שו"ת חתם סופר/ד/צ

שו"ת חתם סופר ‏ ד צ

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

הגיעני נועם מכתבו ואשר עוררני על דברי הח"צ סימן א' שפלפל בטעם דבעי' כוונה בחליצה אי משום כוונת המצות או כוונת הקנאה והוקשה למכ"ת אדריש לקיש יבמות ק"ו ע"א דאמר חליצה מוטעת כשירה באומר לו חלוץ לה ובכך אתה כונסה והוקשה למעלתו הא ריש לקיש ס"ל פרק ע"פ מצות צריכות כוונה ומ"ט תהי' החליצה כשירה - (זמן רב אחר כותבי תשו' זו מצאתי מ"ש בשיל"ת יעב"ץ סי' כ"ו ע"ש:)

אומר למכ"ת להיות כי יש לי ויכוח בדברי הגאון ח"צ סימן א' הנ"ל במה שכ' בענין חליצת וגט מומר ע"כ אעריך כל דבריו בקיצור ואשיב עליהם ובתוך הדברי' יתבאר גם הנוגע לדמכ"ת:

כתב שם הגאון שלבו חוכך על גט מומר וגם על חליצת מומר משום דבעי' כוונה וסתם אשה לאו לגירושין קיימה ואפי' אשת מומר נמי לאו לגרשה בגט זה קיימת כמ"ש תוס' זבחי' ב' ע"ב ד"ה סתם וסתם אשה נמי לאו לחלוץ קיימה מדהקשו תוס' ביבמות ק"ד ע"ב ל"ל קרא למעוטי קטן מחלוץ ומ"ט דמ"ד דמתיר חליצה בפעוטות הא בעי כוונה ומאי קושיי' דלמא סתמא לשמה קיימה אע"כ סתם אשה לאו לחליצה קיימא ועוד ראי מדוכתא טובי דס"ל לתוס' דסתם יבמה קרובה לביאה טפי מארוסה ש"מ סתם יבמה לאו לחליצה קאי וא"כ לבו חוכך על חליצת מומר דודאי אדעתי' דנפשי' עביד וכ' ואין לומר דכיון דעביד מעשה בטלה מחשבתו דדברים שבלב אינם דברים וכדאי' באיש מקדש דף נ' הבא לי מן החלון והבי' לו מן הדלוסקמא וכן לעיל מני' גבי בלבי הי' להתקדש לו וכו' וא"כ ה"נ לא חיישי' לדברי' שבלב המומר כיון שעושה מעשה וחולץ דא' מדוע פסול כתיבת גט ע"י עכו"ם כיון שעושה מעשה וכותב שמו ושמה וכו' אע"כ כיון דאנן סהדי דנכרי אדעתא דנפשי' עביד ה"ל כאלו פירש דאדעתי דנפשי' עביד א"כ חליצת מומר נמי יפסל מהאי טעמא וכ' שצריך חקירת חכם אי טעם הכוונה משום מצוה או משום הקנאה והעלה דמשום הקנאה דכל קנין בעי כוונה כדאמרי' בעלמא העודר בנכסי הגר וסבור שלו הן לא קנה וה"נ משום כן בעי כוונה לחליצה ומשום כן אין אנו חוששי' לכוונת לבו דלענין קנין דברים שבלב אינם דברים וכ' שבזה מיושב ק' תוס' הנ"ל מ"ט חליצת קטנה כשירה ול"ל קרא למעוטי קטן ת"ל דלאו בני דעת נינהי והא"ש דכל עיקור טעם דבעי כוונה הוא משום הקנאה והרי היא זוכה לעצמה מן התורה היכי דדעת אחרת מקנה אותה ע"כ תוכן דבריו העתקתי' להקל מעלינו כשנצטרך להבי' דבריו:

הנה מ"ש דסתם אשה לאו לחליצה קיימת מדהקשו תוס' למה לי קרא למעוטי קטן מחליצה וכו' לא הבנתי דבריו דאפי' אי סתם יבמה לחליצה קיימא באופן דמהני חליצת מומר כמ"ש תוס' בע"ז כ"ז ע"א ד"ה וכי היכן מצינו וכו' דלהכי מהני מילה בנכרי מ"מ קטן גרע טפי דסתמא דידי' לא מהני וה"ל כמפרש בהיפוך כמ"ש תוס' בזבחים ב' ע"ב ד"ה זבחי' ובחולין י"ב יע"ש וק"ו השתא זבחי' דסכין מושכתן למה שהן מגרע בהו סתמי' דקטן מכ"ש חליצת קטן דלא מהני ותמי' בעיני אם נעלמה דברי תוס' הללו מהגאון ח"צ:

ומ"ש עוד דסתם יבמה אינה קרובה לביאה והי' סבור ז"ל דהיינו סתמא לאו לחליצה קיימא ובמח"כ אין הדמיון עולה יפה ויתבאר לפנינו אי"ה:

ומ"ש דאין לומר דברים שבלב אינן דברים כמו גבי מעילה א"כ מ"ט פסול כתיבת גט בנכרי אע"כ דה"ל כאלו פירש צ"ע אכתי מה בכך דאנן סהדי דעביד אדעתי' וכי עדיף הך אנן סהדי ממה שהבעה"ב יודע בעצמו שהי' בדעתו לומר מן הדלוסקמא ואפ"ה מעל ומבי' קרבן מעילה ואפשר ס"ל למסקנא דבכוונת הקנאה לא בעי' פיו ולבו שוים ה"נ גבי מעילה דהוה נמי מענין הקנאה וכן משמע קצת בב"מ מ"ח ע"א וכן קידושי אשה אבל כל זה דוחק מבואר גם צ"ע מש"ס ר"פ האומר דמבואר דדבור מבטל דבור ולא אתי דבור ומבטל מעשה ואיך לא יבטל דבור את המחשבה ומכ"ש דלא יבטל המחשבה את המעשה והדבור ויש לחלק דכיון דמחשב בשעת המעשה והדבור גרע טפי מ"מ אמת יורה דרכו דאין זה ענין לכאן כלל דודאי לא אתי מחשבה ומבטל מעשה דידי' שהוא חולץ לפנינו או נותן לה גט לפנינו ולא דמי לכתיבת הגט שבאותה כתיבה עדיין אינה מתגרשת לכן לא אמרי' התם מחשבתו ניכרי' מתוך מעשיו כיון דעביד אדעתי דנפשי' ולענין כתיבה הא דאמרי' סתמא לאו לגרשה בגט זה קיימת ומשו"ה בעינן מחשבה מעלי' אבל נתינת הגט בודאי דהרי היא מתגרשת בגט זה לפנינו ואיך שייך לומר סתם אשה לאו לגירושין עומדת וכן בחליצה ולא אמרו כן אלא בכתיבה:

וחילוק זה מבואר בקידושין נ"ט ע"א דפריך ר"י לר"ל דס"ל לא אתי דבור ומבטל דבור מהשולח גט לאשתו וחוזר ומבטל השליחות ומשני התם כל כמה דלא מטא גיטא לידה דבור ודבור הוא ומשום כן כתבתי לעיל דמ"ש דסתם יבמה קרובה לביאה אינו ענין לכאן כלל והוא האמת:

וכעין ראי' לדברינו וגדולה מזה והוא מ"ש בכללי מגו לבכה"ג סי' ה' מגו להוציא מחזקת א"א לא אמרי' ועמ"ש שם בתומי' על זה ואיך לא הרגישו במ"ש תוס' יבמו' ק"כ ע"א ד"ה אמר רבא וכו' ובגטין כ"ח ע"א יע"ש מבואר דסמכי' על מגו להכשיר הגט ע"י מגו וע"כ צ"ל דזה לא מקרי להוציא מחזקת א"א אעפ"י שהגט ביד השליח עדיין אינו עומד להתגרש בו דסתם אשה לאו להתגרש בגט זה עומד ואין אנו דנין עתה אלא להחזיר אבידתו של זה אע"ג דמ"מ טובא מחמרי' בהחזרת הגט לשליח משום שנוגע לאשות מ"מ לא מקרי ההחזרה הזה חזקת א"א דלא להני בי' מגו וכן צ"ל נמי בב"מ כ"ז ע"ב דבעי' אי סי' דאורי' גבי אבידה אי מהדרי' גט אשה בסי' וקשה מה ענין אהדורי גט אשה לסי' אבידה התם אין אדם מוחזק בי' דאבידה אין המוצא מקרי מוחזק מה שא"כ לאהדורי גט אשה בשלמא מה דפשיט התם מאין מעידין אלא על פרצוף פנים לק"מ דלמא משום חזקת איסור א"א די"ל דמשום חזקת דייקא ומנסבא לא מקרי חזקת א"א וסברא זו כ' תוס' יבמות דף פ"ח ע"ב אבל מגט קשה אע"כ צ"ל דעתה אין אנו דנין על החזקה דסתם אשה לאו לגרש בהך גט קיימת ועדיין אפשר שתתבטל השליחות ועוד גדולה מזה כ' תוס' בחולין צ"ו ע"א ד"ה פלני' בסוף הדבור דמה שמחזירי' שטר לא מקרי מוציא ממון מחזקתו אע"ג דהלוה טוען וצווח כמבואר להדי' בב"מ ריש כ"ח ע"א גבי תכריך של שטרות ואפ"ה מהדרי' ולא מקרי מוציא ממון מחזקתו משום דעתה במה שמחזירי' השטר אין אנו מוציאי' ממון מחזקתו רק גרמא בעלמא והה"נ בגט לשליח ומשו"ה אמרי' מגו גבי' מ"מ מבואר חלוק בין כתיבת הגט לנתינתו דהכא סתמא לשמה קיימא:

ולענ"ד זהו כוונת הירושלמי ריש מס' תרומות שהביאו תוס' בחולין י"ג ע"א דקאי אחמשה לא יתרומו פריך הירושלמי ויוכיח מעשה שלהן על מחשבתן ותי' ונחשב לכם את שכ' בו מחשבה אין מעשה מוכיח על מחשבתו ופריך והרי גטין שאין כ' בו מחשבה ומעשה מוכיח על מחשבתו (כצ"ל) ובעי' פקח עע"ג ותי' תמן זה כ' וזה מגרש הכא הוא החושב הוא התורם ונתקשו התוס' מאי ק' מתרומה הא רחמנא מיעט קטן מכל איש גם מה משני לחלק בין גט לתרומה וכי מה הי' קשה לו מגט על התרומה והנה ספרי מפרשי הירושלמי אינם במחיצתי לעיין אבל הנ"ל כך דהירושלמי גופי' הקשה ק' תוס' שם בסוף הדבור מ"ט לא מהני בתרומה עע"ג אע"ג דכתי' איש אשר ידבנו לבו ואיכא למימר אי לאו קרא ה"א אפי' באין עע"ג מהני משום דמחשבתו ניכרת מתוך מעשיו לכן מיעט רחמנא אבל עכ"פ בצירוף גדול עע"ג תהני הפרשתן וכמו שהקשו תוס' בעצמם עמהרש"א ומיירי שהגדול העע"ג אינו שלו וגם לא נתמנה שליח דאל"ה דל קטן מהכא הלא מן התורה ניטלת במחשבה וכיון שהגדול מחשב על צד פלוני יהי' תרומה אם כן הקטן לא מידי עביד אלא מעשה קוף בעלמא אלא מיירי כנ"ל שהכרי של הקטן וגדול עע"ג ומלמדו אמאי לא יועיל כיון שמחשבתו ניכרי' וכמ"ש תוס' שם י"ב ע"ב ד"ה מאן תנא וע"ז תי' הירושלמי משום דכתי' ונחשב לכם פי' דוקא היכא שהמעשה עיקר ורק בעינן נמי כוונה נמצא שהמחשבה טפילה להמעשה שם מועיל מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו משא"כ בתרומה המחשבה עיקר ומחשבה אין להם לא נעשי' המחשבה טפילה להמעשה ותו פריך מגט דהכא משמע היכי שמחשבתו ניכרת מתוך מעשיו מועיל אפילו בלא גדול עע"ג דמשו"ה הוה קשי' לי' גבי תרומה דלמא אי לאו מיעוטא ה"א דלא בעי' אפי' עע"ג משום דמחשבתו ניכרת לא בעי' עע"ג וא"כ מ"ט צריך בגט עע"ג הא מחשבתו ניכרית מתוך מעשיו וזו היא ג"כ ק' תוס' שם והתי' ע"ז אה"נ הוה מועיל אי הי' סתמא לגירושין קיימא פי' כמ"ש לעיל גבי חליצה שהמעשה בעצמו הוא הגמר ושם מועיל מחשבתו ניכרת משא"כ בגט דמיירי מכתיבת שאין הכותב המגרש ואין זה גמר המעשה וסתמי' לאו לגירושין קיימא לכן בעי' עע"ג ובגוי אפי' עע"ג לא מהני ובחליצה בודאי הי' מועיל חליצת מומר אי הוה דינא שיחלוץ לה וזה ברור לע"ד:

ומ"ש עוד שצריך חקירת חכם אי טעם הכוונה משום כוונת מצוה וע"ז נתקשה מעלתו א"כ הא ר"ל ס"ל מצות צריכות כוונה מ"ט מתיר חליצה מוטעת הא לא קשי' ולא מידי דאין זה ענין למצות צריכת כוונה דהרי זה האיש מכוין לקיים מ"ע של חליצה אלא שלא ידע תכלית המצוה הוא סבור שתכלית המצוה היא לכנוס אשה וטעה כי תכלית המצוה לפטרה והשתא דקיימי' אפי' דבלא כוונת קנין נמי נעשה המצוה ולא באנו לפסול אלא משום מצות צריכת כוונה וכיון שעשאה כתקנה וגם נתכוון לצאת י"ח מה לי ולטעותו והנה הרמב"ם קרא תגר על הקובעי' מזוזה וכותבי' שמות מבפנים יעיי' פ"ה מהל' מזוזה הלכה ד' ומסיים לא די להם שבטלו המצוה אלא שעשו מצוה גדולה שהיא ייחוד השם של הקב"ה כאלו הוא קמיע של הניי' עצמן בהבלי העולם וכ' שם הכ"מ אין ה"נ שהמזוזה שומרת הבית וכו' וגם אין הכוונה בעשי' לשמור הבית אלא צריך שיכוון לקיים מצות הקב"ה וממילא נמשוך שתשמור הבית עכ"ל והנה בודאי אין תכלית מ"ע של מזוזה לשמירה רק להעלות ייחוד השם על לבו ועוד טעמים ואנחנו לא נדע ויעיי' מ"ש רמב"ן ס"פ בא ומ"מ מי שמכוין בקביעתה לקיים מ"ע שציונו ה' וסובר שאין בזה אלא שמירה לא נאמר שלא יי"ח שא"כ רוב ישראל אינם יי"ח מזוזה וגם הרמב"ם לא כ' שבטלו מצוה אלא ע"י שכותבי' בפנים שמות מלאכים ועי"ז בטלו המצוה אבל במה שטעו בתכליתה אין בזה אלא סכלות ומ"מ מקרי מכוין לעשות רצון ה' וכן רוב בני אדם שומרי' רוב התורה ע"מ לקבל פרס ואין זה התכלית האמיתי ומ"מ כיון שמכוין ליי"ח יוצא הוא בזה והוא פשוט וא"כ ה"נ אעפ"י שמתכוין לכנוס כיון שכוונתו לצאת י"ח חליצה לית לן בה:

אבל אי קשי' הא קשי' היותר חמור מזה וק' אליבא דהלכתא והוא דהרי פשוט הוא דאפי' היכי דלא מהני תנאה כגון במה שא"א לקיים ע"י שליח מ"מ בענין יציאת ידי חובת המצוה מהני תנאה ומטעם שאכתוב לקמן אי"ה וראי' לזה ממה דאנו יושבי' בשמיני בסוכה מספק וקשה ממ"נ אי מכווני' לצאת עוברי' על בל תוסיף אי אין מכווני' א"כ שמא ז' הוא ובעי סוכה ולא יי"ח ועכצ"ל כמ"ש הטא"ח סי' ל"ד גבי המניחי' ב' זוגות תפילין דמניחי' על תנאי אותן של מצוה יוצא בהן י"ח ואידך יהי' כרצועות בעלמא וה"נ גבי שמיני ספק ז' התנאי הוא באופן הנ"ל אם היום יום ז' יהי' לשם מצוה ואם יום ח' יהי' ישיבתו לצל בעלמא והא דלא אמרי' הכי במתן א' ומתן ד' שיתן ויתנה אם זה של מתן ד' יהי' לשם מצוה ואם לאו יהי' כמים בעלמא כמו דמהני תנאי בתפילין משום דר' יהושע לית לי' רואין אותו כאלו הוא מים ור"א לטעמי' דס"ל רואין וכן פי' תוס' בזבחים ודלא כפירש"י ותוס' עירובי' ק' ע"א דטעמי' דר"א דאתי עשה דמתן ד' ודחי ל"ת דמתן א' דלר"א דס"ל גבי קדשים רואין לית כאן עשה כלל כנ"ל ושיטת רש"י ותוס' הנ"ל צל"ע ממס' סוכה כ"ז ע"א דפריך והאמר ר"א י"ד סעודות חייב אדם לאכול בסוכה ופירש"י כיון דאי יתיב ביום אחרון בסוכה לשם מצוה עבר על בל תוסיף מאי השלמה ע"ש וקשה הא לר"א קיימי' דס"ל עשה דמתן ד' דחה בל תוסיף דמתן א' א"כ ה"נ עשה דהשלמת י"ד סעודות דחי בל תוסיף אבל לשיטת רש"י ותוס' דזבחים א"ש דטעמי' דר"א גבי מתן ד' לאו משום עשה דוחה ל"ת דאיכא למימר דס"ל נמי כר' יהושע דעשה דפשיעה לא דחי ל"ת כמ"ש תוס' בעירובין הנ"ל אלא במתן ד' היינו טעמי' דר"א משום דס"ל רואין כנ"ל ובחי' אמרתי ליישב דברי רש"י דסוכה הנ"ל דלכאורה בלא"ה ק' איך אתי עשה דמתן ד' ודחי בל תוסיף דמתן א' הא בעידני' דמיעקר ללאו לא מקיים עשה והיינו עפ"י פירש"י בעירובי' שם דבחטאת מיירי וחטאת הא בעי ד' קרנות וכי יהיב בקרן השני כבר עבר על בל תוסיף ומ"ע לא מקיים עד כי יהיב גם בהנותרים ונמצא בעידני' דמיעקר בל תוסיף לא מקיים עשה דהזאה וע"כ צ"ל דמיירי בקרבנות ציבור ועשה דרבים דוחה ל"ת אפי' אי בעידני' דמיעקר לאו לא מקיים עשה כמ"ש ש"ל בשם ר"ת הביאו מג"א סי' תמ"ו סק"ב וא"כ לק"מ דמ"מ הקשה הש"ס שפיר לר"א דמשמע אפי' אי לא אכל כמה ימים באופן שצריך להשלים כמה סעודות בסוכה את הכל ישלים בשמיני והכא לא הוה עשה דרבי' ולא דחי ל"ת אלא בעידני' דמיעקר ללאו והכא כשאוכל סעודה ראשונה בסוכה ומכוין לשם מצוה עובר על בל תוסיף ועשה לא מקיים עד דהשלים י"ד סעודותיו דלר"א הכל מ"ע אחת היא ולא אתי עשה ודחי ל"ת ואה"נ דהו"מ לשנויי לא מיירי ר"א אלא בהשלמת סעודה א' אלא דלא הוה משמע לי' הכא עד דמסיק דר"א הדר בי' ולא מיירי אלא מהשלמת לילה ראשונה ואז תו לא הוה בל תוסיף משום דאתי עשה ודחי ל"ת:

כל זה כתבתי ליישב ע"ד פלפול קצת דברי רש"י בעירובין אבל מ"מ האמת יורה דרכו דלמ"ד רואין לא צריכי' לכל זה וכמ"ש הטור גבי תפילין ויעיי' ר"פ דעירובין והיינו טעמא דח' ספק ז' כנ"ל ונראה דאפי' למ"ש הג"א סוף סוכה והוא במרדכי שם ג"כ בשם ראבי' הביאו גם הרב"י סי' תרס"ח שכ' שאין לישן בסוכה בשמיני משום הכירא דלא להוי כמוסיף ע"כ לא פליג אהנ"ל דמהני תנאי שאם הוא חול יהי' כצל בעלמא אלא דס"ל דנהי דאיסורא דאורי' ליכא מ"מ מחזי כבל תוסיף וכן מבואר בדבריו להדי' למעיי' בפנים וכן צ"ל לרש"י בסוכה מ"ח ע"א בפירושו גבי הא לן והא להו יע"ש ומ"מ מדברי הרא"ש שם ע"כ מבואר כדברינו דאל"כ מה יענה על בל תוסיף וכ"כ במג"א סי' תרס"ו סק"ב:

והנה דבר ברור דמצות סוכה ליתא ע"י שליח וכן הנחת תפילין ואפ"ה מהני תנאי וע"כ צ"ל דאפי' דבר שא"א לעשות ע"י שליח ובגוף הדבר לא הי' מועיל תנאה מ"מ אי באמת אינו מתנה בגוף הדבר אלא בכוונת קיום המצוה לזה מהני תנאה ולקמן אי"ה נדבר מטעם הדבר וא"כ קשה הכא למאי דקימ"ל מצוות צריכות כוונה כמבואר למעיין בגוף ההלכה ופסקו בטוש"ע א"ח סי' ס"א וקיי"ל נמי ההוא דר' יוחנן דאומר לה חלוץ לה ע"מ שתתני לה מאתים זוז דכשירה דכיון שא"א לקיימו על ידי שליח לא מהני בי' תנאי וקשה מה בכך נהי דלא מועיל תנאי בהקנאה היינו אי לא הי' בכאן קיום מ"ע רק הקנאה בעלמא וכיון שא"א לקיימו ע"י שליח הקנין קיים ותנאי בטל אך אי תימא דהכא שייך נמי כוונה לקיים המצוה ואל"ה לא יי"ח חליצה וה"ל כאלו לא חלוץ וכבר בארנו דלענין כוונת קיום המצוה מועיל תנאי והרי הוא מתנה להדי' אי לא יתנו לו מאתים זוז לא בעי למיפק י"ח חליצה ואיך יועיל וזהו ק' באמת:

והנראה לע"ד בזה דהפוסקים מצות צריכות כוונה ע"כ צריכי' לתרץ ק' האור זרוע הביאו הג"א פ' ראוהו ב"ד מהא דקיי"ל כרב נדה שנאנסה וטבלה טהורה לביתה וע"כ היינו טעמא משום דהוא הכשר מצוה ונהי דאין לה שכר טבילה כמקיים מ"ע של טבילה מ"מ אותו המעשה הצריך להעביר הטומאה זהו נעשה כדינו אלא שלא קיימה מ"ע והרי זה כשוחט וכסהו הרוח שאעפ"י שלא קיים מ"מ הדם הוא מכוסה ומה לי אם נעשה ע"י קיום מ"ע או לא וה"נ דכוותי' ועיין בטוש"ע י"ד סס"י ק"כ גבי טבילת כלים ויעיין שם סי' רס"ח ובט"ז שם סק"ח וק"ל וה"נ דכוותי' לא הוי אלא הכשר בעלמא להתירה לשוק ונהי שאם אינו מכוין לשם מצוה הרי קפח שכרו מ"מ ההכשר נעשה ממילא:

ועוד ל"ל דעשו חליצה לפוטרה כמו ביאה לכונסה דחליצה במקום ביאה היא ומטעם זה נ"ל דלא מהני שליח בחליצה כשם שא"א ביאה ע"י שליח דלא מצינו זה נהנה וזה מתחייב (פי' כי היכי דאמרינן כן לענין איסורא בכה"ג ה"ה לכל מילי דמצוה או קנין כה"ג לא שייך שליח דזה נהנה וזה יי"ח או קונה לא אמרי' ויש בזה אריכות ואין כאן מקומו) וכי היכי דא"א ביאה ע"י שליח ה"ה חליצה דאתי' במקום ביאה אע"ג דאמרי' ר"פ הבע"י דביאה לא בעי כוונה כלל וחליצה בעי עכ"פ כוונת קנין ז"א דהתם בביאת יבמה כבר אגידא בי' ובכל דהו סגי מה שא"כ הכא בא להתיר אגדה להקנותה לנפשה בעי' קנין גמור וה"נ בביאת יבמה לכמה פוסקי' נהי ממצות יבום יי"ח מ"מ לא קנאה לשאר מילי להיות כאשתו אי בא עלי' בלא כוונה מ"מ חליצה במקום ביאה קאי וא"כ נהי דלענין זה א"א לדמותה לביאה שיהי' גם בלא כוונת קנין מ"מ לענין כוונת מצוה יי"ח כמו גבי ביאה דהתם לא בעי כוונה למאי דקיי"ל כהכרעת הרמב"ם דבמידי דהנאה מצות לא בעי כוונה כמבואר בב"י סי' תע"ה וע"ש במג"א ויעיי' בהלכות שופר בב"י סי' תקפ"ט וא"כ נהי דחליצה לאו מידי דהנאה הוא ובעלמא כה"ג בעי כוונה לצאת מ"מ הכא כיון דבמקו' ביאה קאי וביאה לא בעי כונה כיון דנהנה ה"נ חליצה דאתי מחמתה וצ"ע ס"פ ב' דבבא קמא גבי נפל מן הגג ונתקע ביבמתו:

ובזה הי' אפשר לומר דר"ל לטעמי' אזל דס"ל בפ' ע"פ מצות צריכות כוונה אפי' באכילת מצה וא"כ לא הו"מ לפרש חליצה מוטעת כמו ר' יוחנן ע"מ שתתן לי מאתים זוז דא"כ אינו מכוין לשם מצוה אם לא תתני לו ולא יי"ח וא"ל דלא עדיף מביאה דר"ל ס"ל דאפי' מצוה שבאה ע"י הנאתו נמי צריכה כוונה לצאת וא"כ נהי דמשנה שלימה שנינו הבע"י בין בשוגג וכו' קנאה והיינו משום דלהדי' רבי' קרא הכא יבמה יבא עלי' מ"מ ס"ל דשאני התם דעכ"פ אינו מכוון שלא לצאת ונהי דלר"ל בעלמא לא יי"ח אפי' בכה"ג וקמ"ל קרא דיצא אבל אי' הי' מכוין להדי' שלא לצאת אה"נ דלא יי"ח גם בביאה ואתי' כי הא דאבא שאול הבע"י לשם נוי וכו' עב"ש סי' קס"ט וא"כ הכא בחליצה מוטעית שאומר בהדי' שאם לא תתני לו ר' זוז לא יקיים המצוה א"כ בטלה לי' חליצה ומשו"ה ס"ל לר"ל דבריתא מיירי חליצה מוטעת שמכוון לקיים המצוה אלא שטעה בכוונת תכליתה שסבור שציונו הקב"ה לחלוץ ע"מ לכנוס וכזה מקרי שפיר כוונת המצוה כנ"ל ואע"ג דלא הוה כוונת קנין הוה ס"ל לר"ל דזה מהני ור' יוחנן כיוון להלכה דמצות שהם הנאת הגוף לא בעי כוונה אפי' בעלמא ומכ"ש הכא דכתי' יבמה יבוא עלי' מ"מ ואפי' באומר להדי' שאינו בועל אלא לשם נוי נמי מהני כמ"ש ב"ש שם וה"ה בחליצה נמי מהני ומוקי לבריתא באומר ע"מ שתתני לי מאתי' זוז דהוי כוונת קנין ולא כוונת מצוה זהו מה שנלע"ד בזה:

והנה בטעם דמהני תנאי בקיום המצוה אעפ"י שא"א לקיימו על ידי שליח היינו משום דשם מצוה בעלמא מיהת אפשר לקיימו ע"י שליח אע"ג דזאת המצוה בעצמה א"א לקיימה ע"י שליח ואעפ"י שאין ראי' לדבר זכר לדבר בתוס' גטין ד"ה לאפוקי וכו' שכ' ואם בחקתי תלכו ואם תאבו ושמעתם נמי רוב מצות ע"י שליח ע"ש אעפ"י שאינו ענין ממש לכאן וק"ל וגם דבריהם שם תמוהים מאוד כמ"ש פני יהושע שם דהרי המצוה הוא התנאי והשכר הוא המעשה ובדרוש אמרתי שהכוונה עפ"י מ"ש חז"ל על פסוק יוקח נא מעט מים שהמצוה הנעשית ע"י שליח גם תשלום שכר הוא ע"י שליח והיינו מ"ש תוס' דרוב מצות נעשי' ע"י שליח וא"כ גם אגרי' ע"י שליח ושייך בהו תנאי:

ועוד כדמות ראי' לדברי בתוס' נזיר י"א ע"א ד"ה ע"מ שאשתה יין וכו' דהוה מתנה ע"מ שכ' בתורה וכו' וא"ת ת"ל דנזירות א"א לקיים ע"י שליח וכו' ותי' אחרי שאחרים יכולים להביא קרבנות תחתיו נחשב כאלו כל המעשה יכול לקיים ע"י שליח עכ"ל גם כי דבריהם דחוקים מ"מ נראה שנתכוונו להנ"ל כיון דעכ"פ שם נזירות בעולם שייך בי' שליח מהני בי' תנאי. וכן מצאתי ג"כ לפני יהושע שכ' בכתובות פרק המדיר ע"ד ע"א דמשו"ה מהני תנאי בקידושי ביאה אע"ג דא"א לקיימה על ידי שליח מ"מ כיון דשם קידושי בעולם אפשר לקיימו ע"י שליח בכסף ושטר מהני נמי תנאה גבי ביאה וצריכי' להוסיף עוד ולומר דאפי' גבי ביאה דנשואי' מהני תנאה אע"ג דאינו ענין להויה דכסף ושטר ועוד לפעמים צריך להתנות על כל בעילותיו לעולם ומהני תנאי כיון דעכ"פ בשם קנין אשה בעולם מהני תנאה כיון שאפשר לעשותו ע"י שליח מהני נמי הכא ולפע"ד דהיא גופי' ילפי' מבני גד ובני ראובן דפירש"י פ' המדיר דמשה עשאו ליהושע שליח בדבר ועפ"י שם מה שנתקשה בזה מה ענין שליחות לכאן ולפי הנ"ל לא צריכי' לכל זה אלא כיון דהמעשה פי' ענין קנין דשייך בי' שליחות בכל התורה נהי דהתם לא הי' ע"י שליח וגם לא הי' אפשר לעשות שליח לקטנים ע"ש בפ"י מ"מ מקרי מעשה דאפשר לעשות שם המעשה ההוא בעולם ע"י שליח משא"כ מה שא"א כלל בשום אופן בעולם לעשותו ע"י שליח וטעמא רבא איכא כמ"ש תוס' שם דהמעשה דאלים מהני בי' תנאה ואם כן כיון דמעשה ההוא אלים דהרי אפשר לעשותו ע"י שליח בעלמא נהי דעל האופן שנעשה עתה א"א לעשותו ע"י שליח לאו משום גריעותא דמעשה ההוא אלא משום סבה ידועה כגון בבני גד לא הי' שייך דיני שליחות מפני הקטנים מ"מ המעשה הי' אלים מהני בי' תנאה:

וראיתי לפ"י ז"ל במס' גטין שם הקשה דאיפכא מסתברא דמעשה שהוא אלים לא אתי תנאה ומבטל למעשה ולפע"ד כך היא הכוונה מעשה שהוא אלים כ"כ שיכול לסבול שליח יכול לסבול גם כן תנאה משא"כ מעשה גרוע שאינו סובל שליח אינו סובל גם כן תנאה ואה"נ דה"ל למימר ע"י זה התנאי מבטל המעשה ההוא ונמצא על ידי התנאי בטל המעשה כמי שהי' עושהו ע"י שליח שהמעשה בטל אלא דלפ"ז ממילא בטל התנאי וקיים המעשה דה"ל תנאי סותר למעשה כמבואר שם בגטין ע"ה ע"ב תוס' ד"ה דתנאי ומעשה וכו' ואולי ומשו"ה השמיט הרמב"ם הך דתנאי שאפשר לקיימו על ידי שליח עיי' בכ"מ פ"י מה' אישות משום דלית לי' הך דתנאי ומעשה בדבר א':

אח"ז מצאתי שאהבה נפשי למורי הגאון נ"י בהפלאה במס' כתובות ע"ד ע"א הנ"ל שכ' אהא דתוס' דנזיר הנ"ל משו"ה מהני תנאי בנזיר אע"ג דא"א לקיימו ע"י שליח משום דלא צריכי' למילף מב"ג וב"ר אלא תנאי דאתי לבטל המעשה אבל תנאי דבדיבורא בעלמא אתי דיבור ומבטל דבור ולא בעי' למילף מב"ג וב"ר ולכן לא בעי' נמי דומי' דדהוא ואעפ"י שא"א לקיימו ע"י שליח נמי מועיל תנאי וכ' שם דמשו"ה מהני תנאה בפדיון הבן אפי' למ"ד דא"א לפדות ע"י שליח ומ"מ אי יהיב מתנה ע"מ להחזיר אין בנו פדוי אע"ג דא"א לפדות ע"י שליח וה"ל תנאי בטל ומעשה קיים ולפי הנ"ל ניחא דנתינת המעות להכהן אפשר ע"י שליח לכ"ע ורק הדבור ולזה מהני תנאי אלו תוכן דבריו. גם כי מתקו לחיכי מ"מ לא זכיתי להבין א"כ מאי פריך הש"ס בקידושין מסוטה דאמר ואת אם שטית וגו' הא התם דבור ודבור הוא דבשלמא מתנה ע"מ להחזיר דהתנאי הוא בקיום המעשה וכדומה בדברי' כיוצא באלו ה"ל שפיר מעשה משא"כ בסוטה דמעשה ההשקאה הוא קיים לעולם דבשלמא אי הי' התנאי אי שטית חנקי ואי לא שטית תהי' ההשקאה לבטלה כשותה מי מערה ה"ל תנאי ומעשה אבל השתא דהשקאת סוטה פועלת לעולם ע"ד נס או לחנוק או לנקות ולזרוע זרע ואין המעשה לבטלה לעולם ולא אתי תנאי לבטל מעשה כלל ולא אתי אלא להתנות על דברי האלה של כהן שאומר ואת כי שטית חנקי וה"ל דבור ודבור ולא אתי מבני גד וב"ר ולא בעי' כל דיני תנאי ואיך מייתי לי' הש"ס בקידושין ועיי' ס"פ שבועת העדות אעכצ"ל דע"כ לא אמרי' אתי דבור ומבטל דבור אלא התם בקידושין ר"פ האומר דבדבורו עדיין לא אתעבד מעשה דאמר התקדשי לי לאחר שלשים יום דע"י דבורו לא נגמר המעשה וכן השולח גט לאשתו דבאמירה לשליח לא אתעבד מעשה דיכול לחזור בו אבל היכי דבדבור הזה איתעבד מעשה כגון דבורו של נזיר ופדיון הבן ודברי הכהן אל האשה הסוטה כל כי האי גוני ה"ל מעשה ולא אתי דבורא דבתרי' ומבטיל לי' אי לאו דילפי' מב"ג ומב"ר וצריכי' כל דיני תנאי וכה"ג משני הש"ס בקידושין פ' האומר שם שאני מחשבה דטומאה דכי מעשה דמי והיינו משום דע"י המחשבה נגמר המעשה ההוא:

ומ"מ זכינו לדין להבין לדעת כמה פוסקים ס"ל דתנאי הנעשה ע"י שליח לא בעי דיני תנאי והא"ש דע"י שליח לא מקרי אלא דבור' בעלמא ואתי דבור ומבטל דבור ולא בעי' למילף מב"ג וב"ר וחלוק כזה כ' תוס' גטין ס"ז ע"א ד"ה דבורא וכו' אף על פי שאינו ענין לכאן ממש מ"מ קצת ראי' הוא והמחוור בזה מ"ש דכיון דהמעשה אלים בעלמא מהני בי' תנאי:

והנה הרשב"ם בב"ב קל"ז ע"ב כ' דגבי ממון לא בעי' דיני תנאי וכן דעת כל הראשונים זולת הרמב"ם צווח כי כרוכי' בפ"ו מה' אישו' הל' י"ד דהרי עיקור מתנאי ב"ג וב"ר ילפי' והתם ממון הוא וגם הר"ן הקשה מס"פ שבועת העדות משמע העיקור הוא בממון ולא באיסורא ולפע"ד מסברא י"ל כהרשב"ם הנ"ל דלא גרע מאומדנא ועפ"י אשר אבאר דהרי קיי"ל המתנה ע"מ שכתוב בתורה תנאו בטל זולת בדבר שבממון דבשלו אדם רשאי והנה אם יאמר אדם יודע אני דלא יתבטל שום מעשה כ"א ע"י תנאי כפול אך רוצה אני להתנות ע"מ שכ' בתורה שיהי' כל מעשי בטלים ע"י תנאי אינו כפול שעתיד אני להתנות עליהם א"כ בלי ספק שיהי' דבריו קיימין דבדבר שבממון תנאו קיים וכיון אילו התנה כן בפירוש דבריו קיימין הה"נ אי אית לן אומדנא דמוכיח כן שרוצה הוא בקיומו של דבריו מהני בלא תנאי כפול וא"כ למה לא נאמר שהאומר לחברו הרי לך אתרוג זה במתנה ע"מ להחזיר אומדן דעתו מורה שרוצה הוא שיקיימו דבריו מה שהתנה שיחזרהו וה"ז כאלו התנה שיהי' דבריו כאלו כפלם וכן בכל כיוצא בזה אין אדם מוציא דבריו לבטלה ומסתמא הי' דעתו על אופן המועיל כנ"ל ואה"נ למ"ד המתנה עמ"ש בתורה תנאו בטל אפי' בדבר שבממון אה"נ דלא מהני אומדנא הנ"ל דאם נאמר דאומדן דעתי' כאלו כפלי' לתנאי כפשטיות לשון רשב"ם ז"א כבר דחאו ה"ה דהכא גרע ע"ש אבל לא אתאינן עלה אלא מטעם דה"ל כאלו התנו שיהי' דבריו קיימי' בלי כפילות ולמ"ד מתנה עמ"ש אפי' בדבר שבממון תנאו בטל ה"נ בטל ובעי' תנאי כפול והא"ש ס"פ שבועת העדו' אזלא סיגי' לר"מ דס"ל בדבר שבממון נמי תנאו בטל משו"ה משמע דבכל ממון בעי' ת"כ משא"כ למאי דקי"ל כר' יהודה. גם ק' הרמב"ם מתנאי ב"ג וב"ר לק"מ התם מרע"ה התנה עבור כל ישראל והי' בהם כמה קטנים כמ"ש לעיל ולא שייך לומר בשלו אדם רשאי להתנות עמ"ש בתורה דמאן שבק ומאן פייס ע"כ הוצרך לעשות כדינו וא"ש:

הארכתי קצת ויצאתי מענין לענין להראותו כי עריבי' עלי דבריו וה' יודע כי רבו טרדות ואפס הפנאי וחטפתי זמן קצר בין הזמנים להעלות על הכתב כהולך על גבי גחלים והוא ניהו יעיין שפיר בעין שכלו ואומר שלום לו ולתורתו ולאחוזת מרעיו שם הכ"ד החותם פה ק"ק מ"ד יום ב' כ"א מרחשון תקס"א לפ"ק. משה"ק סופר מפפד"מ:

מעבר לתחילת הדף< הקודם · הבא >

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

---

---

שולי הגליון

---

---