אלשיך/איכה/ה

אלשיך איכה ה

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

זכר ה' וכו' הן אמת כי מרגלא בפומי דכל ב"א כי אינו דומה צער העני אשר מימיו לא ראה עושר לעשיר גדול ובא עד ככר לחם כי אשר לא ראה טובה מעולם נעשה לו עניו כדבר טבעי והוא צער בנוני מתמיד בו אך העושר ונתרושש אין כהה לשברו ומאנה הנחם נפשו כי מר לו מר ומה גם בהראות בבגד עדים ופת יבש נקודים בפני אשר ראוהו ביקר תפארת גדולתו כי אחת אפים על חוסר לחמו ירגיש חרפתו כי יחרד לבבו וזה יהיה מאמר בני הגלות אשר ירדו לשערים בגלות המר והנמהר באומר' זכר ה' כו' לומר כי נפילתינו היתה מגבוה מעל גבוה עד תהום רבה כי אלו היינו מתחילה ממלכה שפלה לא גדלה חרפת ירידתנו כ"כ גדולה אך זכור ה' מה היה לנו בזמן מלכותנו וע"י זכרך גודל גדולתנו הביטה בשומך לפניך הגלות ההיא וראה את חרפתנו עתה לפי הערך ההוא:

או יאמר אם אין בצרותינו די בער אשמותינו בגלות צרף צרת החרבן והשוד והשב' והרעב והחרב והשבי שהי' לנו אז עם החרפ' אשר לנו בקרב הגוים ויגיע' שניהם ינכו כל אשמותינו וזהו זכר ה' מה היה לנו כלו' בזמן ההוא ועם זה הביטה וראה את חרפתנו:

או יאמר בשום לב אל תיבת הביטה שהיה חסרת ה' אחרונה ולבא אל הענין נזכירה מאמרם ז"ל האומרים כי ביה ה' צור עולמים אל תקרי צור אלא צר שברא העה"ב ביוד והעה"ז בה"א עוד ארז"ל על פסוק הבט נא השמימה אין הבט אלא מלמעלה למטה מלמד שהעלהו הקב"ה למעלה מכיפת הרקיע ואמר לו הבט נא השמימה שתחת רגלך. ונבא אל הענין אמר זכור ה' כלו' בבחינת שם הרחמים מה היו לנו ואם נסתלקת מהעה"ז הביטה מלמעלה למטה ובלתי היותו בעה"ז נרמז בחסרון הה"א מהביטה לרמוז כי ההבטה היא על שהעה"ז משולל הוא ית' ממנו כלו' השראתו רק השגחתו ואמר ההבט' מרחו' שוב לעולם ומקרוב ראה את חרפתנו כי בושנו מאד והבשת הוא מספיק להתם פשע כמשז"ל על שאול שעל שנתבייש זכה למחיצת שמואל ואם תאמר נא אלהינו כי טמאה ארץ אחוזתנו וע"כ תמנע השראת מהעולם כי נחלתינו נהפכה לזרים בתינו לנכרים ראה ה' והביטה כי יתומים היינו אין אב בעלותך מאתנו ואתה נקראת אבי יתומים ולמה תעזבנו ולא עוד אלא שהן אמת שנסתלקה שכינה מעל הארץ אך לא לגמרי כי לא זזה בחינת שכינה מכותל מערבי וזהו אמותינו שהן ציון וירושלם המתייחסו' לאמותינו שע"כ יקראו אותנו בת ציון בת ירושלם הן כאלמנות ולא אלמנות ממש כי לא זזה שכינה מכותל מערבי והוא מאמרנו על פסוק עיר האלהים סלה באופן כי לא כמו זר יחשב שובך להשרות שכינתך היא הבחינה הגדולה שנסתלקה כיון שלא מאסת עירך מלהשאיר מציאות התפשטותם ע"י מה שתזכור מה היה לנו שעי"כ תביט מלמעלה ואחר בחינת הבטה שהיא מרחוק תעשה גם בחינת ראיה שהוא בקרוב:

או יאמר הנה שנים הם הלוקים בחרבן אנחנו וירושלים שסבלה אשמותינו ואומרים אנו בני ישראל האמללים בצרת הגלות המר והנמהר הלא אמרת ברוח קדשך אם אשכחך ירושלם תשכח ימיני אנא ה' כאשר תזכור ירושלים שהוא על מה שהיה לה בשבילנו זכור ה' ג"כ מה היה לנו מהצרות כי גדלה מאד וגם הביטה וראה את חרפתינו כי גדלה על צרת נחלתנו שסבלה בשבילנו כי הלא נחלתינו לא נמוקה כמונו בחרב ורעב ושבי שהוא מה שהיה לנו כי אם שנהפכה לזרים שנהפכה מהיות לנו ותהי לזרים וכן בתינו לנכרים אך בעמדם יעמודו שלא נמוקו כמונו שבני ציון היקירים נחשבו לנבלי חרש ויזובו מדוקרים ועוד כי אנו יתומים היינו אין אב שנסתלקה ממנו אבינו השמימה אך אמותינו ציון וירושלים כמדובר בדרך הקודם לא נסתלקה מהן להתייחס לאלמנות כ"א כאלמנות ולא אלמנות ממש כי לא זזה שכינה מכותל מערבי אך אנו יתומים כי זזה מהם עד מראת יחזקאל בבבל כנודע מספר הזוהר:

או יאמר נחלתנו וכו' כי הנה ארז"ל על פסוק והרגתי אתכם בחרב והיו נשיכם אלמנות וכו' כי מי לא ידע שאם יהרגום בחרב שיהיו נשיהם אלמנות ובניהם יתומים אלא שיהרגו במלחמה ולא יבואו עדים שראו אותם הרוגים ואין מורידין את הבנים לנכסים ולא יניחו הנשים לינשא שלא ידעו אם מתו אם נשבו ואפילו אין מורידן קרוב לנכסים אמר נחלתנו נהפכה לזרים בתינו לנכרים ואלו היינו ספק יתומים אך אוי לנו כי יתומים היינו אין אב בודאי ואמותינו היו כאלמנות כאלו יש ספק באלמנות והיא רעה גדולה כי בתינו אשר כל אלמנה נותנים לה מדור שהיתה בו עם בעלה היתה לנכרים ולא לאמותינו. ואם נשים לב אל השמטת ה"א מהביטה ווי"ו מואין אב אפשר ירמוז ענין מז"ל על פסוק כי יד על כס יה כי נשבע הקב"ה שלא יתחברו אותיות ו"ה עם י"ה עד עת הנקם מעמלק שהוא לעת קץ גם ידוע כי אותיות י"ה תמיד מחוברות אך ו"ה הן נהפכות ויהי' הרמז שאומר זכר ה' הוא שם של ד' אותיות מה היה לנו וכו' כלו' שצרתינו עשו שלא יתעכב השם מלהיות שלם כי הנה הה"א והוא"ו הן כנשמטות ונפרדות וזהו שהשמיט הוי"ו מואין אב והה"א מהביטה ומה שהשמיט היא מהביטה הוא כי בתיבה ההוא יש ה"א ראשונה וה"א אחרונה ורמז כי האחרונה היא שנתפרדה לא הראשונה שלא תפרד מהיו"ד כנודע:

ד

מימינו בכסף וכו' ראוי לשים לב איזה יחס יש למים עם העצים שמחברם לבכות על שניהם יחד ועוד מה לעם כי יבכו על שני הדברים האלה מעל זולתם מכל צורכי בני האדם ועוד מה זו תלונה שעציהם במחיר יבואו כי הלא גם גדולים ובני חורין יהי להם כן שעציהם במחיר יבואו ואף גם מים ישברו בכסף ועוד כי אחר שלחם ומים הם עיקר המחיה מהראוי היה שאחר המים יתלונן על הלחם ולא יאחר לאומרו אחר כמה פסוקים בינתים. אמנם הזכירו תלונה כפול' ומכופלת ואמר הנה מימינו אשר היו לנו ששאבנו אותם או שהיו מים מבורינו ונוזלים מתוך בארינו בכסף שתינו שהיו מוכרים אותם לנו לשתות והלא זו צרה היא אך החרשנו כי הלא לא במחיר באו לנו וגם היינו נהנים בצד מה בשתייתנו אותם אך עצינו אשר במחיר יבואו לנו מי יתן ולא היה לנו רק העדר הנאה אך רעה רבה כי עצינו שבמחיר יבואו על צוארינו נרדפנו בהם כי בעצינו הנזכר יכונו וירדפונו על צוארנו והלא יאמר איש כי אינו מן התימה כי הלא כן דרך עבדים עם אדוניהם להכותם בהתבטלם ממלכה אך מי יתן ולא יכונו רק בהתבטל' כי הלא אנחנו יגענו באומר כי יגיעת מלאכת' יניח לנו כי ימנעו מלרדוף אותנו בעצים על צוארנו אך לא שוה לנו כי גם יגענו ולא הונח לנו מהרדיפה הנזכרת והנה אם עושה אלה היו אנשים אשר לא קבלו טובה ממנו החרשנו אך היו אשר מצרים נתנו יד וכו' והיא כי הנה ארז"ל שהיו ישראל מוליכים שמן למצרים וקונים בו חטה ומשלחים אותה חנם לאשור להשביעם לחם עתה שגלינו לאשור הגמול אשר הם משלמים כי אנחנו היינו טורחים והולכים למצרים וקונים החטים בדמים להשביעם לחם והם מימינו שלנו לשתות בדמים יתנו לנו ובעצינו שקנינו בדמינו בם יכו על צוארנו ואף כי יגענו לא הונח לנו:

ז

אבתינו וכו' נכנס בחטא ויצא בעון והנה לבא אל הענין נזכירה מאמרם ז"ל האומרים בגמרא כי אין מיתה בלא חטא ואין יסורין בלא עון ועל פי דרכנו נשית לב אל אומרם חטא במיתה ועון ביסורין ואחשבה כי להיות המות כרוכה בזרע אדם החטא בלבד יספיק להתחשב חיובא גם מצד עצמו אף למרק ביסורין צריך כובד עון ויתכן בענין זה לבא אל כוונת הפסוק שאומרים במר שיחם הנה ביד אבותינו היו חטאות ועונות ואוי לנו שאם בחייהם היו מתייסרים בעונותם ואח"כ מתים בחטאתם כענין אין מיתה בלא חטא ואין יסורין בלא עון אך אוי לנו כי אבותינו חטאו וע"י חטאתם אינם כי מתו כענין אין מיתה בלא חטא והעונות שלהם שהיה להם להתמרק בם אנחנו עונותיהם סבלנו ואנו מתמוגגים ביד עונותיהם:

ח

עבדים וכו' דרך העולם שאם עבד חשוב ימשול באיש גדול שהורע מזלו ליפול תחת ידו ויכנו הכה ופצוע ויראוהו אנשים ויחמלו על המוכה רבים יחלו פניו ירפה ממנו לאהבתם:

אמנם זה יהיה בהיות העבד המכה מהעבדים חשובים שלא תהיה לחרפה לאנשי חסד לחלות פניו אך אם העבד המושל ומכה הוא גרוע פחות ונבזה בזוי מבזויי העבדים לא ימצא במכיתתו את האיש החשוב מי שישפיל עצמו לחלות פניו יפרוק עול סבלו וירף ממנו פן יהיה לבוז בעיני הרואים את כבוד המחלה פניו באומר' אחרי מי יצא פלוני לחלות פניו אחרי כלב מת ע"כ יניחוהו בידו עד כלה כי לחרפה יחשוב לו לחלות פניו וזה יאמר עבדים משלו בנו סוג עבדים גרועים אשר פורק אין מידם את הנמסר בידו לדכאו חחת רגליו. ויתכן יקושרו המקראות מפסוק אבותינו חטאו כו' והוא כי ד' שפטים הנביא דבר על זמן החרבן וקראם שפטי הרעים ואמר אשר למות למות ואשר לחרב לחרב ואשר לרעב לרעב ואשר לשבי לשבי וארז"ל כל המאוחר בכתוב קשה מחבירו כי השבי כולהו איתנהו ביה והקל שבכולן הוא הראשון שהוא המות ובה היחל ואמר הנה אבותינו כל רעתם היה מות כי חטאו ואינם כי מתו ואנחנו לא מתנו כי נשארנו לסבול עונותם וזהו ואנחנו עונותיהם סבלנו והאחרונה היא השבי הקשה מכלם באה אלינו כפולה ומכופלת הלא הוא כי עבדים משלו בנו היותר גרועי' שבעולם שפורק אין מידם שאין שבי גדול מזה והב' האחרות הרעב והחרב באו' יחד שתיהן כי בנפשנו נביא לחמנו מחמת הרעב מפני חרב המדבר כי לא יכולנו הביא מהחוץ תבואתנו מפני חרב הערביים והיה זה בזמן הגורן שהיתה החטה ראוי להביאה העירה כי אז היה עיקר פחד חרב המדבר שיבואו לקחתה אחר שכבר עורנו כתנור נכמרו בימי קציר וגדיש וגורן עד העמידת כרי שומרים התבואה לקרח בלילה וחורב ביום חוץ מבתינו ולא יחשב לנו לפתיו' איך היינו לחורב כל ימות קציר וקיץ כשמש השורף עד נכמר עורנו ואחר זאת מוסרים עצמנו לחרב והלא לזה טוב היה למות מאלינו בבית מללכת לנפול בחרב לז"א כל זה עשינו מפני זלעפות רעב כי בחרנו בחרב מברעב כי החרב היא זלעפה א' וברעב זלעפות רבות והוא האמור למעלה כי היו אשר זכו משלג ואדמו עצם מפנינים מרגישים צער גדול ממות שהיו רואים נפשם יוצאת ועורם משחיר כי חשך משחור תארם ולא נכרו בחוצות שהוא זלעפה א' ועוד מוסיף שנית עד צפד עורם על עצמם שהיה זה יותר מאשר הוא גוסס ימים רבים ורואה המות באה ואח"כ מיתה המשונה בצער מתחולל ע"כ טוב הוא החרב שהיא כמו רגע מהרעב שהוא זלעפות רבות לכן בנפשנו נביא לחמנו כמדובר ועוד רעה כפולה נמשך מהיותנו בחוץ עד שעורנו כתנור נכמרו שע"י העדרנו מתוך העיר שנשים בציון ענו בתולות בערי יהודה כי האנשים היו מתמידים חוצה לשמור ולהביא לחמם ונכנסו לענות נשים בציון ובערי יהודה:

יב

שרים בידם. ראוי לשים לב איזה יחס יש לתליות השרים בידם אל הדרת פני זקנים ועוד שאם הוא שבעון שלא הדרו פני זקנים נענשו שנתלו הל"ל לא הדרו מאי נהדרו. ועוד מאי איכפת לן אם היה בידם או ביד זולתם. ועוד בחורים טחון נשאו איך מתקשר אל הקודם ועוד אומרו בעץ כשלו שאם הוא שמתישות כחם בעץ בעלמא היו נכשלים למה ייחסם המכשול אל עץ ולא אל דבר זולתו שיכשלו בו בני אדם. ועוד אומרו בעץ בקמ"ץ ולא שו"א שהוא כאומרו בהעץ בה"א הידיעה. ועוד למה כשלו בו נערים מבחורים. אך הנה ארז"ל על פסוק ויהיו מלעיבים במלאכי ה' לא נחרבה ירושלם עד שבזו בה תלמידי חכמים וכן אמרו לא נחרבה ירושלם עד שבטלו תלמוד תורה כי ויתר הקב"ה וכו' הא כיצד אלא שמשום שהיו מלעיבים היחל ביטול תורה ונחרבה. ונבא אל הענין כי שרים המושלים בעם בידם וכח ממשלתם נתלו וישענו לשפני זקנים לא נהדרו וידוע כי כל זקנים שבמקרא תלמידי חכמים כד"א והדרת פני זקן קח את כל זקני העם הזקנים אשר בשער ואמר כי לא בלבד השרים נתלו בכחם לבזות ולבלתי הדר פני תלמידי חכמים כ"א גם כל ההמון וזה אומרו סתם לא נהדרו ולא נאמר לא הדרו ועי"כ בחורים הראויים ליישב בישיבה לפני הזקנים כי בטלו יגיעת עול תורה הביאם ה' לעול ד"א כמאמר התנא הפורק ממנו עול תורה נותנים עליו עול מלכות ועול דרך ארץ ונערים הראויים להתחנך בתורה יצאו לתרבות רעה כבן סורר ומורה הראוי לינתן על עץ כמשז"ל שעליו נאמר כי יהיה באיש חטא משפט מות והומת ותלית אותו על עץ על בן סורר ומורה נאמר וזה יאמר כי על בזותם תלמידי חכמים נערים כשלו בעץ הידוע לנער הוא הסורר ומורה כי יוצאים לתרבות רעה ומזה נמשך לדבר על רעה הנמשכת מביטול תורה מפסוק שאחר זה זקנים משער שבתו וכו' כאשר יבא בס"ד:

יד

זקנים משער וכו' הנה כתבנו כי ע"י ביטול תורה כלתה הרעה ובזה יאמר הנה שני דברים שבתו זו אחר זו כי האחת סיבת השנית היתה והוא כי זקנים משער הם שערים המצויינים בהלכה שבתו נערים גם הם שבתו מנגינתם ושמחותם ולא עוד אלא שכאשר שבת משוש לבנו היא התורה המשמחת הלב כד"א פקודי ה' ישרים משמחי לב אז לא בלבד שבתה שמחת בחורים ונגינות מזמריהם כ"א שנהפוך הדבר שהמחולות שהיו משמשים לשמחות וגיל היו משמשים להספדים ואבלות והוא כי זה דרכם בדורות ראשונים לספוד בחלילים וזהו נהפך לאבל מחולנו:

טז

נפלה עטרת וכו' נמשך אל הקודם יאמר בהזכיר מאמרם ז"ל כי גדולה מיתת הצדיקים מחרבן בהמ"ק כי שם נא' ותרד פלאים שהם ב' ובמיתת הצדיקים הוא אומר הנני יוסיף להפליא הפלא ופלא וכל כך למה ואבדה חכמת חכמיו ובינת נבוניו תסתתר עכ"ל. וראוי לשים לב ולהבין מה הנה השתים שבחרבן ואיך בסילוק הצדיק יש אחת נוספת וגם באומרו וכל כך למה ואבדה וכו' איך מצאו טעם מספיק בסוף הכתוב להיות שלשה. אך אחשבה יובן זה במה שאמרו ז"ל תלמיד חכם שמת אין לנו תמורתו כי הלא כמו זר יחשב אומרו שאין תמורתו והלא נאמר וזרח השמש וכו' עד שלא שקעה שמשו של פלוני זרחה שמשו של פלוני ומעשים בכל יום שא' מסתלק ונותנים אחר תחתיו. אך אחשבה יובן במאמר שמות רבה כי כל מה שמחדשים כל חכמים אפילו תלמיד ותיק קבלתו נפשו בסיני והענין כאשר הארכנו במקום אחר כי הוא ית' מאז חשב מחשבות לבלתי תדח ממנו תורה משום דור שהלא אין כח לקבל כל פרטי תורה שבע"פ שלא ישכחו ומה גם כי לא הדורות שוים יש דבר סיג מתייחס אל צורך דור א' מבזולתו לפי מציאות חילוק ענינו וגם ראה כי הגויות הולכים ומתעכרים בכל דור ודור ואיככה יעצרו כח על פי עיונם בעכירות חומרם להבין דבר מתוך דבר כל הצריך כי אפילו בדור יהושע לא עצר הוא כח להחזיר ברוח מבינתו שלש מאות הלכות שנשתכחו באבלו של משה על כן מה עשה הוא ית' קבץ כל הנשמות העתידות לבא בכל דור ודור בהר סיני ואת כלן השמיע בהוד קולו כל פרטי תושבע"פ וכל החדושים העתידים להתחדש בכל דור ודור וכל הסיגים הראוים בכל דור ואז כל נפש ונפש קבלה ונשקע בה כל המתייחס אליה מכל הפרטים ובכללות כלן נמצא הכל והוא כי כל נפש ונפש יש לה שייכות בתורה וכל א' דבקו בה כל הדברים המתייחסים אל בחינתו כמפורש אצלנו באר היטב בביאור ספר משלי ובכן בבא כל נפש אל העולם הלזה מחדש מה שקבלה כי הוא חלקה בתורה כי גם שיראה שע"י יגיעת עיינו הוא מבין לא כן הוא כ"א כנזכר מה שקבלה נפשו והיגיעה להבין אינו אלא מפני שהחומר מעכב מלגלות הנפש מה שקבלה על כן צריך ליגע החומר ולהתישו ואז הנפש מוציאה מה שקבלה ונראה בעיני האדם שהוא השיג ולא כן הוא כ"א שיקרנו כנביא בהתנבאו שארז"ל במדרש הנזכר כי הוא גם הוא מה שקבלה נפשו' מאז בסיני שבנוח עליו הרו' להנבא משתבר ונכנע גופי ע"י מה ששורה שפע עליו כדי שעי"כ יתנבא מה שקבלה רוחו מאז יע"כ נקראת התורה תושיה שמתשת כחו של אדם וזה אומר' ז"ל יגעת ומצאת תאמן כי אחר היגיע' למציא' תחשב לו כי ע"י החומר מה שקבלה הנפש הוא כאבוד ממנו וחוזר ומוצאו ע"י היגיעה כמדובר ובכן הוא יתברך אל דעות מביא בכל דור הנשמות הראויות לפי צורך כל דור ודור אשר קבלו ענין הצריך לדור ההוא ולהיות כל אחד בא לחדש בעולם המתייחס אליו נמצא כי בהסתלק אחד אין חכם אחר ממלא חסרונו כי מה שבא לחדש זה לא בא זה כ"א לענינים אחרים נמצא כי הטיבו אשר דברו באומרם חכם שמת אין לנו תמורתו. ובזה נבא אל הענין כי הנה הבית המקדש ע"י כפרת חטאות שתים הנה תועלות סילוק היזק שהיו החטאות גורמות שנית הבאת תועלת ע"י הקרבנות כלם אך הצדיק שלשה הן תועלותיו אחת סילוק היזק מהדור כי מגן הוא ומה גם אם בעל יסורין הוא כי חוליינו הוא נישא שנית הבאת תועלת שבזכותו טובה באה לעולה שלישית מה שמחדש הוא מן התורה כי זולתו לא יבין חלק המיוחד לזה וזה ענין המאמר קשה סלוקן של צדיקים מחרבן בהמ"ק כי בזה נא' הפלא ופלא שהוא על שני הסתרי' והפסדי' כמדובר אבל בצדיקים ג' ולפרשה שלישי אמ' כ"כ למה שיהי' א' עודף על העדר סילוק היזק והבאת תועלת הלא הוא כי הנה ואבדה חכמת חכמיו שאם אבדה חכמת חכמיו מהעולם במותם אין תמורתו כי בינת נבוניו להבין מה שאלו היו מתחדשים תסתתר מהנבונים שבדור כי אינו חלקם והוא פלא שלישי כי גם שעתניאל בן קנז החזיר בפלפלו השלש מאות הלכות היה שכבר אמרם משה ולמדו אותם כל החכמים אלא שנשתכחו וחזר להזכירם מה שאין כן בחכם שעדן היה לו לחדש דברים בעולם שאין זולתו יוכל לחדשם כמבואר אצלנו כי זה היה ענין רבה בר נחמני דאמרו ברקיע מאן מוכח רבה בר נחמני כי הוכרח יהיה על פיו כי דין זה היה חלקו לקבל בסיני וע"כ לא המתינו לו עד שעלה השמימה כ"א עודנו בעולם אמרו ותצא נפשו באומרו טהור כי בעולם הזה היה מעותד לחדש הדין ההוא:

ונבא אל הענין בשים לב אל אומרו נפלה פו' שאין נראה יחס לראש הפסוק עם סופו: ועוד אומרו ע"ז היה וכו' בלשון יחיד ומסיים ועל אלה בלשון רבים. ועוד או' על הר ציון ששמם כו' כי פסוק זה משולל גוזרו ועוד אומרו אתה ה' לעולם תשב ולא פירש היכן ישב. אך יאמר נמשך אחר פסוקים הקודמים והוא כי שתי מיני צרות הם אחת סילוק החכמים. שני חרבן בה"מ על סילוק הצדיקים אמר זקנים משער שבתו כו' ועל בטולם השבת משוש לבנו ע"כ נהפך כו' ועל חרבן בה"מ אמר נפלה עטרת ראשנו אוי נא לנו כלומר לא עיקר הצרה היה לנו כי היינו מתכפרים בו על חטאתינו שעי"כ היינו נצולים מצרות מוכנים לקבל טובה אך האוי עתה הוא לנו כי חטאנו ואין לנו ב"ה להתכפר בו מאשר חטאנו ועל זה הוא מה שהיה דוה לבנו אך ועל אלה שהוא על זקנים משער שמחו ושבתו גדולה היא מאד כי בזה חשכו כי אין מי שיאיר לנו אור התורה שהחלק שלהם לחדש בתורה ולהאיר עינינו נמנע ממנו שהוא הפלא השלישי כי מלבד סילוק צרות והבאת תועלת שנמצאו ג"כ במקדש ע"י הקרבנות ואבדנום שהם השני פלאים והם עצמם היו בצדיקים ובטלו עוד נוסף הפלא השלישי והוא העדר הארת עינים בתורה מאשר היה חלקם לחדש כי תלמידי חכמים שמתו אין לנו תמורתם כמדובר ועוד טעם שני לדאג יותר על סילוק הצדיקים מעל ציון ובה"מ כי הלא על הר ציון ששמם שועלים הלכו בו אין צרתו גדולה כצרת הצדיקים כי הלא על הר וכו' שאנו רואים כי שועלים הלכו בו אתה ה' בו לעולם תשב לעתיד שהוא שם הגדול כי השכינה שהוא כסאך לא בלבד לעתיד כ"א לדור ודור הכסא שלם כי לא זזה שכינה מכותל מערבי מש"כ אנו על ידי סילוק הצדיקים כי אפי' גדר שכינה מסתלקת מעלינו בסילוקם באופן כי גדול הפסדנו בסילוק הצדיקים מחרבן בה"מ:

והנה ארז"ל במדרש ז"ל וכבר היה רבן גמליאל ור' אלעזר בן עזריה ור' יהושע ור' עקיבא עולים לירושלים הגיעו לצופים וקרעו בגדיהם הגיעו להר הבית וראו שועל אחד יוצא מבית קדש הקדשים התחילו הם בוכים ור' עקיבא משחק אמרו לו עקיבא לעולם אתה מתמיה עלינו אנו בוכים ואתה משחק אמר להם למה אתם בוכים אמרו לו ולא נבכה מקום שכתוב בי והזר הקרב יומת והרי שועל יוצא מתוכו ועליו נתקיים הפסוק על הר וכו' שועלים הלכו בו אמר להם אף אני לכך אני משחק הרי הוא אומר ואעידה לי עדים נאמנים את אוריה הכהן ואת זכריהו בן יברכיהו וכי מה ענין אוריה אצל זכריה שאוריה במקדש ראשון וזכריה במקדש שני אלא מר אמר אוריה כה אמר ה' צבאות ציון שדה תחרש וירושלים עיים תהיה ומה אמר זכריה עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים וכו' אמר הקב"ה הרי לי שני עדים אלו ואב קיימים דברי אוריה יהיו קיימים דברי זכריה ע"כ. וע"ד זה יאמר ירמיה הנביא לפניו יתברך כשנראה שיתקיים מאמר זה שעל הר ציון ששמם שועלים הלכו בו כבר נדע שתתקיים נבואת ישעיה כי עין בעין יראו בשוב ה' ציון וה' שוכן בציון כי אתה ה' בהר הנזכר לעולם תשב וכו':

כ

למה לנצח וכו' הנה ידוע מאמרם ז"ל מדתו ית' כי גם שהוא יתברך עוזר את השבים בתשובה אך בזאת שיתחיל הוא כי הבא ליטהר מסייעין אותו והנה האמללים סובלי אורך הגלות ויודעים מאמרם ז"ל כי הגאולה מהגלות האחרון הזה נמנעת בלי תשובה כמפורש אצלינו הטעם במקום אחר אלא שאמרו רז"ל שלא נתייאש מטעם זה כי ע"כ הבטיחנו הקב"ה שבסוף הגלות נשוב בתשובה על כל פנים שנאמר והיה כי יבואו עליך וכו' ושבת עד ה' אלהיך וכו' ואז ושב ה' אלהיך את שבותך וכו'. ובזה נבא על ענין הכתובים והוא כי ידוע כי יש זמן ימות משיחנו ואחריו זמן התחיה שיהיו אז בני האדם כרוחניים חיים וקיימים מעין מלאכי השרת ובכן זמן ימות משיחנו יקרה נצח וזמן שאחר התחייה יקרא אורך ימים ויאמר הלא הבטחתנו שבסוף הגלות תסייענו לשוב עדיך על זאת דאבה נפשנו למה לנצח שהוא לסוף הגלות תשכחנו להשיבנו אז ולא מעתה כי הלא אם כה תעשה ימשך כי נפסיד גם התחיה כי תעזבנו ותפרד ממנו לאורך ימים שהוא לזמן ההיא כי אחר שנשתקע בעונות כל משך הגלות לא נוכל לעשות תשובה שלמה ע"כ טוב טוב תחזירנו בתשובה שלמה מעתה ולא תיחל עד נבא אנחנו תחלה ליטהר וזהו השיבנו כו' כאשר יבא בביאור בס"ד:

כא

השיבנו וכו' הלא אתה ה' אבינו מדתך ורצונך הוא שנתחיל אנחנו ונבא ליטהר ואח"כ תסייענו נחלה פניך תהפך השיטה כי תתחיל אתה שתשיבנו ה' אליך תחלה ואח"כ נשובה אנחנו בכח התחלתך להשיבנו והוא גם מאמרנו על פסוק משכנו אחריך נרוצה ואל תחשיבנו למקשי' לשאול כי לא די שתסייענו כ"א שגם תתחיל אתה אמנם ה' אם הטובה זו לא היית עושה מעולם החרשנו אך הלא למוד אתה ה' לעשותו כי הלא מקדם עשית כן במצרים כי הנה עודם עובדי ע"ג ואמר להם הוא יתברך משכו ידיכם מן הע"ג וקחו לכם איש שה וכו' ומעבדם ע"ג עשו כלם קצה אחר שקדשו את ה' כי הערו למות נפשם לקשר כל איש טלה בכרעי המטה והיו מצרים שואלים למה זה והיה ישראל משיב לזבוח אותו קרבן לה' אלהינו ולאכלו צלי והלא בפיהם הם אמרו הן נזבח את תועבת מצרים לעיניהם ולא יסקלונו ואיך היו קושרים אותו במקום רואים ואומרים להם שקשרוהו לזבוח לה' ולא חשו שיסקלום אך אין זה כ"א שעל מנת כן באו וכיוונו למות על קדוש ה' והלא יפלא מאין ולאין קפצו הקפיצה ההיא אתמול עבדו ע"ג והיום ימותו על קדוש ה' אך אין זה כ"א שעם שלא התחילו ובאו ליטהר עזרם ה' והתחיל להשפיע בם שפע של תשובה ואמר להם עם שעדין ידכם היום בע"ג משכו ידיכם ממנה וקחו כו' וזה יאמר אין אנו מקשים לשאול כי הלא חדש ימינו עתה כקדם שהוא כאשר עשית מקדם במצרים שקודם שנתחיל לשוב התחלת אתה עשה גם עתה:

כב

כי אם מאוס וכו' דעת המפרשים כ"א מאוס מאסתנו כבר קצפת עלינו עד מאד וינוכה זה בזה והלא יקשה שלא בלבד קצפון היה כ"א גם פועל ועוד כי אולי אין במה שקצפת די בער המאיסות אך יאמר אם תאמר נא ה' איך אשיבכם אלי תחלה אחר שמאוס מאסתי אתכם שהם ב' מאיסות על ב' החרבנות לזה אנו אומרים כ"א הוא שמאוס מאסתנו זה אי אפשר כי הלא א"כ הוא נמצא כי קצפת עלינו עד גדר מאד ואי אפשר כי מאמרך נודע שאמר על אויבינו אני קצפתי מעט והמה עזרו לרעה ואם מאוס מאסתנו עד מאד קצפת ולא מעט ובזה גם פסוק זה הוא תחנה ולא תלונה כ"א לומר ועל יד הכרה זה שאלתנו כאמור תתחיל להשיבנו ראויה היא כי מגיננו ה':

סליק

< הקודם · מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.