תנ"ך/בראשית/לח

(א) וַֽיְהִי֙ בָּעֵ֣ת הַהִ֔וא וַיֵּ֥רֶד יְהוּדָ֖ה מֵאֵ֣ת אֶחָ֑יו וַיֵּ֛ט עַד־אִ֥ישׁ עֲדֻלָּמִ֖י וּשְׁמ֥וֹ חִירָֽה׃ (ב) וַיַּרְא־שָׁ֧ם יְהוּדָ֛ה בַּת־אִ֥ישׁ כְּנַעֲנִ֖י וּשְׁמ֣וֹ שׁ֑וּעַ וַיִּקָּחֶ֖הָ וַיָּבֹ֥א אֵלֶֽיהָ׃ (ג) וַתַּ֖הַר וַתֵּ֣לֶד בֵּ֑ן וַיִּקְרָ֥א אֶת־שְׁמ֖וֹ עֵֽר׃ (ד) וַתַּ֥הַר ע֖וֹד וַתֵּ֣לֶד בֵּ֑ן וַתִּקְרָ֥א אֶת־שְׁמ֖וֹ אוֹנָֽן׃ (ה) וַתֹּ֤סֶף עוֹד֙ וַתֵּ֣לֶד בֵּ֔ן וַתִּקְרָ֥א אֶת־שְׁמ֖וֹ שֵׁלָ֑ה וְהָיָ֥ה בִכְזִ֖יב בְּלִדְתָּ֥הּ אֹתֽוֹ׃ (ו) וַיִּקַּ֧ח יְהוּדָ֛ה אִשָּׁ֖ה לְעֵ֣ר בְּכוֹר֑וֹ וּשְׁמָ֖הּ תָּמָֽר׃ (ז) וַיְהִ֗י עֵ֚ר בְּכ֣וֹר יְהוּדָ֔ה רַ֖ע בְּעֵינֵ֣י יְהוָ֑ה וַיְמִתֵ֖הוּ יְהוָֽה׃ (ח) וַיֹּ֤אמֶר יְהוּדָה֙ לְאוֹנָ֔ן בֹּ֛א אֶל־אֵ֥שֶׁת אָחִ֖יךָ וְיַבֵּ֣ם אֹתָ֑הּ וְהָקֵ֥ם זֶ֖רַע לְאָחִֽיךָ׃ (ט) וַיֵּ֣דַע אוֹנָ֔ן כִּ֛י לֹּ֥א ל֖וֹ יִהְיֶ֣ה הַזָּ֑רַע וְהָיָ֞ה אִם־בָּ֨א אֶל־אֵ֤שֶׁת אָחִיו֙ וְשִׁחֵ֣ת אַ֔רְצָה לְבִלְתִּ֥י נְתָן־זֶ֖רַע לְאָחִֽיו׃ (י) וַיֵּ֛רַע בְּעֵינֵ֥י יְהוָ֖ה אֲשֶׁ֣ר עָשָׂ֑ה וַיָּ֖מֶת גַּם־אֹתֽוֹ׃ (יא) וַיֹּ֣אמֶר יְהוּדָה֩ לְתָמָ֨ר כַּלָּת֜וֹ שְׁבִ֧י אַלְמָנָ֣ה בֵית־אָבִ֗יךְ עַד־יִגְדַּל֙ שֵׁלָ֣ה בְנִ֔י כִּ֣י אָמַ֔ר פֶּן־יָמ֥וּת גַּם־ה֖וּא כְּאֶחָ֑יו וַתֵּ֣לֶךְ תָּמָ֔ר וַתֵּ֖שֶׁב בֵּ֥ית אָבִֽיהָ׃ (יב) וַיִּרְבּוּ֙ הַיָּמִ֔ים וַתָּ֖מָת בַּת־שׁ֣וּעַ אֵֽשֶׁת־יְהוּדָ֑ה וַיִּנָּ֣חֶם יְהוּדָ֗ה וַיַּ֜עַל עַל־גֹּֽזֲזֵ֤י צֹאנוֹ֙ ה֗וּא וְחִירָ֛ה רֵעֵ֥הוּ הָעֲדֻלָּמִ֖י תִּמְנָֽתָה׃ (יג) וַיֻּגַּ֥ד לְתָמָ֖ר לֵאמֹ֑ר הִנֵּ֥ה חָמִ֛יךְ עֹלֶ֥ה תִמְנָ֖תָה לָגֹ֥ז צֹאנֽוֹ׃ (יד) וַתָּסַר֩ בִּגְדֵ֨י אַלְמְנוּתָ֜הּ מֵֽעָלֶ֗יהָ וַתְּכַ֤ס בַּצָּעִיף֙ וַתִּתְעַלָּ֔ף וַתֵּ֙שֶׁב֙ בְּפֶ֣תַח עֵינַ֔יִם אֲשֶׁ֖ר עַל־דֶּ֣רֶךְ תִּמְנָ֑תָה כִּ֤י רָאֲתָה֙ כִּֽי־גָדַ֣ל שֵׁלָ֔ה וְהִ֕וא לֹֽא־נִתְּנָ֥ה ל֖וֹ לְאִשָּֽׁה׃ (טו) וַיִּרְאֶ֣הָ יְהוּדָ֔ה וַֽיַּחְשְׁבֶ֖הָ לְזוֹנָ֑ה כִּ֥י כִסְּתָ֖ה פָּנֶֽיהָ׃ (טז) וַיֵּ֨ט אֵלֶ֜יהָ אֶל־הַדֶּ֗רֶךְ וַיֹּ֙אמֶר֙ הָֽבָה־נָּא֙ אָב֣וֹא אֵלַ֔יִךְ כִּ֚י לֹ֣א יָדַ֔ע כִּ֥י כַלָּת֖וֹ הִ֑וא וַתֹּ֙אמֶר֙ מַה־תִּתֶּן־לִּ֔י כִּ֥י תָב֖וֹא אֵלָֽי׃ (יז) וַיֹּ֕אמֶר אָנֹכִ֛י אֲשַׁלַּ֥ח גְּדִֽי־עִזִּ֖ים מִן־הַצֹּ֑אן וַתֹּ֕אמֶר אִם־תִּתֵּ֥ן עֵרָב֖וֹן עַ֥ד שָׁלְחֶֽךָ׃ (יח) וַיֹּ֗אמֶר מָ֣ה הָֽעֵרָבוֹן֮ אֲשֶׁ֣ר אֶתֶּן־לָּךְ֒ וַתֹּ֗אמֶר חֹתָֽמְךָ֙ וּפְתִילֶ֔ךָ וּמַטְּךָ֖ אֲשֶׁ֣ר בְּיָדֶ֑ךָ וַיִּתֶּן־לָּ֛הּ וַיָּבֹ֥א אֵלֶ֖יהָ וַתַּ֥הַר לֽוֹ׃ (יט) וַתָּ֣קָם וַתֵּ֔לֶךְ וַתָּ֥סַר צְעִיפָ֖הּ מֵעָלֶ֑יהָ וַתִּלְבַּ֖שׁ בִּגְדֵ֥י אַלְמְנוּתָֽהּ׃ (כ) וַיִּשְׁלַ֨ח יְהוּדָ֜ה אֶת־גְּדִ֣י הָֽעִזִּ֗ים בְּיַד֙ רֵעֵ֣הוּ הָֽעֲדֻלָּמִ֔י לָקַ֥חַת הָעֵרָב֖וֹן מִיַּ֣ד הָאִשָּׁ֑ה וְלֹ֖א מְצָאָֽהּ׃ (כא) וַיִּשְׁאַ֞ל אֶת־אַנְשֵׁ֤י מְקֹמָהּ֙ לֵאמֹ֔ר אַיֵּ֧ה הַקְּדֵשָׁ֛ה הִ֥וא בָעֵינַ֖יִם עַל־הַדָּ֑רֶךְ וַיֹּ֣אמְר֔וּ לֹא־הָיְתָ֥ה בָזֶ֖ה קְדֵשָֽׁה׃ (כב) וַיָּ֙שָׁב֙ אֶל־יְהוּדָ֔ה וַיֹּ֖אמֶר לֹ֣א מְצָאתִ֑יהָ וְגַ֨ם אַנְשֵׁ֤י הַמָּקוֹם֙ אָֽמְר֔וּ לֹא־הָיְתָ֥ה בָזֶ֖ה קְדֵשָֽׁה׃ (כג) וַיֹּ֤אמֶר יְהוּדָה֙ תִּֽקַּֽח־לָ֔הּ פֶּ֖ן נִהְיֶ֣ה לָב֑וּז הִנֵּ֤ה שָׁלַ֙חְתִּי֙ הַגְּדִ֣י הַזֶּ֔ה וְאַתָּ֖ה לֹ֥א מְצָאתָֽהּ׃ (כד) וַיְהִ֣י ׀ כְּמִשְׁלֹ֣שׁ חֳדָשִׁ֗ים וַיֻּגַּ֨ד לִֽיהוּדָ֤ה לֵֽאמֹר֙ זָֽנְתָה֙ תָּמָ֣ר כַּלָּתֶ֔ךָ וְגַ֛ם הִנֵּ֥ה הָרָ֖ה לִזְנוּנִ֑ים וַיֹּ֣אמֶר יְהוּדָ֔ה הוֹצִיא֖וּהָ וְתִשָּׂרֵֽף׃ (כה) הִ֣וא מוּצֵ֗את וְהִ֨יא שָׁלְחָ֤ה אֶל־חָמִ֙יהָ֙ לֵאמֹ֔ר לְאִישׁ֙ אֲשֶׁר־אֵ֣לֶּה לּ֔וֹ אָנֹכִ֖י הָרָ֑ה וַתֹּ֙אמֶר֙ הַכֶּר־נָ֔א לְמִ֞י הַחֹתֶ֧מֶת וְהַפְּתִילִ֛ים וְהַמַּטֶּ֖ה הָאֵֽלֶּה׃ (כו) וַיַּכֵּ֣ר יְהוּדָ֗ה וַיֹּ֙אמֶר֙ צָֽדְקָ֣ה מִמֶּ֔נִּי כִּֽי־עַל־כֵּ֥ן לֹא־נְתַתִּ֖יהָ לְשֵׁלָ֣ה בְנִ֑י וְלֹֽא־יָסַ֥ף ע֖וֹד לְדַעְתָּֽה׃ (כז) וַיְהִ֖י בְּעֵ֣ת לִדְתָּ֑הּ וְהִנֵּ֥ה תְאוֹמִ֖ים בְּבִטְנָֽהּ׃ (כח) וַיְהִ֥י בְלִדְתָּ֖הּ וַיִּתֶּן־יָ֑ד וַתִּקַּ֣ח הַמְיַלֶּ֗דֶת וַתִּקְשֹׁ֨ר עַל־יָד֤וֹ שָׁנִי֙ לֵאמֹ֔ר זֶ֖ה יָצָ֥א רִאשֹׁנָֽה׃ (כט) וַיְהִ֣י ׀ כְּמֵשִׁ֣יב יָד֗וֹ וְהִנֵּה֙ יָצָ֣א אָחִ֔יו וַתֹּ֕אמֶר מַה־פָּרַ֖צְתָּ עָלֶ֣יךָ פָּ֑רֶץ וַיִּקְרָ֥א שְׁמ֖וֹ פָּֽרֶץ׃ (ל) וְאַחַר֙ יָצָ֣א אָחִ֔יו אֲשֶׁ֥ר עַל־יָד֖וֹ הַשָּׁנִ֑י וַיִּקְרָ֥א שְׁמ֖וֹ זָֽרַח׃ ס

---

---

שולי הגליון

---

---

פסוק א

ויהי בעת ההיא וירד יהודה

הטעם שארע בעת ההיא. ברש"י הביא דרשת חז"ל למה נסמכה פרשו זו לכאן והפסיק בפרשתו של יוסף ללמד שהורידוהו אחיו מגדלותו כשראו בצרת אביהם, אמרו אתה אמרת למכרו אילו אמרת להשיבו היינו שומעים לך. וע"ע להלן פסוק כה בדרשת חז"ל בסוטה (י:) בהכר בישר לאביו בהכר בישרוהו, שחטא תמר ארע לו בעבור חטא מכירת יוסף.

פסוק ה

שלה

טעם לקריאת שם זה. האבן עזרא להלן מט י מבאר את הפסוק 'עד כי יבא שילה' שהוא מלשון מבואר שהוא מלשון שליה (עי"ש שביאר באופנים נוספים), ועפ"ז כתב המשך חכמה שאף כאן היה הולד מצד טבעו חלוש כשליה ואף על פי כן היה חזק עד שאמרה עליו (להלן פסוק כט) 'מה פרצת עליך פרץ', ועי' בסמוך על הכתוב 'והיה בכזיב בלדתה אתו'.

והיה בכזיב בלדתה אתו

הטעם שסיפר זאת הכתוב. המשך חכמה מבאר שבא הכתוב להורות שאף שהיה צריך הולד להיות חלש מצד טבעו, שהרי אמרו בנדה (לא.) שלשה חדשים אחרונים תשמיש יפה לולד, וכן בסנהדרין (ע:) ואני דחקתי ונכנסתי כדי שיהיה לי בן מזורז ומלובן. ואילו הוא היה בכזיב באותו זמן ואף על פי כן היה חזק עד שאמרה עליו (#כט) 'מה פרצת עליך פרץ'. ועי' לעיל בסמוך בטעם קריאת שמו 'שלה'.

פסוק יד

ותשב בפתח עינים

ביאור. בגמרא בסוטה (י.) א"ר אלכסנדרי מלמד שהלכה וישבה לה בפתחו של אברהם אבינו מקום שכל עינים צופות לראותו. ר' חנין א"ר מקום הוא ששמו עינים וכן הוא אומר (יהושע טו לד) 'תפוח והעינם'. ר' שמואל בר נחמני אמר שנתנה עינים לדבריה [דוגמא ופתח היתר נתנה לעצמה שאין עבירה בדבר. רש"י] כשתבעה אמר לה שמא נכרית את אמרה ליה גיורת אני, שמא אשת איש את אמרה ליה פנויה אני, שמא קיבל בך אביך קידושין אמרה ליה יתומה אני, שמא טמאה את אמרה ליה טהורה אני.

ובמדרש (ב"ר פה ז) א"ר אמי חזרנו על כל המקרא ולא מצאנו מקום ששמו פתח עינים, ומה הוא בפתח עינים אלא מלמד שתלתה עיניה בפתח שכל העינים תלויות בו ואמרה יהי רצון מלפניך ה' אלקי שלא אצא מן הבית הזה ריקנית. דבר אחר בפתח עינים מלמד שפתחה לו את העין אמרה לו טהורה אני ופנויה אני. וביאר המשך חכמה שפתח לו המעין, והוא כינוי לאותו מקום, והראתה לו שטהורה היא.

עוד ביאר המשך חמכה ע"פ המבואר בגמרא ביבמות (לד:) שתמר מיעכה באצבע כדי שתוכל להתעבר, שהרי אין אשה מתעברת מביאה ראשונה, וע"ז נאמר בפתח עינים שפתחה המעין על ידי שמיעכה באצבע.

פסוק כג

הגדי הזה

מהו 'הזה'. הרמב"ם (מורה נבוכים ח"ג פמ"ט) כתב שאפשר ללמוד ממעשה יהודה מידה חשובה ויושר משפט, שהוא אמר כן לנקות עצמו מגזלתה שלא שינה ולא ביטל את מה שסיכם עמה, שהגדי ההוא היה טוב במינו מאד ולכן אמר ששלח אליה דווקא את הגדי הזה.

ובמשך חכמה כתב עוד שיתכן שהיה דרכם להקטיר זבחים, וגדי זה שהיה אתנן זונה נזהר בו שלא להקריבו לה', ולכן אמר 'הזה' לציינו שלא יתערב בכל הצאן פן יקריבו אותו ואם יתערב לא יוכלו להקריב את כל הצאן וכולם ירעו.

פסוק כה

הכר נא

בהכר בישר בהכר בישרוהו. בגמרא בסוטה (י:) איתא: הכר נא (פסוק כה) א"ר חמא ברבי חנינא בהכר בישר לאביו בהכר בישרוהו, בהכר בישר הכר נא הכתנת בנך היא (לעיל לז לב), בהכר בישרוהו הכר נא למי. מבואר שכל אותו המעשה ארע בעבור חטא מכירת יוסף.

ובמשך חכמה (שם פסוק כו) ביאר שמעשהו של יהודה היה במחשבה רעה כמו שאמר להם יוסף (להלן נ כ) 'ואתם חשבתם עלי רעה', אך תכליתו היתה טובה כמו שאמר להם יוסף (שם) 'אלקים חשבה לטובה למען עשה כיום הזה להחיות עם רב'. וכנגד זה חטא בחטא תמר שמחשבתו היתה לרעה כדכתיב (פסוק טו) 'ויראה יהודה ויחשבה לזונה', ותכלית המעשה היתה לטובה שיצא ממנה מלוכה.