העמק שאלה/לד

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

העמק שאלה לד

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

(א) אבל אי מפלגו מתא בחבורתא כו'. בגמרא אי' א"ל חבורתא איכא במתא א"ל א"ה שרי לכו. ולכאורה הפי' דיש חבורה שעוסקין תדיר במתים. ושוב אין לשום אדם עסק עמהן. אבל לשון רבינו מפלגו מתא בחבורתא משמע כמש"כ התו' כתובות ד' י"ז א' ד"ה להוצאת המת. שכל חבורה עוסקת במתים שלה. וכ"כ הרא"ש מ"ק סי' ק"ח. או כפי' הרמב"ן בסתה"א אלו עסוקין בצרכי מתים שבת א' ואלו עסוקין שבת אחרת. וכיב"ז כ' הטור וש"ע יו"ד סי' שמ"ג. אבל לפי זה מפלגא שתא בחבורתא מיבעי. מיהו אין בזה מחלוקת וכל הפירושים אמת:

ב

(ב) אע"ג דאתו לכבוד בעלמא לא אסירי. כבוד היינו בשעת הוצאת המת והלוייתו כמבואר להלן ומבטלין ת"ת לכבוד המת דתני' מבטלין ת"ת להוצאת המת כו' ועוד כ"פ. וה"פ דאע"ג דמצוה לילך להוצאת המת מכ"מ לא אסירי במלאכה. ובה"ג ה' אבל אי' בזה"ל אבל מפלגא מתא בחבורתא הנך דרמי עלייהו לאעסוקי בי' הוא דאסורין אבל הנך אע"ג דלא אתי לכבוד בעלמא לא אסירין עכ"ל ופשוט דממקור א' נובעין דברי רבינו ובה"ג ויש להגיה בא' מהן ולנוסחא דבה"ג ה"פ דאע"ג שאין באים לכבוד מכ"מ לא מיעבדי אסורא מיהו התו' כתובות שם כתבו ונראה לר"י דלענין מלאכה מבטלין כל בני העיר ואסורין אפי' למאן דלא קרי ותני כו' וכ"כ הרא"ש ופוסקים. ונראה דלא פליגי ואלו ואלו דברי אלקים חיים. דמצות הלוית המת לבטל ת"ת אינו אלא ברואה המת יוצא כדתני' בשמחות פי"א כך הי' ר"י בר אלעאי עושה בשעה שהי' רואה את המת ואת הכלה שמקלסין כו' הי' נותן עיניו בתלמידים כו' ובברכות ד' י"ח א' הרואה את המת ואינו מלוהו עובר משום לועג לרש כו' ובשאין לו כ"צ מיירי שהרי בש"ע שם סי' שמ"א ס"ג כתב הרואה את המת ואינו מלוהו עובר משום לועג לרש ובר נדוי היא. והוא מנימוק"י רמב"ן בס' תה"א שער מי שמתו מוטל לפניו וז"ל ומכאן א"א שכל מי שרואה את המת ואינו מלוהו עד שיהי' שם כ"צ בר נדוי היא עכ"ל הרי דבהא מיירי בש"ע. ובהאי גוונא עובר משום לועג לרש. ועוד שם בטור וש"ע אי' דאפי' במקום שא"צ ללותו צריכין לעמוד מפניו. והוא מהירושלמי הרי דבזמן שיש לו כ"צ אפי' רואהו א"צ ללותו. וכן הוכחתי לעיל סי' י"ד אות ב' מדברי רבינו ע"ש. ולא כמש"כ הבית שמואל באה"ע סי' ס"ה סק"ג. והשתא ה"ק רבינו דבהני דרמי עלייהו עסק קבורה כל שיודעין שיש מת בעיר אסורין במלאכה אבל במצוה דכבוד המת אינו אלא כשרואה אסור במלאכה כמו דמבטלין ת"ת לכדי צרכו ה"נ מבטלין ממלאכה לכל מת. אבל כשאינו רואה אע"ג דודאי מצוה איכא וזהו בכלל גמ"ח דהלוית המת אבל מכ"מ אין אסור במלאכה כמו שאין מבטל מת"ת והתו' והרא"ש מיירי ברואה את המת ועוד נראה דהתו' ורא"ש ר"ל דלענין מלאכה בלא חבורתא ולצורך קבורה ודאי כל בני העיר אסורין אפילו לע"ה. וזה עיקר:

ג

(ג) דכתיב אחרי ה' ילכו כארי' ישאג כו'. בגמרא אי' אחרי ה' אלהיכם תלכו וא"ר חנינא כו'. וע' מש"כ בזה סי' ג' אות ב' בס"ד:

ד

(ד) אבל לדקרי ותני לית לי' שיעורא כצ"ל. וכן הוא לעיל סי' י"ד ופירושו דלמד גמרא. וע' מש"כ שם אות ד' בס"ד:

ה

(ה) ואפי' תלמוד דגדול ממעשה כו'. כבר כתב לעיל כ"ז וכאן קאי על הא דמסיים וליכא כדי מעסקין מבטלין אפי' ת"ת והיינו שכ' הפוסקים בשמו של רבינו. מיהו בשם רב נטרונאי גאון כתבו דעד עשרה מבטלין וכדאי' בש"ע סי' שס"א. ורבינו לא פירש אלא כדי מתעסקין. והיינו משום שבימי ובמקומו של רנ"ג לא היו נצרכים לנשיאת המטה אלא ד' אנשים מאבולא ועד סיכרא כמו במדינות שלנו. ומש"ה נצרך לפרש דעד עשרה מצות ללוות מפני הכבוד. אבל לפני רבינו היו נוהגים כדין המשנה ברכות פ"ג נושאי המטה וחילופיהן וחילופי חילופיהן את שהמטה צריך בהן ונהגו להחליף כמה חבורות. וכ"ז מיקרי כדי מתעסקין כל צרכיו. דודאי א"א לקברו שלא במקומו הראוי לו בסיכרא. וא"כ ממילא יהיו עשרה ויותר. ובשעה שהמה פנוין מקיימין מצות לוי'. ולמש"כ רבינו הא דאי' במגילה ד' ג' ת"ת ומ"מ מת מצוה עדיף כדתני' מבטלין ת"ת להוצאת המת כו' ואפילו למאן דלא קרי ותני ולכדי צרכו ולא כמש"כ התו' בד"ה מ"מ עדיף ויישב מה שהקשה הר"א למאי מיבעי לן קרא דולאחותו. הא נילף מת"ת דחמור מעבודה. דקרא דולאחותו קאי למאן דלא קרי ותני שאין מבטלים ת"ת. וליתא לפי דברי רבינו. שהרי לא למדנו מולאחותו שמבטלין עבודה אלא לכדי קבורה בצמצום. ובהאי גוונא מבטלין ת"ת דרבים אפי' למאן דלא קרי ותני שהרי מבטלין אפי' להלוי' כדי צרכו. ובאמת עיקר קושית הר"א תמוה בעיני דלכאורה יותר יש להקשות למש"כ התו' שבועות ד' ל' ב' דאע"ג שלמדנו מהא קרא דולאחותו שמבטלין עבודה בשב וא"ת משום. כבוד הבריות. מכ"מ אין כל כבוד הבריות שוין. ומשום כבוד קבורת קרובים אין מבטלים. וא"כ ה"נ אי הי' איזה בטול עבודה עפ"י הלוית המת. אין מבטלין עבודה. ולת"ת דחמירא מבטלין להוצאת המת לכ"א לפי כבודו. אלא ודאי קושייא זו מעיקרא ליתא. דבאופן שיבוטל איזה מצוה לגמרי ע"י עסק ת"ת קיל ת"ת מכל מצות קלות שבתורה כדאי' במ"ק ד' ט' כאן במצוה שאפשר להעשות ע"י אחרים כאן במצוה שא"א להעשות ע"י אחרי' וע' תו' שם שהביא בשם הירו' והובא לעיל סי' ה' אות ד' בס"ד. ולא דמי לדחיית מצוה משום מצוה דבזה יש לנו לשקול קלות וחמורות משא"כ ת"ת שלא נתן אלא ע"מ לעשות. והא שנצרכנו ללמוד מעבודה שמבטלין ת"ת למקרא מגילה. היינו כמש"כ התו' שם ד' ה' מבטלין והר"ן שם לקרות עם הצבור. ור"ל דכמו שאין ת"ת נידחית במצוה שאפשר להעשות ע"י אחרים. ואע"ג שמצוה לכל אדם להזדרז ולהקדים למצות ע"י עצמו. מכ"מ כיון שאין גוף המצוה נידחית לגמרי. ת"ת קודם למעשה בזה. וה"ה במצוה שאינה עוברת אע"ג שזריזין אין מחמיצין את המצוה כדכתי' ושמרתם את המצות ותני' במכילתא מכאן שאין מחמיצין אה"מ מכ"מ בשביל ת"ת רשאי לאחרה וכמש"כ לעיל שם דמש"ה קיי"ל ילמוד תורה ואח"כ ישא אשה. וה"נ בכל הדור מצוה אין מבטלין ת"ת כיון שאין גוף המצוה נידחית. וא"כ הי' ס"ד דהא דמצוה לקרות מגילה בציבור אינו אלא משום ברוב עם הדרת מלך כדאי' בפסחים ד' ס"ד ויומא ד' ע' וא"כ אין ת"ת נידחית משום הא. כיון שמכ"מ יקרא המגילה אח"כ בפ"ע. קמ"ל דמבטלין ת"ת בשביל פרסומי ניסא משום שהוא מגוף המצוה. ולמדנו מדמבטלין עבודה בשעתה בשביל לקרות בצבור. ש"מ דמכש"כ ת"ת דיחיד דקיל. אבל בת"ת דרבים לא שייך זה הדין כלל. שהרי יכולין לקרות בצבור אח"כ ואם לענין שלא יקראו כלל לא נצרכנו ללמוד מעבודה כלל ובהא קיל ת"ת מכל מצות שבעולם. וע' מש"כ המג"א סי' תרפ"ז סק"ג. ולא ת"ת דרבים דחמירא לחוד מאחר את המגיל' אחר לימודם. אלא אפי' שאר מצוה שיש לה איזה מעלה על מגילה ראוי להקדימה לפני מגילה אם אך יהא אותו הצבור שיהיו קוראין אותה גם אח"כ. והיינו שכ' בהגהת רמ"א בסי' תרצ"ג דמילה קודם למגילה. ור"ל דמילה שבבהכ"נ ואותו הצבור שלפני המילה יהי' גם אח"כ ודאי מילה קודם שהוא תדיר לגבי מגילה. וגם אסמכו על הא דכתיב וששון זו מילה. וסברא דפרסומי ניסא לא שייך לקדם כלל כמש"כ התו' שבת ד' כ"ג בד"ה הדר פשטה. ואחר שזכינו לזה ממילא מיושב ק' הר"ר אלחנן. דלענין לבטולי עבודה לגמרי ודאי לא למדנו מהא דמבטלין ת"ת אפי' לכבוד הבריות דמ"מ שמוטל בבזיון כמו שאין מבטלין עבודה להלוית המת כמש"כ התו' שבועות. מש"ה נצרכנו לקרא דולאחותו. ועפ"י מש"כ מבואר מש"כ בהגהת רמ"א סי' תרפ"ז דהא דמבטלין מצוה דאורייתא בשביל מ"מ אינו אלא כשיש שהות לקיים אח"כ. ותמה רבינו הגר"א ז"ל דא"כ היאך מיבעי מקרא מגילה ומת מצוה הי מינייהו עדיף. הא ע"כ מת מצוה עדיף שדוחה אפי' עבודה לגמרי משא"כ מקרא מגילה. ובעניי מיושב שפיר עפ"י מש"כ הגר"א ז"ל בעצמו בישוב מש"כ הרמ"א דמת מצוה מבטל מקרא מגילה היינו כדי צורכו. ולכאורה גם זה תמוה שהרי בגמרא מביא מ"מ דולאחותו שהוא מ"מ גמור. ויישב רבינו. דלהכי הקדים הש"ס הא דת"ת ומת מצוה מת מצוה עדיף מדתני' מבטלין ת"ת להוצאת המת כו' דמיירי בהלוית המת לפי כבודו. ללמדינו שלפי הפשיטות דגדול כבוד הבריות שדוחה ל"ת שבתורה. דמיירי אפי' כבוד הבריות דהלוית המת כדי צורכו ור"ל דתרוויהו מיבעי לן אי מצות פרסומי ניסא עדיף משאר מצות שבתורה כ"כ שדוחה אפי' מת מצוה ממש. וא"כ מבטלין עבודה ג"כ לגמרי שהרי עבודה נידחית מפני מת מצוה ממש. ומכש"כ מפני מקרא מגילה שדוחה מת מצוה. או דילמא לא עדיף פרסומי ניסא יותר משאר גוף מצוה דרבנן. ונידחית מפני כבוד הבריות דהלוית המת ג"כ מכש"כ מפני עבודה דחמיר מכבוד הבריות דהלוית המת. והא דמבטלין עבודה לשמוע מ"מ. היינו כמש"כ לעיל דמיירי באופן שאין זמן המצוה עובר. וע"ז מסיק דכבוד הבריות גדול ודוחה ל"ת שבתורה. וע"כ מסיק אפי' להלווית המת כמש"כ. וא"כ מבואר כמש"כ הרמ"א עוד דמכש"כ מצוה מה"ת שאין נדחית מפני הלוית המת. אבל דעת הרמב"ם והמחבר דהא דמת מצוה דוחה מגילה היינו מת שאין לו קוברים. ולא דייקי הסוגי' כמש"כ והטעם הוא ג"כ ממה שהכרחנו דעת רמ"א ולהיפך. רצוני. דאינהו ס"ל פי' מבטלין עבודתן משמע לגמרי וכ"ת הדרא קושית התו' הא אפשר לעשות העבודה אח"כ. אבל באמת הרמב"ם דקדק וכ' בזה"ל. ואפי' כהנים בעבודתן מבטלין עבודתן ובאין לשמוע מ"מ. ולשון בעבודתן יתירא משמע שהם כבר עסוקין מלפני עה"ש או נה"ח בעבודה מניחין את העבודה ויוצאין ובאים לבהכ"נ לשמוע מ"מ. וזהו דומה כביטול עבודה ממש וכמש"כ הרמב"ם ה' ביאת המקדש פ"ב ה"ה כהן שיצא מן המקדש בשעת עבודה בלבד חייב מיתה בין כה"ג בין כ"ה שנא' ומפתח א"מ לא תצאו פן תמותו כו'. ואע"ג דחיוב מיתה זו אינו אלא כשמניח בשביל צרכי עצמו ויוצא. מכ"מ כבר מוכח דמקרא מגילה חשוב לבטל כבוד העבודה שהרי בשבילה שרי להניחה וע' ספר החינוך פ' שמיני. והיינו שלא הביא הרמב"ם בה' מגילה הא דלווים בדוכנם וישראל במעמדם. דעיקר הרבותא היא כהנים באמצע עבודתם שנזהרו על כך. וממילא א"א לומר דהלוית המת דוחה מ"מ. שהרי מת מצוה כזו אינו דוחה עבודה כמש"כ. וע"כ מיירי רבא במת שאין לו קוברים וע' מש"כ פ' תצוה סי' ס"ג אות ח' בס"ד בזה:

ו

(ו) או דילמא קבורת מ"מ עדיפא דקא דחי' עשה ול"ת כו'. אין להקשות מאי עדיפות יש בזה. כמ"כ מילה דוחה צרעת והוא עשה ול"ת כדאי' שבת ד' קל"ב אימר דאמרינן דאתי עשה ודוחה ל"ת. ל"ת גרידא האי עשה ול"ת הוא כו' ת"ל בשר ואע"פ שיש שם בהרת. וא"כ אפילו מילה שלב"ז ג"כ יש סברא שלא יהא מ"מ דוחה אותה. ולק"מ דכיון ששוין מילה ומ"מ במעלה ממילא גדול כבוד הבריות כו' ועוד י"ל דה"ק טומאה דכה"ג ונזיר יחד. שהרי קאי למאי דנ"ל מלאביו ולאמו ולאחיו דהרי שהי' כה"ג ונזיר ומטמא למ"מ. וא"כ יש לנו תרי ל"ת ותרי עשה משא"כ מילה שלב"ז:

ז

(ז) דכתיב קבר תקברנו ביום ההוא כו'. דרשה זו לא נזכר לא בספרי ולא בגמרא. ובסנהדרין ד' ל"ה הקשה ר"ל לר' יוחנן. ותהא קבורת מת מצוה דוחה את השבת. ק"ו מעבודה שדוחה את השבת. ונידחית מפני מת מצוה. ודחי רציחה יוכיח שדוחה את העבודה ואינו דוחה את השבת. וכבר הקשו התו' שם דליקשי ממילה שדוחה שבת וקבורת מ"מ דוחה מילה. מכש"כ שדוחה שבת ע"ש מה שיישבו. והיינו קושיתו של רבינו דאמאי מילה דוחה שבת ואין קבורת מ"מ דוחה שבת. ויישב משום דכתיב ביום ההוא ביום שאתה רוצחו אתה קוברו דא"א לדרוש כאן ביום ההוא אפי' בשבת כמו דדרשינן ביום השמיני אפי' בשבת. שהרי רציחה פשיטא שאינו דוחה שבת ולא משכחת ביום ההוא שאתה רוצחו דוחה שבת. אלא להיפך דביום שא"א רשאי לרוצחו א"א רשאי לקוברו. ולמש"כ רבינו מיושב לכאורה קושית הגמרא ג"כ דא"א ליגמר קבורת מ"מ מעבודה שדוחה שבת. וכן קשה להיפך אמאי נצרכנו לאותו דרשה הא שפיר יישב ר' יוחנן רציחה יוכיח. מיהו לכאורה אפשר לדחות דשאני רציחה שאינו דוחה ל"ת ועשה בקום ועשה משא"כ קבורת מ"מ שדוחה ל"ת ועשה בקום ועשה היינו טומאה דכה"ג ונזיר. אבל באמת שאני טומאת כהן ונזיר שהוא לאו ועשה שאינו שוה בכל וכל עשה דוחה ל"ת ועשה שאינו שוה בכל. ע' תו' יבמות ד' ה' ד"ה ואכתי וב"מ ד' ל' ד"ה הא. והיינו דלא קאמר רבינו תחילה ואילו קבורת מ"מ לא דחי' שבת דכתיב קבור תקברנו כו' דאכתי לא נצרכנו לדרשה זו. דבל"ז ג"כ מה"ת לדחות שבת החמורה. דאי מהא דדוחה עבודה י"ל דרציחה תוכיח. אבל השתא דבא לומר דקבורת מ"מ עדיפא שדוחה ל"ת ועשה ולא דחינן דעשה ול"ת שאינו שוה בכל הוא כמו שדחה רבינו בסוף השקלא וטריא. א"כ מנלן דקבורת מ"מ אינו דוחה שבת הא יש ללמוד מק"ו כקושית ר"ל ורציחה אינו מוכיח דשאני קבורת מ"מ שדוחה ל"ת ועשה מש"ה הוצרך לפרש דמכ"מ מקרא מלא הוא שאינו דוחה שבת. וכ"ת לפי האמת דדחינן שכל כה"ג ונזיר לאו ועשה שאינו שוה בכל אמאי איצטריך דיוקא דביום ההוא. הא ל"ק די"ל כדאי' בב"מ ד' קי"ב ממשמע שנא' לא תלין פעולת שכיר אתך א"י שעד בוקר מה ת"ל עד בוקר מלמד שאינו עובר אלא עד בוקר ראשון וה"נ יש לנו לומר הא דכתיב לא תלין נבלתו על העץ כי קבר תקברנו א"י שתקברנו באותו יום. אלא ביום ההוא עוברין בעשה ול"ת ומכאן ואילך לא. ובזה ניחא הא דמיבעי לן בסנהדרין ד' מ"ו ב' קבורה משום בזיונא או משום כפרה למאי נ"מ דאמר לא בעינא דיקברוני' לההוא גברא כו'. וקשה כיון דיש בזה עשה ול"ת היאך אפשר להתנות על ד"ת. ובאמת כ' הרמב"ם ריש פי"ב מה' אבל דלהכי אין שומעין לו משום שהקבורה מצוה. וע"ש בלח"מ שיישב דהסוגי' ס"ל שאין בקבורה מצוה כלל מה"ת. ויותר י"ל דנ"מ אי כבר עבר יום ראשון שמת. דבזה אינו מה"ת. והשתא י"ל בדרך פלפול ליישב פסק הרמב"ם והסוגי' דלא לירמי אהדדי. דתלי' בשני ישובי התו' יבמות שם אי אמרינן בכל התורה עשה דוחה לאו ועשה שאינו שוה בכל או דוקא מצורע דגדול השלום ע"ש שהוכיח מפשטא דסוגי' דב"מ ד' ל' שאין עושה דוחה ל"ת ועשה. ונימא דר' יוחנן שיישב לר"ל דלהכי קבורת מ"מ אין דוחה שבת דרציחה תוכיח. ע"כ ס"ל שאין רבותא במה שקבורת מ"מ דוחה לאו ועשה שאין שוה בכל. ומש"ה ביום ההוא מיותר וע"כ אתי שאין מצות קבורה אלא ביום ראשון. ומש"ה שפיר קא מיבעי לן אי אמר לא תקברוניה אי מהני. אבל אנן קיי"ל כסתמא דגמרא שאין עשה דוחה ל"ת ועשה שאין שוה בכל. וא"כ א"א ללמוד קבורת מ"מ מרציחה. וע"כ נ"ל מביום ההוא כמש"כ רבינו. וא"כ מהיכא תיתי לחלק במצות קבורה בין יום ראשון לאחריו. ולעולם מצוה מה"ת ופשיטא דלא מצי למימר לא תקברוהו וכמש"כ הרמב"ם ז"ל. וראוי לדעת שדעת רש"י דלאוי כהונה ל"ת בלבד הוא זולת לאו דטומאה דיש עשה לה יטמא ולא לאחר. וא"כ באמת אין עשה דוחה ל"ת ועשה אף שאינו שוה בכל. וכפשטא דסוגי' ב"מ ד' ל' והדברים עתיקים ומבואר בס"ד בביאור הספרי נשא:

משבת לא ילפינן דהא רציחה דוחה את העבודה ועבודה דוחה את השבת ורציחה חמורה מעבודה מנ"ל דכתיב מעם כצ"ל:

ח

(ח) דלא אתי עשה דטומאה ודחיעשה דמילה אע"ג דלה יטמא חובה. דעת רבינו כפרש"י ברכות ד' י"ט ב' דברייתא דהולך לשחוט את פסחו לא מיירי בכה"ג ונזיר. והא דלא יטמא משום דאם מטמא בטל מצות פסח ולמול את בנו נמי מצות כרת. ולא כפרש"י סנהדרין ד' ל"ה דמיירי בכה"ג ונזיר ומש"ה לא יטמא לקרובים. וע"ש בתו'. עכ"פ רבינו דמפרש דלא אתי עשה דטומאה ודחי עשה דמילה ולא הזכיר שהוא כה"ג ונזיר אלמא דבישראל מיירי. וא"כ יש לעיין הא דמסיים אע"ג דלה יטמא מצוה. הא הרמב"ם כתב בפ' ב' מה' אבל דכהנות אינן במצוה זו של טומאה וה"ה ישראלים. ויש ליישב בפשיטות דה"ק אע"ג שהוא כהן הדיוט ויש כאן מ"ע דלה יטמא ומשום טומאת קרובים הותרה לו ומצוה נמי איכא ויותר יש לדקדק מכאן דהא דכהנות וישראלים אין בהם מצוה זו. היינו בשעה שאין קפידה בטומאה וא"כ אין בזה כבוד המת במה שיטמא למתים. אבל בזמן שהולך לשחוט פסחו ולמול את בנו דמקפיד מלעסוק במת קאי במצוה דלה יטמא כמו כהן בכל ימות השנה. ול"ד לה יטמא ממש אלא שנכלל בזה לעסוק בקבורת קרובים כל היותר. וע' סי' ג' אות ה' ובסי' ק"ג אות ט"ז. והא דנקיט לשון לא יטמא דלא אתי עשה דטומאה כו' הכל משום פסח שמקפידין ע"ז. אבל במילה העיקר המצוה הוא העסק לחוד דבטומאה אין לו נ"מ.

אלמא עשה דמ"מ עדיף מעשה דמילה כצ"ל:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף