אילת השחר/בבא בתרא/קנז/א

אילת השחר בבא בתרא קנז א

דף קנ"ז ע"א

דאיקני קנה ומכר. מבואר מזה דאין החיוב נעשה כל רגע, אלא בשעת ההלואה, ונשתעבדו רק הנכסים שיש לו אז, ומ"מ בשיעבודא דר"נ ס"ל לרוב הפוסקים דאם ראובן הלוה לשמעון ואח"כ הלוה שמעון ללוי יכול ראובן לגבות מלוי, ונמצא דבזמן ששמעון מלוה ללוי זוכה ראובן כעת לגבות מלוי ונכסיו, אע"ג דבנכסים ששמעון עצמו יקנה לא יזכה ראובן אלא מדין מיניה דאפי' גלימא דעל כתפי', מ"מ זוכה ראובן שיעבוד על לוי ואפי' בנכסים שלוי קנה אחרי ששמעון לוה מראובן, ומסתבר דשיעבוד הגוף חדש לא יוכל ראובן לזכות על שמעון אם היה צריך לזכות בשיעבוד הגוף חדש, הרי דאע"ג דאין לומר דמחמת שמתחדש חיוב חדש לכך יזכה כעת בלוי, ומ"מ יש גזה"כ דבכה"ג זוכה ראובן כח גביה על לוי, ולא עוד אלא אם ראובן הלוה לשמעון ע"פ, ושמעון הלוה ללוי בשטר, יוכל ראובן לגבות מנכסים משועבדים דלוי, כמבואר בשו"ע חו"מ סי' פ"ו ס"ח, וזה בודאי לא יכול להיות מכח שיעבודו של ראובן על שמעון, דהא ראובן אין לו לגבות ממשעבדי דשמעון, וא"כ אף אם היה הדין דנתחדש כעת חיוב, מ"מ הא היה צורך להשאר ככח שיעבודו הקודם, ואיך יזכה לגבות ממשעבדי דלוי יותר ממה ששיעבד חובו, וע"כ דזה גזה"כ דלוי עם כל חיוביו אל שמעון עובר עתה אל ראובן.

ויש לעי' קצת להני דס"ל דרק אם שמעון כבר הלוה ללוי קודם ואח"כ לוה מראובן אז הוא דראובן יכול לגבות מלוי, א"כ ביתומים שגבו קרקע מחובת אביהם דחוזר וגובה מהם בעל חובם, ואמרינן בפסחים (דף ל"א) דהוא מדינא דר"נ, א"כ יגבה בעל חובם רק מקרקע שגבו מלוה, שאביהם הלוה לו קודם שלוה מהבע"ח שתובעם עתה, לרבא דבע"ח מכאן ולהבא גובה, אבל לאביי דלמפרע הוא גובה אז תמיד יגבה הבע"ח ממה שגבו, אפי' דחוב דידיה הוא קודם למה שהלוה אביהם, וצ"ע דהא בגמ' בפסחים לא נזכר שיהיה נפק"מ לדינא בהא דיתומים שגבו קרקע בין אביי לרבא.

שם. דאיקני קנה. ברשב"ם כתב ב' טעמים מה הסברא שיועיל אע"פ שאינו יכול להקנות דבשלב"ל, ובתוס' משמע דהטעם הוא משום דאלים כח השיעבוד, ועדיין אינו מבואר מה הסברא דאלים, ואפשר דלמ"ד שיעבודא דאורייתא, ואמרינן לקמן דהוא מדין ערב, ויש לעי' אם ערב מחוייב מחמת דמחייב עצמו, או דבאמת ערב צריך להיות חייב ממילא גם בלי שיתחייב, אלא שאין את ההיכי תימצי, דאם אינו מסכים להתחייב הא אינו ערב, אבל אם הסכים להתחייב אז עצם הדבר שנותנים על פיו מחייב, ומה דמשמע לקמן (דף קע"ד) דדוקא אם אמר הלוהו ואני ערב וכיוצא בו לשונות שמשמע שהוא חייב, אז הוא דנעשה ערב, ולא באופן אחר, היינו דבלי זה אין סמיכות דעת המלוה ליתן על סמך הערבות, והנה בב"מ (דף ע"ג ע"ב) הובא בשטמ"ק דברי הריטב"א בשם מורו, בהא דנתן מעות לקנות יין אפרוותא דזול שפט דחייב אע"פ שלא אמר לו שאם לא יביא לו ישלם אם יתייקרו היינות, וכתב דחיובו מדין ערב, כיון דסמך דעתו ונתן לו המעות כדי לקנות חייב, הרי דשייך חיוב ערב גם בלי שנתחייב כיון דסמך עליו, ועי"ז יהיה לו הפסד, וה"נ אפשר בכל ערב, ואם כי לא כל הראשונים ס"ל כהריטב"א דהחיוב יהיה שם מדין ערבות, מ"מ אינו מוכרח שחולקים על עצם היסוד דשייך חיוב ערבות אף דלא אמר בפירוש שמתחייב, אמנם יש לעי' מלקמן (דף קע"ג ע"ב) דאמימר הוי ס"ל דערבות הויא אסמכתא, ולמ"ד אסמכתא לא קניא אין חיוב ערב כלל דאינו מסכים להתחייב ולא גמר ומשעבד נפשיה, והנה יש לעי' אם הפירוש דכיון דאינו מסכים להתחייב ממילא אין המלוה נותן המעות על פיו, או דאע"ג דהמלוה נותן על פיו וסומך עליו, מ"מ כיון שאין הערב מסכים בלב גמור אין עליו חיוב, ואי נימא הכי א"א לומר דחיוב ערבות יש גם בלי התחייבות, וצע"ק איך יפרש מורו של הריטב"א את דברי אמימר שם, וגם רב אשי לא פליג עליה, אלא דס"ל דגמר ומשעבד נפשיה, אבל שיוכל להתחייב בלי הסכמת הערב משמע דלא שייך, אמנם אף אי נימא כן היינו משום דלא שייך הפקעת נכסים של הערב אם אינו מסכים, אבל אין הכרח שצריך לזה מעשה קנין היכא שאין עיכוב מצד הערב.

והנה בנכסים נהי דהם ערבים אבל הא ליכא התחייבות מהם, ואילו ההתחייבות של הלוה שוב שייך רק על גופו ואמאי ישתעבדו הנכסים, וכן יש לעי' לאלו הראשונים שסוברים דבשיעבדו מפורש חייב אף למ"ד שיעבודא לאו דאורייתא, וא"כ ע"כ למ"ד שיעבודא דאורייתא חייב אפי' לא שיעבד עצמו ואמאי חייב באמת, ומוכח מזה לכאורה דכיון דהמלוה נותן על סמך הקרקעות ממילא הם ערבים ומשתעבדים, ולפי"ז כיון דלא צריך התחייבות וקנין מהלוה ע"ז, לכך אם המלוה סומך על נכסים שהלוה יקנה אח"כ שפיר חל גם עליהם השיעבוד, דהא חל ממילא בלי הקנאה וחיוב, אלא דבדרך כלל אינו סומך על מה שאין ללוה כעת, ולזה מספקא לן באומר דאיקני דאז אפשר דהמלוה סומך עצמו גם על הקרקעות שיקנה לבסוף ויכולים להשתעבד מאליהם, ולא יהיה חסרון דדבשלב"ל כיון דאין הלוה עושה את החיוב, אלא דממילא משתעבדים כשיבואו ליד הלוה, ולפי"ז עיקר הספק אם המלוה אמנם סומך דעתו אליהם דאז ממילא משתעבדי, או דילמא דאין סמיכות דעת מספקת ע"ז ואין הם ערבים, אלא דכ"ז יתכן לומר רק למ"ד שיעבודא דאורייתא, אבל לשמואל הא ס"ל דשיעבודא לאו דאורייתא כמבואר בכמה דוכתי, ומ"מ אפשר לבאר דהספק אם תיקנו על מה שעיקר סמיכות דעת המלוה שיגבה מהם משעבדי משום נעילת דלת, וא"כ גם בדאיקני יש סמיכות דעת ע"ז, וממילא נכנס בתקנה הכללית של נעילת דלת, או דאין ע"ז סמיכות דעת כנ"ל.

עוד יש לומר לשמואל דס"ל דשיעבודא לאו דאורייתא, ואליבא דהני דס"ל דלא מהני אפי' אי שיעבדו מפורש משום דאין קנין לחצאין, וא"כ לאחר התקנה שתיקנו שישתעבד יש לפרש שהתקנה היתה דיהיה קנין לחצאין, נמצא דהשיעבוד חל ע"י התחייבותו דעושה קנין לחצאין, או דילמא דהתקנה היתה דעל מה שהמלוה סומך דעתו יש שיעבוד, ולא התחייבותו היא העושה השיעבוד, וממילא יש להסתפק בדאיקני דאם צריך לבוא מצד התחייבותו הא אין אדם מקנה דבשלב"ל, אבל אם מחמת שסומך דעתו תיקנו בדאיקני שישתעבד, א"כ יש מקום לומר שישתעבד גם בדאיקני.

רשב"ם ד"ה ב"ש אומרים. ותרוייהו ודאי חשיבי. לכאורה לב"ש תרווייהו ספק הוי, וכ"כ רש"י ביבמות (דף ל"ח ע"ב), אמנם לא פליגי, דכונת הרשב"ם ודאי, היינו ודאי בדינו, ולא כמו ספק ויבם דהספק הוא ספק בדינו בכלל, ואע"פ שכאן יתכן שלא יזכה, מ"מ אין כאן ספק בעיקר דינו, דהיורש ודאי יש לו דין יורש והבע"ח ודאי דהוי כגבוי, אלא דהספק הוא אם ליורש יש הזדמנות לירש, ובע"ח יש ספק אם יש על מה לומר דהוי כגבוי, דהא אם מת הבן קודם לא היה על מה לומר דהוי כגבוי, ולכך הרשב"ם קוראו ודאי דשניהם ודאים בדינם, ורש"י נתכווין לענין לזכות בנכסים שאנו דנים עליהם, ולגבי זה הוי ספק וספק.

רשב"ם ד"ה וב"ה סברי. ואין ספק מוציא מידי ודאי. וביבמות (דף ל"ח ע"ב) רוצה להביא ראיה דב"ש ס"ל ספק מוציא מידי ודאי ולכך חולקין, ויש לעי' דאף אי ספק מוציא מידי ודאי, מ"מ היורשים של האב מוחזקים בכל גווני והמע"ה, וכי רצינו לומר גם דלא ס"ל לב"ש דהמוציא מחבירו עליו הראיה, ואולי דהיה אפשר דס"ל כסומכוס, אלא דאם אין ספק מוציא מידי ודאי גם לסומכוס ישאר ביד יורשי האב, וע"ז הוא דדנו דלסומכוס אפשר שתהיה חלוקה אם לא אמרינן אין ספק מוציא מידי ודאי.

תוד"ה דאיקני. וי"ל דמודי ר"מ. לשון מודה אינו מדוקדק לכאורה, דלמאן מודה, ומש"כ בהמשך דבריהם משום דאלים כח השעבוד וה"נ לר"מ וכו', משמע מדבריהם דלא מפרשי טעם הספק דיועיל לשעבד יותר מלהקנות על דבשלב"ל משום נעילת דלת, דא"כ אין זה משום דאלים כח השיעבוד, ואפילו אם הכוונה דאלמוהו רבנן לכח השיעבוד, מ"מ למה פשיטא לן דלר"מ תיקנו שיכול לשעבד אפי' מאי דלא עבידא דאתי, אע"ג דלהקנות אינו יכול, ולרבנן מספקא לן אם תיקנו, וכן אם נפרש שזה סברא מעיקר הדין צריך ג"כ ביאור אמאי פשיטא לן דלר"מ אע"ג דלהקנות אפשר רק עבידא דאתי, מ"מ לשעבד יוכל אפילו מה דלא עבידי דאתי, ולרבנן מספקא לן אם משעבד עדיף מלהקנות.

וצ"ל כיון דלר"מ אפשר להקנות גם דבר שלא בא לעולם, אלא דבלא עבידי דאתי איכא חסרון דלא סמכא דעתיה, וס"ל להגמ' דכיון דכל החסרון דלא עבידי דאתי הוא רק משום שלא סמכא דעתיה, לכך לענין שיעבוד סגי בסמיכות דעת כזה, משא"כ לרבנן דס"ל דאי אפשר כלל לעשות חלות קנין על דבשלב"ל, ולכך גם לשעבד כיון דצריך לעשות חלות דין על מה שכעת אינו בעולם, בזה אין יכולים.

תוד"ה מצוה. דהא נזקקין ליתומים ובמלוה בשטר. והיינו דגם אם משועבד מ"מ צריך עדיין לסברת מצוה, וכדכ' הרשב"ם, והיינו כמו דאמר רב פפא בערכין (דף כ"ב) דלכך אין נזקקין ליתומים קטנים דיתמי לאו בני מיעבד מצוה נינהו, אע"ג דמיירי בשטר, ולפי"ז צ"ל דגם ללקוחות יש עליהם מצוה, דאם יש לגבות נכסים משועבדים ע"י שטר בלי סברת מצוה, א"כ אמאי לא יגבו מקטנים, וכי השיעבוד של הקטנים פחות משיעבוד הלקוחות, וע"כ דבלי מצוה אי אפשר לגבות, ולפי תירוץ הגמ' כאן דאע"ג דדאיקני לא משתעבד מ"מ גובין משום מצוה, צריך טעם אמאי מלקוחות אין גובין משום מצוה בלא שטר, וצ"ל דלמ"ד שיעבודא דאורייתא היה צריך לגבות מהלקוחות, אלא דתיקנו שהלוקח לא יפסיד כיון דלית ליה קלא לא תיקנו על הלקוחות מצוה, וכן למ"ד לאו דאורייתא לא תיקנו מצוה בכה"ג, והנה לפי הסברא דאע"ג דדאיקני לא משתעבד, מ"מ גובה מיורשים משום מצוה אפי' מנכסים שלא היה כלל זכות למלוה עליהם, דהא מה שקנה אחרי ההלואה אין זכות למלוה בהם, וצ"ל דזה רק מתקנתא דנעילת דלת, דהנה בקידושין (דף י"ג ע"ב) אמרינן דמשום שיעבודא דאורייתא גובה מהיורשים, וטעם זה שייך על נכסים שהיו בשעת הלואה, אבל מה שקנה אח"כ הא לא נשתעבדו מה"ת, ולקמן (דף קע"ו) אמרינן דגובה מהיורשים משום נעילת דלת, וביארו בתוס' שם דהוי כמו איכא דאמרי, והיינו דהגמ' בקידושין תולה את זה בשיעבודא דאורייתא, והגמ' לקמן דזה משום נעילת דלת, נמצא דאיכא נפקותא לדינא בנכסים שקנה אח"כ והלוה לא כתב דאיקני ומת, דלסברת הסוגיא דקידושין לא יגבה מהיורשים נכסים אלו, ואילו לסברת הסוגיא דלקמן יגבה, ובזה כתב הקובץ שיעורים ליישב השיטות דס"ל דבלי שכתב דאיקני אינו גובה מהיורשים.

ויש לעי' על מה שהוכיחו בתוס' מהא דנזקקין ליתומים במלוה בשטר, דהתם אפי' אם צריך לטעם מצוה מ"מ הגביה היא מכח שיעבוד שבשטר, אבל איזה ראיה היא דכופין לשלם בהניח קרקע ליורשים, היכא דאין לו שטר, ונהי דמכאן יש ראיה לזה, דאל"כ איך הבע"ח טוענים לגבות אפי' מת הבן אחרי האב, מ"מ מהא דנזקקים ליתומים אין ראיה דמשום מצוה גרידא גובים.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א