תוספות יום טוב/עדיות/ו: הבדלים בין גרסאות בדף
מהדורה קמא (שיחה | תרומות) (יצירה אוטומטית מטקסט בנחלת הכלל - ספריא) |
מ (סדר בשורות, תגים, רווחים, תבניות וכו' (בוט)) |
||
| שורה 1: | שורה 1: | ||
{{ניווט כללי עליון}} | |||
{{הועלה אוטומטית}} | {{הועלה אוטומטית}} | ||
== א == | == א == | ||
'''שממאנים את הקטנות.''' | '''שממאנים את הקטנות.''' לשון הר"ב כגון שני אחים נשואים שתי אחיות יתומות וכו' משום קטנה דדוקא יתומה היא כדפירש הר"ב וא"כ ה"ה דגדולה היא יתומה. אבל נשואי הגדולה נשואין גמורין בין יש לה אב בין שהיא יתומה. ועיין בפרק י"ג דיבמות משנה ז': | ||
'''הקטנות.''' | '''הקטנות.''' תרתי חדא דר' אליעזר במשנה ז' פרק י"ג דיבמות וכדמפרש לה הר"ב. וחדא דר' אלעזר דהתם במשנה י"א בא יבם על הקטנה. וחזר ובא על הגדולה כו' דצריכי תרווייהו. וליכא למשמע חדא מאידך כמ"ש שם בס"ד. והעיד ר' יהודה בן בבא דבשתי הקטנות מלמדים שתמאן. וליכא למימר דלא העיד אלא בחדא. ומאי קטנות. קטנות דעלמא. דא"כ גבי ושמשיאין את האשה לתני נמי נשים ונימא מאי נשים. נשים דעלמא. גמ' פ"ק דנדה דף ח'. ונ"ל שזהו שכתב הר"ב וכן יש אחרת כיוצא בזו במסכת יבמות פרק ב"ש רר"ל ההיא מתני' י"א דהתם ולומר דתרתי נינהו. ולא שלא נתכוין אלא למשנה ז' דהתם ולומר שהיא כגון הך דהכא: | ||
'''ושמשיאים את האשה ע"פ עד אחד.''' | '''ושמשיאים את האשה ע"פ עד אחד.''' כדתנן בסוף יבמות: | ||
'''ושנסקל תרנגול וכו'.''' | '''ושנסקל תרנגול וכו'.''' כתב הר"ב ואע"ג דכי יגח שור כתיב וכו' שכל מקום שנאמר שור וכו'. וכ"כ רש"י בפ"ד דברכות דף כ"ז. ועמ"ש במשנה ד' פ"ק דסנהדרין. ובספ"ה דב"ק: | ||
'''שהרג את הנפש.''' | '''שהרג את הנפש.''' לשון הר"ב שנקר מוחו של תנוק. וז"ל רש"י [בברכות שם] שניקר קדקדו של תינוק במקום שהמוח רופף ונקב את מוחו: | ||
'''ועל היין בן ארבעים יום וכו'.''' | '''ועל היין בן ארבעים יום וכו'.''' לשון הר"ב ומקמי הכי פסול. דהוה ליה יין מגתו. וכן לשון רש"י בפ"ק דנדה [דף ח']. ר"ל דתניא בפ"ו דב"ב דף צ"ז ויין מגתו לא יביא ואם הביא כשר [ועיין בפירוש הר"ב משנה ו' פ"ח דמנחות. ומ"ש שם] והעיד על [היין] בן ארבעים יום דלכתחלה נמי יביא אפילו יש הרבה ממין אחר. תוס'. ובפ"ד דברכות [דף כ"ז] כתב רש"י. ועל יין בן ארבעים יום שיצא מכלל יין מגתו. ובא לכלל יין גמור וקרינא ביה נסך שכר: | ||
'''ועל תמיד של שחר וכו'.''' | '''ועל תמיד של שחר וכו'.''' כתב הר"ב שפעם אחת וכו' והקריבו תמיד של שחר בארבע שעות ביום. ועל אותה העיד ר' יהודה בן בבא. הרמב"ם: | ||
== ב == | == ב == | ||
'''על אבר מן המת.''' | '''על אבר מן המת.''' עיין במשנה דלקמן אבר שיש עליו בשר כראוי וכו' וכן במ"ז פ"ק דאהלות: | ||
'''אבר מן החי.''' | '''אבר מן החי.''' עיין בפי' [הר"ב] ריש מתני' דלקמן ומ"ש שם: | ||
'''שהחי עושה משכב ומושב.''' | '''שהחי עושה משכב ומושב.''' פירש הר"ב דהיינו הזב כשהוא חי וכו' כל זה מבואר במ"ו פ"ד דזבים. וע"ש: | ||
== ג == | == ג == | ||
'''כזית בשר הפורש מאבר מן החי.''' | '''כזית בשר הפורש מאבר מן החי.''' כתב הר"ב אבר שפירש מן האדם החי וכו' כל זמן שהוא אבר שלם וכו' כלומר דאילו חסר העצם טהור כדלקמן. ומה שכתב דכתיב בחלל חרב או במת אבר שהבדילתו החרב מן החי. לפי שאין הפרש בין חלל חרב. או החנוק. או הנסקל וזולתם. מת נקראים הכל. אלא לכך נאמר בחלל חרב. לומר אבר שהבדילתו וכו'. הרמב"ם. ועיין לקמן בדבור אבר שיש וכו' וכן בריש פ"ק דאהלות. ומ"ש והבשר הפורש מן החי וכו' כדתנן לקמן ושם אפרש בס"ד: | ||
'''רבי אליעזר מטמא.''' | '''רבי אליעזר מטמא.''' באהל. ורבי יהושע ורבי נחוניא מטהרים מלטמא באהל. כ"פ הראב"ד. אבל אין דעת הרמב"ם כן. אלא דמטהרים לגמרי שהרי פוסק כר"י בפירושו גם בחבורו פרק ב' [מהלכות ט"מ]. ואילו סבירא ליה דלא טהרו אלא מאהל הוה ליה לחשוב בשר הפורש מאבר מן החי בהדי הני דמטמאו במגע ובמשא ולא באהל. דמני להו שם בריש פ"ג [הלכה ב']. וכן בשר הפורש מן החי. מטהר לגמרי כמבואר מלשונו שם פ"ב [הלכה ג']. וכמו שיתבאר בסמוך בס"ד: | ||
'''עצם כשעורה מן המת.''' | '''עצם כשעורה מן המת.''' כתב הר"ב דכתיב ועל הנוגע. כך הגהתי. ועמ"ש בזה במשנה ה' פ"ק דכלים. | ||
'''אבר שיש עליו בשר כראוי.''' | '''אבר שיש עליו בשר כראוי.''' פירש הר"ב שיעלה ארוכה. ומפרש בריש פ"ז דנזיר שהוא פחות מכזית. ומ"ש הר"ב דכתיב או בעצם אדם וכו'. וכ"כ הרמב"ם. ועמ"ש בזה במשנה ה' פ"ק דכלים: | ||
'''חסר הבשר טמא.''' | '''חסר הבשר טמא.''' פי' הר"ב חסר מן הבשר שהיה עליו. ונשאר בו בשר כראוי. בסמוך אפרש מאי דוחקיה דלא פירש חסר משיעור בשר כראוי. דהא עלה קיימינן. וטמא היינו במגע ומשא וכדתנן בסוף מתני' ה' פ"ק דכלים. וכן פי' הר"ש למשנתינו זו בסוף פ"ק דאהלות ואף הראב"ד מפרשו כך אלא דהוא מפרש באבר מהחי. משא"כ להר"ב כמ"ש לקמן: | ||
'''חסר העצם טהור.''' | '''חסר העצם טהור.''' פירש הר"ב כלומר טהור משום אבר. אבל טמא משום בשר. ופירש דבריו הכ"מ בריש פ"ג מהלכות טומאת מת דזהו באבר מן המת. דאילו באבר מן החי אם חסר מהעצם כל שהוא טהור לגמרי. אע"פ שכל הבשר קיים. מפני שבשר הפורש מן החי טהור [ועיין במשנה ה' פ"ב דאהלות]. אבל אם חסר מבשרו אם נשאר מן הבשר כדי להעלות ארוכה. מטמא במגע. ובמשא. ובאהל. ואם לאו מטמא במגע ובמשא. ואינו מטמא באהל. [כדתנן בפ"ק דכלים מ"ה] ע"כ. וכיון דאיירינן באבר מן המת צ"ל שיש בבשר כזית. וה"ק דמטמא משום בשר אף באהל. דאי לא תימא הכי אלא דחסר שיעור כזית. א"כ אין כאן טומאה כלל בבשר כדתנן [*לקמן] ובמ"ה פ"ב דאהלות. ועוד דהא לר' אליעזר אין טומאת אבר מן המת אלא כשיש עליו בשר כזית כדתנן במתני' דלעיל. הלכך על כרחנו בבשר שיש בו כזית מיירי וקאמר דמשום בשר מטמא באהל אע"ג שמשום אבר לא היה מטמא באהל. ומ' מ מטומאת מגע ומשא לא יצא. כל שיש בעצם כשעורה. דאין סברא לומר דעצם כשעורה הפורש מאבר מן המת. לא יהא דינו כעצם כשעורה הפורש מן המת עצמו. והרי זה דומה ממש לתמיהת הכ"מ בפ"ב מהלכות טומאת מת על השגת הראב"ד שרוצה לחלק כן בכזית בשר הפורש מאבר מן המת וכתב עליו הכ"מ שזה תימה שאין סברא לחלק. ע"כ. וכן פירש הר"ב בהדיא בפ"ב דאהלות מ"ה. אבר מן המת עלם [כשעורה] הפורש ממנו טמא. וז"ל הר"ש בסוף פ"ק דאהלות. חסר עצם טהור לגמרי ובלבד שלא יהיה בו כזית בשר. וכגון דחסר עצם לגמרי דליכא עצם כלל דאי חסר עצם מברייתו צריך שלא ישאר ממנו עצם כשעורה דבענין אחר לא הוי טהור לגמרי. ע"כ. והשתא דאמרן דטהור לא הוי ממגע ומשא. ניחא דהוצרך הר"ב לפרש חסר בשר טמא דחסר מבשר שעליו ונשאר כראוי להעלות ארוכה. דהשתא טמא אף באהל. ועלה קאי חסר העצם. טהור. היינו מאהל. ואי הוה מפרש חסר בשר כפירוש הר"ש שכתבתי א"כ טמא היינו במגע ובמשא. ויהיה חסר עצם טהור אף ממגע ומשא וזה אינו כדכתבינן והא לא קשיא שיפרש חסר עצם לגמרי. כדפי' הר"ש. ויהיה טהור נמי לגמרי אף ממגע ומשא שזה נראה להר"ב שהוא דוחק גדול לפרש חסר דהיינו דוקא לגמרי. דהא סתמא חסר תנן. ואדרבה משמע טפי שאינו חסר אלא כל שהוא. ומשום שזו היא סברת הר"ב. לכך ג"כ מסיים אבל טמא משום בשר ולא מסיים וכשאין עליו כזית בשר וכדמסיים הר"ש. לפי שאינו רוצה לחדש תנאי במשנתינו דבר שלא נשנה בפירוש ולהכי קאמר דמשום בשר טמא. כלומר דהא מתני' לא אמרה שחסר הבשר. בבבא זו דחסר העצם. ומשום כך נמי לא פירש חסר העצם לגמרי. אלא הניח המשנה במשמעה דחסר כל שהוא: | ||
'''שהבשר הפורש מן החי טהור.''' | '''שהבשר הפורש מן החי טהור.''' דהא לא מרבינן מקרא אלא עצם אדם. מה אדם וכו'. כדפירש הר"ב וטהור לגמרי קאמר כמ"ש לעיל. וכן מצינו בבהמה שאבר הפורש ממנה בחייה. יש לו טומאת נבלה ובשר הפורש ממנה בחייה טהור לגמרי. כדפירש הר"ב במשנה ז' פ"ט דחולין: | ||
'''רוב בנינו.''' | '''רוב בנינו.''' לשון הר"ב כגון ב' שוקים וירך אחד. הכי תניא בסוף פ"ז דבכורות [דף מ"ה] ומסיים הואיל ורוב גובהו בגדול ופירש"י דזהו רוב הגובה באדם גדול. שאינו ננס באברים. דשני שוקים וירך א' הוי רוב גובה הגוף בלא הראש דלגבי {{ממ|מנין}} [צ"ל בנין] המת לא חשיב ראשו דבברייתא דאהלות קתני איזהו בנינו. השוקים. והירכים הגוף והשדרה. ל"א הואיל ורוב בנינו בגודל גרסינן. והכי לישנא דתוספתא בגודל בגובה. ע"כ. והר"ב שכתב והצלעות. במקום הגוף כ"כ הראב"ד לעיל פ"ק משנה ז'. והר"ש ריש פ"ב דאהלות וכן העתיק הרמב"ם פ"ב מהלכות טומאת מת [הלכה ח']. וכך מצאתי בתוספתא דאהלות בפ"ג*): | ||
'''אף על פי שאין בהן רובע כתב הר"ב דרובע קב עצמות של מת מטמאים וכו' [*וכן רוב מנין וכו'] אע"פ שאין בהן רובע.''' | '''אף על פי שאין בהן רובע כתב הר"ב דרובע קב עצמות של מת מטמאים וכו' [*וכן רוב מנין וכו'] אע"פ שאין בהן רובע.''' ועיין בפירושו משנה ז' דפרק קמא ומ"ש שם בס"ד: | ||
גרסה אחרונה מ־17:26, 21 ביולי 2020
|
< הקודם · הבא > מפרשי הפרק רע"ב מפרשי המשנה פירוש המשנה לרמב"ם |
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
א[עריכה]
שממאנים את הקטנות. לשון הר"ב כגון שני אחים נשואים שתי אחיות יתומות וכו' משום קטנה דדוקא יתומה היא כדפירש הר"ב וא"כ ה"ה דגדולה היא יתומה. אבל נשואי הגדולה נשואין גמורין בין יש לה אב בין שהיא יתומה. ועיין בפרק י"ג דיבמות משנה ז':
הקטנות. תרתי חדא דר' אליעזר במשנה ז' פרק י"ג דיבמות וכדמפרש לה הר"ב. וחדא דר' אלעזר דהתם במשנה י"א בא יבם על הקטנה. וחזר ובא על הגדולה כו' דצריכי תרווייהו. וליכא למשמע חדא מאידך כמ"ש שם בס"ד. והעיד ר' יהודה בן בבא דבשתי הקטנות מלמדים שתמאן. וליכא למימר דלא העיד אלא בחדא. ומאי קטנות. קטנות דעלמא. דא"כ גבי ושמשיאין את האשה לתני נמי נשים ונימא מאי נשים. נשים דעלמא. גמ' פ"ק דנדה דף ח'. ונ"ל שזהו שכתב הר"ב וכן יש אחרת כיוצא בזו במסכת יבמות פרק ב"ש רר"ל ההיא מתני' י"א דהתם ולומר דתרתי נינהו. ולא שלא נתכוין אלא למשנה ז' דהתם ולומר שהיא כגון הך דהכא:
ושמשיאים את האשה ע"פ עד אחד. כדתנן בסוף יבמות:
ושנסקל תרנגול וכו'. כתב הר"ב ואע"ג דכי יגח שור כתיב וכו' שכל מקום שנאמר שור וכו'. וכ"כ רש"י בפ"ד דברכות דף כ"ז. ועמ"ש במשנה ד' פ"ק דסנהדרין. ובספ"ה דב"ק:
שהרג את הנפש. לשון הר"ב שנקר מוחו של תנוק. וז"ל רש"י [בברכות שם] שניקר קדקדו של תינוק במקום שהמוח רופף ונקב את מוחו:
ועל היין בן ארבעים יום וכו'. לשון הר"ב ומקמי הכי פסול. דהוה ליה יין מגתו. וכן לשון רש"י בפ"ק דנדה [דף ח']. ר"ל דתניא בפ"ו דב"ב דף צ"ז ויין מגתו לא יביא ואם הביא כשר [ועיין בפירוש הר"ב משנה ו' פ"ח דמנחות. ומ"ש שם] והעיד על [היין] בן ארבעים יום דלכתחלה נמי יביא אפילו יש הרבה ממין אחר. תוס'. ובפ"ד דברכות [דף כ"ז] כתב רש"י. ועל יין בן ארבעים יום שיצא מכלל יין מגתו. ובא לכלל יין גמור וקרינא ביה נסך שכר:
ועל תמיד של שחר וכו'. כתב הר"ב שפעם אחת וכו' והקריבו תמיד של שחר בארבע שעות ביום. ועל אותה העיד ר' יהודה בן בבא. הרמב"ם:
ב[עריכה]
על אבר מן המת. עיין במשנה דלקמן אבר שיש עליו בשר כראוי וכו' וכן במ"ז פ"ק דאהלות:
אבר מן החי. עיין בפי' [הר"ב] ריש מתני' דלקמן ומ"ש שם:
שהחי עושה משכב ומושב. פירש הר"ב דהיינו הזב כשהוא חי וכו' כל זה מבואר במ"ו פ"ד דזבים. וע"ש:
ג[עריכה]
כזית בשר הפורש מאבר מן החי. כתב הר"ב אבר שפירש מן האדם החי וכו' כל זמן שהוא אבר שלם וכו' כלומר דאילו חסר העצם טהור כדלקמן. ומה שכתב דכתיב בחלל חרב או במת אבר שהבדילתו החרב מן החי. לפי שאין הפרש בין חלל חרב. או החנוק. או הנסקל וזולתם. מת נקראים הכל. אלא לכך נאמר בחלל חרב. לומר אבר שהבדילתו וכו'. הרמב"ם. ועיין לקמן בדבור אבר שיש וכו' וכן בריש פ"ק דאהלות. ומ"ש והבשר הפורש מן החי וכו' כדתנן לקמן ושם אפרש בס"ד:
רבי אליעזר מטמא. באהל. ורבי יהושע ורבי נחוניא מטהרים מלטמא באהל. כ"פ הראב"ד. אבל אין דעת הרמב"ם כן. אלא דמטהרים לגמרי שהרי פוסק כר"י בפירושו גם בחבורו פרק ב' [מהלכות ט"מ]. ואילו סבירא ליה דלא טהרו אלא מאהל הוה ליה לחשוב בשר הפורש מאבר מן החי בהדי הני דמטמאו במגע ובמשא ולא באהל. דמני להו שם בריש פ"ג [הלכה ב']. וכן בשר הפורש מן החי. מטהר לגמרי כמבואר מלשונו שם פ"ב [הלכה ג']. וכמו שיתבאר בסמוך בס"ד:
עצם כשעורה מן המת. כתב הר"ב דכתיב ועל הנוגע. כך הגהתי. ועמ"ש בזה במשנה ה' פ"ק דכלים.
אבר שיש עליו בשר כראוי. פירש הר"ב שיעלה ארוכה. ומפרש בריש פ"ז דנזיר שהוא פחות מכזית. ומ"ש הר"ב דכתיב או בעצם אדם וכו'. וכ"כ הרמב"ם. ועמ"ש בזה במשנה ה' פ"ק דכלים:
חסר הבשר טמא. פי' הר"ב חסר מן הבשר שהיה עליו. ונשאר בו בשר כראוי. בסמוך אפרש מאי דוחקיה דלא פירש חסר משיעור בשר כראוי. דהא עלה קיימינן. וטמא היינו במגע ומשא וכדתנן בסוף מתני' ה' פ"ק דכלים. וכן פי' הר"ש למשנתינו זו בסוף פ"ק דאהלות ואף הראב"ד מפרשו כך אלא דהוא מפרש באבר מהחי. משא"כ להר"ב כמ"ש לקמן:
חסר העצם טהור. פירש הר"ב כלומר טהור משום אבר. אבל טמא משום בשר. ופירש דבריו הכ"מ בריש פ"ג מהלכות טומאת מת דזהו באבר מן המת. דאילו באבר מן החי אם חסר מהעצם כל שהוא טהור לגמרי. אע"פ שכל הבשר קיים. מפני שבשר הפורש מן החי טהור [ועיין במשנה ה' פ"ב דאהלות]. אבל אם חסר מבשרו אם נשאר מן הבשר כדי להעלות ארוכה. מטמא במגע. ובמשא. ובאהל. ואם לאו מטמא במגע ובמשא. ואינו מטמא באהל. [כדתנן בפ"ק דכלים מ"ה] ע"כ. וכיון דאיירינן באבר מן המת צ"ל שיש בבשר כזית. וה"ק דמטמא משום בשר אף באהל. דאי לא תימא הכי אלא דחסר שיעור כזית. א"כ אין כאן טומאה כלל בבשר כדתנן [*לקמן] ובמ"ה פ"ב דאהלות. ועוד דהא לר' אליעזר אין טומאת אבר מן המת אלא כשיש עליו בשר כזית כדתנן במתני' דלעיל. הלכך על כרחנו בבשר שיש בו כזית מיירי וקאמר דמשום בשר מטמא באהל אע"ג שמשום אבר לא היה מטמא באהל. ומ' מ מטומאת מגע ומשא לא יצא. כל שיש בעצם כשעורה. דאין סברא לומר דעצם כשעורה הפורש מאבר מן המת. לא יהא דינו כעצם כשעורה הפורש מן המת עצמו. והרי זה דומה ממש לתמיהת הכ"מ בפ"ב מהלכות טומאת מת על השגת הראב"ד שרוצה לחלק כן בכזית בשר הפורש מאבר מן המת וכתב עליו הכ"מ שזה תימה שאין סברא לחלק. ע"כ. וכן פירש הר"ב בהדיא בפ"ב דאהלות מ"ה. אבר מן המת עלם [כשעורה] הפורש ממנו טמא. וז"ל הר"ש בסוף פ"ק דאהלות. חסר עצם טהור לגמרי ובלבד שלא יהיה בו כזית בשר. וכגון דחסר עצם לגמרי דליכא עצם כלל דאי חסר עצם מברייתו צריך שלא ישאר ממנו עצם כשעורה דבענין אחר לא הוי טהור לגמרי. ע"כ. והשתא דאמרן דטהור לא הוי ממגע ומשא. ניחא דהוצרך הר"ב לפרש חסר בשר טמא דחסר מבשר שעליו ונשאר כראוי להעלות ארוכה. דהשתא טמא אף באהל. ועלה קאי חסר העצם. טהור. היינו מאהל. ואי הוה מפרש חסר בשר כפירוש הר"ש שכתבתי א"כ טמא היינו במגע ובמשא. ויהיה חסר עצם טהור אף ממגע ומשא וזה אינו כדכתבינן והא לא קשיא שיפרש חסר עצם לגמרי. כדפי' הר"ש. ויהיה טהור נמי לגמרי אף ממגע ומשא שזה נראה להר"ב שהוא דוחק גדול לפרש חסר דהיינו דוקא לגמרי. דהא סתמא חסר תנן. ואדרבה משמע טפי שאינו חסר אלא כל שהוא. ומשום שזו היא סברת הר"ב. לכך ג"כ מסיים אבל טמא משום בשר ולא מסיים וכשאין עליו כזית בשר וכדמסיים הר"ש. לפי שאינו רוצה לחדש תנאי במשנתינו דבר שלא נשנה בפירוש ולהכי קאמר דמשום בשר טמא. כלומר דהא מתני' לא אמרה שחסר הבשר. בבבא זו דחסר העצם. ומשום כך נמי לא פירש חסר העצם לגמרי. אלא הניח המשנה במשמעה דחסר כל שהוא:
שהבשר הפורש מן החי טהור. דהא לא מרבינן מקרא אלא עצם אדם. מה אדם וכו'. כדפירש הר"ב וטהור לגמרי קאמר כמ"ש לעיל. וכן מצינו בבהמה שאבר הפורש ממנה בחייה. יש לו טומאת נבלה ובשר הפורש ממנה בחייה טהור לגמרי. כדפירש הר"ב במשנה ז' פ"ט דחולין:
רוב בנינו. לשון הר"ב כגון ב' שוקים וירך אחד. הכי תניא בסוף פ"ז דבכורות [דף מ"ה] ומסיים הואיל ורוב גובהו בגדול ופירש"י דזהו רוב הגובה באדם גדול. שאינו ננס באברים. דשני שוקים וירך א' הוי רוב גובה הגוף בלא הראש דלגבי (מנין) [צ"ל בנין] המת לא חשיב ראשו דבברייתא דאהלות קתני איזהו בנינו. השוקים. והירכים הגוף והשדרה. ל"א הואיל ורוב בנינו בגודל גרסינן. והכי לישנא דתוספתא בגודל בגובה. ע"כ. והר"ב שכתב והצלעות. במקום הגוף כ"כ הראב"ד לעיל פ"ק משנה ז'. והר"ש ריש פ"ב דאהלות וכן העתיק הרמב"ם פ"ב מהלכות טומאת מת [הלכה ח']. וכך מצאתי בתוספתא דאהלות בפ"ג*):
אף על פי שאין בהן רובע כתב הר"ב דרובע קב עצמות של מת מטמאים וכו' [*וכן רוב מנין וכו'] אע"פ שאין בהן רובע. ועיין בפירושו משנה ז' דפרק קמא ומ"ש שם בס"ד:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |