מנחת חינוך/שז: הבדלים בין גרסאות בדף
מהדורה קמא (שיחה | תרומות) (טקסט בנחלת הכלל (ספריא) + התאמה לפורמט בידי מתנדבי האוצר) |
מ (סדר בשורות, תגים, רווחים, תבניות וכו' (בוט)) |
||
| שורה 1: | שורה 1: | ||
{{ניווט כללי עליון}} | |||
{{הועלה אוטומטית}} | {{הועלה אוטומטית}} | ||
== א == | == א == | ||
'''להקריב כו'.''' | '''להקריב כו'.''' הדינים הם בר"מ פ"ח מהלכות תו"מ ובש"ס דמנחות והנה הר"מ והרב המחבר פסקו דוקא לכתחלה מצוה להביא מן החדש ובדיעבד כשר אף מן הישן כהברייתא במנחות דף פ"ג ע"ב דשתי הלחם שבאו מן הישן כשר אלא שחיסר מצוה. וע"ש בהשגות כתב שהלכה זו בהיפך היינו דהיא כתנא דמתניתין דפסול מן הישן וע"ש בכ"מ שנ"ט לדברי הר"מ דפוסק דכשר וע"ש בלחם משנה ג"כ ליישב דעת הר"מ. והנה מבואר בש"ס דחדש גבי שתי הלחם היינו מתבואה חדשה שבשנה זו שנזרעה קודם לעומר ומנחת העומר היה קריבה מחדש וחוץ לזה אסור להביא שום קרבן מן תבואה או נסכים למקדש קודם שיקריב שתי הלחם והשתי הלחם הם ביכורים במקדש והשתי לחם מתיר להביא מנחות משנה זו ועיין במנחות דף ס"ח ע"ב אבעיא בש"ס הא דאסור להביא חדש למקדש קודם שתי הלחם איי בעי דוקא כסדרן כגון תבואה שנזרע כדרכה ועבר עליו העומר לאחר השרשה ואח"ז עברו עליו שתי הלחם אז ניתר התבואה אבל אי עבר על התבואה שלא כסדרן ושהל"ח היו קודם לעומר כגון תבואה שנזרעה אחה"פ ועברה עליה שתי הלחם ואחר זה עבר עליה העומר אי מותר להביא מן התבואה ההיא למקדש כיון שעכ"פ עבר על התבואה שהל"ח והעומר א"ד כסדרן בעי דוקא העומר קודם לשל"ח ולא אפשיטא האבעיא וכ"פ הר"מ פ"ז דהוא ספק אם מביאין מנחות לכתחלה מתבואה כזו. ונ"פ דגם גבי שהל"ח ג"כ נ"מ דין זה דאם הביא שהל"ח מתבואה שנזרעה אשתקד קודם לשהל"ח ועתה עבר עליה העומר בודאי לכתחלה אין מביאין דלמא מתיר שלא כסדרן אם כן כל התבואות כה"ג מותרות למזבח ואין זה חדש ולא מיקרי ביכורים אבל אי אין מתיר שלא כסדרן אם כן נקרא חדש לשתי הלחם כמו כל התבואות של שנה זו שחלף עליה העומר דמביאין ממנו שהל"ח ומה שלא הביא הר"מ כאן זה שסמך אדלעיל וכן בש"ס היא אבעיא על המשנה הקודמת דדין א' לשניהם. אך לדעת הראב"ד דישן בדיעבד פסול ע"כ בכה"ג דהוי ספק הו"ל ספיקא דאורייתא ואפשר דאפילו (אף) בדיעבד פסול אך בר"מ שם מבואר בסמוך גבי חטים שירדו בעבים דגם כן הוא אבעיא בש"ס כמבואר לקמן ומכל מקום כתב דאם הביא הורצה אף על פי שהוא ספק וכן דעת הר"מ כ"פ בענין הקרבנות דספק הורצה עיין בה' ביאת מקדש ובה' א"מ. והכסף משנה כתב הטעם דאין לפסול העבודה מכח ספק אם כן כשר כאן בדיעבד אף להראב"ד. מכל מקום איני מבין הטעם נהי דמספק אין בידינו כח לפסול העבודה מכל מקום באלו שהם באים להכשיר כמו כאן דמתיר באותו יום נסכים במקדש וכיון דהוי ספק על כל פנים לא יתיר דלמא הוא פסול ע"כ אינו מתיר נהי דאין צריך להביא קרבן אחר בכהאי גוונא מכל מקום אמאי יתיר ומהראוי היה בכה"ג שלא להביא נסכים מחדש אפילו לאחר הקרבה. וצ"ע על הר"מ ג"כ אמאי סתם באבעיא דבסמוך דהורצה דמשמע דעושה הפעולה דמתיר למקדש וא"י כעת הטעם וצ"ע לעת הפנאי: | ||
'''והנה ''' שהל"ח אינם באים אלא מן הארץ אליבא דכ"ע כמבואר בש"ס ובר"מ ובהרהמ"ח לקמן ומקרקע עכו"ם בא"י אי אמרינן אין קנין לעכו"ם בא"י אם כן הו"ל כא"י אבל כבר כת' כ"פ דדעת הכסף משנה בר"מ דכ"ז שהוא ביד הנכרי יש לו קנין אף אם חזר ומכר לישראל לא אמרי' דהוי כיבוש יחיד אם כן אסור להביא מקרקע עכו"ם דה"ל כח"ל. והנה מבואר בש"ס ס"ט ע"ב אבעיא חטים שירדו בעבים אי מותר להביאן לשהל"ח אי קרינן ביה ממושבותיכם ולא אפשיטא האבעיא וכתב הר"מ דלא יביא ואם הביא כשר וכ"כ הרהמ"ח והר"מ מביא האבעיא בלשון הגמרא ולא פי' לנו מאי זה חטים שירדו בעבים וברש"י פי' דעבים בלעו ספינה חטים באוקיינוס ובתוס' ד"ה חטים הקשו ע"ז דממ"נ מהיכן הם החטים אם המה מח"ל מן התורה שיתכשרו ע"י העבים ואם הם מא"י מן התורה שיפסלו ע"י העבים ופירשו הם דמיירי דירדו בדרך נס כי הנהו אטמהתא דסנהד' ע"ש. והנה מבואר בש"ס ובר"מ דעומר מתיר במדינה חדש ושתי הלחם במקדש היינו דאסור להביא שום מנחה מן החדש קודם לשהל"ח. ונלע"ד דזה דוקא מא"י דאסור חדש במדינה ובמקדש נמשך האיסור עד עצרת אבל בח"ל לשיטות הסוברי' שהבאתי לעיל דח"ל אינו נוהג חדש כלל נלע"ד כמו דאינו נוהג במדינה דה"ל חובת קרקע לדידהו כ"כ אין נוהג איסור חדש במקדש כלל ומותר להביא מנחות מח"ל אפילו חדש ואפילו קודם לעומר דאינו אסור להדיוט ולא לגבוה ושתי הלחם דכתיב ביה חדשה וביכורים דהיינו לתבואות א"י אבל בתבואות ח"ל כמו דאינו נוהג במדינה כ"כ אינו נוהג במקדש דה"ל חובת קרקע. ואפ"ל דאפילו להסוברי' דנוהג חדש בח"ל היינו מושבותיכם כו' בכ"מ שאתם יושבים משמע אבל כאן דלא מצינו איזה לימוד מן התורה יפסלו קודם לשהל"ח ואפשר כיון דנוהג איסור חדש נוהג ג"כ במקדש. אבל להסוברים דאינו נוהג איסור חדש בח"ל נראה בודאי דג"כ במקדש אינו נוהג. ובזה מובן לי לשון המשנה היטב אשר לכאורה היא מגומגם קצת וז"ל המשנה כל קרבנות הצבור והיחיד באין מן החדש ומן הישן מן הארץ ומן ח"ל חוץ מן העומר ושהל"ח שאינם באין אלא מן החדש ומן הארץ עכ"ל המשנה ופירש"י כל קרבנות היינו מנחות כו' ולכאורה אינו מובן לי מאי זה דכל הקרבנות כשרים מן החדש הא באמת אסור להביא מן החדש וקודם לעומר פסול אף בדיעבד וקודם לשהל"ח לכתחלה לא יביא ע"ש וע"כ צריך לדחוק דחדש היינו משנה זו אף לאחר שהל"ח מכל מקום נקראו חדש ובאמת לאיזה צורך נדחק המשנה בלשונה כיון דעיקר דבא להשמיענו דעומר ושהל"ח היא דוקא מן החדש ה"ל לקצר בלשונו ולומר דכל המנחות באות מן הישן והוא לאו דוקא דהאמת כ"ה חוץ מן העומר ושהל"ח דאינם באים אלא מן החדש ולמה הצריך התנא להתחיל מן החדש לכל המנחות כיון דגם עומר ושהל"ח הוא מן החדש. ולפמ"ש ניחא דהתנא בא להשמיענו דבר גדול דהיינו דאין חדש נוהג כלל בח"ל וזה כונת המשנה כל קרבנות הצבור באים מח"ל ומארץ מן החדש ומן הישן דהיינו דמשכחת לה דגם חדש ממש כשר למנחות דהיינו מן ח"ל וקאי מן חדש להא דמח"ל חוץ מעומר ושהל"ח דאינם באים אלא מן הארץ ומחדש דוקא. אם כן לפמ"ש מוכח דמשנה דידן סוברת דחדש אינו נוהג בח"ל וכ"ה בהדיא במשנה לפמ"ש ועיין בפ"י בק"א פסק חדש כתב דמשנה זו סוברת דחדש אינו נוהג בח"ל כיון דסוברת דאין מביאין עומר מח"ל ובגמרא מבואר דלר"י בר"י דחדש נוהג בח"ל מביאין ג"כ עומר מח"ל וע"ש שכתב דזה לא מוכח לדעת הר"מ דסובר דחדש נוהג בח"ל ומכל מקום סובר דאין מביאין עומר מח"ל עיין בלחם משנה הטעם ולפמ"ש א"צ לזה רק המשנה אמר כן בפירוש. אם כי אפשר לדחות מכל מקום ד"ז שכתבתי נ"ל מצד הסברא למ"ד חדש אינו נוהג בח"ל ג"כ במקדש אינו נוהג ומותר להביא למקדש קודם העומר ושהל"ח כל המנחות כנלע"ד. ואף דקודם שתי הלחם אסור להביא אפילו יין חדש ושמן חדש אף דלא שייך א"ח לגבייהו כמבואר בש"ס ור"מ מכל מקום גבי חמשת המינין דשייכי איסור חדש אם כן בח"ל דאינו נוהג איסור חדש גם במקדש אינו נוהג. גם נ"ל דגם יין ושמן חדש למקדש אפשר דאינו נוהג מפירות ח"ל והמנחה חדשה דוקא בפירות הארץ ומכל מקום צ"ע בכל זה ובעזה"י אשנה פ"ז. והנה דין זה דאין מביאין שום חדש אפילו פירות האילן לבהמ"ק קודם לשהל"ח מבואר שם במנחות דף ס"ח ודף ס"ט ע"ש. וג"כ מבואר שם כמו דהעומר מתיר בהשרשה דהיינו דבר הנשרש קודם העומר מותר לאח"פ להדיוט ה"ה שהל"ח מתיר בהשרשה דהיינו חמשת מיני תבואה שנשרש קודם לעומר ואפילו גדל מעט אפילו לא הביא שליש קודם לשהל"ח מכל מקום כיון שנשרש קודם לשהל"ח השהל"ח מתיר ומכ"ש תבואה שהיה בתלוש כמו דהעומר מתיר ועיין ברש"י דף ס"ט ד"ה השתא כתב שם וז"ל לגבי תבואה שריין עומר ושהל"ח בהשרשה תבואה הנשרשת קודם לעומר אף על פי שלא גדלה כלום כו' ובצדו הגהה מס' צ"ק הנשרשת קודם לעומר או לשהל"ח. וא"י כונתו דודאי גבי תבואה צריך להשריש קודם העומר דאי הי' השרשה קודם לשהל"ח בשנה זו אסורה משום חדש ואפילו להדיוט ואחר העומר הוי שלא כסדרן והיא אבעי' לעיל. וכונת רש"י פשוטה דאף דנשרש קודם העומר מכל מקום גדל רק קצת או לא גדל כלל קודם שהל"ח מכל מקום אחר שהל"ח מותר להקריב מתבואה זו מה שגדל אח"כ כי השהל"ח מתירים תבואה הנשרשת כמו העומר ואין בידי הספר הנ"ל לעיין בו. והנה בר"מ פ"ז מבואר ג"כ דהשרשה מתיר בשהל"ח ע"ש בהי"ט וה"ך. ונ"ל פשוט דהאבעיא שם בגמרא דאם היו חטין בקרקע קודם העומר ולא השרישו אם העומר מתיר החטים עצמן למלקטינהו ולמיכל מינייהו אי נימא כמאן דמנחי בכדא דמי ושרינהו עומר או בטלו אגב קרקע ע"ש והבאנו לעיל שייך גם לענין חדש במקדש קודם שהל"ח אם לקח תבואה משנה זו דעבר עליה העומר וזרעינהו קודם לשהל"ח ולא השרישו ג"כ הספק אי מותר ללקוט אותם החיטים למנחות אי נימא כמאן דמנחי בכדא ושרינהו שהל"ח או אפשר בטלו אגב ארעא ולא שרינהו. והא דבעי דוקא לענין עומר דרוצה להחמיר בדבר חמור דאסור אף להדיוט אבל באמת זה ממילא משתמע ובודאי בכה"ג מתחלה לא יביא מנחות כשאר אבעיא שמביא הר"מ דהדין דלא יביא לכתחלה כנ"ל פשוט. וכן האבעיא דשבולת שעקרה ושתלה ג"כ שייך לענין קודם שהל"ח ואין אני צריך לפרש ע"ש כנלע"ד פשוט. הנה בפירות האילן דל"ש לגבי עומר רק לענין שהל"ח ובאילן ל"ש לומר דהשרשה קודם שהל"ח שהל"ח מתיר דאילן נשרש פ"א וכל שנה מתחדש פירותיו ואי נזיל בתר השרשת האילן לא יהיה חדש כלל רק בשנה הראשונה ואז בלאו הכי ה"ל עליו דין ערלה ע"כ דוקא ענין התחלת הגידול של הפירות דשנה זו הוי כמו השרשה בתבואה. ואבעיא לן בגמרא שהל"ח הנצה שריא או חנטה אם הי' קודם לשהל"ח ואמרינן מאי הנצה ומאי חנטה אילימא דפירי השתא השרשה שריא הנצה וחנטה דפרי מבעיא ופירש"י דהשרשה מתיר בתבואה וזה הנצה והחנטה הוא יותר מהשרשה דתבואה אלא הנצה וחנטה דעלין מי הוי כמו השרשה בתבואה או לא ועלתה בתיקו וא"כ האבעיא רק לענין פירות האילן אבל לא לענין תבואה כי תבואה היא בהשרשה כמו העומר. אבל הר"מ כתב בפ"ו ה"ב ז"ל וכן תבואה שהיתה בקרקע וחנטו או הנצו עלים שלה כשהביאו שתי הלחם ה"ז ספק אם הנצת עלין או חנטתן כמו השרשה והותרה להביא ממנו מנחות או אינה חשובה השרשה לפיכך לא יביא ואם הביא הורצה עכ"ל נראה דהר"מ מיירי בתבואה ולא בפירות האילן דכתב וכן תבואה וסובר דהאבעיא הוא בתבואה. ולכאורה לפי דבריו לא ידעינן הדין בפירות האילן כמה שיעור הגידול קודם שתי הלחם ואפשר לומ' דהר"מ סובר בהבאת שליש תליא כמו דהשיעור למעשרות רק גבי תבואה מרבינן לענין העומר שם בפירקין דאזלינן בתר השרשה אם כן לענין שהל"ח ג"כ. אבל בפירות האילן דגבי עומר ל"ש וכאן אין שום מקרא ללמוד זה אם כן השיעור כמו למעשרות כמבואר בר"מ במעשרות ע"ש ועבלח"מ הקשה לדעת הר"מ דמיירי בתבוא' אם כן אמאי לא מבעי בש"ס לענין אם מותר לאח"פ אם העומר מתיר או לא ולדידיה אין קושיא כ"כ כי עכצ"ל דנזרע קודם הפסח דבלאו הכי ה"ל חדש ולא מהני שתי הלחם וע"כ מיירי דהנצה והחנטה היה ג"כ קודם העומר וא"כ ממילא האבעי' על שניהם על העומר ג"כ אי הנצה והחנטה הוי בהשרשה והעומר מתיר ג"כ להדיוט דאי העומר אינו מתיר אינו מועיל מאי דהוי השרשה לענין שהל"ח א"ד דאינו בהשרשה וממילא שמעינן דאסורה להדיוט ע"כ האבעיא ממילא על שניהם אבל אי יעמוד האיבעיא לענין עומר לא שמעינן שהל"ח דאפשר לענין שהל"ח יש דין אחר כמו דמצינו אצל פירות האילן דלא תליא בהשרשה ועמוד והתבונן בדברי הרמב"ם ותראה דדעתו דהאיבעיא הוא ג"כ לענין עומר והוא ג"כ כלל הדין לענין עומר דמסיים בהלכה זו לא יביא ואם הביא הורצה והיינו כיון דהיא אבעי' ע"כ לא יביא ובדיעבד כשר כמ"ש לעיל. וקשה הא לפני זה כתב ג"כ הר"מ דין שלא כסדרן שהיה שהל"ח קודם לעומר וכתב דהוא ספק אם מביאין ממנו מנחות והוא ג"כ אבעיא שם ולא סיים כלל אם הביא הורצה. וגם קשה דאפילו אם נאמר דנפשטא האבעיא לחומרא ולא הוי כמו השרשה מכל מקום אם הביא הורצה כמ"ש לפני זה דאפילו בודאי חדש קודם לשהל"ח לא יביא לכתחלה אבל בדיעבד כשר ולמה הוצרך כאן לענין ספק לכתוב דואם הביא הורצה אלא פשוט כמ"ש דגבי שלא כסדרן דמותר מחמת העומר אם כן הספק רק מחמת שני הלחם ע"כ כתב דדבר זה ספק אם מביאין מנחות או לא וממילא משתמע דלא יביא אבל כאן דע"כ מיירי דלא נשרש קודם העומר כיון דהנצה קודמת להשרשה והשרשה מתיר בל"ז והזריעה בודאי היתה קודם לעומר דבלאו הכי אסור משום חדש אם כן הספק היא ג"כ אם התבואה זו מותרת מחמת העומר ע"כ מסיים דמ"מ רק לכתחלה לא יביא אבל אם הביא הורצה אף על פי שהוא ספק איסור מכל מקום כשר מספק כמ"ש לעיל דדעת הר"מ דמספיקא אין אנו פוסלים עבודה וברוב בעיות פסק דהורצה כמו שמבואר כאן פ"ח לענין שהל"ח ובהא"מ ובבמ"ק ועוד הרבה פעמים אשר אינו עולה על זכרוני כעת אבל מחמת שהל"ח לחוד לא הוה צריך לסיים כי בודאי הורצה אפילו בלא נשרש כמבואר לפני זה דקודם שהל"ח אם הביא כשר ע"כ מדקדוק לשון הר"מ מבואר דדעתו דגם לענין עומר הוא ספק. והא דלא הביא הר"מ דין זה בהמ"א פ"י דשם מביא אבעיא דשבולת גם כן עי"ש. זה לא קשיא דידוע דרכו של רבינו הגדול דאינו מביא מה שאינו מפורש בש"ס ואבעיא זו מפורש בש"ס גבי שהל"ח אך ממילא שמעינן לענין העומר גם כן על כן מביא כלשון הש"ס כנלע"ד. ול"ק גם כן על המחבר ביו"ד סימן רצ"ד שאינו מביא דין זה דהנצה וחנטה קודם לעומר אסור לאכול מספק כי כבר כתב דתבואה שהשרישה קודם לעומר ממילא שמעינן דוקא השרשה בעי ולענין שיכתוב דהוא ספק אין נ"מ דלא איירי בדיני מלקות אבל אבעיא דשבולת וחיטין בקרקע צריך להביא להודיע שהם אסורים דלא ידעינן מדינים שלמעלה אבל דין זה מבואר בהמחבר דלא כתב אלא השרשה ממילא דהנצה והחנטה קודם השרשה לא מהני ופשוט. אך זה תמיה לי על הלחם משנה שלא הקשה על הר"מ דלכאורה תמוהין דברי רבינו מה שכתב דאם חנטו עליו או הנצו כו' הוא ספק אם הוי בהשרשה ובאמת בש"ס דמנחות מבואר שם בעי רמי בר חמא שתי הלחם הנצה שרי' או חנטה כו' וערש"י דחנטה הוי פירי יותר מהנצה נראה מדברי הש"ס דחנטה בודאי שריא רק האבעיא הוא על הנצה ואם כן איך כתב הר"מ דאפילו חנטה הוי ספק ונראה דהר"מ הבין דבאמת בתחלה הי' אבעיא רק על הנצה אבל לפי דחיות הש"ס אילימא הנצה והחנטה דפרי השתא השרשה כו' אלא הנצה והחנטה דעלין מי הוי בהשרשה כו'. נראה מלשון הש"ס דכייל הנצה והחנטה באחד אי הוי כהשרשה ע"כ פסק הר"מ דגם החנטה הוי ספק אף על גב דרש"י נשמר מזה וכתב בד"ה אלא הנצה והחנטה דעלין כו' מי הוי הנצה דעלין בהשרשה דתבואה כו' נקט רש"י דוקא הנצה ולא חנטה מכל מקום הר"מ סובר דלמסקנא גם חנטה בכלל האבעי'. ונוכל לו' דרש"י לשיטתו דמיירי בפירות האילן ושם לא תליא בהשרשה אם כן ל"ל דחזר מדבריו הראשונים ע"כ פירש דקאי אדלעיל דחנטה בודאי שריא אבל להר"מ דמיירי בתבואה וחנטה ג"כ צ"ל דהוי קודם השרשה דהשרשה היא פשיטא דמבואר במשנה וצ"ל דחנטת העלין הוי קודם אם כן כיון דבמשנה מבואר כ"פ השרשה אם כן גם חנטה בכלל האבעיא אם הוי כהשרשה כי גם חנטה לא נשמע בשום מקום ע"כ הוא בכלל אבעיא ג"כ כנלע"ד ברור בעזהשי"ת. | '''והנה ''' שהל"ח אינם באים אלא מן הארץ אליבא דכ"ע כמבואר בש"ס ובר"מ ובהרהמ"ח לקמן ומקרקע עכו"ם בא"י אי אמרינן אין קנין לעכו"ם בא"י אם כן הו"ל כא"י אבל כבר כת' כ"פ דדעת הכסף משנה בר"מ דכ"ז שהוא ביד הנכרי יש לו קנין אף אם חזר ומכר לישראל לא אמרי' דהוי כיבוש יחיד אם כן אסור להביא מקרקע עכו"ם דה"ל כח"ל. והנה מבואר בש"ס ס"ט ע"ב אבעיא חטים שירדו בעבים אי מותר להביאן לשהל"ח אי קרינן ביה ממושבותיכם ולא אפשיטא האבעיא וכתב הר"מ דלא יביא ואם הביא כשר וכ"כ הרהמ"ח והר"מ מביא האבעיא בלשון הגמרא ולא פי' לנו מאי זה חטים שירדו בעבים וברש"י פי' דעבים בלעו ספינה חטים באוקיינוס ובתוס' ד"ה חטים הקשו ע"ז דממ"נ מהיכן הם החטים אם המה מח"ל מן התורה שיתכשרו ע"י העבים ואם הם מא"י מן התורה שיפסלו ע"י העבים ופירשו הם דמיירי דירדו בדרך נס כי הנהו אטמהתא דסנהד' ע"ש. והנה מבואר בש"ס ובר"מ דעומר מתיר במדינה חדש ושתי הלחם במקדש היינו דאסור להביא שום מנחה מן החדש קודם לשהל"ח. ונלע"ד דזה דוקא מא"י דאסור חדש במדינה ובמקדש נמשך האיסור עד עצרת אבל בח"ל לשיטות הסוברי' שהבאתי לעיל דח"ל אינו נוהג חדש כלל נלע"ד כמו דאינו נוהג במדינה דה"ל חובת קרקע לדידהו כ"כ אין נוהג איסור חדש במקדש כלל ומותר להביא מנחות מח"ל אפילו חדש ואפילו קודם לעומר דאינו אסור להדיוט ולא לגבוה ושתי הלחם דכתיב ביה חדשה וביכורים דהיינו לתבואות א"י אבל בתבואות ח"ל כמו דאינו נוהג במדינה כ"כ אינו נוהג במקדש דה"ל חובת קרקע. ואפ"ל דאפילו להסוברי' דנוהג חדש בח"ל היינו מושבותיכם כו' בכ"מ שאתם יושבים משמע אבל כאן דלא מצינו איזה לימוד מן התורה יפסלו קודם לשהל"ח ואפשר כיון דנוהג איסור חדש נוהג ג"כ במקדש. אבל להסוברים דאינו נוהג איסור חדש בח"ל נראה בודאי דג"כ במקדש אינו נוהג. ובזה מובן לי לשון המשנה היטב אשר לכאורה היא מגומגם קצת וז"ל המשנה כל קרבנות הצבור והיחיד באין מן החדש ומן הישן מן הארץ ומן ח"ל חוץ מן העומר ושהל"ח שאינם באין אלא מן החדש ומן הארץ עכ"ל המשנה ופירש"י כל קרבנות היינו מנחות כו' ולכאורה אינו מובן לי מאי זה דכל הקרבנות כשרים מן החדש הא באמת אסור להביא מן החדש וקודם לעומר פסול אף בדיעבד וקודם לשהל"ח לכתחלה לא יביא ע"ש וע"כ צריך לדחוק דחדש היינו משנה זו אף לאחר שהל"ח מכל מקום נקראו חדש ובאמת לאיזה צורך נדחק המשנה בלשונה כיון דעיקר דבא להשמיענו דעומר ושהל"ח היא דוקא מן החדש ה"ל לקצר בלשונו ולומר דכל המנחות באות מן הישן והוא לאו דוקא דהאמת כ"ה חוץ מן העומר ושהל"ח דאינם באים אלא מן החדש ולמה הצריך התנא להתחיל מן החדש לכל המנחות כיון דגם עומר ושהל"ח הוא מן החדש. ולפמ"ש ניחא דהתנא בא להשמיענו דבר גדול דהיינו דאין חדש נוהג כלל בח"ל וזה כונת המשנה כל קרבנות הצבור באים מח"ל ומארץ מן החדש ומן הישן דהיינו דמשכחת לה דגם חדש ממש כשר למנחות דהיינו מן ח"ל וקאי מן חדש להא דמח"ל חוץ מעומר ושהל"ח דאינם באים אלא מן הארץ ומחדש דוקא. אם כן לפמ"ש מוכח דמשנה דידן סוברת דחדש אינו נוהג בח"ל וכ"ה בהדיא במשנה לפמ"ש ועיין בפ"י בק"א פסק חדש כתב דמשנה זו סוברת דחדש אינו נוהג בח"ל כיון דסוברת דאין מביאין עומר מח"ל ובגמרא מבואר דלר"י בר"י דחדש נוהג בח"ל מביאין ג"כ עומר מח"ל וע"ש שכתב דזה לא מוכח לדעת הר"מ דסובר דחדש נוהג בח"ל ומכל מקום סובר דאין מביאין עומר מח"ל עיין בלחם משנה הטעם ולפמ"ש א"צ לזה רק המשנה אמר כן בפירוש. אם כי אפשר לדחות מכל מקום ד"ז שכתבתי נ"ל מצד הסברא למ"ד חדש אינו נוהג בח"ל ג"כ במקדש אינו נוהג ומותר להביא למקדש קודם העומר ושהל"ח כל המנחות כנלע"ד. ואף דקודם שתי הלחם אסור להביא אפילו יין חדש ושמן חדש אף דלא שייך א"ח לגבייהו כמבואר בש"ס ור"מ מכל מקום גבי חמשת המינין דשייכי איסור חדש אם כן בח"ל דאינו נוהג איסור חדש גם במקדש אינו נוהג. גם נ"ל דגם יין ושמן חדש למקדש אפשר דאינו נוהג מפירות ח"ל והמנחה חדשה דוקא בפירות הארץ ומכל מקום צ"ע בכל זה ובעזה"י אשנה פ"ז. והנה דין זה דאין מביאין שום חדש אפילו פירות האילן לבהמ"ק קודם לשהל"ח מבואר שם במנחות דף ס"ח ודף ס"ט ע"ש. וג"כ מבואר שם כמו דהעומר מתיר בהשרשה דהיינו דבר הנשרש קודם העומר מותר לאח"פ להדיוט ה"ה שהל"ח מתיר בהשרשה דהיינו חמשת מיני תבואה שנשרש קודם לעומר ואפילו גדל מעט אפילו לא הביא שליש קודם לשהל"ח מכל מקום כיון שנשרש קודם לשהל"ח השהל"ח מתיר ומכ"ש תבואה שהיה בתלוש כמו דהעומר מתיר ועיין ברש"י דף ס"ט ד"ה השתא כתב שם וז"ל לגבי תבואה שריין עומר ושהל"ח בהשרשה תבואה הנשרשת קודם לעומר אף על פי שלא גדלה כלום כו' ובצדו הגהה מס' צ"ק הנשרשת קודם לעומר או לשהל"ח. וא"י כונתו דודאי גבי תבואה צריך להשריש קודם העומר דאי הי' השרשה קודם לשהל"ח בשנה זו אסורה משום חדש ואפילו להדיוט ואחר העומר הוי שלא כסדרן והיא אבעי' לעיל. וכונת רש"י פשוטה דאף דנשרש קודם העומר מכל מקום גדל רק קצת או לא גדל כלל קודם שהל"ח מכל מקום אחר שהל"ח מותר להקריב מתבואה זו מה שגדל אח"כ כי השהל"ח מתירים תבואה הנשרשת כמו העומר ואין בידי הספר הנ"ל לעיין בו. והנה בר"מ פ"ז מבואר ג"כ דהשרשה מתיר בשהל"ח ע"ש בהי"ט וה"ך. ונ"ל פשוט דהאבעיא שם בגמרא דאם היו חטין בקרקע קודם העומר ולא השרישו אם העומר מתיר החטים עצמן למלקטינהו ולמיכל מינייהו אי נימא כמאן דמנחי בכדא דמי ושרינהו עומר או בטלו אגב קרקע ע"ש והבאנו לעיל שייך גם לענין חדש במקדש קודם שהל"ח אם לקח תבואה משנה זו דעבר עליה העומר וזרעינהו קודם לשהל"ח ולא השרישו ג"כ הספק אי מותר ללקוט אותם החיטים למנחות אי נימא כמאן דמנחי בכדא ושרינהו שהל"ח או אפשר בטלו אגב ארעא ולא שרינהו. והא דבעי דוקא לענין עומר דרוצה להחמיר בדבר חמור דאסור אף להדיוט אבל באמת זה ממילא משתמע ובודאי בכה"ג מתחלה לא יביא מנחות כשאר אבעיא שמביא הר"מ דהדין דלא יביא לכתחלה כנ"ל פשוט. וכן האבעיא דשבולת שעקרה ושתלה ג"כ שייך לענין קודם שהל"ח ואין אני צריך לפרש ע"ש כנלע"ד פשוט. הנה בפירות האילן דל"ש לגבי עומר רק לענין שהל"ח ובאילן ל"ש לומר דהשרשה קודם שהל"ח שהל"ח מתיר דאילן נשרש פ"א וכל שנה מתחדש פירותיו ואי נזיל בתר השרשת האילן לא יהיה חדש כלל רק בשנה הראשונה ואז בלאו הכי ה"ל עליו דין ערלה ע"כ דוקא ענין התחלת הגידול של הפירות דשנה זו הוי כמו השרשה בתבואה. ואבעיא לן בגמרא שהל"ח הנצה שריא או חנטה אם הי' קודם לשהל"ח ואמרינן מאי הנצה ומאי חנטה אילימא דפירי השתא השרשה שריא הנצה וחנטה דפרי מבעיא ופירש"י דהשרשה מתיר בתבואה וזה הנצה והחנטה הוא יותר מהשרשה דתבואה אלא הנצה וחנטה דעלין מי הוי כמו השרשה בתבואה או לא ועלתה בתיקו וא"כ האבעיא רק לענין פירות האילן אבל לא לענין תבואה כי תבואה היא בהשרשה כמו העומר. אבל הר"מ כתב בפ"ו ה"ב ז"ל וכן תבואה שהיתה בקרקע וחנטו או הנצו עלים שלה כשהביאו שתי הלחם ה"ז ספק אם הנצת עלין או חנטתן כמו השרשה והותרה להביא ממנו מנחות או אינה חשובה השרשה לפיכך לא יביא ואם הביא הורצה עכ"ל נראה דהר"מ מיירי בתבואה ולא בפירות האילן דכתב וכן תבואה וסובר דהאבעיא הוא בתבואה. ולכאורה לפי דבריו לא ידעינן הדין בפירות האילן כמה שיעור הגידול קודם שתי הלחם ואפשר לומ' דהר"מ סובר בהבאת שליש תליא כמו דהשיעור למעשרות רק גבי תבואה מרבינן לענין העומר שם בפירקין דאזלינן בתר השרשה אם כן לענין שהל"ח ג"כ. אבל בפירות האילן דגבי עומר ל"ש וכאן אין שום מקרא ללמוד זה אם כן השיעור כמו למעשרות כמבואר בר"מ במעשרות ע"ש ועבלח"מ הקשה לדעת הר"מ דמיירי בתבוא' אם כן אמאי לא מבעי בש"ס לענין אם מותר לאח"פ אם העומר מתיר או לא ולדידיה אין קושיא כ"כ כי עכצ"ל דנזרע קודם הפסח דבלאו הכי ה"ל חדש ולא מהני שתי הלחם וע"כ מיירי דהנצה והחנטה היה ג"כ קודם העומר וא"כ ממילא האבעי' על שניהם על העומר ג"כ אי הנצה והחנטה הוי בהשרשה והעומר מתיר ג"כ להדיוט דאי העומר אינו מתיר אינו מועיל מאי דהוי השרשה לענין שהל"ח א"ד דאינו בהשרשה וממילא שמעינן דאסורה להדיוט ע"כ האבעיא ממילא על שניהם אבל אי יעמוד האיבעיא לענין עומר לא שמעינן שהל"ח דאפשר לענין שהל"ח יש דין אחר כמו דמצינו אצל פירות האילן דלא תליא בהשרשה ועמוד והתבונן בדברי הרמב"ם ותראה דדעתו דהאיבעיא הוא ג"כ לענין עומר והוא ג"כ כלל הדין לענין עומר דמסיים בהלכה זו לא יביא ואם הביא הורצה והיינו כיון דהיא אבעי' ע"כ לא יביא ובדיעבד כשר כמ"ש לעיל. וקשה הא לפני זה כתב ג"כ הר"מ דין שלא כסדרן שהיה שהל"ח קודם לעומר וכתב דהוא ספק אם מביאין ממנו מנחות והוא ג"כ אבעיא שם ולא סיים כלל אם הביא הורצה. וגם קשה דאפילו אם נאמר דנפשטא האבעיא לחומרא ולא הוי כמו השרשה מכל מקום אם הביא הורצה כמ"ש לפני זה דאפילו בודאי חדש קודם לשהל"ח לא יביא לכתחלה אבל בדיעבד כשר ולמה הוצרך כאן לענין ספק לכתוב דואם הביא הורצה אלא פשוט כמ"ש דגבי שלא כסדרן דמותר מחמת העומר אם כן הספק רק מחמת שני הלחם ע"כ כתב דדבר זה ספק אם מביאין מנחות או לא וממילא משתמע דלא יביא אבל כאן דע"כ מיירי דלא נשרש קודם העומר כיון דהנצה קודמת להשרשה והשרשה מתיר בל"ז והזריעה בודאי היתה קודם לעומר דבלאו הכי אסור משום חדש אם כן הספק היא ג"כ אם התבואה זו מותרת מחמת העומר ע"כ מסיים דמ"מ רק לכתחלה לא יביא אבל אם הביא הורצה אף על פי שהוא ספק איסור מכל מקום כשר מספק כמ"ש לעיל דדעת הר"מ דמספיקא אין אנו פוסלים עבודה וברוב בעיות פסק דהורצה כמו שמבואר כאן פ"ח לענין שהל"ח ובהא"מ ובבמ"ק ועוד הרבה פעמים אשר אינו עולה על זכרוני כעת אבל מחמת שהל"ח לחוד לא הוה צריך לסיים כי בודאי הורצה אפילו בלא נשרש כמבואר לפני זה דקודם שהל"ח אם הביא כשר ע"כ מדקדוק לשון הר"מ מבואר דדעתו דגם לענין עומר הוא ספק. והא דלא הביא הר"מ דין זה בהמ"א פ"י דשם מביא אבעיא דשבולת גם כן עי"ש. זה לא קשיא דידוע דרכו של רבינו הגדול דאינו מביא מה שאינו מפורש בש"ס ואבעיא זו מפורש בש"ס גבי שהל"ח אך ממילא שמעינן לענין העומר גם כן על כן מביא כלשון הש"ס כנלע"ד. ול"ק גם כן על המחבר ביו"ד סימן רצ"ד שאינו מביא דין זה דהנצה וחנטה קודם לעומר אסור לאכול מספק כי כבר כתב דתבואה שהשרישה קודם לעומר ממילא שמעינן דוקא השרשה בעי ולענין שיכתוב דהוא ספק אין נ"מ דלא איירי בדיני מלקות אבל אבעיא דשבולת וחיטין בקרקע צריך להביא להודיע שהם אסורים דלא ידעינן מדינים שלמעלה אבל דין זה מבואר בהמחבר דלא כתב אלא השרשה ממילא דהנצה והחנטה קודם השרשה לא מהני ופשוט. אך זה תמיה לי על הלחם משנה שלא הקשה על הר"מ דלכאורה תמוהין דברי רבינו מה שכתב דאם חנטו עליו או הנצו כו' הוא ספק אם הוי בהשרשה ובאמת בש"ס דמנחות מבואר שם בעי רמי בר חמא שתי הלחם הנצה שרי' או חנטה כו' וערש"י דחנטה הוי פירי יותר מהנצה נראה מדברי הש"ס דחנטה בודאי שריא רק האבעיא הוא על הנצה ואם כן איך כתב הר"מ דאפילו חנטה הוי ספק ונראה דהר"מ הבין דבאמת בתחלה הי' אבעיא רק על הנצה אבל לפי דחיות הש"ס אילימא הנצה והחנטה דפרי השתא השרשה כו' אלא הנצה והחנטה דעלין מי הוי בהשרשה כו'. נראה מלשון הש"ס דכייל הנצה והחנטה באחד אי הוי כהשרשה ע"כ פסק הר"מ דגם החנטה הוי ספק אף על גב דרש"י נשמר מזה וכתב בד"ה אלא הנצה והחנטה דעלין כו' מי הוי הנצה דעלין בהשרשה דתבואה כו' נקט רש"י דוקא הנצה ולא חנטה מכל מקום הר"מ סובר דלמסקנא גם חנטה בכלל האבעי'. ונוכל לו' דרש"י לשיטתו דמיירי בפירות האילן ושם לא תליא בהשרשה אם כן ל"ל דחזר מדבריו הראשונים ע"כ פירש דקאי אדלעיל דחנטה בודאי שריא אבל להר"מ דמיירי בתבואה וחנטה ג"כ צ"ל דהוי קודם השרשה דהשרשה היא פשיטא דמבואר במשנה וצ"ל דחנטת העלין הוי קודם אם כן כיון דבמשנה מבואר כ"פ השרשה אם כן גם חנטה בכלל האבעיא אם הוי כהשרשה כי גם חנטה לא נשמע בשום מקום ע"כ הוא בכלל אבעיא ג"כ כנלע"ד ברור בעזהשי"ת. | ||
| שורה 14: | שורה 14: | ||
== ב == | == ב == | ||
'''שהיו מביאין כו' ומניפין מהם כו'.''' | '''שהיו מביאין כו' ומניפין מהם כו'.''' עיין ר"מ כתב בה"ד שתי הלחם שהן מן החדש צריך לבא עשרון מכל סאה ומחצה מנופה בי"ב נפה ולחם הפנים שהוא בא מן הישן די לו בי"א נפה והוא בא עשרון מכל סאה אבל העומר שהובא מן השעורים חדשות אינו בא מן המובחר אלא משלש סאין ומנופה בי"ג נפה עכ"ל נראה מדבריו דהוא נותן טעם הזה דחדש וישן ושעורין הן למדת הסאין והן למניני הנפה וסובר דכ"ז הן מדת הסאין והן ריבוי הנפות הם מטעם א' כי אינם באין מן המובחר אלא בסאין הנ"ל ובנפות הנ"ל. ואח"ז בה"ה כתב וכולן אם ריבה במדת הסאין או מיעט כשר עכ"ל ושייר מנין הנפות היאך הדין אם מיעט בהן ונראה דסמך אמ"ש בפ"ה גבי לחה"פ וז"ל שם לא נפה בי"א נפה כו' או שלא הוציא מכ"ד סאה כשרים לא נאמרו שיעורין הללו אלא למצוה אם כן כאן נמי. והנה לפ"ז אם לא מצא שתי הלחם מן החדש דמביא מן הישן הי' דינו כלחה"פ אף לכתחלה ודי שני סאין ולנפות בי"א נפה כיון דהם חטים ישנים ועיין במנחות דף ע"ו מבואר במשנה דעומר הי' בא מג' סאין ושהל"מ מסאה ומחצה ולחה"פ מסאה לכל עשרון ואמרי' בגמרא מ"ט וע"ז אמרו שם דזה ישן וזה חדש וזה שעורים ואח"ז מבואר ת"ר וכולן שריבה במדת הסאין או מיעט בהם כשרים ובמשנה שאח"ז מבואר דהעומר הי' מנופה בי"ג נפה והשהל"ח בי"ב ולחה"פ בי"א ואינו מבואר בש"ס הטעם לזה. וערש"י במשנה העומר הי' מנופה כו' כתב דהל"מ הוא אם כן חזינן דהוא לאו מטעם חדש או ישן אלא דכך הלכה למשה מסיני אם כן לפ"ז בכ"ע אפילו אם באו שהל"ח מן הישן צריך י"ב נפה וגם אפשר דמעכב אם מיעט בנפות כיון דכך הל"מ. ויצא זה לרש"י מב' טעמים א' דעל המשנה לעיל דמדת סאין מבואר בש"ס הטעם ועל המשנה זו לא אמרו כלל וגם בברייתא לעיל מבואר ריבה או מיעט במדת הסאין ולא אמרו ריבה או מיעט בסאין או בנפות מכלל דוקא בסאין אינו מעכב אבל בנפות מעכב ונראה דהר"מ נטה מדרך רש"י וסובר דמשנה זו אדלעיל סמך וחד טעמא וגם אף על פי שבברייתא אינו מזכיר דממעט בנפות מכל מקום חד דינא להו ואפשר שטעמו דאלו הי' הלמ"מ לא הי' ר"ש פליג ע"ז כמו שביאר בהקדמתו לפי' המשנה. על כל פנים היוצא מזה נ"מ גדולה בין הר"מ לרש"י דלדעת הר"מ אם מיעט בנפות כשר שאינן אלא למצוה ולרש"י מעכב בדיעבד וגם נ"מ אם הביאו שתי הלחם מן הישן להר"מ א"צ אלא י"א נפה כלחה"פ ולרש"י צריך בכ"ע י"ב נפה דכך הלמ"מ והוא מעכב אף בישן גם כן שוב ראיתי בתי"ט ספ"ו דמנחות הרגיש קצת וכתב ג"כ דלרש"י הוא מעכב אפילו בדיעבד מחמת הלמ"מ: | ||
== ג == | == ג == | ||
'''ועושין מהם שתי חלות.''' | '''ועושין מהם שתי חלות.''' עבש"ס פ' שתי הלחם ובר"מ כאן דשתי הלחם נילושות אחת אחת דהיינו שלא ילושו ביחד ואחר כך יחלקו ונאפות ג"כ אחת אחת דהיינו שלא יהי' שנים בתנור ולחה"פ נילוש א' א' ונאפה שתים שתים ובש"ס ילפינן זה מקרא. ומצד הסברא נראה דוקא שתי הככרות של שתי הלחם אסור לאפותם יחד אבל אם אופה ככר א' משהל"ח ואופה ככר אחר עמו ש"ד דהתורה הקפידה דוקא על שתי הככרות הללו דהיינו שתי הלחם אבל ככר אחר שרי לאפות עם ככר של שתי הלחם ביחד כנ"ל וראיתי בכרו"פ סי' ק"ח הביא ראי' שם להסוברים דריחא על כל פנים משהו הוי מהא דשתי הלחם אינם דוחין י"ט ולמה לא יאפה פת אחר לצורך י"ט עם השתי הלחם אם אמרינן תנור אין קדוש וממלאת אשה פת תנור כו' חזינן דפת אחר מותר לאפות עמו ולא שייך לומר דנאפות אחת אחת כנ"ל פשוט: | ||
== ד == | == ד == | ||
'''וגובהה ד' כו'.''' | '''וגובהה ד' כו'.''' כ"ה דעת הר"מ ופי' זה מה שמבואר במשנה וקרנותיו ד' אצבעות היינו הגובה ורש"י פי' בע"א שהי' מדבק בצק לכל זוית כעין קרנים ואורך הקרן ד' אצבעות ע"ש וער"מ פ"ה מתו"מ כתב גבי לחה"פ גם כן ורומו שבע אצבעות והוא גם כן פירוש לקרנותיו ובכ"מ שם הביא בשם הרלב"ג שהשיג על הר"ם ופי' פי' אחר הא דקרנותיו וכתב דלדעתו עובי לחה"פ רק אצבע ועוד פחות ע"ש. ואני כתבתי בגליון הר"מ שלי שצריך עיון גדול על רבינו הגדול דסובר דגובהה הי' זיי"ן אצבעות דהיינו שני טפחים פחות רובע וגמר' מפורשת בפסחים ל"ז ובביצה דעובי לחה"פ הוא טפח ע"ש. וגם דברי הרלב"ג שהוא אצבע והלא מפורש שם לענין דינא דעובי לחה"פ הוא טפח וצ"ע ואי"ה במצות לה"פ נאריך בזה. אחר זה נדפס ובא ס' נתיבות לשבת וראיתי שם בקונטרס התשובות הרגיש בזה על הר"מ וע"ש שיישב זה: | ||
== ה == | == ה == | ||
'''ואופין אותם מעי"ט.''' | '''ואופין אותם מעי"ט.''' וכ"כ הרהמ"ח לקמן דאין עשייתם דוחה י"ט וכ"פ הר"מ כאן דאינן דוחין יום טוב וכ"ש שבת וכ"פ הר"מ פ"ה מהלכות הנ"ל גבי לחה"פ דאינו דוחה לא שבת ולא יו"ט. וגם פסק כאן ושם וכ"כ הרהמ"ח כאן דלישתן ועריכתן בחוץ ואפייתן בפנים ועלח"מ פ"ה תמה על הר"מ בתרתי חדא דמבואר בפ' שתי הלחם על המשנה הא גופא קשיא כיון דאמרת לישתן ועריכתן בחוץ אלמא קסבר מדת יבש לא נתקדשה (דאי נתקדשה דעת רש"י דנפסלה ביוצא וע"ש בתוספות שהקשו על רש"י וכתבו דמגניא מלתא כו') דהיינו העשרון שמודדין בו המנחות אם כן אמאי אפייתן בפנים ותירץ נהי דעשרון לא נתקדש התנור מקדש ע"ש. והנה הר"מ פסק מהכה"מ ובהלכות מעה"ק דמדת יבש גם כן נתקדשה אם כן אמאי פסק דלישתן ועריכתן בחוץ. עוד מבואר שם בגמרא כיון דאפייתן בפנים אמאי לא דחי שבת הא איפסלא בלינה ותי' ר"א מאי בפנים במקום זריזין ומסקנא הא דרב אשי בדותא הוא כו' וכתבו התוספות תברא מי ששנה זו לא שנה זו והיאך פסק הר"מ לשניהם דנאפות בפנים ואין דוחים שויו"ט הא איפסלא בלינה ע"ש. ועבתי"ט שגם הוא הרגיש בזה ובס' בה"ז גבי נקצר ביום פלפלו בזה באריכות: | ||
'''והנה ''' מבואר בהרהמ"ח והוא מהש"ס דמנחות דף מ"ה וכ"ה בר"מ פ"ח דחוץ למוסף היום שהיה חובה לחג השבועות להקריב מוסף כמו בר"ח דהיינו שני פרים ואיל א' ושבעה כבשים ושעיר לחטאת כמ"ש בחומש הפקודים עוד היו מביאין נוסף קרבן בגלל הלחם פר א' אילים שנים ושבעה כבשים בני שנה והללו היו עולות ושעיר לחטאת אם כן היו מקריבין ביום זה חוץ התמידים פרים שלשה ואילים שלשה וארבעה עשר כבשים הכל עשרים בהמות עולות ושני שעירי חטאת ושני כבשים והם נקראים שלמי צבור ויבואר לקמן. והנה כבר כתבתי במצוה רצ"ט במוסף הפסח דשעירי חטאת ברגלים ובר"ח היו קודמין לעולות חוץ מחג ויבואר לקמן כמו בכ"מ דחטאת קודמת לעולה ובעולה גופא היו הפרים קודמים לאילים ואילים לכבשים דנתרבו בנסכים ע"ל באריכות וער"מ פ"ט מהלכות אלו אם כן כאן השעירים היו קודמים לכולם ואח"כ העולות ובעולות אלו הבאים בגלל מוסף היום והבאים בגלל הלחם נראה דשניהם שוים דאין על המוסף דין קדימה על הקרבנות הנ"ל הבאים בגלל הלחם כיון דהם חובת היום אפילו אם אין לחם כמבואר בש"ס ובר"מ פ"ח דקרבנות אלו אין מעכבים את הלחם ואין הלחם מעכבן אם כן ה"ל חובת היום כמו מוספין ותדיר אין כאן כי מוספי עצרת הם פ"א בשנה והקרבנות הללו ג"כ אם כן כולם שוים ע"כ יקריבו השלשה פרים קודם והשלשה אילים קודם להכבשים ושעירי חטאת קודמים לכולם ואח"ז השלמי צבור דהיינו השני כבשים וא"ל כיון דהמוסף נוהג בר"ח וברגלים אם כן כיון דשם מוסף עליו ה"ל קצת תדיר להבאים בשביל הלחם וכה"ג אשכחן לענין קריאת התורה בשבת דמקדימין ענין היום לר"ח מחמת תדיר אף דגוף הקריאה הוי ר"ח תדיר כי קרינן בפרשה דר"ח י"ב פעמים בשנה וענין היום בשבת לא קרינן אלא פ"א בשנה מכל מקום ה"ל קריאה דשבת תדיר כיון דבכלל הוי תדיר דשם קריאת שבת עליו והוי תדיר אפילו לתדיר אחר ומכ"ש כאן דה"ל תדיר לענין שאינו תדיר כלל. ועיין בט"א מגילה כ"ט פלפל שם בזה וכתב דמה"ט ה"ל קריאת שבת תדיר דאזלינן בתר שם ע"ש. מכל מקום נ"ל דל"ד כלל דהתם שם קריאת שבת ע"ז ושבת הוי תדיר אף דהקריאה אינה תדירה מכל מקום קריאת שבת הוי תדיר אבל כאן חלוקין בשמותן כי שם מוסף חג השבועות עליו והם מצות חלוקות ואינו נכלל עם מוספי ר"ח ורגלים כל חד שמו עליו ע"כ ל"ש תדיר כאן כנלע"ד. ושוב נתיישבתי בדבר דלכאורה זה מבואר בהוריות דף י"ג עומר קודם לכבש הבא עמו שהל"ח קודמים לכבשים הבאין עמהם זה הכלל דבר הבא בגין היום קודם לדבר הבא בגלל לחם ורבינו הר"מ העתיק ברייתא זו בפ"ט ה"ט נראה דאתי לרבויי בזה הכלל (במשניות מצינו כ"פ דזה הכלל אתי לרבויי אחר ובברייתא אינו נשמע כלל זה). ועכ"פ נראה דדבר הבא ליום קודמים מדבר הבא ללחם אף על פי שכתבתי דקרבנות הללו באים אפילו בלא לחם מכל מקום נקראים בגלל הלחם כמ"ש בתורה והקרבתם על הלחם כו'. וראיה דעומר קודם לכבש וצ"ל דעומר בא בגלל היום וכבש בגלל העומר ובאמת כתבתי לעיל במצות העומר דאין מעכב זא"ז דהכבש יקריבו אף על פי שאין עומר ע' לעיל שמבואר כן בת"כ חזינן דאע"פ שאין מעכבין מכל מקום נקרא בא בגלל הלחם היינו העומר אם כן כאן נמי נקראו הקרבנות האלו בגלל הלחם אם כן קרבנות המוסף בגלל היום קודם. אך ראיתי בפירש"י שם ד"ה בגין יום כתב בזה"ל בגלל יום כבש בגלל עומר וכבשים בגלל שני הלחם עכ"ל מבואר דרש"י ז"ל מפרש דזה הכלל קאי על דסמוך לי' ולא פי' כפשוטו דקאי על הפרים וכבשים דמוסף דיקדמו לפר ואלים וכבשים דלחם האמור בת"כ ובודאי רש"י כיון כוונה מיוחדת דדוקא זה דהיינו שני הכבשים מיקרי באים בגלל הלחם אבל לא הקרבנות הנ"ל ולא החטאת אם כן נראה מד' רש"י דזה אינו בכלל זה הכלל כו' אם כן אין למוסף דין תדיר כמ"ש אך טעמא בעי כמו דכבש איקרי בגלל העומר אף על פי שמקריבין אותו בלא העומר למה לא נקראו קרבנות הנ"ל באים בגלל הלחם אף על פי שאינו מעכב ומקריבין בלא הלחם מ"ש מעומר. והנה העומר והכבש מקריבין אחר מוסף היום כמבואר בר"מ פ"ז שם ניחא כיון דהעומר הוא קודם לכבש ע"כ מוסף היום קודם וזבחים קודמין למנחות ואף אם בא כבש לבדו מכל מקום מוסף פסח הוי תדיר דהוא שבעה ימים אם כן הוא קודם לכבש דהוא פ"א בשנה ובזה ניחא דברי הכסף משנה שכתב אהא דמוסף קודם לכבש מחמת תדיר ובאמת בלאו הכי קודם כי זבחים קודמים למנחות אך דאפילו בכבש הבא בלא העומר מכל מקום מאוחר למוסף עכצ"ל מחמת תדיר. והנה כאן לא כתב הר"מ דהפרים והאילים והכבשים הבאין בגלל הלחם יקריבו לאחר המוספין כמ"ש גבי עומר נראה ג"כ דס"ל כרש"י דזה הכלל קאי דוקא אדסמיך ליה דהיינו עומר קודם לכבש ושתי הלחם קודמים לשני כבשים אבל מוספין ועולות הבאין עם הלחם שוין. ולעד"נ דמכאן הביא ג"כ הר"מ ראיה ויצא לו מזה שפסק כר"ע במנחות דף מ"ה דהלחם מעכב את הכבשים ואין הכבשים מעכבין את הלחם דהיינו שני הכבשים של שלמי עצרת ובראב"ד השיג ע"ז למה לא פסק כר"ש ורשב"נ הסוברים בהיפוך דכבשים עצמן יקרבו בלא לחם ואין לחם קרב בלא כבשים והם רבים ולמה סובר הר"מ דלחם יקרבו בלא כבשים וכבשים אין קרבים בלא לחם. וע"ש בכ"מ מה שתירץ מהיכן יצא להר"מ ונראה דמכאן נמי יצא לו דין זה כיון דמבואר דשתי הלחם קודמין דבאים בשביל היום וכבשים הוי באים בגלל הלחם אם כן הוי ממש כר"ע דשהל"ח יקריבו תמיד דהם באים בשביל היום אבל הכבשים אין באים בגלל היום כי בלא לחם אינם באים. אבל לר"ש ורשב"נ הוי איפכא דכבשים באים בשביל היום דקרבים תמיד אף בלא הלחם והלחם בא בגלל כבשים דאין הלחם קרב בעצמו. ע"כ פסק הר"מ כר"ע והוי לחם באים בגלל היום וכבשים בגלל הלחם כברייתא זו. ולפי זה נ"ל לפי מ"ש דבברייתא אינו מבואר מוספים עם העולות כיון דזה ג"כ לא הוי בגלל הלחם כיון דאינן מעכבים את הלחם ואין הלחם מעכבן אם כן ה"ל באים בגלל היום אם כן נראה דזה הוא כלל דדברים שאינם מעכבין זא"ז הוי כ"א בא בגלל היום. אם כן לפ"ז נראה דהברייתא דסוברת דעומר קודם דעומר בא בגלל היום וכבש בא בגלל הלחם היינו העומר ג"כ סוברת דהעומר בא לבדו אפילו בלא כבש והכבש אינו מעכב את העומר אבל העומר מעכב את הכבש ואין כבש קרב בלא עומר ע"כ הוי העומר בא בגלל היום וכבש בגלל העומר אם כן מבואר דברייתא בש"ס דידן בהוריות חולקת על הברייתא דת"כ שהבאתי לעיל דסוברת דכבש ג"כ קרב בפ"ע בלא העומר וסוברת דכבש בלא העומר אינו קרב והעומר קרב בלא הכבש ע"כ ניחא מה שעמדתי לעיל בדברי הר"מ דהשמיט בדין עומר הברייתא בת"כ ומלשונו נראה קצת לעיל דעומר קרב לעצמו ולא הכבש ובאמת פסק הר"מ כברייתא בש"ס דילן והברייתא בת"כ לא הובאה בש"ס דילן ע"כ פסק כהש"ס ואם כי לא פי' לעיל היטב מכל מקום סמך אמ"ש בפ"ט דעומר קודם לכבש דבא בגלל היום קודם לבא בגלל הלחם אם כן מבואר דעומר קרב בגלל היום אם כן קרב בלא הכבש והכבש אינו קרב בגלל היום כי אם בגלל הלחם ע"כ אינו קרב לעצמו: | '''והנה ''' מבואר בהרהמ"ח והוא מהש"ס דמנחות דף מ"ה וכ"ה בר"מ פ"ח דחוץ למוסף היום שהיה חובה לחג השבועות להקריב מוסף כמו בר"ח דהיינו שני פרים ואיל א' ושבעה כבשים ושעיר לחטאת כמ"ש בחומש הפקודים עוד היו מביאין נוסף קרבן בגלל הלחם פר א' אילים שנים ושבעה כבשים בני שנה והללו היו עולות ושעיר לחטאת אם כן היו מקריבין ביום זה חוץ התמידים פרים שלשה ואילים שלשה וארבעה עשר כבשים הכל עשרים בהמות עולות ושני שעירי חטאת ושני כבשים והם נקראים שלמי צבור ויבואר לקמן. והנה כבר כתבתי במצוה רצ"ט במוסף הפסח דשעירי חטאת ברגלים ובר"ח היו קודמין לעולות חוץ מחג ויבואר לקמן כמו בכ"מ דחטאת קודמת לעולה ובעולה גופא היו הפרים קודמים לאילים ואילים לכבשים דנתרבו בנסכים ע"ל באריכות וער"מ פ"ט מהלכות אלו אם כן כאן השעירים היו קודמים לכולם ואח"כ העולות ובעולות אלו הבאים בגלל מוסף היום והבאים בגלל הלחם נראה דשניהם שוים דאין על המוסף דין קדימה על הקרבנות הנ"ל הבאים בגלל הלחם כיון דהם חובת היום אפילו אם אין לחם כמבואר בש"ס ובר"מ פ"ח דקרבנות אלו אין מעכבים את הלחם ואין הלחם מעכבן אם כן ה"ל חובת היום כמו מוספין ותדיר אין כאן כי מוספי עצרת הם פ"א בשנה והקרבנות הללו ג"כ אם כן כולם שוים ע"כ יקריבו השלשה פרים קודם והשלשה אילים קודם להכבשים ושעירי חטאת קודמים לכולם ואח"ז השלמי צבור דהיינו השני כבשים וא"ל כיון דהמוסף נוהג בר"ח וברגלים אם כן כיון דשם מוסף עליו ה"ל קצת תדיר להבאים בשביל הלחם וכה"ג אשכחן לענין קריאת התורה בשבת דמקדימין ענין היום לר"ח מחמת תדיר אף דגוף הקריאה הוי ר"ח תדיר כי קרינן בפרשה דר"ח י"ב פעמים בשנה וענין היום בשבת לא קרינן אלא פ"א בשנה מכל מקום ה"ל קריאה דשבת תדיר כיון דבכלל הוי תדיר דשם קריאת שבת עליו והוי תדיר אפילו לתדיר אחר ומכ"ש כאן דה"ל תדיר לענין שאינו תדיר כלל. ועיין בט"א מגילה כ"ט פלפל שם בזה וכתב דמה"ט ה"ל קריאת שבת תדיר דאזלינן בתר שם ע"ש. מכל מקום נ"ל דל"ד כלל דהתם שם קריאת שבת ע"ז ושבת הוי תדיר אף דהקריאה אינה תדירה מכל מקום קריאת שבת הוי תדיר אבל כאן חלוקין בשמותן כי שם מוסף חג השבועות עליו והם מצות חלוקות ואינו נכלל עם מוספי ר"ח ורגלים כל חד שמו עליו ע"כ ל"ש תדיר כאן כנלע"ד. ושוב נתיישבתי בדבר דלכאורה זה מבואר בהוריות דף י"ג עומר קודם לכבש הבא עמו שהל"ח קודמים לכבשים הבאין עמהם זה הכלל דבר הבא בגין היום קודם לדבר הבא בגלל לחם ורבינו הר"מ העתיק ברייתא זו בפ"ט ה"ט נראה דאתי לרבויי בזה הכלל (במשניות מצינו כ"פ דזה הכלל אתי לרבויי אחר ובברייתא אינו נשמע כלל זה). ועכ"פ נראה דדבר הבא ליום קודמים מדבר הבא ללחם אף על פי שכתבתי דקרבנות הללו באים אפילו בלא לחם מכל מקום נקראים בגלל הלחם כמ"ש בתורה והקרבתם על הלחם כו'. וראיה דעומר קודם לכבש וצ"ל דעומר בא בגלל היום וכבש בגלל העומר ובאמת כתבתי לעיל במצות העומר דאין מעכב זא"ז דהכבש יקריבו אף על פי שאין עומר ע' לעיל שמבואר כן בת"כ חזינן דאע"פ שאין מעכבין מכל מקום נקרא בא בגלל הלחם היינו העומר אם כן כאן נמי נקראו הקרבנות האלו בגלל הלחם אם כן קרבנות המוסף בגלל היום קודם. אך ראיתי בפירש"י שם ד"ה בגין יום כתב בזה"ל בגלל יום כבש בגלל עומר וכבשים בגלל שני הלחם עכ"ל מבואר דרש"י ז"ל מפרש דזה הכלל קאי על דסמוך לי' ולא פי' כפשוטו דקאי על הפרים וכבשים דמוסף דיקדמו לפר ואלים וכבשים דלחם האמור בת"כ ובודאי רש"י כיון כוונה מיוחדת דדוקא זה דהיינו שני הכבשים מיקרי באים בגלל הלחם אבל לא הקרבנות הנ"ל ולא החטאת אם כן נראה מד' רש"י דזה אינו בכלל זה הכלל כו' אם כן אין למוסף דין תדיר כמ"ש אך טעמא בעי כמו דכבש איקרי בגלל העומר אף על פי שמקריבין אותו בלא העומר למה לא נקראו קרבנות הנ"ל באים בגלל הלחם אף על פי שאינו מעכב ומקריבין בלא הלחם מ"ש מעומר. והנה העומר והכבש מקריבין אחר מוסף היום כמבואר בר"מ פ"ז שם ניחא כיון דהעומר הוא קודם לכבש ע"כ מוסף היום קודם וזבחים קודמין למנחות ואף אם בא כבש לבדו מכל מקום מוסף פסח הוי תדיר דהוא שבעה ימים אם כן הוא קודם לכבש דהוא פ"א בשנה ובזה ניחא דברי הכסף משנה שכתב אהא דמוסף קודם לכבש מחמת תדיר ובאמת בלאו הכי קודם כי זבחים קודמים למנחות אך דאפילו בכבש הבא בלא העומר מכל מקום מאוחר למוסף עכצ"ל מחמת תדיר. והנה כאן לא כתב הר"מ דהפרים והאילים והכבשים הבאין בגלל הלחם יקריבו לאחר המוספין כמ"ש גבי עומר נראה ג"כ דס"ל כרש"י דזה הכלל קאי דוקא אדסמיך ליה דהיינו עומר קודם לכבש ושתי הלחם קודמים לשני כבשים אבל מוספין ועולות הבאין עם הלחם שוין. ולעד"נ דמכאן הביא ג"כ הר"מ ראיה ויצא לו מזה שפסק כר"ע במנחות דף מ"ה דהלחם מעכב את הכבשים ואין הכבשים מעכבין את הלחם דהיינו שני הכבשים של שלמי עצרת ובראב"ד השיג ע"ז למה לא פסק כר"ש ורשב"נ הסוברים בהיפוך דכבשים עצמן יקרבו בלא לחם ואין לחם קרב בלא כבשים והם רבים ולמה סובר הר"מ דלחם יקרבו בלא כבשים וכבשים אין קרבים בלא לחם. וע"ש בכ"מ מה שתירץ מהיכן יצא להר"מ ונראה דמכאן נמי יצא לו דין זה כיון דמבואר דשתי הלחם קודמין דבאים בשביל היום וכבשים הוי באים בגלל הלחם אם כן הוי ממש כר"ע דשהל"ח יקריבו תמיד דהם באים בשביל היום אבל הכבשים אין באים בגלל היום כי בלא לחם אינם באים. אבל לר"ש ורשב"נ הוי איפכא דכבשים באים בשביל היום דקרבים תמיד אף בלא הלחם והלחם בא בגלל כבשים דאין הלחם קרב בעצמו. ע"כ פסק הר"מ כר"ע והוי לחם באים בגלל היום וכבשים בגלל הלחם כברייתא זו. ולפי זה נ"ל לפי מ"ש דבברייתא אינו מבואר מוספים עם העולות כיון דזה ג"כ לא הוי בגלל הלחם כיון דאינן מעכבים את הלחם ואין הלחם מעכבן אם כן ה"ל באים בגלל היום אם כן נראה דזה הוא כלל דדברים שאינם מעכבין זא"ז הוי כ"א בא בגלל היום. אם כן לפ"ז נראה דהברייתא דסוברת דעומר קודם דעומר בא בגלל היום וכבש בא בגלל הלחם היינו העומר ג"כ סוברת דהעומר בא לבדו אפילו בלא כבש והכבש אינו מעכב את העומר אבל העומר מעכב את הכבש ואין כבש קרב בלא עומר ע"כ הוי העומר בא בגלל היום וכבש בגלל העומר אם כן מבואר דברייתא בש"ס דידן בהוריות חולקת על הברייתא דת"כ שהבאתי לעיל דסוברת דכבש ג"כ קרב בפ"ע בלא העומר וסוברת דכבש בלא העומר אינו קרב והעומר קרב בלא הכבש ע"כ ניחא מה שעמדתי לעיל בדברי הר"מ דהשמיט בדין עומר הברייתא בת"כ ומלשונו נראה קצת לעיל דעומר קרב לעצמו ולא הכבש ובאמת פסק הר"מ כברייתא בש"ס דילן והברייתא בת"כ לא הובאה בש"ס דילן ע"כ פסק כהש"ס ואם כי לא פי' לעיל היטב מכל מקום סמך אמ"ש בפ"ט דעומר קודם לכבש דבא בגלל היום קודם לבא בגלל הלחם אם כן מבואר דעומר קרב בגלל היום אם כן קרב בלא הכבש והכבש אינו קרב בגלל היום כי אם בגלל הלחם ע"כ אינו קרב לעצמו: | ||
| שורה 36: | שורה 36: | ||
== ו == | == ו == | ||
'''הנחת הלחם כו'.''' | '''הנחת הלחם כו'.''' עי' בש"ס ור"מ כאן דגם לאחר שחיטת הכבשים היה לוקח חזה ושוק מכל א' ומניחם בצד הלחם ומניף אותם ואף דבש"ס אינו מפורש להדיא דלאחר שחיטה היה מניף עם הלחם מכל מקום מבואר בר"מ דגם לאחר שחיטה הי' מניח חו"ש בצד הלחם ומניף כאחד ועי' בלחם משנה ולכתחלה מצוה להניף שני הכבשים ביחד עם הלחם ואם הניף א' א' יצא עיין בר"מ ובכ"מ. ושהל"ח מעכבין זא"ז אם אין להם אלא א' אין מקריבין וכן שני הכבשים מעכבים זא"ז הכל מבואר בר"מ מהש"ס. וכל קרבנות הללו הוי קרבן צבור וקבוע להם זמן ודוחין את השבת ואת הטומאה. ואם אחרו להקריב עד אחר תמיד של בה"ע לדעת תוס' בר"ה סוגיא דנתקלקלו כו' היו מביאים אח"כ דעשה דרבים דוחה עשה דהשלמה וכן כת' התוס' במנחות מ"ו ע"ב ד"ה צורת הקרבתו. ומדברי רש"י נראה דאין מקריבין אחר תשבה"ע ע"ש וכבר ביארנו לעיל במצות העומר קצת מזה. ואם נטמאו שתי הלחם קודם העבודה בודאי אם יש אחרים יביאו אחרים כי טומאה דחויה לכ"ע כיון דהם לאכילה כמבואר ביומא דף ה' בסוגיא ובפרט דאנן פסקינן דטומאה דחויה אך אם אין שם אחרים רק מישן לדעת הראב"ד דפסולים מישן בודאי מקרבינן בטומאה אך לדעת הר"מ דכשרים מישן בדיעבד ואך מצוה מחדש אני מסופק אם יקחו מישן כיון דבדיעבד כשר וה"ל אפשר לאהדורי אטהרה א"ד מכל מקום כיון דמצוה איכא בחדש לא אפשר לאהדורי אטהרה וכבר כתבתי לעיל במצות העומר ואי"ה עוד חזון למועד: | ||
'''ומ"ש ''' הרהמ"ח וכה"ג נוטל א' מהככרות כ"ה לשון הר"מ כאן ובכ"מ כתב דזה ע"פ מה שנתבאר בספ"ד שכה"ג נוטל בלחה"פ מכל משמר חצי החלות כו'. וקצ"ע דזה גמ' מפורשת ביומא די"ז ע"ב דכה"ג נוטל חלה א' ושם מבואר דאפילו לרבנן דלא שקיל פלגא מלחה"פ מכל מקום כאן נוטל חלה א' דלאו אורחי' למיתב לכ"ג פרוסה ע"ש ובעזהשי"ת יתבארו דינים אלו לקמן פ' שופטים. וער"מ פ"ד מהכה"מ דגם עבודת' של שני הלחם היו לכל המשמרות ויבואר לקמן במקומו בעזה"י וכאן שייך מ"ש הרהמ"ח בסי' רצ"ט הפר כו' אך צריך להגיה בדבריו קצת עיין ותבין. והנה קודם שני הלחם לא היו מביאין ביכורים למקדש כמבואר בש"ס ובר"מ ותיכף כשיקרבו שהל"ח היו מביאין ביכורים למקדש. ונראה ממשניות דביכורים דאף ביום טוב היו מביאין ביכורים. ולכאורה אפשר דלכתחלה לא יביא בי"ט כיון דטעון קרבן כמבואר במס' ביכורים ובר"מ בהלכה הנ"ל והיא מן התורה דיליף מושמחת בחגיך עיין ר"מ בהלכות הנ"ל פ"ג אם כן אפשר דקרבן זה אינו דוחה י"ט דהוי כמו נו"נ דבשלמא שלמי חגיגה וע"ר דהוי חובת י"ט אבל זה אינו מחמת י"ט ומביאין ביכורים עד החג ועד חנוכה. ואפ"ל כיון דקרבן זה היינו השלמים יליף מושמחת דהיינו קרבן וה"ל כמו שלמי שמחה בי"ט דמקריבין בי"ט ועי' בחגיגה ד"ז ע"ב בתוס' ד"ה עולות נו"נ כו' שהקשו למה נו"נ אין קריבין בי"ט הא נפיק משום שלמי שמחה דיוצאין י"ח של שמחה בנו"נ וע"ש בתי' השני שכתבו דלא נפיק משום שלמי שמחה אלא שהקריבן לשם שמחה אבל אם הביאם לשם נדרים לא נפיק רק משום הקדישם וכאן אפ"ל אף על פי ששחטן לשם חובתו מכל מקום כיון דעיקר הקרבן משום שמחה דכתיב בביכורים ושמחת אם כן נפיק משום שלמי שמחה ג"כ וקרב בי"ט. וגם לתירוץ הראשון של התוס' דמיירי דקרב שלמי שמחה אם כן יכול להביא ביכורים ולהקריב השלמים ויוצא בזה ידי חובת שלמי שמחה אם כן יכול להקריב לכתחלה ומביאין ביכורים לכתחלה ביום טוב אבל הגוזלות שהם עולות שתולים בסלים כמבואר במס' ביכורים ובר"מ בודאי הגוזלות אינם קרבין בי"ט דהם עולות. אך דנראה דזה אינו מצוה כ"כ וגם אפשר דמקריבין אותם אחר יום טוב כנלע"ד ובעזה"י במצות ביכורים נבאר בזה. ועיין בט"א שם תי' לקושית התוס' כיון דעיקר לשם נו"נ קאתי הוי כמו משלחן גבוה קזכי ונעשה צרכי הדיוט בטל לגבי צרכי גבוה ואסור לשחוט אף משום שמחה ע"ש. ומכל מקום כאן נראה כמ"ש דהקרבן שלמים של ביכורים הוי בעצמו שלמי שמחה ע"כ יכול להביא ולצאת בו משום שמחת יום טוב ג"כ. ועיין ר"מ פ"ד מה' ביכורים כ' דביכורים טעון קרבן דכתיב ושמחת וברגלים כתיב ושמחת מה להלן שלמים אף כאן שלמים. וקצ"ע דעיקר דילפינן דושמחת ברגלים היינו שלמים ילפינן מהר עיבל כו' דכתיב וזבחת שלמים ואכלת כו' ושמחת כו' וכ"ה להדיא בר"מ פ"א מחגיגה אם כן כאן נמי נילף ושמחת מהר עיבל מה להלן שלמים אף כאן שלמים ולמה כתב דילפינן מרגל דשם גבי רגל אינו מפורש דהוא שלמים. שוב ראיתי ברע"ב פ"ב דביכורים כתב כמ"ש דכאן כתיב ושמחת ושם כתוב וזבחת שלמים ושמחת היינו בהר עיבל וצע"ק ואין הירושלמי בידי: | '''ומ"ש ''' הרהמ"ח וכה"ג נוטל א' מהככרות כ"ה לשון הר"מ כאן ובכ"מ כתב דזה ע"פ מה שנתבאר בספ"ד שכה"ג נוטל בלחה"פ מכל משמר חצי החלות כו'. וקצ"ע דזה גמ' מפורשת ביומא די"ז ע"ב דכה"ג נוטל חלה א' ושם מבואר דאפילו לרבנן דלא שקיל פלגא מלחה"פ מכל מקום כאן נוטל חלה א' דלאו אורחי' למיתב לכ"ג פרוסה ע"ש ובעזהשי"ת יתבארו דינים אלו לקמן פ' שופטים. וער"מ פ"ד מהכה"מ דגם עבודת' של שני הלחם היו לכל המשמרות ויבואר לקמן במקומו בעזה"י וכאן שייך מ"ש הרהמ"ח בסי' רצ"ט הפר כו' אך צריך להגיה בדבריו קצת עיין ותבין. והנה קודם שני הלחם לא היו מביאין ביכורים למקדש כמבואר בש"ס ובר"מ ותיכף כשיקרבו שהל"ח היו מביאין ביכורים למקדש. ונראה ממשניות דביכורים דאף ביום טוב היו מביאין ביכורים. ולכאורה אפשר דלכתחלה לא יביא בי"ט כיון דטעון קרבן כמבואר במס' ביכורים ובר"מ בהלכה הנ"ל והיא מן התורה דיליף מושמחת בחגיך עיין ר"מ בהלכות הנ"ל פ"ג אם כן אפשר דקרבן זה אינו דוחה י"ט דהוי כמו נו"נ דבשלמא שלמי חגיגה וע"ר דהוי חובת י"ט אבל זה אינו מחמת י"ט ומביאין ביכורים עד החג ועד חנוכה. ואפ"ל כיון דקרבן זה היינו השלמים יליף מושמחת דהיינו קרבן וה"ל כמו שלמי שמחה בי"ט דמקריבין בי"ט ועי' בחגיגה ד"ז ע"ב בתוס' ד"ה עולות נו"נ כו' שהקשו למה נו"נ אין קריבין בי"ט הא נפיק משום שלמי שמחה דיוצאין י"ח של שמחה בנו"נ וע"ש בתי' השני שכתבו דלא נפיק משום שלמי שמחה אלא שהקריבן לשם שמחה אבל אם הביאם לשם נדרים לא נפיק רק משום הקדישם וכאן אפ"ל אף על פי ששחטן לשם חובתו מכל מקום כיון דעיקר הקרבן משום שמחה דכתיב בביכורים ושמחת אם כן נפיק משום שלמי שמחה ג"כ וקרב בי"ט. וגם לתירוץ הראשון של התוס' דמיירי דקרב שלמי שמחה אם כן יכול להביא ביכורים ולהקריב השלמים ויוצא בזה ידי חובת שלמי שמחה אם כן יכול להקריב לכתחלה ומביאין ביכורים לכתחלה ביום טוב אבל הגוזלות שהם עולות שתולים בסלים כמבואר במס' ביכורים ובר"מ בודאי הגוזלות אינם קרבין בי"ט דהם עולות. אך דנראה דזה אינו מצוה כ"כ וגם אפשר דמקריבין אותם אחר יום טוב כנלע"ד ובעזה"י במצות ביכורים נבאר בזה. ועיין בט"א שם תי' לקושית התוס' כיון דעיקר לשם נו"נ קאתי הוי כמו משלחן גבוה קזכי ונעשה צרכי הדיוט בטל לגבי צרכי גבוה ואסור לשחוט אף משום שמחה ע"ש. ומכל מקום כאן נראה כמ"ש דהקרבן שלמים של ביכורים הוי בעצמו שלמי שמחה ע"כ יכול להביא ולצאת בו משום שמחת יום טוב ג"כ. ועיין ר"מ פ"ד מה' ביכורים כ' דביכורים טעון קרבן דכתיב ושמחת וברגלים כתיב ושמחת מה להלן שלמים אף כאן שלמים. וקצ"ע דעיקר דילפינן דושמחת ברגלים היינו שלמים ילפינן מהר עיבל כו' דכתיב וזבחת שלמים ואכלת כו' ושמחת כו' וכ"ה להדיא בר"מ פ"א מחגיגה אם כן כאן נמי נילף ושמחת מהר עיבל מה להלן שלמים אף כאן שלמים ולמה כתב דילפינן מרגל דשם גבי רגל אינו מפורש דהוא שלמים. שוב ראיתי ברע"ב פ"ב דביכורים כתב כמ"ש דכאן כתיב ושמחת ושם כתוב וזבחת שלמים ושמחת היינו בהר עיבל וצע"ק ואין הירושלמי בידי: | ||
גרסה אחרונה מ־11:57, 20 ביולי 2020
מנחת חינוך 
שז
|
< הקודם · הבא > |
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
א[עריכה]
להקריב כו'. הדינים הם בר"מ פ"ח מהלכות תו"מ ובש"ס דמנחות והנה הר"מ והרב המחבר פסקו דוקא לכתחלה מצוה להביא מן החדש ובדיעבד כשר אף מן הישן כהברייתא במנחות דף פ"ג ע"ב דשתי הלחם שבאו מן הישן כשר אלא שחיסר מצוה. וע"ש בהשגות כתב שהלכה זו בהיפך היינו דהיא כתנא דמתניתין דפסול מן הישן וע"ש בכ"מ שנ"ט לדברי הר"מ דפוסק דכשר וע"ש בלחם משנה ג"כ ליישב דעת הר"מ. והנה מבואר בש"ס דחדש גבי שתי הלחם היינו מתבואה חדשה שבשנה זו שנזרעה קודם לעומר ומנחת העומר היה קריבה מחדש וחוץ לזה אסור להביא שום קרבן מן תבואה או נסכים למקדש קודם שיקריב שתי הלחם והשתי הלחם הם ביכורים במקדש והשתי לחם מתיר להביא מנחות משנה זו ועיין במנחות דף ס"ח ע"ב אבעיא בש"ס הא דאסור להביא חדש למקדש קודם שתי הלחם איי בעי דוקא כסדרן כגון תבואה שנזרע כדרכה ועבר עליו העומר לאחר השרשה ואח"ז עברו עליו שתי הלחם אז ניתר התבואה אבל אי עבר על התבואה שלא כסדרן ושהל"ח היו קודם לעומר כגון תבואה שנזרעה אחה"פ ועברה עליה שתי הלחם ואחר זה עבר עליה העומר אי מותר להביא מן התבואה ההיא למקדש כיון שעכ"פ עבר על התבואה שהל"ח והעומר א"ד כסדרן בעי דוקא העומר קודם לשל"ח ולא אפשיטא האבעיא וכ"פ הר"מ פ"ז דהוא ספק אם מביאין מנחות לכתחלה מתבואה כזו. ונ"פ דגם גבי שהל"ח ג"כ נ"מ דין זה דאם הביא שהל"ח מתבואה שנזרעה אשתקד קודם לשהל"ח ועתה עבר עליה העומר בודאי לכתחלה אין מביאין דלמא מתיר שלא כסדרן אם כן כל התבואות כה"ג מותרות למזבח ואין זה חדש ולא מיקרי ביכורים אבל אי אין מתיר שלא כסדרן אם כן נקרא חדש לשתי הלחם כמו כל התבואות של שנה זו שחלף עליה העומר דמביאין ממנו שהל"ח ומה שלא הביא הר"מ כאן זה שסמך אדלעיל וכן בש"ס היא אבעיא על המשנה הקודמת דדין א' לשניהם. אך לדעת הראב"ד דישן בדיעבד פסול ע"כ בכה"ג דהוי ספק הו"ל ספיקא דאורייתא ואפשר דאפילו (אף) בדיעבד פסול אך בר"מ שם מבואר בסמוך גבי חטים שירדו בעבים דגם כן הוא אבעיא בש"ס כמבואר לקמן ומכל מקום כתב דאם הביא הורצה אף על פי שהוא ספק וכן דעת הר"מ כ"פ בענין הקרבנות דספק הורצה עיין בה' ביאת מקדש ובה' א"מ. והכסף משנה כתב הטעם דאין לפסול העבודה מכח ספק אם כן כשר כאן בדיעבד אף להראב"ד. מכל מקום איני מבין הטעם נהי דמספק אין בידינו כח לפסול העבודה מכל מקום באלו שהם באים להכשיר כמו כאן דמתיר באותו יום נסכים במקדש וכיון דהוי ספק על כל פנים לא יתיר דלמא הוא פסול ע"כ אינו מתיר נהי דאין צריך להביא קרבן אחר בכהאי גוונא מכל מקום אמאי יתיר ומהראוי היה בכה"ג שלא להביא נסכים מחדש אפילו לאחר הקרבה. וצ"ע על הר"מ ג"כ אמאי סתם באבעיא דבסמוך דהורצה דמשמע דעושה הפעולה דמתיר למקדש וא"י כעת הטעם וצ"ע לעת הפנאי:
והנה שהל"ח אינם באים אלא מן הארץ אליבא דכ"ע כמבואר בש"ס ובר"מ ובהרהמ"ח לקמן ומקרקע עכו"ם בא"י אי אמרינן אין קנין לעכו"ם בא"י אם כן הו"ל כא"י אבל כבר כת' כ"פ דדעת הכסף משנה בר"מ דכ"ז שהוא ביד הנכרי יש לו קנין אף אם חזר ומכר לישראל לא אמרי' דהוי כיבוש יחיד אם כן אסור להביא מקרקע עכו"ם דה"ל כח"ל. והנה מבואר בש"ס ס"ט ע"ב אבעיא חטים שירדו בעבים אי מותר להביאן לשהל"ח אי קרינן ביה ממושבותיכם ולא אפשיטא האבעיא וכתב הר"מ דלא יביא ואם הביא כשר וכ"כ הרהמ"ח והר"מ מביא האבעיא בלשון הגמרא ולא פי' לנו מאי זה חטים שירדו בעבים וברש"י פי' דעבים בלעו ספינה חטים באוקיינוס ובתוס' ד"ה חטים הקשו ע"ז דממ"נ מהיכן הם החטים אם המה מח"ל מן התורה שיתכשרו ע"י העבים ואם הם מא"י מן התורה שיפסלו ע"י העבים ופירשו הם דמיירי דירדו בדרך נס כי הנהו אטמהתא דסנהד' ע"ש. והנה מבואר בש"ס ובר"מ דעומר מתיר במדינה חדש ושתי הלחם במקדש היינו דאסור להביא שום מנחה מן החדש קודם לשהל"ח. ונלע"ד דזה דוקא מא"י דאסור חדש במדינה ובמקדש נמשך האיסור עד עצרת אבל בח"ל לשיטות הסוברי' שהבאתי לעיל דח"ל אינו נוהג חדש כלל נלע"ד כמו דאינו נוהג במדינה דה"ל חובת קרקע לדידהו כ"כ אין נוהג איסור חדש במקדש כלל ומותר להביא מנחות מח"ל אפילו חדש ואפילו קודם לעומר דאינו אסור להדיוט ולא לגבוה ושתי הלחם דכתיב ביה חדשה וביכורים דהיינו לתבואות א"י אבל בתבואות ח"ל כמו דאינו נוהג במדינה כ"כ אינו נוהג במקדש דה"ל חובת קרקע. ואפ"ל דאפילו להסוברי' דנוהג חדש בח"ל היינו מושבותיכם כו' בכ"מ שאתם יושבים משמע אבל כאן דלא מצינו איזה לימוד מן התורה יפסלו קודם לשהל"ח ואפשר כיון דנוהג איסור חדש נוהג ג"כ במקדש. אבל להסוברים דאינו נוהג איסור חדש בח"ל נראה בודאי דג"כ במקדש אינו נוהג. ובזה מובן לי לשון המשנה היטב אשר לכאורה היא מגומגם קצת וז"ל המשנה כל קרבנות הצבור והיחיד באין מן החדש ומן הישן מן הארץ ומן ח"ל חוץ מן העומר ושהל"ח שאינם באין אלא מן החדש ומן הארץ עכ"ל המשנה ופירש"י כל קרבנות היינו מנחות כו' ולכאורה אינו מובן לי מאי זה דכל הקרבנות כשרים מן החדש הא באמת אסור להביא מן החדש וקודם לעומר פסול אף בדיעבד וקודם לשהל"ח לכתחלה לא יביא ע"ש וע"כ צריך לדחוק דחדש היינו משנה זו אף לאחר שהל"ח מכל מקום נקראו חדש ובאמת לאיזה צורך נדחק המשנה בלשונה כיון דעיקר דבא להשמיענו דעומר ושהל"ח היא דוקא מן החדש ה"ל לקצר בלשונו ולומר דכל המנחות באות מן הישן והוא לאו דוקא דהאמת כ"ה חוץ מן העומר ושהל"ח דאינם באים אלא מן החדש ולמה הצריך התנא להתחיל מן החדש לכל המנחות כיון דגם עומר ושהל"ח הוא מן החדש. ולפמ"ש ניחא דהתנא בא להשמיענו דבר גדול דהיינו דאין חדש נוהג כלל בח"ל וזה כונת המשנה כל קרבנות הצבור באים מח"ל ומארץ מן החדש ומן הישן דהיינו דמשכחת לה דגם חדש ממש כשר למנחות דהיינו מן ח"ל וקאי מן חדש להא דמח"ל חוץ מעומר ושהל"ח דאינם באים אלא מן הארץ ומחדש דוקא. אם כן לפמ"ש מוכח דמשנה דידן סוברת דחדש אינו נוהג בח"ל וכ"ה בהדיא במשנה לפמ"ש ועיין בפ"י בק"א פסק חדש כתב דמשנה זו סוברת דחדש אינו נוהג בח"ל כיון דסוברת דאין מביאין עומר מח"ל ובגמרא מבואר דלר"י בר"י דחדש נוהג בח"ל מביאין ג"כ עומר מח"ל וע"ש שכתב דזה לא מוכח לדעת הר"מ דסובר דחדש נוהג בח"ל ומכל מקום סובר דאין מביאין עומר מח"ל עיין בלחם משנה הטעם ולפמ"ש א"צ לזה רק המשנה אמר כן בפירוש. אם כי אפשר לדחות מכל מקום ד"ז שכתבתי נ"ל מצד הסברא למ"ד חדש אינו נוהג בח"ל ג"כ במקדש אינו נוהג ומותר להביא למקדש קודם העומר ושהל"ח כל המנחות כנלע"ד. ואף דקודם שתי הלחם אסור להביא אפילו יין חדש ושמן חדש אף דלא שייך א"ח לגבייהו כמבואר בש"ס ור"מ מכל מקום גבי חמשת המינין דשייכי איסור חדש אם כן בח"ל דאינו נוהג איסור חדש גם במקדש אינו נוהג. גם נ"ל דגם יין ושמן חדש למקדש אפשר דאינו נוהג מפירות ח"ל והמנחה חדשה דוקא בפירות הארץ ומכל מקום צ"ע בכל זה ובעזה"י אשנה פ"ז. והנה דין זה דאין מביאין שום חדש אפילו פירות האילן לבהמ"ק קודם לשהל"ח מבואר שם במנחות דף ס"ח ודף ס"ט ע"ש. וג"כ מבואר שם כמו דהעומר מתיר בהשרשה דהיינו דבר הנשרש קודם העומר מותר לאח"פ להדיוט ה"ה שהל"ח מתיר בהשרשה דהיינו חמשת מיני תבואה שנשרש קודם לעומר ואפילו גדל מעט אפילו לא הביא שליש קודם לשהל"ח מכל מקום כיון שנשרש קודם לשהל"ח השהל"ח מתיר ומכ"ש תבואה שהיה בתלוש כמו דהעומר מתיר ועיין ברש"י דף ס"ט ד"ה השתא כתב שם וז"ל לגבי תבואה שריין עומר ושהל"ח בהשרשה תבואה הנשרשת קודם לעומר אף על פי שלא גדלה כלום כו' ובצדו הגהה מס' צ"ק הנשרשת קודם לעומר או לשהל"ח. וא"י כונתו דודאי גבי תבואה צריך להשריש קודם העומר דאי הי' השרשה קודם לשהל"ח בשנה זו אסורה משום חדש ואפילו להדיוט ואחר העומר הוי שלא כסדרן והיא אבעי' לעיל. וכונת רש"י פשוטה דאף דנשרש קודם העומר מכל מקום גדל רק קצת או לא גדל כלל קודם שהל"ח מכל מקום אחר שהל"ח מותר להקריב מתבואה זו מה שגדל אח"כ כי השהל"ח מתירים תבואה הנשרשת כמו העומר ואין בידי הספר הנ"ל לעיין בו. והנה בר"מ פ"ז מבואר ג"כ דהשרשה מתיר בשהל"ח ע"ש בהי"ט וה"ך. ונ"ל פשוט דהאבעיא שם בגמרא דאם היו חטין בקרקע קודם העומר ולא השרישו אם העומר מתיר החטים עצמן למלקטינהו ולמיכל מינייהו אי נימא כמאן דמנחי בכדא דמי ושרינהו עומר או בטלו אגב קרקע ע"ש והבאנו לעיל שייך גם לענין חדש במקדש קודם שהל"ח אם לקח תבואה משנה זו דעבר עליה העומר וזרעינהו קודם לשהל"ח ולא השרישו ג"כ הספק אי מותר ללקוט אותם החיטים למנחות אי נימא כמאן דמנחי בכדא ושרינהו שהל"ח או אפשר בטלו אגב ארעא ולא שרינהו. והא דבעי דוקא לענין עומר דרוצה להחמיר בדבר חמור דאסור אף להדיוט אבל באמת זה ממילא משתמע ובודאי בכה"ג מתחלה לא יביא מנחות כשאר אבעיא שמביא הר"מ דהדין דלא יביא לכתחלה כנ"ל פשוט. וכן האבעיא דשבולת שעקרה ושתלה ג"כ שייך לענין קודם שהל"ח ואין אני צריך לפרש ע"ש כנלע"ד פשוט. הנה בפירות האילן דל"ש לגבי עומר רק לענין שהל"ח ובאילן ל"ש לומר דהשרשה קודם שהל"ח שהל"ח מתיר דאילן נשרש פ"א וכל שנה מתחדש פירותיו ואי נזיל בתר השרשת האילן לא יהיה חדש כלל רק בשנה הראשונה ואז בלאו הכי ה"ל עליו דין ערלה ע"כ דוקא ענין התחלת הגידול של הפירות דשנה זו הוי כמו השרשה בתבואה. ואבעיא לן בגמרא שהל"ח הנצה שריא או חנטה אם הי' קודם לשהל"ח ואמרינן מאי הנצה ומאי חנטה אילימא דפירי השתא השרשה שריא הנצה וחנטה דפרי מבעיא ופירש"י דהשרשה מתיר בתבואה וזה הנצה והחנטה הוא יותר מהשרשה דתבואה אלא הנצה וחנטה דעלין מי הוי כמו השרשה בתבואה או לא ועלתה בתיקו וא"כ האבעיא רק לענין פירות האילן אבל לא לענין תבואה כי תבואה היא בהשרשה כמו העומר. אבל הר"מ כתב בפ"ו ה"ב ז"ל וכן תבואה שהיתה בקרקע וחנטו או הנצו עלים שלה כשהביאו שתי הלחם ה"ז ספק אם הנצת עלין או חנטתן כמו השרשה והותרה להביא ממנו מנחות או אינה חשובה השרשה לפיכך לא יביא ואם הביא הורצה עכ"ל נראה דהר"מ מיירי בתבואה ולא בפירות האילן דכתב וכן תבואה וסובר דהאבעיא הוא בתבואה. ולכאורה לפי דבריו לא ידעינן הדין בפירות האילן כמה שיעור הגידול קודם שתי הלחם ואפשר לומ' דהר"מ סובר בהבאת שליש תליא כמו דהשיעור למעשרות רק גבי תבואה מרבינן לענין העומר שם בפירקין דאזלינן בתר השרשה אם כן לענין שהל"ח ג"כ. אבל בפירות האילן דגבי עומר ל"ש וכאן אין שום מקרא ללמוד זה אם כן השיעור כמו למעשרות כמבואר בר"מ במעשרות ע"ש ועבלח"מ הקשה לדעת הר"מ דמיירי בתבוא' אם כן אמאי לא מבעי בש"ס לענין אם מותר לאח"פ אם העומר מתיר או לא ולדידיה אין קושיא כ"כ כי עכצ"ל דנזרע קודם הפסח דבלאו הכי ה"ל חדש ולא מהני שתי הלחם וע"כ מיירי דהנצה והחנטה היה ג"כ קודם העומר וא"כ ממילא האבעי' על שניהם על העומר ג"כ אי הנצה והחנטה הוי בהשרשה והעומר מתיר ג"כ להדיוט דאי העומר אינו מתיר אינו מועיל מאי דהוי השרשה לענין שהל"ח א"ד דאינו בהשרשה וממילא שמעינן דאסורה להדיוט ע"כ האבעיא ממילא על שניהם אבל אי יעמוד האיבעיא לענין עומר לא שמעינן שהל"ח דאפשר לענין שהל"ח יש דין אחר כמו דמצינו אצל פירות האילן דלא תליא בהשרשה ועמוד והתבונן בדברי הרמב"ם ותראה דדעתו דהאיבעיא הוא ג"כ לענין עומר והוא ג"כ כלל הדין לענין עומר דמסיים בהלכה זו לא יביא ואם הביא הורצה והיינו כיון דהיא אבעי' ע"כ לא יביא ובדיעבד כשר כמ"ש לעיל. וקשה הא לפני זה כתב ג"כ הר"מ דין שלא כסדרן שהיה שהל"ח קודם לעומר וכתב דהוא ספק אם מביאין ממנו מנחות והוא ג"כ אבעיא שם ולא סיים כלל אם הביא הורצה. וגם קשה דאפילו אם נאמר דנפשטא האבעיא לחומרא ולא הוי כמו השרשה מכל מקום אם הביא הורצה כמ"ש לפני זה דאפילו בודאי חדש קודם לשהל"ח לא יביא לכתחלה אבל בדיעבד כשר ולמה הוצרך כאן לענין ספק לכתוב דואם הביא הורצה אלא פשוט כמ"ש דגבי שלא כסדרן דמותר מחמת העומר אם כן הספק רק מחמת שני הלחם ע"כ כתב דדבר זה ספק אם מביאין מנחות או לא וממילא משתמע דלא יביא אבל כאן דע"כ מיירי דלא נשרש קודם העומר כיון דהנצה קודמת להשרשה והשרשה מתיר בל"ז והזריעה בודאי היתה קודם לעומר דבלאו הכי אסור משום חדש אם כן הספק היא ג"כ אם התבואה זו מותרת מחמת העומר ע"כ מסיים דמ"מ רק לכתחלה לא יביא אבל אם הביא הורצה אף על פי שהוא ספק איסור מכל מקום כשר מספק כמ"ש לעיל דדעת הר"מ דמספיקא אין אנו פוסלים עבודה וברוב בעיות פסק דהורצה כמו שמבואר כאן פ"ח לענין שהל"ח ובהא"מ ובבמ"ק ועוד הרבה פעמים אשר אינו עולה על זכרוני כעת אבל מחמת שהל"ח לחוד לא הוה צריך לסיים כי בודאי הורצה אפילו בלא נשרש כמבואר לפני זה דקודם שהל"ח אם הביא כשר ע"כ מדקדוק לשון הר"מ מבואר דדעתו דגם לענין עומר הוא ספק. והא דלא הביא הר"מ דין זה בהמ"א פ"י דשם מביא אבעיא דשבולת גם כן עי"ש. זה לא קשיא דידוע דרכו של רבינו הגדול דאינו מביא מה שאינו מפורש בש"ס ואבעיא זו מפורש בש"ס גבי שהל"ח אך ממילא שמעינן לענין העומר גם כן על כן מביא כלשון הש"ס כנלע"ד. ול"ק גם כן על המחבר ביו"ד סימן רצ"ד שאינו מביא דין זה דהנצה וחנטה קודם לעומר אסור לאכול מספק כי כבר כתב דתבואה שהשרישה קודם לעומר ממילא שמעינן דוקא השרשה בעי ולענין שיכתוב דהוא ספק אין נ"מ דלא איירי בדיני מלקות אבל אבעיא דשבולת וחיטין בקרקע צריך להביא להודיע שהם אסורים דלא ידעינן מדינים שלמעלה אבל דין זה מבואר בהמחבר דלא כתב אלא השרשה ממילא דהנצה והחנטה קודם השרשה לא מהני ופשוט. אך זה תמיה לי על הלחם משנה שלא הקשה על הר"מ דלכאורה תמוהין דברי רבינו מה שכתב דאם חנטו עליו או הנצו כו' הוא ספק אם הוי בהשרשה ובאמת בש"ס דמנחות מבואר שם בעי רמי בר חמא שתי הלחם הנצה שרי' או חנטה כו' וערש"י דחנטה הוי פירי יותר מהנצה נראה מדברי הש"ס דחנטה בודאי שריא רק האבעיא הוא על הנצה ואם כן איך כתב הר"מ דאפילו חנטה הוי ספק ונראה דהר"מ הבין דבאמת בתחלה הי' אבעיא רק על הנצה אבל לפי דחיות הש"ס אילימא הנצה והחנטה דפרי השתא השרשה כו' אלא הנצה והחנטה דעלין מי הוי בהשרשה כו'. נראה מלשון הש"ס דכייל הנצה והחנטה באחד אי הוי כהשרשה ע"כ פסק הר"מ דגם החנטה הוי ספק אף על גב דרש"י נשמר מזה וכתב בד"ה אלא הנצה והחנטה דעלין כו' מי הוי הנצה דעלין בהשרשה דתבואה כו' נקט רש"י דוקא הנצה ולא חנטה מכל מקום הר"מ סובר דלמסקנא גם חנטה בכלל האבעי'. ונוכל לו' דרש"י לשיטתו דמיירי בפירות האילן ושם לא תליא בהשרשה אם כן ל"ל דחזר מדבריו הראשונים ע"כ פירש דקאי אדלעיל דחנטה בודאי שריא אבל להר"מ דמיירי בתבואה וחנטה ג"כ צ"ל דהוי קודם השרשה דהשרשה היא פשיטא דמבואר במשנה וצ"ל דחנטת העלין הוי קודם אם כן כיון דבמשנה מבואר כ"פ השרשה אם כן גם חנטה בכלל האבעיא אם הוי כהשרשה כי גם חנטה לא נשמע בשום מקום ע"כ הוא בכלל אבעיא ג"כ כנלע"ד ברור בעזהשי"ת.
והיוצא מזה לענין דינא נראה לשיטת הר"מ גבי פירות האילן דלא כתב שום שיעור אימת שהל"ח מתיר נרא' כמו השיעור למעשרות בהבאת שליש דאז מיקרי פרי אף על גב דכתבתי לעיל דשם הטעם דכתיב זרעך היינו דבר שזורעין ומצמיח אבל בעלמא קודם שהביא שליש גם כן נקרא פרי מכל מקום מוכרח לומר כן כיון דלא הודיענו שיעור אחר ולשיטת רש"י הנצה והחנטה דפירי בודאי שריא אך הנצה דעלין הוי ספק זה באילן (אבל החנטה אפילו דעלין שרי לשיטת רש"י) אבל בחמשת מיני תבואה לרש"י הוי השרשה דלא מיירי כלל מתבואה ובמשנה מבואר דהשרשה מתיר אם כן מתיר בין לעומר ובין להשל"ח. מכל מקום אפשר לומר דזה לא פליג רש"י דגם בתבואה הנצה וחנטה דפירי מתיר כיון דהשרשה מתיר ולא יחלוק במציאות בזה על הר"מ אך בהנצה וחנטה דעלין גבי תבואה אין העומר מתיר ולוקין וגם למקדש אינו מתיר קודם לשתי הלחם כי אין זה בגדר האבעיא ובמשנה מבואר דוקא השרשה ודעת הר"מ בתבואה אם הי' הנצה וחנטה בפרי בודאי עדיף מהשרשה אך אם הי' הנצה וחנטה בעלין זה הוי ספק ואם כן אם הי' הנצה קודם לעומר אין לוקין אם אכל אחר העומר והוי ספק דלמא כהשרשה וכן לענין מנחות דאם הי' הנצה קודם לעומר וקודם לשתי הלחם ג"כ לא השרישה ג"כ הוי ספק ולא יביא מנחות לאחר שתי הלחם מתבואה זו ומכל מקום אם הביא נהי דהוי ספק חדש גמור אף להדיוט מכל מקום הורצה כי מספק אין אנו יכולין לפסול העבודה כמו שכתבתי כנ"ל בס"ד ואי"ה אשנה פ"ז. והנה הא דאסור להקריב חדש במקדש קודם לשתי הלחם עיין בספר ט"א בר"ה שמסתפק אי לא הקריבו השתי לחם בעצרת אי היום מתיר כמו חדש להדיוט דאי לא הקריבו העומר יום הנף מתיר ה"נ. א"ד דשם איכא תרי קראי עד יום הביאכם כו' ועד עצם היום הזה. אבל כאן אפשר דאין היום מתיר ואם לא הביאו שתי לחם אסור בשנה זו להקריב מנחות ואין היום מתיר וע"ש שמביא ראי' דאי אמרינן דאין היום מתיר מהא דשבועות דאין העזרה מתקדשת אלא בשירי מנחה בדף ע"ו שם והיאך הי' משכחת לה חינוך דהא חינוך הבית בימי שלמה היה בסוכות ומי התיר המנחה דקודם לזה בגבעון דהי' במה לא הביאו שתי הלחם ע"ש כמו שהקשו התוס' בשבועות שם למ"ד דאין מנחה בבמה ע"ש. ולא הי' צריך להקשות דוקא מן הקידוש דהיאך נתקדש בל"ז קשה דהיאך מסוכות ועד עצרת לא הקריבו כלל נסכים בבהמ"ק בימי שלמה ולא שייך התירוץ שכת' היכי דלא אפשר שאני כמ"ש התוס' דזה שייך לענין דנתקדש העזרה אבל היאך יעלה על הדעת דזמן ארוך כזה לא הקריבו נסכים במקדש אע"כ דהיום היה מתיר ואם כן הוא מתיר בכל שנה. ולפמ"ש לעיל אין כאן ראיה דאפילו את"ל דאין היום מתיר מכל מקום היו מביאין נסכים וגם הי' להם שירי המנחה לקדש מח"ל דתבואות ח"ל ל"מ למ"ד דאין חדש נוהג בח"ל אינו נוהג לענין בהמ"ק ומותר להקריב מנחות ונסכים בבהמ"ק כי הם באים מח"ל כסברת ר"י בר"י דאי נוהג בח"ל מביאין ואף לשיטת הר"מ מכל מקום מצד הסברא נ"ל דבח"ל אינו נוהג דין זה כמ"ש לעיל אך הש"א שם בלאו הכי דחה ראיה זו וצ"ע:
ב[עריכה]
שהיו מביאין כו' ומניפין מהם כו'. עיין ר"מ כתב בה"ד שתי הלחם שהן מן החדש צריך לבא עשרון מכל סאה ומחצה מנופה בי"ב נפה ולחם הפנים שהוא בא מן הישן די לו בי"א נפה והוא בא עשרון מכל סאה אבל העומר שהובא מן השעורים חדשות אינו בא מן המובחר אלא משלש סאין ומנופה בי"ג נפה עכ"ל נראה מדבריו דהוא נותן טעם הזה דחדש וישן ושעורין הן למדת הסאין והן למניני הנפה וסובר דכ"ז הן מדת הסאין והן ריבוי הנפות הם מטעם א' כי אינם באין מן המובחר אלא בסאין הנ"ל ובנפות הנ"ל. ואח"ז בה"ה כתב וכולן אם ריבה במדת הסאין או מיעט כשר עכ"ל ושייר מנין הנפות היאך הדין אם מיעט בהן ונראה דסמך אמ"ש בפ"ה גבי לחה"פ וז"ל שם לא נפה בי"א נפה כו' או שלא הוציא מכ"ד סאה כשרים לא נאמרו שיעורין הללו אלא למצוה אם כן כאן נמי. והנה לפ"ז אם לא מצא שתי הלחם מן החדש דמביא מן הישן הי' דינו כלחה"פ אף לכתחלה ודי שני סאין ולנפות בי"א נפה כיון דהם חטים ישנים ועיין במנחות דף ע"ו מבואר במשנה דעומר הי' בא מג' סאין ושהל"מ מסאה ומחצה ולחה"פ מסאה לכל עשרון ואמרי' בגמרא מ"ט וע"ז אמרו שם דזה ישן וזה חדש וזה שעורים ואח"ז מבואר ת"ר וכולן שריבה במדת הסאין או מיעט בהם כשרים ובמשנה שאח"ז מבואר דהעומר הי' מנופה בי"ג נפה והשהל"ח בי"ב ולחה"פ בי"א ואינו מבואר בש"ס הטעם לזה. וערש"י במשנה העומר הי' מנופה כו' כתב דהל"מ הוא אם כן חזינן דהוא לאו מטעם חדש או ישן אלא דכך הלכה למשה מסיני אם כן לפ"ז בכ"ע אפילו אם באו שהל"ח מן הישן צריך י"ב נפה וגם אפשר דמעכב אם מיעט בנפות כיון דכך הל"מ. ויצא זה לרש"י מב' טעמים א' דעל המשנה לעיל דמדת סאין מבואר בש"ס הטעם ועל המשנה זו לא אמרו כלל וגם בברייתא לעיל מבואר ריבה או מיעט במדת הסאין ולא אמרו ריבה או מיעט בסאין או בנפות מכלל דוקא בסאין אינו מעכב אבל בנפות מעכב ונראה דהר"מ נטה מדרך רש"י וסובר דמשנה זו אדלעיל סמך וחד טעמא וגם אף על פי שבברייתא אינו מזכיר דממעט בנפות מכל מקום חד דינא להו ואפשר שטעמו דאלו הי' הלמ"מ לא הי' ר"ש פליג ע"ז כמו שביאר בהקדמתו לפי' המשנה. על כל פנים היוצא מזה נ"מ גדולה בין הר"מ לרש"י דלדעת הר"מ אם מיעט בנפות כשר שאינן אלא למצוה ולרש"י מעכב בדיעבד וגם נ"מ אם הביאו שתי הלחם מן הישן להר"מ א"צ אלא י"א נפה כלחה"פ ולרש"י צריך בכ"ע י"ב נפה דכך הלמ"מ והוא מעכב אף בישן גם כן שוב ראיתי בתי"ט ספ"ו דמנחות הרגיש קצת וכתב ג"כ דלרש"י הוא מעכב אפילו בדיעבד מחמת הלמ"מ:
ג[עריכה]
ועושין מהם שתי חלות. עבש"ס פ' שתי הלחם ובר"מ כאן דשתי הלחם נילושות אחת אחת דהיינו שלא ילושו ביחד ואחר כך יחלקו ונאפות ג"כ אחת אחת דהיינו שלא יהי' שנים בתנור ולחה"פ נילוש א' א' ונאפה שתים שתים ובש"ס ילפינן זה מקרא. ומצד הסברא נראה דוקא שתי הככרות של שתי הלחם אסור לאפותם יחד אבל אם אופה ככר א' משהל"ח ואופה ככר אחר עמו ש"ד דהתורה הקפידה דוקא על שתי הככרות הללו דהיינו שתי הלחם אבל ככר אחר שרי לאפות עם ככר של שתי הלחם ביחד כנ"ל וראיתי בכרו"פ סי' ק"ח הביא ראי' שם להסוברים דריחא על כל פנים משהו הוי מהא דשתי הלחם אינם דוחין י"ט ולמה לא יאפה פת אחר לצורך י"ט עם השתי הלחם אם אמרינן תנור אין קדוש וממלאת אשה פת תנור כו' חזינן דפת אחר מותר לאפות עמו ולא שייך לומר דנאפות אחת אחת כנ"ל פשוט:
ד[עריכה]
וגובהה ד' כו'. כ"ה דעת הר"מ ופי' זה מה שמבואר במשנה וקרנותיו ד' אצבעות היינו הגובה ורש"י פי' בע"א שהי' מדבק בצק לכל זוית כעין קרנים ואורך הקרן ד' אצבעות ע"ש וער"מ פ"ה מתו"מ כתב גבי לחה"פ גם כן ורומו שבע אצבעות והוא גם כן פירוש לקרנותיו ובכ"מ שם הביא בשם הרלב"ג שהשיג על הר"ם ופי' פי' אחר הא דקרנותיו וכתב דלדעתו עובי לחה"פ רק אצבע ועוד פחות ע"ש. ואני כתבתי בגליון הר"מ שלי שצריך עיון גדול על רבינו הגדול דסובר דגובהה הי' זיי"ן אצבעות דהיינו שני טפחים פחות רובע וגמר' מפורשת בפסחים ל"ז ובביצה דעובי לחה"פ הוא טפח ע"ש. וגם דברי הרלב"ג שהוא אצבע והלא מפורש שם לענין דינא דעובי לחה"פ הוא טפח וצ"ע ואי"ה במצות לה"פ נאריך בזה. אחר זה נדפס ובא ס' נתיבות לשבת וראיתי שם בקונטרס התשובות הרגיש בזה על הר"מ וע"ש שיישב זה:
ה[עריכה]
ואופין אותם מעי"ט. וכ"כ הרהמ"ח לקמן דאין עשייתם דוחה י"ט וכ"פ הר"מ כאן דאינן דוחין יום טוב וכ"ש שבת וכ"פ הר"מ פ"ה מהלכות הנ"ל גבי לחה"פ דאינו דוחה לא שבת ולא יו"ט. וגם פסק כאן ושם וכ"כ הרהמ"ח כאן דלישתן ועריכתן בחוץ ואפייתן בפנים ועלח"מ פ"ה תמה על הר"מ בתרתי חדא דמבואר בפ' שתי הלחם על המשנה הא גופא קשיא כיון דאמרת לישתן ועריכתן בחוץ אלמא קסבר מדת יבש לא נתקדשה (דאי נתקדשה דעת רש"י דנפסלה ביוצא וע"ש בתוספות שהקשו על רש"י וכתבו דמגניא מלתא כו') דהיינו העשרון שמודדין בו המנחות אם כן אמאי אפייתן בפנים ותירץ נהי דעשרון לא נתקדש התנור מקדש ע"ש. והנה הר"מ פסק מהכה"מ ובהלכות מעה"ק דמדת יבש גם כן נתקדשה אם כן אמאי פסק דלישתן ועריכתן בחוץ. עוד מבואר שם בגמרא כיון דאפייתן בפנים אמאי לא דחי שבת הא איפסלא בלינה ותי' ר"א מאי בפנים במקום זריזין ומסקנא הא דרב אשי בדותא הוא כו' וכתבו התוספות תברא מי ששנה זו לא שנה זו והיאך פסק הר"מ לשניהם דנאפות בפנים ואין דוחים שויו"ט הא איפסלא בלינה ע"ש. ועבתי"ט שגם הוא הרגיש בזה ובס' בה"ז גבי נקצר ביום פלפלו בזה באריכות:
והנה מבואר בהרהמ"ח והוא מהש"ס דמנחות דף מ"ה וכ"ה בר"מ פ"ח דחוץ למוסף היום שהיה חובה לחג השבועות להקריב מוסף כמו בר"ח דהיינו שני פרים ואיל א' ושבעה כבשים ושעיר לחטאת כמ"ש בחומש הפקודים עוד היו מביאין נוסף קרבן בגלל הלחם פר א' אילים שנים ושבעה כבשים בני שנה והללו היו עולות ושעיר לחטאת אם כן היו מקריבין ביום זה חוץ התמידים פרים שלשה ואילים שלשה וארבעה עשר כבשים הכל עשרים בהמות עולות ושני שעירי חטאת ושני כבשים והם נקראים שלמי צבור ויבואר לקמן. והנה כבר כתבתי במצוה רצ"ט במוסף הפסח דשעירי חטאת ברגלים ובר"ח היו קודמין לעולות חוץ מחג ויבואר לקמן כמו בכ"מ דחטאת קודמת לעולה ובעולה גופא היו הפרים קודמים לאילים ואילים לכבשים דנתרבו בנסכים ע"ל באריכות וער"מ פ"ט מהלכות אלו אם כן כאן השעירים היו קודמים לכולם ואח"כ העולות ובעולות אלו הבאים בגלל מוסף היום והבאים בגלל הלחם נראה דשניהם שוים דאין על המוסף דין קדימה על הקרבנות הנ"ל הבאים בגלל הלחם כיון דהם חובת היום אפילו אם אין לחם כמבואר בש"ס ובר"מ פ"ח דקרבנות אלו אין מעכבים את הלחם ואין הלחם מעכבן אם כן ה"ל חובת היום כמו מוספין ותדיר אין כאן כי מוספי עצרת הם פ"א בשנה והקרבנות הללו ג"כ אם כן כולם שוים ע"כ יקריבו השלשה פרים קודם והשלשה אילים קודם להכבשים ושעירי חטאת קודמים לכולם ואח"ז השלמי צבור דהיינו השני כבשים וא"ל כיון דהמוסף נוהג בר"ח וברגלים אם כן כיון דשם מוסף עליו ה"ל קצת תדיר להבאים בשביל הלחם וכה"ג אשכחן לענין קריאת התורה בשבת דמקדימין ענין היום לר"ח מחמת תדיר אף דגוף הקריאה הוי ר"ח תדיר כי קרינן בפרשה דר"ח י"ב פעמים בשנה וענין היום בשבת לא קרינן אלא פ"א בשנה מכל מקום ה"ל קריאה דשבת תדיר כיון דבכלל הוי תדיר דשם קריאת שבת עליו והוי תדיר אפילו לתדיר אחר ומכ"ש כאן דה"ל תדיר לענין שאינו תדיר כלל. ועיין בט"א מגילה כ"ט פלפל שם בזה וכתב דמה"ט ה"ל קריאת שבת תדיר דאזלינן בתר שם ע"ש. מכל מקום נ"ל דל"ד כלל דהתם שם קריאת שבת ע"ז ושבת הוי תדיר אף דהקריאה אינה תדירה מכל מקום קריאת שבת הוי תדיר אבל כאן חלוקין בשמותן כי שם מוסף חג השבועות עליו והם מצות חלוקות ואינו נכלל עם מוספי ר"ח ורגלים כל חד שמו עליו ע"כ ל"ש תדיר כאן כנלע"ד. ושוב נתיישבתי בדבר דלכאורה זה מבואר בהוריות דף י"ג עומר קודם לכבש הבא עמו שהל"ח קודמים לכבשים הבאין עמהם זה הכלל דבר הבא בגין היום קודם לדבר הבא בגלל לחם ורבינו הר"מ העתיק ברייתא זו בפ"ט ה"ט נראה דאתי לרבויי בזה הכלל (במשניות מצינו כ"פ דזה הכלל אתי לרבויי אחר ובברייתא אינו נשמע כלל זה). ועכ"פ נראה דדבר הבא ליום קודמים מדבר הבא ללחם אף על פי שכתבתי דקרבנות הללו באים אפילו בלא לחם מכל מקום נקראים בגלל הלחם כמ"ש בתורה והקרבתם על הלחם כו'. וראיה דעומר קודם לכבש וצ"ל דעומר בא בגלל היום וכבש בגלל העומר ובאמת כתבתי לעיל במצות העומר דאין מעכב זא"ז דהכבש יקריבו אף על פי שאין עומר ע' לעיל שמבואר כן בת"כ חזינן דאע"פ שאין מעכבין מכל מקום נקרא בא בגלל הלחם היינו העומר אם כן כאן נמי נקראו הקרבנות האלו בגלל הלחם אם כן קרבנות המוסף בגלל היום קודם. אך ראיתי בפירש"י שם ד"ה בגין יום כתב בזה"ל בגלל יום כבש בגלל עומר וכבשים בגלל שני הלחם עכ"ל מבואר דרש"י ז"ל מפרש דזה הכלל קאי על דסמוך לי' ולא פי' כפשוטו דקאי על הפרים וכבשים דמוסף דיקדמו לפר ואלים וכבשים דלחם האמור בת"כ ובודאי רש"י כיון כוונה מיוחדת דדוקא זה דהיינו שני הכבשים מיקרי באים בגלל הלחם אבל לא הקרבנות הנ"ל ולא החטאת אם כן נראה מד' רש"י דזה אינו בכלל זה הכלל כו' אם כן אין למוסף דין תדיר כמ"ש אך טעמא בעי כמו דכבש איקרי בגלל העומר אף על פי שמקריבין אותו בלא העומר למה לא נקראו קרבנות הנ"ל באים בגלל הלחם אף על פי שאינו מעכב ומקריבין בלא הלחם מ"ש מעומר. והנה העומר והכבש מקריבין אחר מוסף היום כמבואר בר"מ פ"ז שם ניחא כיון דהעומר הוא קודם לכבש ע"כ מוסף היום קודם וזבחים קודמין למנחות ואף אם בא כבש לבדו מכל מקום מוסף פסח הוי תדיר דהוא שבעה ימים אם כן הוא קודם לכבש דהוא פ"א בשנה ובזה ניחא דברי הכסף משנה שכתב אהא דמוסף קודם לכבש מחמת תדיר ובאמת בלאו הכי קודם כי זבחים קודמים למנחות אך דאפילו בכבש הבא בלא העומר מכל מקום מאוחר למוסף עכצ"ל מחמת תדיר. והנה כאן לא כתב הר"מ דהפרים והאילים והכבשים הבאין בגלל הלחם יקריבו לאחר המוספין כמ"ש גבי עומר נראה ג"כ דס"ל כרש"י דזה הכלל קאי דוקא אדסמיך ליה דהיינו עומר קודם לכבש ושתי הלחם קודמים לשני כבשים אבל מוספין ועולות הבאין עם הלחם שוין. ולעד"נ דמכאן הביא ג"כ הר"מ ראיה ויצא לו מזה שפסק כר"ע במנחות דף מ"ה דהלחם מעכב את הכבשים ואין הכבשים מעכבין את הלחם דהיינו שני הכבשים של שלמי עצרת ובראב"ד השיג ע"ז למה לא פסק כר"ש ורשב"נ הסוברים בהיפוך דכבשים עצמן יקרבו בלא לחם ואין לחם קרב בלא כבשים והם רבים ולמה סובר הר"מ דלחם יקרבו בלא כבשים וכבשים אין קרבים בלא לחם. וע"ש בכ"מ מה שתירץ מהיכן יצא להר"מ ונראה דמכאן נמי יצא לו דין זה כיון דמבואר דשתי הלחם קודמין דבאים בשביל היום וכבשים הוי באים בגלל הלחם אם כן הוי ממש כר"ע דשהל"ח יקריבו תמיד דהם באים בשביל היום אבל הכבשים אין באים בגלל היום כי בלא לחם אינם באים. אבל לר"ש ורשב"נ הוי איפכא דכבשים באים בשביל היום דקרבים תמיד אף בלא הלחם והלחם בא בגלל כבשים דאין הלחם קרב בעצמו. ע"כ פסק הר"מ כר"ע והוי לחם באים בגלל היום וכבשים בגלל הלחם כברייתא זו. ולפי זה נ"ל לפי מ"ש דבברייתא אינו מבואר מוספים עם העולות כיון דזה ג"כ לא הוי בגלל הלחם כיון דאינן מעכבים את הלחם ואין הלחם מעכבן אם כן ה"ל באים בגלל היום אם כן נראה דזה הוא כלל דדברים שאינם מעכבין זא"ז הוי כ"א בא בגלל היום. אם כן לפ"ז נראה דהברייתא דסוברת דעומר קודם דעומר בא בגלל היום וכבש בא בגלל הלחם היינו העומר ג"כ סוברת דהעומר בא לבדו אפילו בלא כבש והכבש אינו מעכב את העומר אבל העומר מעכב את הכבש ואין כבש קרב בלא עומר ע"כ הוי העומר בא בגלל היום וכבש בגלל העומר אם כן מבואר דברייתא בש"ס דידן בהוריות חולקת על הברייתא דת"כ שהבאתי לעיל דסוברת דכבש ג"כ קרב בפ"ע בלא העומר וסוברת דכבש בלא העומר אינו קרב והעומר קרב בלא הכבש ע"כ ניחא מה שעמדתי לעיל בדברי הר"מ דהשמיט בדין עומר הברייתא בת"כ ומלשונו נראה קצת לעיל דעומר קרב לעצמו ולא הכבש ובאמת פסק הר"מ כברייתא בש"ס דילן והברייתא בת"כ לא הובאה בש"ס דילן ע"כ פסק כהש"ס ואם כי לא פי' לעיל היטב מכל מקום סמך אמ"ש בפ"ט דעומר קודם לכבש דבא בגלל היום קודם לבא בגלל הלחם אם כן מבואר דעומר קרב בגלל היום אם כן קרב בלא הכבש והכבש אינו קרב בגלל היום כי אם בגלל הלחם ע"כ אינו קרב לעצמו:
והנה לפ"ז דהר"מ סובר דכבש העומר אינו בא בפ"ע מה שכתב דמוסף היום קודם לעומר ולכבש אינו צ"ל הטעם דתדיר רק בלאו הכי כיון דהעומר צ"ל קודם ע"כ צריכים המוספים להיות קודמים דהם שני מיני זבחים והם קודמין למנחות. והנה שם כתב דקודמין דשניהם בגלל היום כותב דקודמין מהטעם דזבחים קודמין אבל כאן לא כתב דהפר ושאר העולות הבאים בגלל הלחם מאוחרים למוספים כי באמת כיון דשניהם חובת היום והקרבנות הבאים בשביל הלחם הוי ג"כ באים בגלל היום כיון דאין הלחם מעכבן. אם כן בודאי אין לא' דין קדימה על חבירו ע"כ שני השעירים קודמים לכל דחטאת קודמת ואח"כ השלשה פרים ושלשה האילים וי"ד כבשים כנ"ל בעזה"י. והנה צריך אני להתלמד בדבר זה כי איני מבין מה זה דמבואר בגמרא ובר"מ דשהל"ח קודמים לשני הכבשים בשלמא עומר קודם לכבש שייך שפיר כי העומר הוא מנחה וקומצין אותה ומקטירין ע"ג המזבח שייך שפיר דעבודת המנחה צ"ל קודם עבודת הכבש אבל שהל"ח אין עושים בהם שום עבודה דהם נאפים מעי"ט ואח"כ ביום טוב מביאין אותן ומניפין אותם עם הכבשים חיים ואח"ז מניפין עם החזה והשוק מהכבשים לאחר זריקת דם הכבשים כמבואר הכל בש"ס ובר"מ כאן ואח"כ נאכלים ומה עבודה עושים בהם דנימא בהו דעבודתם קודמת לכבשים הבאים עם המנחה אדרבא שחיטת הכבשים וזריקת דמן קודמין להתנופה אח"כ ובחיים מניפים שניהם כא' ומאי שייך דין קדימה. ונ"ל דאף דהרבה דברים דחשיב בברייתא היינו לענין קדימה מכל מקום יש בדיני' מעלה ג"כ לדחות חבירו לגמרי כמבואר במנחות מ"ט דתמידין דהאידנא דוחין לגמרי מוספין אם אין לו שניהם דתדיר דוחה לגמרי והוא כ"פ בש"ס ופוסקים אם כן דין זה מיירי לענין אם אין להם לקנות שניהם שהל"ח קודמים דהם באים בשביל היום בעצמן והכבשים אינם באים בפ"ע ע"כ נקנה השהל"ח לבד ומבואר בפי' בברייתא זו דשהל"ח יקרבו אפילו בלא הכבשים לפמ"ש והיא ראיה גדולה לדעת רבינו הר"מ שפוסק כר"ע דברייתא מסייע לי' חוץ הראיות שהביא הכסף משנה. ובמ"ש נתיישב לי דברי המבי"ט הובא בלחם משנה פ"ז דדעתו בדעת הר"מ דכבש העומר הי' קודם למנחת העומר וכן מוכיח לשון הר"מ שם אך הל"מ הקשה דהא מבואר בהוריות דעומר קודם לכבש וכ"פ הר"מ בפ"ט. ולפמ"ש ניחא דדעת המבי"ט דמה שמבואר בש"ס דעומר קודם לכבש וכ"ה בר"מ היינו לדחות וע"ז שייך שפיר הטעם דזה בגלל היום כו' וצריכין לקנות עומר ושהל"ח דיקרבו בעצמם אבל לא כבש ולא כבשים דהם אין נקרבים בעצמם אבל לענין קדימה אין סברא להקדים הבאים בשביל היום כיון דמ"מ באין שתיהם העומר והכבש אע"ג דזה בא בשביל היום מכל מקום אם באין שתיהם יוקדם הכבש למנחה דהוא מיני זבחים ע"כ נראים דברי המבי"ט נכונים דכבש קרב קודם ובפרט דמשמעות לשון הר"מ כוותי'. ודין זה דעומר קודם לכבש ושהל"ח קודמים לכבשים הוא רק לענין לדחות וע"ז הסברא בודאי אמת דזה קרב בל"ז והשני אין קרב בל"ז ע"כ עומר ושהל"ח קודמים ודוחים כבש וכבשים כנלע"ד נכון לדינא. והנה מבואר בגמ' ובר"מ כאן דקרבנות המוסף וקרבנות הבאים בגלל הלחם היינו הפרים ואילים וכבשים אינם מעכבין זא"ז דאם לא מצא הפר והאילים והכבשים בגלל הלחם יקרב המוסף לחוד וכן איפכא ולענין דין קדימה א' על חבירו אם אין מצויים שניהם דהיינו בשביל המוסף ובשביל הלחם נראה לפמ"ש דאין קדימה לא' על חבירו כי שניהם שוין דאינם תדירין וגם שניהם מקודשין וכבר ביארתי לעיל דמוספים עצמם אין מעכבין זא"ז כגון שלא מצא ז' כבשים אלא פחות או שאר הקרבנות נקרב הנמצא כמבואר בר"מ כאן ועיין ר"מ שכתב דאף דמוסף עם הקרבנות בגלל הלחם אינם מעכבין זא"ז מכל מקום אם נשחטו כולם מעכבין זא"ז ובראב"ד השיג ע"ז ועיין בכסף משנה מהיכן יצא להר"מ דין זה ובלחם משנה הקשה ע"ז ועיין בבה"ז מה שהשיג גם כן על הכסף משנה וכתב שם דעתו מהיכן יצא להר"מ זה ע"ש שכתב דמבואר כאן בגמ' מנין שמעכבין זא"ז כו' דהתוס' דמיירי דיש לו כל הקרבנות כו' ע"ש בתוס' וכתב דהר"מ פי' דמעכבין זא"ז בנשחטו כולם ע"ש ולדבריו אפילו במוסף דר"ח ושאר מוספין מעכבין זא"ז בנשחטו ע"ש. ונ"ל אף דהר"מ כתב הדין דנשחטו מעכבין אכבשים דמוסף וכבשים עולות דלחם ע"ש מכל מקום אפשר דגם בפרים ובאילים דנשחטו מעכבין זא"ז וצ"ע. ודע דאף דמוסף אינו מעכב זא"ז מכל מקום קרבנות הבאים בגלל הלחם דהיינו המבוארים בת"כ מעכבין זא"ז דהווי' כתיב בהו כ"ה בגמרא וע"ש בתוס' אע"ג דמבואר בגמ' דאילים מעכבי אהדדי ה"ה לכבשים. ונ"פ דה"ה הפר כגון אם אין לו פר או חסר לו מאילים או חסר לו מכבשים שוב לא יקריב כלל ואין סברא לומר דוקא אותו המין מעכב כגון אם חסר לו כבש לא יקריב הכבשים אבל הפר ואילים יקריב או אם חסר איל לא יקריב האיל אבל הפר והכבשים יקריב או אם אין לו פר יקריב האילים והכבשים כיון דכתיב הווי' אצל קרבנות הללו כולם מעכבין זא"ז אך אני לומד כעת בלא עיון והר"מ אינו מביא דין זה בפירוש ועיין בראב"ד ובכ"מ שם. והנה ג"כ מבואר בגמרא דאין הקרבנות הללו מעכבין את הלחם ואין הלחם מעכבן ושני כבשי שלמים אם מעכב את הלחם או הלחם מעכבן כבר כתבתי דהוא פלוגתא בגמ' והר"מ פוסק דהלחם מעכב את הכבשים ואין מביאין כבשים בלא לחם ואין הכבשים מעכבין את הלחם ומביאין לחם בלא כבשים והראב"ד סובר להיפך ועיין בכ"מ הטעם להר"מ וכבר כתבתי לעיל ג"כ מהיכן יצא להר"מ זה מברייתא דהוריות ע' לעיל. ואם הביא לחם בלא כבשים יונפו ותעובר צורתן ויוצאים לבית השרפה כ"פ הר"מ כאן ופוסק כרבה וכרבא דף מ"ו דלאכילה אתיין רק משום גזרה טעון עיבור צורה ושרפה וחכמים יכולין לעקור בשוא"ת מ"ע דאכילת ק"ק וגם הלאו דלא תותירו כיון דהוי בשוא"ת כמבואר כ"פ בש"ס ועיין בא"ח סי' תמ"ו ובמג"א שם. ועיין בגמרא דף פ"ד לענין עומר בשביעית דשומרי ספיחין לעומר ולשהל"ח כו' דמקשה הש"ס לאכלה ולא לשרפה ומתרץ דכתיב לדורותיכם כו' ומקשין התוס' דנגמר מיניה הא כאן עיקרן לשרפה ע"ש בתוס' ומתרצים דשאני עומר דק"צ הוא או דמצותו בכך וכתבו דבזה ניחא נמי דשהל"ח הבאין בפ"ע למ"ד לשרפה קיימא ע"ש אם כן נראה דוקא אי אמרינן לשרפה קיימא הוי מצותו בכך אבל למ"ד לאכילה קיימי וכפסק הר"מ אם כן אם הביא בשביעית שהל"ח בפ"ע יונפו ויאכלו דמשום גזרה לא יוכלו חכמינו זכרונם לברכה לעקור בקום ועשה ד"ת דאסור לשרוף. ע"כ נ"ל דבשביעית אם באים בפ"ע נאכלו כדינם ומדוקדק דברי התוס' שכתבו דניחא בשהל"ח הבאין בפ"ע בשביעית למ"ד עיקרן לשריפה אף דכולן ס"ל דישרפו אך באמת למ"ד דלאכילה קיימא לא שרפינן משום גזירה דהוי קום ועשה. ונ"ל דלדעת הר"מ דשהל"ח כשרים מן העליה אם באו בפ"ע בשביעית עדיף להביא מן הישן אך נראה כיון דמצוה הוא בחדש מביאין מן החדש ונאכל כנלע"ד בעזה"י. והא דכבשים שלמים והלחם אין מעכבין זא"ז דוקא שלא הוזקקו זה לזה בתנופה אבל אם הוזקקו זל"ז בתנופה שהי' מניפן יחד עם הכבשים החיים מעכבין זא"ז ואם אבדו הכבשים אח"כ נפסל הלחם ולא יקריבו אותו הלחם עוד. ואם אבד הלחם נפסלו הכבשים ויביא לחם וכבשים אחרים כ"ה דעת הר"מ אבל דעת הראב"ד דוקא לאחר שחיטה הכבשים דינא הכי אבל אם הוזקקו זה לזה בתנופה הוי ספק כי עלתה בתיקו בגמרא שם ועיין בכ"מ שנתן טעם לדברי הר"מ דפוסק דודאי הוא ע"ש:
והנה לפי פסק הר"מ דלחם מקריבין בעצמן אף בלא הכבשים והכבשי' אין מקריבין בלא הלחם כר"ע. אני מסופק אם הביא לחם ולא הי' אז כבשים והונפו כדינם ואח"ז נאבדו או נשרפו ונזדמנו אח"ז כבשים ואין לו לחם אחר ע"ש בדמ"ז ע"ב דלמא יזדמנו כבשים אח"כ וכו' אם מקריבין הכבשים מי נימא כיון דהי' לחם אף דלא הונפו עם הכבשים יחד מכל מקום שפיר דמי ויקריבו עתה הכבשים או דלמא דמעכב הכבשים אם אין לחם להניף יחד מעכב ולא יקרבו הכבשים לבדם אלא אם הם עם הלחם ביחד וצריך עיון שם. וכן לדעת הראב"ד דפוסק דכבשים מקריבין אף בלא לחם ולחם אין מביאין בלא כבשים אם הי' כבשים והקריבו הכבשים כדינם ונאכלו החזה והשוק ואח"כ נזדמן להם לחם אם צריכין להניף הלחם כיון דמ"מ הי' כבשים או כיון דאינן ביחד א"צ להניף הלחם וצ"ע:
ו[עריכה]
הנחת הלחם כו'. עי' בש"ס ור"מ כאן דגם לאחר שחיטת הכבשים היה לוקח חזה ושוק מכל א' ומניחם בצד הלחם ומניף אותם ואף דבש"ס אינו מפורש להדיא דלאחר שחיטה היה מניף עם הלחם מכל מקום מבואר בר"מ דגם לאחר שחיטה הי' מניח חו"ש בצד הלחם ומניף כאחד ועי' בלחם משנה ולכתחלה מצוה להניף שני הכבשים ביחד עם הלחם ואם הניף א' א' יצא עיין בר"מ ובכ"מ. ושהל"ח מעכבין זא"ז אם אין להם אלא א' אין מקריבין וכן שני הכבשים מעכבים זא"ז הכל מבואר בר"מ מהש"ס. וכל קרבנות הללו הוי קרבן צבור וקבוע להם זמן ודוחין את השבת ואת הטומאה. ואם אחרו להקריב עד אחר תמיד של בה"ע לדעת תוס' בר"ה סוגיא דנתקלקלו כו' היו מביאים אח"כ דעשה דרבים דוחה עשה דהשלמה וכן כת' התוס' במנחות מ"ו ע"ב ד"ה צורת הקרבתו. ומדברי רש"י נראה דאין מקריבין אחר תשבה"ע ע"ש וכבר ביארנו לעיל במצות העומר קצת מזה. ואם נטמאו שתי הלחם קודם העבודה בודאי אם יש אחרים יביאו אחרים כי טומאה דחויה לכ"ע כיון דהם לאכילה כמבואר ביומא דף ה' בסוגיא ובפרט דאנן פסקינן דטומאה דחויה אך אם אין שם אחרים רק מישן לדעת הראב"ד דפסולים מישן בודאי מקרבינן בטומאה אך לדעת הר"מ דכשרים מישן בדיעבד ואך מצוה מחדש אני מסופק אם יקחו מישן כיון דבדיעבד כשר וה"ל אפשר לאהדורי אטהרה א"ד מכל מקום כיון דמצוה איכא בחדש לא אפשר לאהדורי אטהרה וכבר כתבתי לעיל במצות העומר ואי"ה עוד חזון למועד:
ומ"ש הרהמ"ח וכה"ג נוטל א' מהככרות כ"ה לשון הר"מ כאן ובכ"מ כתב דזה ע"פ מה שנתבאר בספ"ד שכה"ג נוטל בלחה"פ מכל משמר חצי החלות כו'. וקצ"ע דזה גמ' מפורשת ביומא די"ז ע"ב דכה"ג נוטל חלה א' ושם מבואר דאפילו לרבנן דלא שקיל פלגא מלחה"פ מכל מקום כאן נוטל חלה א' דלאו אורחי' למיתב לכ"ג פרוסה ע"ש ובעזהשי"ת יתבארו דינים אלו לקמן פ' שופטים. וער"מ פ"ד מהכה"מ דגם עבודת' של שני הלחם היו לכל המשמרות ויבואר לקמן במקומו בעזה"י וכאן שייך מ"ש הרהמ"ח בסי' רצ"ט הפר כו' אך צריך להגיה בדבריו קצת עיין ותבין. והנה קודם שני הלחם לא היו מביאין ביכורים למקדש כמבואר בש"ס ובר"מ ותיכף כשיקרבו שהל"ח היו מביאין ביכורים למקדש. ונראה ממשניות דביכורים דאף ביום טוב היו מביאין ביכורים. ולכאורה אפשר דלכתחלה לא יביא בי"ט כיון דטעון קרבן כמבואר במס' ביכורים ובר"מ בהלכה הנ"ל והיא מן התורה דיליף מושמחת בחגיך עיין ר"מ בהלכות הנ"ל פ"ג אם כן אפשר דקרבן זה אינו דוחה י"ט דהוי כמו נו"נ דבשלמא שלמי חגיגה וע"ר דהוי חובת י"ט אבל זה אינו מחמת י"ט ומביאין ביכורים עד החג ועד חנוכה. ואפ"ל כיון דקרבן זה היינו השלמים יליף מושמחת דהיינו קרבן וה"ל כמו שלמי שמחה בי"ט דמקריבין בי"ט ועי' בחגיגה ד"ז ע"ב בתוס' ד"ה עולות נו"נ כו' שהקשו למה נו"נ אין קריבין בי"ט הא נפיק משום שלמי שמחה דיוצאין י"ח של שמחה בנו"נ וע"ש בתי' השני שכתבו דלא נפיק משום שלמי שמחה אלא שהקריבן לשם שמחה אבל אם הביאם לשם נדרים לא נפיק רק משום הקדישם וכאן אפ"ל אף על פי ששחטן לשם חובתו מכל מקום כיון דעיקר הקרבן משום שמחה דכתיב בביכורים ושמחת אם כן נפיק משום שלמי שמחה ג"כ וקרב בי"ט. וגם לתירוץ הראשון של התוס' דמיירי דקרב שלמי שמחה אם כן יכול להביא ביכורים ולהקריב השלמים ויוצא בזה ידי חובת שלמי שמחה אם כן יכול להקריב לכתחלה ומביאין ביכורים לכתחלה ביום טוב אבל הגוזלות שהם עולות שתולים בסלים כמבואר במס' ביכורים ובר"מ בודאי הגוזלות אינם קרבין בי"ט דהם עולות. אך דנראה דזה אינו מצוה כ"כ וגם אפשר דמקריבין אותם אחר יום טוב כנלע"ד ובעזה"י במצות ביכורים נבאר בזה. ועיין בט"א שם תי' לקושית התוס' כיון דעיקר לשם נו"נ קאתי הוי כמו משלחן גבוה קזכי ונעשה צרכי הדיוט בטל לגבי צרכי גבוה ואסור לשחוט אף משום שמחה ע"ש. ומכל מקום כאן נראה כמ"ש דהקרבן שלמים של ביכורים הוי בעצמו שלמי שמחה ע"כ יכול להביא ולצאת בו משום שמחת יום טוב ג"כ. ועיין ר"מ פ"ד מה' ביכורים כ' דביכורים טעון קרבן דכתיב ושמחת וברגלים כתיב ושמחת מה להלן שלמים אף כאן שלמים. וקצ"ע דעיקר דילפינן דושמחת ברגלים היינו שלמים ילפינן מהר עיבל כו' דכתיב וזבחת שלמים ואכלת כו' ושמחת כו' וכ"ה להדיא בר"מ פ"א מחגיגה אם כן כאן נמי נילף ושמחת מהר עיבל מה להלן שלמים אף כאן שלמים ולמה כתב דילפינן מרגל דשם גבי רגל אינו מפורש דהוא שלמים. שוב ראיתי ברע"ב פ"ב דביכורים כתב כמ"ש דכאן כתיב ושמחת ושם כתוב וזבחת שלמים ושמחת היינו בהר עיבל וצע"ק ואין הירושלמי בידי:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |