלילה ודאי ה"ל להביאו בפירוש אלא נראה ברור כמ"ש.

הארכתי בזה לפי שראיתי במשל"מ פ"י מה' מלכים האריך וכתב דב"ק אם מל קודם שמונה או בלילה להר"מ דס"ל דגם על עשה נהרג ב"נ אם כן נהרג גם כאן ולהרמב"ן אין נהרגין גם כתב לדעת הרא"ש בשבת שנימול ת"ז אין צריך להטד"ב אם כן המצוה היא לכתחלה ובדיעבד יצא ואינו נהרג ועי"ש שהניח בצ"ע ולפי דבריו ישראל עובר בעשה וב"ק להר"מ נהרג ואני לא באתי לידי מדה זו כמ"ש שאין האיסור כלל כי ליכא חיוב מצוה כלל קודם שמונה או בלילה אך הוא גורם שלא לקיים מצוה אבל אינו גורם ביטול מצוה כי אין עליו מצוה בהגיע זמנו דאין לו ערלה רק אינו מקיים המצוה אם כן בישראל אין לעשות כן כמ"ש גבי ציצית בעידן ריתחא ע"ש אבל ב"ק אפשר אין עליו חיוב כלל להביא עצמו לידי חיוב מצוה וא"כ מותר לכתחלה לחתוך הערלה ת"ז או בלילה (וערש"י בחומש פרש' לך שכתב בפסוק בעצם היום הזה כו' ז"ל ביום ולא בלילה כו' מבואר להדיא דאברהם הי' מותר למול בלילה וצ"ע) ובהגיע הזמן אין עליו חיוב כי אין לו ערלה וגם מ"ש לדברי הרא"ש יצא בדיעבד המצוה ת"ז כבר השיג הש"א על הש"ך דכ"ע מודים דת"ז אין שום מצוה אך סובר כיון דאין לו ערלה מה ימול והטד"ב סובר הרא"ש דאין חיוב וע' רמב"ן ג"כ דדוקא בנולד מהול דיש לספק בערלה כבושה צריך הטפה או בגר דצריך לכנוס לעדת ישראל כאבותינו שנכנסו במילה כמבואר ביבמות ע"ש וגם נראה מדברי המ"ל למאן דסובר מל ת"ז צריך הטפה אם כן ביטל המצוה ולא ידעתי למה אף לדבריו יטיף עוד ד"ב אך אפשר לומר כיון דעבד מצותו לחתוך הערלה. אך לענ"ד נראה נכון כמ"ש ב"ה דת"ז או בלילה אין שום מצוה כלל וא"כ אינו עבירה כלל וכשיגיע זמנו א"ל ערלה ולהרבה שיטות א"צ כלום כי לא חל עליו מצוה ולהאומרים צריך להטד"ב אפשר דהוא דרבנן ואפילו אם נאמר דהוא מן התורה מכל מקום מצות מילה ל"ק ואין חל עליו כלל ואיני רואה שום איסור לחתוך הערלה ת"ז אם לא שגורם שלא לקיים המצוה אבל גם אינו מבטל וכמ"ש וא"צ להאריך כי בעזה"י דברינו ברורים ומה שמבואר בשו"ע יו"ד סי' רס"ד תינוק שהוצרכו למולו מפני הסכנה והוא מתשובת הרשב"א נראה דאורחי' דמלתא נקט דאין דרך ב"י לבטל קיום המצוה כמו ציצית שכל ישראל מלובשים בבגד ציצית אבל שיהיו לאו הבמ"ע וב"ק יהיו נהרגים ע"ז א"נ כלל וכמ"ש וכנלע"ד ב"ה נכון.

והנה במש"ל דא' מבני קטורה הידועים שנימולו כדין בגיותן ובאו להתגייר לכאורה א"צ הטד"ב ול"ד לערבי מהול דשם א"צ למצוה כי אינו מצווה אבל ב"ק כיון דהם מצווין על המילה אפשר דמילה ההוא עלתה לו אך כתבתי אפשר כיון דלא נפרעו ואף אם נפרעו הלא אינם מצווין ולדידן מל ול"פ כאילו לא מל מהל"מ אם כן הוי כערבי מהול כעת מצאתי להרמב"ן הובאו דבריו בחידושי רשב"א יבמות מ"ו שכתב דאותם ישראל כגון שבט לוי שמלו עצמם במצרים והם החזיקו בברית ל"ה צריכים להטד"ב קודם קבלת התורה כדין עכו"ם מהול שנכנס לדת ישראל כיון שהיו מצווים ע"ז וממש כדברינו והנה אף שלא נפרעו מכל מקום היו יכולים לקבל התורה דלא נצטוו עדיין כלל ע"ש אך באמצע דבריו כתב דל"ד לערבי מהול דאינו מצווה ובני קטורה נמי לא נתחייבו אלא הם כפרש"י וכ"נ מדבריו אי אמרינן דב"ק חייבים במילה כדעת הר"מ לא הי' צריך ג"כ להטד"ב בבא להתגייר ומכל מקום ד"ז צ"ע ובאתי רק לעורר אך נלע"ד דכל החקירות הנ"ל היא היכי דהמילה לא היתה לשם הכנסת דת ישראל אבל אם היתה המילה כדי להתגייר וכ"ז שלא טבל הרי הוא כעכו"ם גמור דמל ול"ט כאילו לא מל ושהה כמה שנים בין המילה ובין הטבילה אפילו בינתיים חזר ולא רצה לטבול להיות ישראל דלאחר המילה הוא גם כן עכו"ם גמור רק דהמילה פועל כשיטבול אחר כך נכנס לברית במילה ובטבילה ודאי לא אכפת לן אם אפילו חזר בינתיים כיון דהמילה הי' לשם גירות וז"פ בעיני יותר מביעי בכותחא וכנ"ל פשוט דאם ב"ד מלו גר קטן והטבילוהו כדינו ואח"ז כשהגדיל מיחה דנעשה עכו"ם למפרע כמבואר בש"ס ור"מ פ"י מה' מלכים והבאתי לעיל אח"ז כשבא להתגייר א"צ הטפת ד"ב וגם ר"ת מודה דהוי גר כי המילה עולה לו כיון דהיתה לשם הכנסה בדת ישראל וז"פ ואפשר דגם הטבילה עולה לו כיון שנטבל לשם דת ישראל ואין צריך לטבול עוד הפעם בבא להתגייר רק צריך לקבלת המצות כיון שהי' עד עתה עכו"ם ובא להתגייר ובקטנותו לא קיבל המצות ודאי צריך קבלת מצות כדינו ע' סי' רס"ח:

והנה מילה שלא בזמנה אף שאינה דוחה אפילו יום טוב מכל מקום דוחה צרעת. ע' כאן בר"מ ופ"י מה' ט"צ הטעם דעשה דל"ת דקוצץ בהרתו ע"ש במ"ל מה שמקשה על הר"מ ודין זה מובא בא"ע יו"ד גם כן כי גם בזה"ז אסור לקוץ בהרת כמבואר בר"מ ובעזה"י יבואר בדיני צרעת לקמן בפ' תזריע. והנה אי סומא חייב בפ"ו וכן במילה עיין באו"ח סי' י"ב ב"י ומג"א ורה"פ פוסקים דלא כר"י אלא סומא חייב בכל המצות ולהפוסקים כר"י דסומא פטור ה"נ פטור ממצות אלו ועתו"ס ר"ה ל"ג ד"ה הא דעתם דפטור מן התורה אבל מדרבנן מחויב כדי דלא להוי כעכו"ם וכ"כ תוס' ב"ק דפ"ג ובמגלה ע"ש ובקדושין דל"א נראה מדבריהם דפטורים אף מדרבנן אך דה"ת עניים במק"א ועשירים במק"ז דכ"כ כ"פ בר"ה וב"ק. וע' שו"ת נוב"י מן התורה חאו"ח קי"ב דעתו דלמאן דסובר סומא פטור מן המצות אף מל"ת פטור דדריש אלה החוקים וכו' ע' בב"ק דף הנ"ל והשיג על הפמ"ג בפתיחתו לאו"ח ח"ג אות כ"ט דדעתו דסומא פטור לר"י דוקא ממצות עשה אבל חייב בכל הלאוין יעו"ש ומצאתי בס' המכריע לר"י הזקן סי' ע"ח דעתו גם כן שפטור מל"ת ושם יש הג"ה מא' קדוש השיג עליו וסובר דבל"ת חייב ע"ש וזה ימים כבירים ביארתי דאף אם נאמר דפטור מכל המצות אף מלאוין מכל מקום אותן מצות שב"נ מוזהרין עליהם גם הוא חייב דאין סברא שיהיה גרע מב"נ נהי דלא נתקדש בהר סיני אבל לא נפיק מקדושת ב"נ ובב"נ פשיטא חייב הסומא גם כן דליכא גבי' קרא לפטור ואין כאן מקומו להאריך ובעזה"י פרטי הדברים יבוארו בקונטרס מיוחד אך כאן בכל מצוה אני מרמז בקיצור.

והנה במצוה הראשונה אם ביטלה ולא קיים פ"ו במה יתכפר הנפש החוטאת בתשובה לחוד כמבואר ביומא בענין ד' חלוקי כפרה עבר על עשה ועשה תשובה לא זז משם עד שמוחלין לו וכ"פ הר"מ פ"א מתשובה גם מצוה להבי' עולה דעולה מכפרת על עשה ע' זבחים ז' ח' ובר"מ פ"ג מה' מעה"ק דעל עולה מתוודה עון עשה וכו' ומצות מילה הרב והאב דאינם אלא בעשה ג"כ תשובה ועולה מכפרי' אבל ערל בעצמו שלא מל הו"ל עשה דח"כ זה תלוי לכאורה לשיטת הר"מ פ"א מה' מילה שכתב כל יום ויום בגדלותו מבטל מ"ע אבל א"ח כרת עד שימות ועיין בכסף משנה אם כן כשעושה תשובה ומל עצמו על מה שעבר לא ביטל אלא מ"ע וסגי בתשובה ולהביא עולה ועולה מכפרת על הרבה עשין עי' זבחים אם כן אף דבכל יום עבר מכל מקום עולה מכפרת וע' לשון הר"מ שכתב דא"ח כרת עד שימות והוא ערל במזיד נראה מלשונו דוקא אם הי' [מזיד] עד יום מותו אבל אם סוף ימיו הי' שוגג כגון שחלה ולא יכול למול א"ח כרת אף דתחלתו הי' מזיד דהתורה לא חייבה כרת כלל על מצוה זו עד יום מותו והוא ערל במזיד ואם בסוף הוא אנוס א"ח כרת ודמי קצת לדין המבואר באו"ח ב"י כ"ח בשם הנ"י דתחלתו מזיד וסופו אונס הוי אונס לענין תפלה ע"ש אך באמת כאן פושע הוא בכל יום ע"ש בב"י מכל מקום אפשר דהתורה לא חייבה כרת אלא במזיד בסוף אם כן אם נאנס בסוף וא"י למול ג"כ מהני תשובה וע' פ"ה מהק"פ דעת הר"מ דאם הזיד בראשון ושגג בשני חייב כרת ע"ש בכ"מ שעיקר כרת נאמר על הראשון בין אי אמרינן רגל בפ"ע הוא ובין אם השני תשלומין ע"ש בש"ס אבל כאן נראה דעת הר"מ דהתורה לא חייבה רק בסוף וא"כ תלוי אם הוא מזיד בסוף אבל דעת הראב"ד דחייב כרת בכל יום אך אם מל נפטר מכרת וכה"ד התוס' מכות די"ד ע"א ד"ה לאפוקי הני ע"ש מכל מקום נראה דבמל עצמו דעכ"פ נפטר מכרת ואפשר לומר דמ"מ כיון דעבר איסור כרת אף דנפטר אח"כ ל"מ תשובה וה"נ בעבר אח"כ דבעינן תשובה ויוה"כ ויסורים מכפרים כמבואר בר"מ פ"א מה' תשובה דאף עשה דח"כ חמור לענין דל"מ תשובה ע"ש ומכל מקום הצד הראשון נראה יותר על כל פנים לדעת הראב"ד אף אם נאנס לבסוף ולא מל מכל מקום ח"כ כי המילה הוי רק (רק) תשלומין ותיכף ח"כ ואם מל נפטר אבל בלא מל אפילו באונס חייב כמו אם הזיד ולא עשה פסח בראשון ונאנס ולא עשה בשני דגם הראב"ד מודה שם בה' ק"פ דחייב דאפילו אם תשלומין הוא מכל מקום אם לא השלים אף באונס או בשוגג חייב אם כן ה"נ אם חלה לבסוף ולא יוכל למול ורוצה לעשות תשובה אין תשובה מכפרת כי הוא מהחמורים ואפשר דעל החמורים כיון דאין תשובה מכפרת א"צ כלל להביא עולה כי אינה מעלה כלל ע' רש"י בשם הת"כ בויקרא עולה למה באה וכו' אם על ח"מ עונשן אמור מבואר דע"ז אינו מביא עולה כלל והנה העבירה הזו היא ג"כ מהג' החמורות המבואר בש"ס דשבועות דמיפר ברית וע"ש די"ג והנה להאריך בעניני חלוקי כפרה הוא ענין עמוק ובעזה"י בה' תשובה יבואר ע"נ בס"ד:

סליק פרשת לך לך בעזה"י

---

---

שולי הגליון

---

---

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף