רשב"א/שבועות/לג/ב: הבדלים בין גרסאות בדף
מהדורה קמא (שיחה | תרומות) (יצירה אוטומטית מתוך טקסט בנחלת הכלל (ספריא) + טיפול בידי מתנדבי האוצר) |
מ (←top: סדר בשורות, תגים, רווחים, תבניות וכו' (בוט)) |
||
| (גרסת ביניים אחת של אותו משתמש אינה מוצגת) | |||
| שורה 1: | שורה 1: | ||
{{ניווט כללי עליון}} | |||
{{הועלה אוטומטית}} | {{הועלה אוטומטית}} | ||
{{ | מתני':''' שאנס איש בתו.''' כתב רש"י ז"ל: יש שמפרש שאנס איש פלוני ופתה את בתו האב בא על בתו, וטעמא דפטור משום דאיכא חיוב מיתה, וא"א להעמידה דאפילו בלא חיוב מיתה נמי מאי קא תבע אחר אם אנסה אחר קים לן בשתה ופגמה וקנסה לאבוה, אנסה אביה קנס בעי לשלומיה ליה בתמי', אלא שאנס בתו לעיל קאי, דתנא לעיל מיניה שאיש פלוני כהן או [לוי] אינו בן גרושה, ועליה קאי או שהשביע שאנס איש פלוני את בתו של אותו פלוני דאיירינן ביה עד השתא פטורי', ואיצטרי' לאשמעינן משום דמוקמי להא בבא בהרשאה ואפילו הכי אינו בעל דין בזו כשאר ממון, דמידי דלא מטא הנאה לידי מעולם לא מצי למכתב הרשאה עלויה ע"כ, ודין זה שמענו מדבריו ז"ל {{ממ|אלא}} שלא שמענוהו בשום מקום, ומיהו אפשר לפרש כפירוש הראשון שכתב משם אחרים, ומה שהקשה הוא ז"ל עליו, ליתא, דהא משכחת לה ביתומה בחיי האב בקנסה לעצמה, וכגון שנתארסה ונתגרשה ויש לה קנס וקנסה לעצמה כדברי ר"ע כדאיתא בפרק אלו נערות {{ממ|כתובות לח, א}}, ואי קשיא לך מפותה דמדעתה, ליתא דפתוי דקטנה אונס הוא. | ||
'''אמר שמואל בבא בהרשאה והא אמרי נהרדעי לא כתבי' אורכתא אמטלטלי הני מילי היכא דכפריה אבל לא כפריה לא כתבינן.''' ראיתי בדיני ההרשאות דברים נחלקו בהן הראשונים ז"ל ראיתי להרחיב כאן ביאורי', ה"פ טעמא דאיש פלוני כהן שאינה תביעת ממון הא אילו היתה תביעת ממון חייבין אמר שמואל בבא בהרשאה, והא אמרי נהרדעי לא כתבינן אורכתא אמטלטלי, הני מילי היכא דכפריה אבל לא כפריה כתבינן, ה"פ וכן פירשתי בתשובה {{ממ|ח"ב סי' רכד}} טעמא דאיש פלוני כהן דאינה תביעת ממון הא אלו היתה תביעת ממון גון שמשביעין לבוא ולהעיד שיש לפ' ביד פלוני מנה וכפר בתביעת ממון חייבי', והא {{ממ|ד}}קתני סיפא שאין העדים חייבין קרבן שבועת העדות עד ששמעו מפי התובע בעצמו אבל לא מפי עבדו ולא מפי שלוחו, ופרקינן דהכא במאי עסקינן בבא בהרשאה, והילכך טעמא דאיש פלוני כהן, הא מנה לפלוני ביד פלוני וכתב לו הרשאה הרי זה שומע מפיו של תובע, ואקשינן והא אמרי נהרדעי לא כתבינן הרשאה אמטלטלי, הני מילי היכא דכפריה, אבל לא כפריה כתבינן. | |||
''' ''' וא"ת וללישנא קמא דנהרדעי {{ממ|ב"ק ע, א}} דאמרי דלא כתבינן כלל ואפילו בדלא כפריה, מתניתין במאי מוקמי לה, י"ל דמוקמינן בפקדון ולא כפריה, דע"כ לא קאמרינן אלא בהלואה אי נמי בגזילה ומדר' יוחנן דאמר גזל ולא נתיאשו הבעלים שניהם אינם יכולים להקדיש וכדאיתא התם בפרק מרובה {{ממ|ב"ק סט, א}}, ואלו בפקדון ולא כפריה יכולין הם הבעלים להקדישו, וכאותה שאמרו בפרק הספינה {{ממ|ב"ב פח, א}} ההוא דאייתי קרי לפום נהרה ושקל כל חד וחד חדא מנייהו קם מרייהו ואקדשינהו, ואסיקנא דאי לא קייצי דמייהו דקדשי, דאלמא כיון דלאו למגזלינהו שקלינהו אף על גב דקיימי בידיהו דהנך מצו בעלים לאקדושינהו דכפקדון נינהו גביהו, ופקדון כל היכא דלא כפריה היכא דאיתיה ברשות מאריה איתיה וביתו כרשותו קרי ביה, ומיהו אנן כלישנא בתרא קיימא לן דכל דלא כפריה כתבינן הרשאה, ואפילו במטלטלי, דהלואה ואפילו בעל פה וגזלה ואע"ג דלא מצי לאקדושינהו ולא למהבינהו במתנה וכדקיימא לן כר' יוחנן דבביתו כרשותו בעינן, אפילו הכי כותבין הרשאה, לפי שההרשאה אפילו בפקדון אינה קונה קנין גמור דהא קיימא לן דשליחא שוייה, אלא דגבי נפקד שוייה כקונה וכבעל דברים דידיה דלא מצי למדחייה ולמימר ליה לאו בעל דברים דידי את, והילכך לא דייקינן בה כולי האי, אלא כל היכא דלא כפריה אף על גב דאינו נקנה קנין גמור כתבינן, וכך דעת הריא"ף ז"ל בתשובותיו {{ממ|סימן קכ"ג}}. | |||
''' ''' ויש מביאין ראיה מאותה שאמרו {{ממ|בערכין}} [בבכורות] {{ממ|מח, ב}} שתי נשים של שתי אנשים שלא ביכרו וילדו שני זכרים ונתערבו זה נותן ה' סלעין לכהן וזה נותן ה' סלעין לכהן, מת א' מהם בתוך ל' יום, אם לשני כהנים נתנו אינן מחזירין להם כלום, ואם לכהן אחד נתנו נותן להם ה' סלעין, ואקשינן מאי שנא לשני כהנים דלא דאזלי לגבי האי ומדחה להו אזלי לגבי דהאי ומדחי ליה, ואוקמה שמואל בבא בהרשאה, ואקשינן והא אמרי נהרדעי לא כתבינן אורכתא אמטלטלי, ופרקינן הני מילי היכא דכפריה אבל לא כפריה כתבינן, והא התם דכמלוה היא להוצאה ניתנו לו לכהן, וכי מאית חד מנייהו הני ה' סלעין בהלואה גביה, ואפילו הכי קאמרינן דכותבין הרשאה, ואינה ראיה דההיא מאן אמר שמואל, וסבירא ליה לשמואל דהפודה את בנו תוך ל' יום ונתעכלו המעות אין בנו פדוי, ואם כן הני ה' סלעין פקדון נינהו גבי כהן עד דמטו ל' יום, והילכך כותבין עליהם הרשאה. | |||
''' ''' ואלא מיהו מלישני בתרא דנהרדעי שמעינן ליה כדאמרן, דאי לא תימא הכי מאי איכא בין לישנא קמא ללישנא בתרא, דהא בפקדון ואיתיה בעיניה ולא כפריה אפילו לנהרדעי קמיתא כתבינן, שהרי יכול להקדישו כדאמרן, ואי בגזלה ואי נמי בפקדון ובמלוה על פה וכפרינהו אפילו ללישנא בתרא לא כתבינן, אלא כדאמרן דללישנא קמא במלוה ע"פ ובגזלה אף על גב דלא כפרינהו לא כתבינן, דכל דלא מצי מקדיש ולא מצי יהיב לא כתבינן אורכתא, וללישנא בתרא כל דלא כפרינהו כתבינן, ועוד דהא אמרי טעמא ללישנא בתרא משום דמחזי כשקרא הוא הא לאו הכי כתבינן, ואף על גב דמלוה על פה אי אפשר לו לקדשה ולא ליתנה במתנה, מכל מקום הא לא מחזי כשקרא, ועוד שמעינן ליה ממתניתין דקתני איש פלוני כהן, דאלמא דוקא בכי הא דליכא תביעת ממון, הא בכל תביעת ממון ובא בהרשאה חייבין, והיינו דנדינן מלישנא קמא ודייקינן מלשנא בתרא, ואי סלקא דעתך דאפילו ללישנא בתרא לאו בכל תביעת ממון אלא בפקדון וכלישנא קמא, מאי שנא דנקטה באיש פלוני כהן דלאו תביעת ממון, ליתני בשיש לאיש פלוני בידך גזל ומלוה ע"פ, ולא איצטריכינן נמי למידק כלישנא בתרא אלא אפילו כלישנא קמא איכא למידק. | |||
''' ''' ויש מביאין ראיה עוד מבכור, דאיפליגו עליה {{ממ|ב"ב קכו, א}} רב פפא ורב פפי משמיה דרבא אם יש לו קודם חלוקה אם לאו, רב פפי אמר יש לו ורב פפא אין לו, ולרב פפא משמיה דרבא אם מכר ונתן קודם חלוקה לא עשה ולא כלום, וכדשלחו מתם בכור שמכר קודם חלוקה לא עשה ולא כלום דאין לבכור קודם חלוקה, ואפילו הכי אית ליה לרב פפא דיכול הוא לכתוב הרשאה על חלק בכורתו, דאמרינן התם בכור ולא ספק לאפוקי מדדרש רבא דדריש רבא ב' נשים שילדו ב' זכרים במחבא כותבין הרשאה זה לזה, אמר ליה רב פפא לרבא והא שלח רבין באיגרתיה דבר זה שאלתי לכל רבותי ולא אמרו לי דבר, ברם כך אמרו בשם דר' ינאי הוכרו ולבסוף נתערבו כותבין הרשאה זה לזה, אלמא אף על גב דסבירא ליה לרב פפא דאין לבכור קודם חלוקה ואינו יכול ליתן ואפילו הכי כותב הרשאה. | |||
''' ''' אבל הרמב"ם ז"ל {{ממ|שלוחין פ"ג ה"ז}} כתב דאין כותבין הרשאה במלוה על פה, שאין כותבין אלא במה שאפשר להקנות, ונראין לי דבריו, חדא דהא בעי למכתב ליה זיל דון ואפיק לנפשך, ואם אי אפשר לקנות היאך יוציא לעצמו, ועוד שאם אתה אומר כך כיון דאי אפשר לו לשליחא דעלמא להוציא מיד הנתבע ומצי למימר ליה לאו בעל דברים דידי את מה הועילו חכמים בתקנתם כשכותבין לו זיל דון ואפיק לנפשך דבין הכי ובין הכי שליחא שוייה וזיל דון ואפיק לנפשך לענין דינא לא מעלה ולא מוריד ומשוית להו לדברי חכמים כי חוכא, ועוד דאם כן הכא אפילו בא בהרשאה למה חייבים, דכל שאין כופרין לבעל תביעת הממון אין חייבים דכתיב {{ממ|ויקרא ה, א}} אם לא יגיד, ודרשינן {{ממ|לקמן לה, א}} אם לו לא יגיד, והרי כאן אף על פי שבא בהרשאה שליחא איכא בעל ממון ליכא, אלא ודאי כל שבא בהרשאה קנייה הוא, ותדע לך דהא אמר אמימר {{ממ|ב"ק שם}} ואי תפיס לא מפקינן, ואף על גב דאמר רב אשי כיון דכתיב ליה כל דמתענית מדינא עלי דידי הדר שליחא שוייה בדינא פליג עליה דאמימר, אבל במאי דכתבינן לה עליה לא פליגי, ואיכא דאמרי שותפא שוייה, דכיון דכתיב ליה תרי לישני זיל דון וכל דמתענית שותפא הוא דשוייה. | |||
''' ''' ואם מפני הראיות שכתבנו, יש לי להשיב, והריני חוזר עליהם להראות פנים על כל אחד ואחד בסיעתא דשמיא, שאם תבוא מצד הראיה שהביא מקצתן דההיא דבכורות, כבר כתבנו דחייתה למעלה, ואם מפני בלתי זה לא נמצא הפרש בין לישנא קמא ללישנא בתרא ולא נפקא מנייהו מידי, איברא טובא איכא, ונפקא מינה למלוה בשטר, ללישנא קמא לעולם לא כתבינן אלא בדבר שהוא ברשותו ממש ויכול הוא להקדישו כפקדון ולא כפריה, וכדאמר עלה מאי טעמא אמר אמימר משום דר' יוחנן דאמר גזלו ולא נתיאשו הבעלים שניהם אינם יכולים להקדיש זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאינו ברשותו, ואם כן להאי לישנא אין כותבין הרשאה אפילו למלוה בשטר, שהרי אינו יכול להקדישה ולא אפילו ליתנה ולמכרה דבר תורה, דמכירת שטרות דרבנן הוא, וכדברי הריא"ף ז"ל ועיקר ואפילו לדברי רבנו תם ז"ל, דאמר דמכירת שטרות דאורייתא, אפילו הכי איכא למימר דסברי נהרדעי דאין כותבין עליה הרשאה, משום דהרשאה הקנאה גרועה היא, לפי שאם רוצה המרשה לחזור בו ולהוציא הממון מיד המורשה מוציא ואפילו תפשי וכדרב אשי, דהקנאה גרועה כזו אין כותבין אותה אלא בדבר שישנו ברשותו ממש שאם רצה להקדישו מקדיש, ואלו ללישנא בתרא כותבין במלוה בשטר כל דלא כפריה ואפילו לא נתקיים בחותמיו, ואפילו נמי כפריה והוא דמתקיים בחותמיו כדרך שהוא יכול להקנותו, ואף על פי שאינו יכול להקדישו, דמכל מקום לא מחזי כשקרא, ותדע לך דללישנא קמא אפילו במלוה בשטר לא כתבי, מדתלי אמימר טעמא כר' יוחנן דאמר גזל ולא נתיאשו בעלים שניהם אינם יכולין להקדיש, ואם איתא דלא אמרוה אלא בגזילה א"נ במלוה על פה, מאי דוחקיה דמוקי' לה כר' יוחנן דלית ליה כסתם משנגה דצנועין {{ממ|ב"ק סט, א}} שהיו מניחין את המעות ואומרים כל הנלקט מזה יהא מחולל על המעות הללו, ולית ליה נמי דר' דוסא לעתותי ערב אומר כל שלקטו עניים היום יהא הפקר לוקמא ככולי עלמא דהא מלוה על פה וגזילה שאינה קיימת אי אפשר אפילו ליתנה ולמכרה לכולי עלמא, וכדאמרינן בקידושין {{ממ|מז, א}} שוין במכר שזה קנאו ואי מלוה להוצאה ניתנה במה קנאו, והמקדש את האשה במלוה אינה מקודשת, אלא על כרחנו ללישנא קמא אין כותבין ואפילו במלוה בשטר ואפילו לא כפריה ואפילו בשטר מקויים, דהא ביכול להקדישו תלי לה. | |||
''' ''' וא"ת אמאי נקט לה מתניתין באיש פלוני כהן, ליתני שיש לפלוני בידו מלוה על פה או גזל ביד פלוני, הא ליתא, דכיון דאיכא ממון צדדי' הרבה, שאם בא בהרשאה וכפרו חייבי', ניחא ליה טפי למנקט למידי דלא אפשר לבא בו לידי קרבן שבועה לעולם, ותדע לך דאי לא תימא הכי ללישנא קמא דנהרדעי הא אפשר למתנייה בתביעת ממון בין בגזל בין במלוה על פה בין בשטר, ואם כן תקשי להו אמאי תנייה באיש פלוני כהן אלא כדאמרן. | |||
''' ''' ואם תאמר אם כן מכל מקום אמאי נדי מלישנא קמא ודייק כלישנא בתרא, אף היא אינה שאלה, חדא, משום דקיימא לן כלישנא בתרא נדין מלישנא קמא ודייק כבתרא, וקושטא עדיף ליה, ועוד דללישנא בתרא ליכא תביעת ממון כולי האי כלישנא קמא דאפשר למתני להו, ועוד דכיון דללישנא בתרא לא משכחת לה כתיבת הרשאה אלא בפקדון ולא כפירה לא משכחת לה דחייבין עדים בכפירתו דכפירת דברים בעלמא הוא שהרי הוא מודה ואי משום ההיא דרב פפא דאין לבכור קודם חלוקה, ההיא ליתא כלל, משום דרב פפא כי אמר התם {{ממ|ב"ב קכו, א}} אין לבכור קודם חלוקה לא משום דנפשיה אמרה ולא דשמעיה מרבא בפירוש, אלא מכללא דההוא מעשדה דבכור דאזל וזבין בנכסי דידיה ובנכסי דפשוט ואתי לקמיה דרבא ואמר לא עשה ולא כלום וסבר רב פפא דלא עשה ולא כלום לכולהו קאמר, והשתא דשמיע מרבא דכותבין הרשאה זה לזה, הכיר שטעה בדרבא, לא עשה ולא כלום דאידך הא דידיה קנה הלוקח דיש לו בו קודם חלוקה, ואת"ל דרב פפא מעיקרא סבר לאין לבכור קודם חלוקה השתא הדר ביה מדדרש רבא ומדר' ינאי דאמרו דכותבין הרשאה, אלמא יש לבכור סבירא להו וכן הלכתא דיש לבכור קודם חלוקה, וכדאמרינן התם, והלכתא דיש לבכור קודם חלוקה. | |||
''' ''' ומיהו עוד יש לדקדק בעיקר שמועתנו לפי מה שכתב הרי"ף ז"ל בתשובותיו, שהוא ז"ל כתב דהא דאמרינן לא כתבינן אורכתא אמטלטלי דכפרה, דלאו דוקא דכפריה קודם כתיבת האורכתא, אלא דכל דכפריה בין קודם כתיבה בין לאחר כתיבה אורכתא פסילא, ואיבטלה משעת כפירה ולא דיינינן לה כל עיקר, ולא עוד אלא אפילו כפר במקצת והודה במקצת אין משביעין אותו על מה שכפר, ואפילו על מה שהודה אינו נותן לו, מפני שיכול לומר לאחר שכפרתי בה נתבטלה ההרשאה ולא בעל דברים דידי את, וא"כ הכי משכחת לה פתרי להא שמעתא דידן ולמה יתחייבו עדים אלו בכפירתן, דה"ד אי בשחייב מודה עדות למה לי, ואפילו אינו מודה אי במלוה בשטר ומקויים הוא ושטרו ביד זה אפילו כפרו אינן חייבין דכפירת דברים בעלמא הוא, דהוה ליה כהיו לו שתי כתי עדים שאם כפרה [הראשונה] פטורה, שהרי מתקיימת לו עדות בכת שניה, והכי נמי לא דכפירת דברים בעלמא היא הואיל ושטרו ביד זה. | |||
''' ''' והרמב"ן ז"ל תירץ להעמיד דברי הרב דכי אמרינן לא כתבינן אוכתא אמטלטלי דכפריה, הני מילי בליכא עדים, אבל איכא עדים וראה אף על פי שהלה כופר אי נמי דלא ראה והלה טוען להד"מ וכל שכן במקום שיש עליו שטר כיון שעל פי עדים יתחייב באותו ממון בההיא כתבינן אורכתא משום דלא מחזי שקרא דהא איכא עדים דקושטא קאמר, אלו דברי הרב ז"ל. ולו' שיש להעמיד שמועתנו באחד עניינים אלו, ואומר אני כי מה שכתב שיש להעמידה באומר לא לויתי והוא הולך על הדרך הראשון שכתבנו שכותבין הרשאה אפילו במלוה על פה וכבר כתבתי שאינו נראה לי כך, וכן אי אפשר להעמידה בבא בהרשאה על מלוה בשטר מקויים וכמו שאמרתי, אלא מסתברא דהכא במלוה בשטר שאינו מקויים, וכשתבעו ואמר פרעתי וקיימא לן {{ממ|כתובות יט, א}} מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו ואיתנהו לסהדי, ואלו אתו ומסהדו הויא אההיא אורכתא שרירא ללישנא בתרא, דכל כי הא כתבינן ודוק' כפריה בממונא קא כפריה, דהא כל דכפר אינהו איבטלה לה הרשאה וחייבי', דכולה מילתא דממונא על פיהם היא, אבל ללישנא קמא פטורין, דהא לא כתבינן אלא במידי דאפשר להקדישו. עוד יש להעמידה בגזילה קיימת ואיכא עדים וראה דהא גזילה חוזרת בעינא, וללישנא קמא לא כתבינן דכל דלא מצי מקדיש לא כתבינן אורכתא וכדכתיבנא לעיל, וללישנא בתרא כתבינן דכל דלא כפריה והוא בעינא וא"נ לא מצי כפר כגון דאיכא עדים וראה אי בעי מקני ליה אגב קרקע דברשותיה קיימא דהא הדרא בעינא, אלא דלא מצי מקדיש גזירת הכתוב היא לדעת ר' יוחנן וכדדייק קרא דכתיב {{ממ| }} כי יקדיש את ביתו קדש מה ביתו ברשותו ממש אף כל ברשותו, ומכל מקום מצי לאקנויי, ותדע לך דהא למאן דאמר מלוה לאו להוצאה ניתנה לא ברשותיה דמלוה קיימא, ואם קדש את האשה מקודשת ואם נתנה במכר קנאו, וכדתניא ושוין במכר שזה קנאו, וכדאיתא בקידושין {{ממ|מז, א}} כנ"ל. | |||
''' ''' ולפי מה שכתבנו שאין כותבין הרשאה אלא במה שאפשר להקנות, משכחת שפיר דכי כפר וחייבין שהם שומעים מפי בעל דבר, ואף על גב דקיימא לן כרב אשי דשליח שויוה, הני מילי כל שחזר בו המרשה, אבל כל שלא חזר בו הרי הוא שלו, דאינו אלא כמתנה זיל דון אפיק לנפשך כל שלא אחזור בי, והילכך השתא מיהא בעל דברים של התובע הוא, אבל לדברי הראשונים ז"ל יש לדקדק היאך חייבים והא לא מפיו הם שומעים, והא קיי"ל בב"ק פרק מרובה כרב פפא דאמר דכיון דכתב ליה כל מאי דענית מדינא עלי דידי הדר שליחא שוייה, ובשומע מפי שליח פטור דתנינן בפרקין שלח ביד עבדו ביד שלוחו וכו' משביע אני עליכם וכו' עד שישמעו מפי התובע. | |||
''' ''' והרב אב ב"ד ז"ל העידה בשכתב לו למחצה לשליש ולרביע וכדאמר התם בפרק מרובה דמגו דמשתעי דינא אפלגא משתעי דינא אכולהו, וא"נ לא אמרו שלח ביד שליח פטורין אלא בשעשאו שליח על השבועה לבד ולא על תביעת הממון, אבל כשהרשה אממון אף על תביעת הממון, יכול להשביען, וכבעל דברים דידה משוינן ליה, וליתא דאלו בשנותן לו למחצה לא דמיא למתניתין דאיש פלוני ואלו בשעשאו שליח על תביעת ממון גם כן אי אפשר, דאנן אם לא יגיד בעינן והאי לאו בעל ממון הואאלא יש דוחקי' דאף על גב דלגבי המרשה הוי שליח לגבי הנתבע מיהא כיון דכתיב ליה זיל דון ואפיק לנפשך, כבעל דין הוא דלא מצי למימר ליה לאו בעל דברים דידי את. | |||
'''מנה מניתי לך בפני פלוני וכו' יביאו פלוני ופלוני ויעידו.''' | '''מנה מניתי לך בפני פלוני וכו' יביאו פלוני ופלוני ויעידו.''' פירש רש"י ז"ל: ואמר הלה יבואו פלוני ופלוני שמניתם לי בפניהם ואני פורע לך, וזה קשה דאם כן איך אנו מחייבים אותו מדין עדותן של עדים אלא מפי עצמו שמחייב עצמו בכך מדעתו, ואין כאן עדות ראיה בלא ידיעה. ועוד דאם כן מאי קאמר לקמן {{ממ|לד, א}} שמע מינה קסבר ר' יוסי הגלילי משביע עידי קנס פטור, דאי סלקא דעתך חייב ראיה בלא ידיעה מי לא בעי מידע או גויה בעל או בת ישראל בעל, ואם איתא מאי קושיא משכחת לה בכי הא באומר לא בעלתי, ואם יבואו עדים ויעידו שבעלת אני אתן, אלא יש לפרש דמלשון הברייתא עצמה הוא, כלומר יבואו עדים ויעידו ועל כרחו יתן, דמחייבין אותו בעדות ראיה בלא ידיעה, ומיהו בתוספתא {{ממ|פ"ד ה"ג}} מצאתי בלשון רש"י ז"ל, דתניא התם איזו היא ראיה שאין בה ידיעה תן לי ק"ק זוז שיש לי בידך, אין לך בידי לא מניתי לך במעמד פלוני ופלוני, ואמרו ואני אתן זו היא ראיה שאין בה ידיעה עכ"ל התוספתא, ואפילו כן נראה דה"פ יאמרו ואני אתן לך כלומר ויש לי ליתן לך בעדותן. | ||
'''שאנס איש פלוני.''' | '''שאנס איש פלוני.''' פירש רש"י: אנס, כלומר [אנס] ופתה בתו [של] אחר קאמ', והא קמ"ל דאע"ג דכתב ליה הרשאה פטור, משום דלא כתבי[נן] הרשאה אמאי דלא אתיא לידיה מעולם, ולפי דרכו נלמוד מכאן שאין כותבין הרשאה בבשת ופגם ונזקין. וי"מ דהכא מיירי כגון שאנס אותו פלוני בתו שלו וזה מורשה מבתו, וטעמא דפטור משום דקם ליה בדרבה מיניה והקשה עליהם רש"י דאי בבא על בתו מי צריך למיתנא כלל, השתא אנסה אחר קנסא [לאביה] אנסה אביה לא כל שכן שיש לו הקנס, וזו אינה קושיא דמשכחת לה ביתומה בחיי האב דהיינו שנשאת ונתארמלה או שנתגרשה דקנסה [לעצמה] כדברי ר' עקיבא כדאיתא פרק אלו נערות {{ממ|לח, א}}, ואי ק' מפותה דמדעתה, ליתא דפתוי קטנה אונס הוא. | ||
'''כיצד מנה מניתי לך.''' | '''כיצד מנה מניתי לך.''' ופירש רש"י כגון שאמר אם יבואו ויעידו אני אתן, כלומר שמחייב עצמו מעתה לכל מה שיעידו העדים.וקשה דאם כן אין אנו מחייבין אותו מדין עדותן של עדים אלא מפי עצמו שמחייב עצמו בכך מדעתו, ואין כאן עדות ראיה בלא ידיעה. ועוד דא"כ מאי קאמ' לקמן {{ממ|לד, א}} שמע מינה קסבר ר"י הגלילי משביע עדי קנס פטור, דאי ס"ד חייב ראיה בלא ידיעה היכי משכחת לה, מי לא בעי שידע אי גויה בעל או בת ישראל בעל, ואם איתא מאי קושיא, דהא האי דינא נמי איתניה בעדי קנס וכגון שחייב עצמו ואמר אם יאמרו פלוני ופלוני שאני אנסתי אשה מעולם אני אתן, אלא ודאי הפירוש דהוא אומר להד"מ אבל אם יבואו עדים ויעידו שמנה שיתן משום דדינא הכי, ובעדי קנס לא משכחת לה בכי האי, שאם הוא אומר לא אנסתי אשה מעולם ובאו עדים שאנס לא מיחייב קנס אע"פ שהוחזק כפרן לפי שאין משלם קנס עד שיבואו עדים ויעידו שהוא חייב אותו קנס ממש. וי"מ שמלשון הברייתא עצמו הוא יבואו עדים ויעידו, כלומר, אם באו עדים והעידו, הוחזק כפרן וע"כ יתן דמחייבין אותו בעדות ראיה בלא ידיעה. ומיהו בתוספתא {{ממ|פ"ב ה"ג}} מצאתי כלשון רש"י דתניא התם אי זו היא ראיה {{ממ|שיש}} [שאין] בה ידיעה תן לי ר' זוז שיש לי בידך, אין לך בידי, לא מניתי לך במעמד פלוני ופלוני יאמרו ואני אתן לך, זו היא ראיה שאין בה ידיעה, עכ"ל, ואפ"ה נראה {{ממ|דאפי'}} [דהפי'] יאמרו ואני אתן לך כלומר יש לי לתת בעדותן. וא"ת וכי אתו עדים מאי הוי, אע"ג דאמ' מתחלה להד"מ, לימא השתא פרעתי, ומאי דקאמר להד"מ משום דמלתא דלא רמיא עליה דאיניש לאו אדעתיה, וכדאמ' לקמן פ' הדיינין {{ממ|מא, ב}} גבי ההוא דא"ל לחבריה הב לי ק' זוזי א"ל ולא פרעתיך בפני פלוני ופלוני, אתו אמ' לא אמר רבא לא הוחזק כפרן / לא רמיא /. וי"ל דשאני הכא דמדכר דכירי אינשי כה"ג אם מנה לו המעות אם לאו. | ||
{{ניווט כללי תחתון}} | {{ניווט כללי תחתון}} | ||
{{פורסם בנחלת הכלל}} | {{פורסם בנחלת הכלל}} | ||
[[קטגוריה:רשב"א: שבועות]] | [[קטגוריה:רשב"א: שבועות]] | ||
גרסה אחרונה מ־10:03, 16 ביולי 2020
|
< עמוד קודם · עמוד הבא >
צור דיון על דף זה מפרשי הדף רש"י תוספות רמב"ן רשב"א ריטב"א מהרש"ל חי' הלכות מהרש"א בית מאיר חתם סופר רש"ש |
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
מתני': שאנס איש בתו. כתב רש"י ז"ל: יש שמפרש שאנס איש פלוני ופתה את בתו האב בא על בתו, וטעמא דפטור משום דאיכא חיוב מיתה, וא"א להעמידה דאפילו בלא חיוב מיתה נמי מאי קא תבע אחר אם אנסה אחר קים לן בשתה ופגמה וקנסה לאבוה, אנסה אביה קנס בעי לשלומיה ליה בתמי', אלא שאנס בתו לעיל קאי, דתנא לעיל מיניה שאיש פלוני כהן או [לוי] אינו בן גרושה, ועליה קאי או שהשביע שאנס איש פלוני את בתו של אותו פלוני דאיירינן ביה עד השתא פטורי', ואיצטרי' לאשמעינן משום דמוקמי להא בבא בהרשאה ואפילו הכי אינו בעל דין בזו כשאר ממון, דמידי דלא מטא הנאה לידי מעולם לא מצי למכתב הרשאה עלויה ע"כ, ודין זה שמענו מדבריו ז"ל (אלא) שלא שמענוהו בשום מקום, ומיהו אפשר לפרש כפירוש הראשון שכתב משם אחרים, ומה שהקשה הוא ז"ל עליו, ליתא, דהא משכחת לה ביתומה בחיי האב בקנסה לעצמה, וכגון שנתארסה ונתגרשה ויש לה קנס וקנסה לעצמה כדברי ר"ע כדאיתא בפרק אלו נערות (כתובות לח, א), ואי קשיא לך מפותה דמדעתה, ליתא דפתוי דקטנה אונס הוא.
אמר שמואל בבא בהרשאה והא אמרי נהרדעי לא כתבי' אורכתא אמטלטלי הני מילי היכא דכפריה אבל לא כפריה לא כתבינן. ראיתי בדיני ההרשאות דברים נחלקו בהן הראשונים ז"ל ראיתי להרחיב כאן ביאורי', ה"פ טעמא דאיש פלוני כהן שאינה תביעת ממון הא אילו היתה תביעת ממון חייבין אמר שמואל בבא בהרשאה, והא אמרי נהרדעי לא כתבינן אורכתא אמטלטלי, הני מילי היכא דכפריה אבל לא כפריה כתבינן, ה"פ וכן פירשתי בתשובה (ח"ב סי' רכד) טעמא דאיש פלוני כהן דאינה תביעת ממון הא אלו היתה תביעת ממון גון שמשביעין לבוא ולהעיד שיש לפ' ביד פלוני מנה וכפר בתביעת ממון חייבי', והא (ד)קתני סיפא שאין העדים חייבין קרבן שבועת העדות עד ששמעו מפי התובע בעצמו אבל לא מפי עבדו ולא מפי שלוחו, ופרקינן דהכא במאי עסקינן בבא בהרשאה, והילכך טעמא דאיש פלוני כהן, הא מנה לפלוני ביד פלוני וכתב לו הרשאה הרי זה שומע מפיו של תובע, ואקשינן והא אמרי נהרדעי לא כתבינן הרשאה אמטלטלי, הני מילי היכא דכפריה, אבל לא כפריה כתבינן.
וא"ת וללישנא קמא דנהרדעי (ב"ק ע, א) דאמרי דלא כתבינן כלל ואפילו בדלא כפריה, מתניתין במאי מוקמי לה, י"ל דמוקמינן בפקדון ולא כפריה, דע"כ לא קאמרינן אלא בהלואה אי נמי בגזילה ומדר' יוחנן דאמר גזל ולא נתיאשו הבעלים שניהם אינם יכולים להקדיש וכדאיתא התם בפרק מרובה (ב"ק סט, א), ואלו בפקדון ולא כפריה יכולין הם הבעלים להקדישו, וכאותה שאמרו בפרק הספינה (ב"ב פח, א) ההוא דאייתי קרי לפום נהרה ושקל כל חד וחד חדא מנייהו קם מרייהו ואקדשינהו, ואסיקנא דאי לא קייצי דמייהו דקדשי, דאלמא כיון דלאו למגזלינהו שקלינהו אף על גב דקיימי בידיהו דהנך מצו בעלים לאקדושינהו דכפקדון נינהו גביהו, ופקדון כל היכא דלא כפריה היכא דאיתיה ברשות מאריה איתיה וביתו כרשותו קרי ביה, ומיהו אנן כלישנא בתרא קיימא לן דכל דלא כפריה כתבינן הרשאה, ואפילו במטלטלי, דהלואה ואפילו בעל פה וגזלה ואע"ג דלא מצי לאקדושינהו ולא למהבינהו במתנה וכדקיימא לן כר' יוחנן דבביתו כרשותו בעינן, אפילו הכי כותבין הרשאה, לפי שההרשאה אפילו בפקדון אינה קונה קנין גמור דהא קיימא לן דשליחא שוייה, אלא דגבי נפקד שוייה כקונה וכבעל דברים דידיה דלא מצי למדחייה ולמימר ליה לאו בעל דברים דידי את, והילכך לא דייקינן בה כולי האי, אלא כל היכא דלא כפריה אף על גב דאינו נקנה קנין גמור כתבינן, וכך דעת הריא"ף ז"ל בתשובותיו (סימן קכ"ג).
ויש מביאין ראיה מאותה שאמרו (בערכין) [בבכורות] (מח, ב) שתי נשים של שתי אנשים שלא ביכרו וילדו שני זכרים ונתערבו זה נותן ה' סלעין לכהן וזה נותן ה' סלעין לכהן, מת א' מהם בתוך ל' יום, אם לשני כהנים נתנו אינן מחזירין להם כלום, ואם לכהן אחד נתנו נותן להם ה' סלעין, ואקשינן מאי שנא לשני כהנים דלא דאזלי לגבי האי ומדחה להו אזלי לגבי דהאי ומדחי ליה, ואוקמה שמואל בבא בהרשאה, ואקשינן והא אמרי נהרדעי לא כתבינן אורכתא אמטלטלי, ופרקינן הני מילי היכא דכפריה אבל לא כפריה כתבינן, והא התם דכמלוה היא להוצאה ניתנו לו לכהן, וכי מאית חד מנייהו הני ה' סלעין בהלואה גביה, ואפילו הכי קאמרינן דכותבין הרשאה, ואינה ראיה דההיא מאן אמר שמואל, וסבירא ליה לשמואל דהפודה את בנו תוך ל' יום ונתעכלו המעות אין בנו פדוי, ואם כן הני ה' סלעין פקדון נינהו גבי כהן עד דמטו ל' יום, והילכך כותבין עליהם הרשאה.
ואלא מיהו מלישני בתרא דנהרדעי שמעינן ליה כדאמרן, דאי לא תימא הכי מאי איכא בין לישנא קמא ללישנא בתרא, דהא בפקדון ואיתיה בעיניה ולא כפריה אפילו לנהרדעי קמיתא כתבינן, שהרי יכול להקדישו כדאמרן, ואי בגזלה ואי נמי בפקדון ובמלוה על פה וכפרינהו אפילו ללישנא בתרא לא כתבינן, אלא כדאמרן דללישנא קמא במלוה ע"פ ובגזלה אף על גב דלא כפרינהו לא כתבינן, דכל דלא מצי מקדיש ולא מצי יהיב לא כתבינן אורכתא, וללישנא בתרא כל דלא כפרינהו כתבינן, ועוד דהא אמרי טעמא ללישנא בתרא משום דמחזי כשקרא הוא הא לאו הכי כתבינן, ואף על גב דמלוה על פה אי אפשר לו לקדשה ולא ליתנה במתנה, מכל מקום הא לא מחזי כשקרא, ועוד שמעינן ליה ממתניתין דקתני איש פלוני כהן, דאלמא דוקא בכי הא דליכא תביעת ממון, הא בכל תביעת ממון ובא בהרשאה חייבין, והיינו דנדינן מלישנא קמא ודייקינן מלשנא בתרא, ואי סלקא דעתך דאפילו ללישנא בתרא לאו בכל תביעת ממון אלא בפקדון וכלישנא קמא, מאי שנא דנקטה באיש פלוני כהן דלאו תביעת ממון, ליתני בשיש לאיש פלוני בידך גזל ומלוה ע"פ, ולא איצטריכינן נמי למידק כלישנא בתרא אלא אפילו כלישנא קמא איכא למידק.
ויש מביאין ראיה עוד מבכור, דאיפליגו עליה (ב"ב קכו, א) רב פפא ורב פפי משמיה דרבא אם יש לו קודם חלוקה אם לאו, רב פפי אמר יש לו ורב פפא אין לו, ולרב פפא משמיה דרבא אם מכר ונתן קודם חלוקה לא עשה ולא כלום, וכדשלחו מתם בכור שמכר קודם חלוקה לא עשה ולא כלום דאין לבכור קודם חלוקה, ואפילו הכי אית ליה לרב פפא דיכול הוא לכתוב הרשאה על חלק בכורתו, דאמרינן התם בכור ולא ספק לאפוקי מדדרש רבא דדריש רבא ב' נשים שילדו ב' זכרים במחבא כותבין הרשאה זה לזה, אמר ליה רב פפא לרבא והא שלח רבין באיגרתיה דבר זה שאלתי לכל רבותי ולא אמרו לי דבר, ברם כך אמרו בשם דר' ינאי הוכרו ולבסוף נתערבו כותבין הרשאה זה לזה, אלמא אף על גב דסבירא ליה לרב פפא דאין לבכור קודם חלוקה ואינו יכול ליתן ואפילו הכי כותב הרשאה.
אבל הרמב"ם ז"ל (שלוחין פ"ג ה"ז) כתב דאין כותבין הרשאה במלוה על פה, שאין כותבין אלא במה שאפשר להקנות, ונראין לי דבריו, חדא דהא בעי למכתב ליה זיל דון ואפיק לנפשך, ואם אי אפשר לקנות היאך יוציא לעצמו, ועוד שאם אתה אומר כך כיון דאי אפשר לו לשליחא דעלמא להוציא מיד הנתבע ומצי למימר ליה לאו בעל דברים דידי את מה הועילו חכמים בתקנתם כשכותבין לו זיל דון ואפיק לנפשך דבין הכי ובין הכי שליחא שוייה וזיל דון ואפיק לנפשך לענין דינא לא מעלה ולא מוריד ומשוית להו לדברי חכמים כי חוכא, ועוד דאם כן הכא אפילו בא בהרשאה למה חייבים, דכל שאין כופרין לבעל תביעת הממון אין חייבים דכתיב (ויקרא ה, א) אם לא יגיד, ודרשינן (לקמן לה, א) אם לו לא יגיד, והרי כאן אף על פי שבא בהרשאה שליחא איכא בעל ממון ליכא, אלא ודאי כל שבא בהרשאה קנייה הוא, ותדע לך דהא אמר אמימר (ב"ק שם) ואי תפיס לא מפקינן, ואף על גב דאמר רב אשי כיון דכתיב ליה כל דמתענית מדינא עלי דידי הדר שליחא שוייה בדינא פליג עליה דאמימר, אבל במאי דכתבינן לה עליה לא פליגי, ואיכא דאמרי שותפא שוייה, דכיון דכתיב ליה תרי לישני זיל דון וכל דמתענית שותפא הוא דשוייה.
ואם מפני הראיות שכתבנו, יש לי להשיב, והריני חוזר עליהם להראות פנים על כל אחד ואחד בסיעתא דשמיא, שאם תבוא מצד הראיה שהביא מקצתן דההיא דבכורות, כבר כתבנו דחייתה למעלה, ואם מפני בלתי זה לא נמצא הפרש בין לישנא קמא ללישנא בתרא ולא נפקא מנייהו מידי, איברא טובא איכא, ונפקא מינה למלוה בשטר, ללישנא קמא לעולם לא כתבינן אלא בדבר שהוא ברשותו ממש ויכול הוא להקדישו כפקדון ולא כפריה, וכדאמר עלה מאי טעמא אמר אמימר משום דר' יוחנן דאמר גזלו ולא נתיאשו הבעלים שניהם אינם יכולים להקדיש זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאינו ברשותו, ואם כן להאי לישנא אין כותבין הרשאה אפילו למלוה בשטר, שהרי אינו יכול להקדישה ולא אפילו ליתנה ולמכרה דבר תורה, דמכירת שטרות דרבנן הוא, וכדברי הריא"ף ז"ל ועיקר ואפילו לדברי רבנו תם ז"ל, דאמר דמכירת שטרות דאורייתא, אפילו הכי איכא למימר דסברי נהרדעי דאין כותבין עליה הרשאה, משום דהרשאה הקנאה גרועה היא, לפי שאם רוצה המרשה לחזור בו ולהוציא הממון מיד המורשה מוציא ואפילו תפשי וכדרב אשי, דהקנאה גרועה כזו אין כותבין אותה אלא בדבר שישנו ברשותו ממש שאם רצה להקדישו מקדיש, ואלו ללישנא בתרא כותבין במלוה בשטר כל דלא כפריה ואפילו לא נתקיים בחותמיו, ואפילו נמי כפריה והוא דמתקיים בחותמיו כדרך שהוא יכול להקנותו, ואף על פי שאינו יכול להקדישו, דמכל מקום לא מחזי כשקרא, ותדע לך דללישנא קמא אפילו במלוה בשטר לא כתבי, מדתלי אמימר טעמא כר' יוחנן דאמר גזל ולא נתיאשו בעלים שניהם אינם יכולין להקדיש, ואם איתא דלא אמרוה אלא בגזילה א"נ במלוה על פה, מאי דוחקיה דמוקי' לה כר' יוחנן דלית ליה כסתם משנגה דצנועין (ב"ק סט, א) שהיו מניחין את המעות ואומרים כל הנלקט מזה יהא מחולל על המעות הללו, ולית ליה נמי דר' דוסא לעתותי ערב אומר כל שלקטו עניים היום יהא הפקר לוקמא ככולי עלמא דהא מלוה על פה וגזילה שאינה קיימת אי אפשר אפילו ליתנה ולמכרה לכולי עלמא, וכדאמרינן בקידושין (מז, א) שוין במכר שזה קנאו ואי מלוה להוצאה ניתנה במה קנאו, והמקדש את האשה במלוה אינה מקודשת, אלא על כרחנו ללישנא קמא אין כותבין ואפילו במלוה בשטר ואפילו לא כפריה ואפילו בשטר מקויים, דהא ביכול להקדישו תלי לה.
וא"ת אמאי נקט לה מתניתין באיש פלוני כהן, ליתני שיש לפלוני בידו מלוה על פה או גזל ביד פלוני, הא ליתא, דכיון דאיכא ממון צדדי' הרבה, שאם בא בהרשאה וכפרו חייבי', ניחא ליה טפי למנקט למידי דלא אפשר לבא בו לידי קרבן שבועה לעולם, ותדע לך דאי לא תימא הכי ללישנא קמא דנהרדעי הא אפשר למתנייה בתביעת ממון בין בגזל בין במלוה על פה בין בשטר, ואם כן תקשי להו אמאי תנייה באיש פלוני כהן אלא כדאמרן.
ואם תאמר אם כן מכל מקום אמאי נדי מלישנא קמא ודייק כלישנא בתרא, אף היא אינה שאלה, חדא, משום דקיימא לן כלישנא בתרא נדין מלישנא קמא ודייק כבתרא, וקושטא עדיף ליה, ועוד דללישנא בתרא ליכא תביעת ממון כולי האי כלישנא קמא דאפשר למתני להו, ועוד דכיון דללישנא בתרא לא משכחת לה כתיבת הרשאה אלא בפקדון ולא כפירה לא משכחת לה דחייבין עדים בכפירתו דכפירת דברים בעלמא הוא שהרי הוא מודה ואי משום ההיא דרב פפא דאין לבכור קודם חלוקה, ההיא ליתא כלל, משום דרב פפא כי אמר התם (ב"ב קכו, א) אין לבכור קודם חלוקה לא משום דנפשיה אמרה ולא דשמעיה מרבא בפירוש, אלא מכללא דההוא מעשדה דבכור דאזל וזבין בנכסי דידיה ובנכסי דפשוט ואתי לקמיה דרבא ואמר לא עשה ולא כלום וסבר רב פפא דלא עשה ולא כלום לכולהו קאמר, והשתא דשמיע מרבא דכותבין הרשאה זה לזה, הכיר שטעה בדרבא, לא עשה ולא כלום דאידך הא דידיה קנה הלוקח דיש לו בו קודם חלוקה, ואת"ל דרב פפא מעיקרא סבר לאין לבכור קודם חלוקה השתא הדר ביה מדדרש רבא ומדר' ינאי דאמרו דכותבין הרשאה, אלמא יש לבכור סבירא להו וכן הלכתא דיש לבכור קודם חלוקה, וכדאמרינן התם, והלכתא דיש לבכור קודם חלוקה.
ומיהו עוד יש לדקדק בעיקר שמועתנו לפי מה שכתב הרי"ף ז"ל בתשובותיו, שהוא ז"ל כתב דהא דאמרינן לא כתבינן אורכתא אמטלטלי דכפרה, דלאו דוקא דכפריה קודם כתיבת האורכתא, אלא דכל דכפריה בין קודם כתיבה בין לאחר כתיבה אורכתא פסילא, ואיבטלה משעת כפירה ולא דיינינן לה כל עיקר, ולא עוד אלא אפילו כפר במקצת והודה במקצת אין משביעין אותו על מה שכפר, ואפילו על מה שהודה אינו נותן לו, מפני שיכול לומר לאחר שכפרתי בה נתבטלה ההרשאה ולא בעל דברים דידי את, וא"כ הכי משכחת לה פתרי להא שמעתא דידן ולמה יתחייבו עדים אלו בכפירתן, דה"ד אי בשחייב מודה עדות למה לי, ואפילו אינו מודה אי במלוה בשטר ומקויים הוא ושטרו ביד זה אפילו כפרו אינן חייבין דכפירת דברים בעלמא הוא, דהוה ליה כהיו לו שתי כתי עדים שאם כפרה [הראשונה] פטורה, שהרי מתקיימת לו עדות בכת שניה, והכי נמי לא דכפירת דברים בעלמא היא הואיל ושטרו ביד זה.
והרמב"ן ז"ל תירץ להעמיד דברי הרב דכי אמרינן לא כתבינן אוכתא אמטלטלי דכפריה, הני מילי בליכא עדים, אבל איכא עדים וראה אף על פי שהלה כופר אי נמי דלא ראה והלה טוען להד"מ וכל שכן במקום שיש עליו שטר כיון שעל פי עדים יתחייב באותו ממון בההיא כתבינן אורכתא משום דלא מחזי שקרא דהא איכא עדים דקושטא קאמר, אלו דברי הרב ז"ל. ולו' שיש להעמיד שמועתנו באחד עניינים אלו, ואומר אני כי מה שכתב שיש להעמידה באומר לא לויתי והוא הולך על הדרך הראשון שכתבנו שכותבין הרשאה אפילו במלוה על פה וכבר כתבתי שאינו נראה לי כך, וכן אי אפשר להעמידה בבא בהרשאה על מלוה בשטר מקויים וכמו שאמרתי, אלא מסתברא דהכא במלוה בשטר שאינו מקויים, וכשתבעו ואמר פרעתי וקיימא לן (כתובות יט, א) מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו ואיתנהו לסהדי, ואלו אתו ומסהדו הויא אההיא אורכתא שרירא ללישנא בתרא, דכל כי הא כתבינן ודוק' כפריה בממונא קא כפריה, דהא כל דכפר אינהו איבטלה לה הרשאה וחייבי', דכולה מילתא דממונא על פיהם היא, אבל ללישנא קמא פטורין, דהא לא כתבינן אלא במידי דאפשר להקדישו. עוד יש להעמידה בגזילה קיימת ואיכא עדים וראה דהא גזילה חוזרת בעינא, וללישנא קמא לא כתבינן דכל דלא מצי מקדיש לא כתבינן אורכתא וכדכתיבנא לעיל, וללישנא בתרא כתבינן דכל דלא כפריה והוא בעינא וא"נ לא מצי כפר כגון דאיכא עדים וראה אי בעי מקני ליה אגב קרקע דברשותיה קיימא דהא הדרא בעינא, אלא דלא מצי מקדיש גזירת הכתוב היא לדעת ר' יוחנן וכדדייק קרא דכתיב כי יקדיש את ביתו קדש מה ביתו ברשותו ממש אף כל ברשותו, ומכל מקום מצי לאקנויי, ותדע לך דהא למאן דאמר מלוה לאו להוצאה ניתנה לא ברשותיה דמלוה קיימא, ואם קדש את האשה מקודשת ואם נתנה במכר קנאו, וכדתניא ושוין במכר שזה קנאו, וכדאיתא בקידושין (מז, א) כנ"ל.
ולפי מה שכתבנו שאין כותבין הרשאה אלא במה שאפשר להקנות, משכחת שפיר דכי כפר וחייבין שהם שומעים מפי בעל דבר, ואף על גב דקיימא לן כרב אשי דשליח שויוה, הני מילי כל שחזר בו המרשה, אבל כל שלא חזר בו הרי הוא שלו, דאינו אלא כמתנה זיל דון אפיק לנפשך כל שלא אחזור בי, והילכך השתא מיהא בעל דברים של התובע הוא, אבל לדברי הראשונים ז"ל יש לדקדק היאך חייבים והא לא מפיו הם שומעים, והא קיי"ל בב"ק פרק מרובה כרב פפא דאמר דכיון דכתב ליה כל מאי דענית מדינא עלי דידי הדר שליחא שוייה, ובשומע מפי שליח פטור דתנינן בפרקין שלח ביד עבדו ביד שלוחו וכו' משביע אני עליכם וכו' עד שישמעו מפי התובע.
והרב אב ב"ד ז"ל העידה בשכתב לו למחצה לשליש ולרביע וכדאמר התם בפרק מרובה דמגו דמשתעי דינא אפלגא משתעי דינא אכולהו, וא"נ לא אמרו שלח ביד שליח פטורין אלא בשעשאו שליח על השבועה לבד ולא על תביעת הממון, אבל כשהרשה אממון אף על תביעת הממון, יכול להשביען, וכבעל דברים דידה משוינן ליה, וליתא דאלו בשנותן לו למחצה לא דמיא למתניתין דאיש פלוני ואלו בשעשאו שליח על תביעת ממון גם כן אי אפשר, דאנן אם לא יגיד בעינן והאי לאו בעל ממון הואאלא יש דוחקי' דאף על גב דלגבי המרשה הוי שליח לגבי הנתבע מיהא כיון דכתיב ליה זיל דון ואפיק לנפשך, כבעל דין הוא דלא מצי למימר ליה לאו בעל דברים דידי את.
מנה מניתי לך בפני פלוני וכו' יביאו פלוני ופלוני ויעידו. פירש רש"י ז"ל: ואמר הלה יבואו פלוני ופלוני שמניתם לי בפניהם ואני פורע לך, וזה קשה דאם כן איך אנו מחייבים אותו מדין עדותן של עדים אלא מפי עצמו שמחייב עצמו בכך מדעתו, ואין כאן עדות ראיה בלא ידיעה. ועוד דאם כן מאי קאמר לקמן (לד, א) שמע מינה קסבר ר' יוסי הגלילי משביע עידי קנס פטור, דאי סלקא דעתך חייב ראיה בלא ידיעה מי לא בעי מידע או גויה בעל או בת ישראל בעל, ואם איתא מאי קושיא משכחת לה בכי הא באומר לא בעלתי, ואם יבואו עדים ויעידו שבעלת אני אתן, אלא יש לפרש דמלשון הברייתא עצמה הוא, כלומר יבואו עדים ויעידו ועל כרחו יתן, דמחייבין אותו בעדות ראיה בלא ידיעה, ומיהו בתוספתא (פ"ד ה"ג) מצאתי בלשון רש"י ז"ל, דתניא התם איזו היא ראיה שאין בה ידיעה תן לי ק"ק זוז שיש לי בידך, אין לך בידי לא מניתי לך במעמד פלוני ופלוני, ואמרו ואני אתן זו היא ראיה שאין בה ידיעה עכ"ל התוספתא, ואפילו כן נראה דה"פ יאמרו ואני אתן לך כלומר ויש לי ליתן לך בעדותן.
שאנס איש פלוני. פירש רש"י: אנס, כלומר [אנס] ופתה בתו [של] אחר קאמ', והא קמ"ל דאע"ג דכתב ליה הרשאה פטור, משום דלא כתבי[נן] הרשאה אמאי דלא אתיא לידיה מעולם, ולפי דרכו נלמוד מכאן שאין כותבין הרשאה בבשת ופגם ונזקין. וי"מ דהכא מיירי כגון שאנס אותו פלוני בתו שלו וזה מורשה מבתו, וטעמא דפטור משום דקם ליה בדרבה מיניה והקשה עליהם רש"י דאי בבא על בתו מי צריך למיתנא כלל, השתא אנסה אחר קנסא [לאביה] אנסה אביה לא כל שכן שיש לו הקנס, וזו אינה קושיא דמשכחת לה ביתומה בחיי האב דהיינו שנשאת ונתארמלה או שנתגרשה דקנסה [לעצמה] כדברי ר' עקיבא כדאיתא פרק אלו נערות (לח, א), ואי ק' מפותה דמדעתה, ליתא דפתוי קטנה אונס הוא.
כיצד מנה מניתי לך. ופירש רש"י כגון שאמר אם יבואו ויעידו אני אתן, כלומר שמחייב עצמו מעתה לכל מה שיעידו העדים.וקשה דאם כן אין אנו מחייבין אותו מדין עדותן של עדים אלא מפי עצמו שמחייב עצמו בכך מדעתו, ואין כאן עדות ראיה בלא ידיעה. ועוד דא"כ מאי קאמ' לקמן (לד, א) שמע מינה קסבר ר"י הגלילי משביע עדי קנס פטור, דאי ס"ד חייב ראיה בלא ידיעה היכי משכחת לה, מי לא בעי שידע אי גויה בעל או בת ישראל בעל, ואם איתא מאי קושיא, דהא האי דינא נמי איתניה בעדי קנס וכגון שחייב עצמו ואמר אם יאמרו פלוני ופלוני שאני אנסתי אשה מעולם אני אתן, אלא ודאי הפירוש דהוא אומר להד"מ אבל אם יבואו עדים ויעידו שמנה שיתן משום דדינא הכי, ובעדי קנס לא משכחת לה בכי האי, שאם הוא אומר לא אנסתי אשה מעולם ובאו עדים שאנס לא מיחייב קנס אע"פ שהוחזק כפרן לפי שאין משלם קנס עד שיבואו עדים ויעידו שהוא חייב אותו קנס ממש. וי"מ שמלשון הברייתא עצמו הוא יבואו עדים ויעידו, כלומר, אם באו עדים והעידו, הוחזק כפרן וע"כ יתן דמחייבין אותו בעדות ראיה בלא ידיעה. ומיהו בתוספתא (פ"ב ה"ג) מצאתי כלשון רש"י דתניא התם אי זו היא ראיה (שיש) [שאין] בה ידיעה תן לי ר' זוז שיש לי בידך, אין לך בידי, לא מניתי לך במעמד פלוני ופלוני יאמרו ואני אתן לך, זו היא ראיה שאין בה ידיעה, עכ"ל, ואפ"ה נראה (דאפי') [דהפי'] יאמרו ואני אתן לך כלומר יש לי לתת בעדותן. וא"ת וכי אתו עדים מאי הוי, אע"ג דאמ' מתחלה להד"מ, לימא השתא פרעתי, ומאי דקאמר להד"מ משום דמלתא דלא רמיא עליה דאיניש לאו אדעתיה, וכדאמ' לקמן פ' הדיינין (מא, ב) גבי ההוא דא"ל לחבריה הב לי ק' זוזי א"ל ולא פרעתיך בפני פלוני ופלוני, אתו אמ' לא אמר רבא לא הוחזק כפרן / לא רמיא /. וי"ל דשאני הכא דמדכר דכירי אינשי כה"ג אם מנה לו המעות אם לאו.
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |