ביאור רי"פ פערלא על ספר המצוות לרס"ג/עונש/ט: הבדלים בין גרסאות בדף

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
(יצירה אוטומטית מתוך טקסט בנחלת הכלל (ספריא) + טיפול בידי מתנדבי האוצר)
 
מ (←‏top: סדר בשורות, תגים, רווחים, תבניות וכו' (בוט()
 
שורה 1: שורה 1:
{{ניווט כללי עליון}}
{{הועלה אוטומטית}}
{{הועלה אוטומטית}}
{{ניווט כללי עליון}}


'''השוחט. ומעלה החוץ. ''' כתיב {{ממ|פ' אחרי}} איש איש אשר ישחט וגו' ואל פתח אהל מועד לא הביאו וגו' ונכרת האיש ההוא וגו'. ואליהם תאמר איש איש וגו' אשר יעלה עולה או זבח ואל פתח אהל מועד לא יביאנו וגו' ונכרת האיש ההוא וגו'. ואזהרת העלאה בחוץ כבר מנאה לעיל במנין הלאוין {{ממ|ל"ת ר"ז}} מדכתיב {{ממ|פ' ראה}} השמר לך פן תעלה וגו'. עיי"ש. אבל בשחיטה בחוץ לא כתיבא אזהרה בהדיא בקרא. אלא גמרינן לה בגז"ש או בהיקש {{ממ|ר"פ השוחט והמעלה ק"ו ע"ב}} עיי"ש. ולא מנאה רבינו הגאון ז"ל במנין הלאוין. וכבר ביארנו בזה שם בל"ת דהעלאה. ובמבוא {{ממ|סי' ז'}} עיי"ש. וביותר ביאור כתבנו בזה גבי ל"ת דלא תוכל לזבוח את הפסח וגו' {{ממ|ל"ת קע"ד}}. ושם נתבאר דנראה עיקר דמה שלא. מנה אזהרה דשחיטת חוץ. אינו אלא משום דלשיטתו אזיל דכל כיוצא בו שאין האזהרה מפורשת בקרא אלא נלמדת ממק"א. אינה נמנית במנין בפ"ע. כמו שנתבאר בשרשים. שם במבוא {{ממ|שורש ב'}} עיי"ש. ומהאי טעמא הוא שמנה ל"ת דלא תוכל לזבוח את הפסח באחד שעריך. אע"ג דהו"ל בכלל איסור שחוטי חוץ. ולשיטתו הו"ל כלאו כפול שאינו נמנה בחשבון הלאוין. מ"מ כיון שלא מנה הלאו הכללי הכולל כל קדשי מזבח מטעם שנתבאר. שפיר מנה מיהת לאו זה המפורש בקרא בזביחת הפסת בחוץ כמו שנתבאר במקומו שם עיי"ש היטב בכל מש"כ שם:  
'''השוחט. ומעלה החוץ. ''' כתיב {{ממ|פ' אחרי}} איש איש אשר ישחט וגו' ואל פתח אהל מועד לא הביאו וגו' ונכרת האיש ההוא וגו'. ואליהם תאמר איש איש וגו' אשר יעלה עולה או זבח ואל פתח אהל מועד לא יביאנו וגו' ונכרת האיש ההוא וגו'. ואזהרת העלאה בחוץ כבר מנאה לעיל במנין הלאוין {{ממ|ל"ת ר"ז}} מדכתיב {{ממ|פ' ראה}} השמר לך פן תעלה וגו'. עיי"ש. אבל בשחיטה בחוץ לא כתיבא אזהרה בהדיא בקרא. אלא גמרינן לה בגז"ש או בהיקש {{ממ|ר"פ השוחט והמעלה ק"ו ע"ב}} עיי"ש. ולא מנאה רבינו הגאון ז"ל במנין הלאוין. וכבר ביארנו בזה שם בל"ת דהעלאה. ובמבוא {{ממ|סי' ז'}} עיי"ש. וביותר ביאור כתבנו בזה גבי ל"ת דלא תוכל לזבוח את הפסח וגו' {{ממ|ל"ת קע"ד}}. ושם נתבאר דנראה עיקר דמה שלא. מנה אזהרה דשחיטת חוץ. אינו אלא משום דלשיטתו אזיל דכל כיוצא בו שאין האזהרה מפורשת בקרא אלא נלמדת ממק"א. אינה נמנית במנין בפ"ע. כמו שנתבאר בשרשים. שם במבוא {{ממ|שורש ב'}} עיי"ש. ומהאי טעמא הוא שמנה ל"ת דלא תוכל לזבוח את הפסח באחד שעריך. אע"ג דהו"ל בכלל איסור שחוטי חוץ. ולשיטתו הו"ל כלאו כפול שאינו נמנה בחשבון הלאוין. מ"מ כיון שלא מנה הלאו הכללי הכולל כל קדשי מזבח מטעם שנתבאר. שפיר מנה מיהת לאו זה המפורש בקרא בזביחת הפסת בחוץ כמו שנתבאר במקומו שם עיי"ש היטב בכל מש"כ שם:  

גרסה אחרונה מ־00:46, 15 ביולי 2020

< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף


דפים מקושרים

ביאור רי"פ פערלא על ספר המצוות לרס"ג TriangleArrow-Left.png עונש TriangleArrow-Left.png ט

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף


השוחט. ומעלה החוץ. כתיב (פ' אחרי) איש איש אשר ישחט וגו' ואל פתח אהל מועד לא הביאו וגו' ונכרת האיש ההוא וגו'. ואליהם תאמר איש איש וגו' אשר יעלה עולה או זבח ואל פתח אהל מועד לא יביאנו וגו' ונכרת האיש ההוא וגו'. ואזהרת העלאה בחוץ כבר מנאה לעיל במנין הלאוין (ל"ת ר"ז) מדכתיב (פ' ראה) השמר לך פן תעלה וגו'. עיי"ש. אבל בשחיטה בחוץ לא כתיבא אזהרה בהדיא בקרא. אלא גמרינן לה בגז"ש או בהיקש (ר"פ השוחט והמעלה ק"ו ע"ב) עיי"ש. ולא מנאה רבינו הגאון ז"ל במנין הלאוין. וכבר ביארנו בזה שם בל"ת דהעלאה. ובמבוא (סי' ז') עיי"ש. וביותר ביאור כתבנו בזה גבי ל"ת דלא תוכל לזבוח את הפסח וגו' (ל"ת קע"ד). ושם נתבאר דנראה עיקר דמה שלא. מנה אזהרה דשחיטת חוץ. אינו אלא משום דלשיטתו אזיל דכל כיוצא בו שאין האזהרה מפורשת בקרא אלא נלמדת ממק"א. אינה נמנית במנין בפ"ע. כמו שנתבאר בשרשים. שם במבוא (שורש ב') עיי"ש. ומהאי טעמא הוא שמנה ל"ת דלא תוכל לזבוח את הפסח באחד שעריך. אע"ג דהו"ל בכלל איסור שחוטי חוץ. ולשיטתו הו"ל כלאו כפול שאינו נמנה בחשבון הלאוין. מ"מ כיון שלא מנה הלאו הכללי הכולל כל קדשי מזבח מטעם שנתבאר. שפיר מנה מיהת לאו זה המפורש בקרא בזביחת הפסת בחוץ כמו שנתבאר במקומו שם עיי"ש היטב בכל מש"כ שם:

איברא שיש מקום לדון בזה ולומר דבלא"ה אפילו לשיטת שאר הראשונים ז"ל שפיר יש למנות לאו זה. אע"פ שכבר מנו האזהרה הכוללת כל שחוטי חוץ. ומלבד מה שכבר ביארנו שם במקומו ניחא מה שמנו הבה"ג וסייעתו ז"ל והחנוך לאו זה דלא תוכל לזבוח את הפסח וגו'. ואין זו מצוה שאינה נוהגת לדורות כמו שתמה הר"ד הבבלי ז"ל ואחריו הרב מל"מ בפר"ד שהבאתי שם עיי"ש. וזה עפמש"כ הראב"ן ז"ל בספרו (סי' נ') לפרש הא דתניא בזבחים (ס' ע"ב) ובתמורה (כ"א ע"א) רבי ישמעאל אומר יכול יעלה אדם מעשר שני בזה"ז ויאכלנו בירושלים. ודין הוא בכור טעון הבאת מקום ומעשר טעון הבאת מקום מה בכור אינו נאכל אלא בפני הבית אף מעשר אינו נאכל אלא בפני הבית. לא אם אמרת בבכור שכן טעון מתן דמים ואימורין לגבי מזבח תאמר במעשר דלא וכו' ת"ל והבאתם שמה וגו' מקיש מעשר לבכור וכו'. ופרכינן עלה מאי קסבר אי קסבר קדושה ראשונה קידשה לשעתה וקידשה לעתיד לבוא אפי' בכור נמי. ואי קסבר לא קידשה לעתיד לבא אפי' מעשר נמי. אמר רבינא לעולם קסבר קידשה לעתיד לבוא וכו' עיי"ש. (זו היא גירסא הישנה. והיא גירסת התוס' שם והראב"ן ז"ל). וכתב הראב"ן ז"ל שם. וז"ל ומפרש ואזיל מאי קסבר ר"י אי קסבר קדושה הראשונה קידשה נמי לעתיד לבוא אפי' בכור נמי היה דינו להעלותו אלא שאין שם מזבח. אבל מעשר שני דלא בעי מזבח ודאי מעלה. ומאי תיבעי ליה. ואי קסבר לא קידשה לעתיד אפי' מעשר לא יפריש דהא בטלה קדושת הארץ ומאי תיבעי לי' בעלייתו. ומשני רבינא וכו'. ויש מפרשין אפי' בכור נמי יעלה לירושלים ויבנה מזבח ויקרבנו האמר רבי יהושע מקריבין אע"פ שאין בית. וליתא דיחיד שהוא בונה מזבח להקריב עליו. במה מיקרי. וכל שאינו נידר ונידב כגון בכור אינו קרב בבמה. והא דרבי יהושע מזבח של צבור היה כשעלו בני הגולה בנו מיד את המזבח והקריבו עליו. ולא גמרינן מיני' ליחיד. ועוד הא אמרינן בפרק בתרא דבכורות וכו'. ואם איתא כדמפרשי דכל אחד יבנה מזבח שם ויקריב דהיינו מקריבין אף ע"פ שאין בית. אמאי מטיל בו מום (בבכור קודם יציאתו לאויר העולם) יבנה מזבח ויקריבנו. אלא ודאי אין מזבח בירושלים אלא לצבור וכל זמן שלא בנו צבור מזבח. יחיד לא מצי מקריב וכו' עכ"ל עיי"ש. מתבאר מדבריו אלו דאפי' לאחר שנאסרו הבמות כל שבנה במה בעזרה עצמה מותר להקריב בה כל אותן הקרבנות שהותרו להקריבן בבמה בזמן היתר הבמות. שהרי התם קיימינן אליבא דמ"ד קידשה לעתיד לבא. ואפי' הכי כתב הראב"ן ז"ל דרק כל שאינו נידר ונידב אינו קרב בבמה זו. ומבואר דמיהת כל הנידר ונידב קרב בה אפי' בזה"ז. אע"ג דעכ"פ להך מ"ד אין לירושלים היתר במות לעולם. ועכצ"ל דס"ל דאין שעת איסור הבמות אלא מבחוץ לעזרה דוקא. אבל במקום העזרה עצמה לא נאסרו הבמות. והיינו משום דבאיסור הבמות כתיב והיה המקום אשר יבחר ה' וגו' שמה תביאו וגו' השמר לך פן תעלה עולתיך בכל מקום אשר תראה וגו'. ומקום העזרה עצמה אינו בכלל זה כמבואר. וא"כ עדיין נשאר שם היתר במות כדמעיקרא. וזה דבר חדש מאוד:

ולפ"ז ממילא מבואר דשפיר מנו הבה"ג וכל סייעתו ז"ל והחנוך. לאו זה דלא תוכל לזבוח את הפסח וגו'. ואין מצוה זו מהמצות שאינן נוהגות לדורות דאע"ג דמוקמינן הך קרא לאזהרה לשעת היתר במות. ואנן קיי"ל דירושלים אין עוד אחריה היתר במות. וכדסתם לן תנא דמתניתין (ר"פ פרת חטאת קי"ב ע"ב) דתנן התם באו לירושלים נאסרו הבמות ולא היה להן עוד היתר וכו' עיי"ש. מ"מ נפק"מ באזהרה זו גם בזה"ז לענין אם בנה מזבח לעצמו בעזרה עצמה. דדינו לכל דבר כבמה בשעת היתר הבמות. ואם הקריב עליו את הפסח עובר בלאו זה. ואין לומר דכיון דכתיב בהך קרא לא תוכל לזבוח את הפסח באחד שעריך. אין במה שבעזרה עצמה בכלל אחד שעריך. דזה ליתא דמאי דכתיב באחד שעריך. לא על מקום ההקרבה קאי. אלא כדדרשינן ליה התם בספרי (ראה פיסקא קל"ב) ובפרק פרת חטאת (קי"ד ע"ב) באחד שעריך לא אמרתי לך אלא בשעה שכל ישראל נכנסין בשער אחד עיי"ש. וא"כ באחד מידריש למעלה ולמטה. כאילו כתיב לא תוכל לזבוח את הפסח באחד באחד שעריך. ודרשינן ליה לא תוכל לזבוח את הפסח באחד. דהיינו בבמת יחיד. באחד שעריך כשכל ישראל נכנסין בשער אחד. ועי' בפירש"י (שם בד"ה היתר במה). וא"כ על במת יחיד בעלמא סתמא קמזהיר קרא. ושייכא האזהרה בבמת יחיד שבעזרה עצמה כמו על שאר במות יחיד. ואע"ג דאזהרה זו בזביחה כתיבא דכתיב לא תוכל לזבוח וגו'. וגם בספרי ובסוגיא דזבחים שם ובפסחים (צ"א ע"א) וכן בירושלמי (פ"ק דמגילה הי"א) לא נקטו אזהרה זו אלא בשחיטה עיי"ש. והרי איסור שחיטה לא שייך בעזרה כלל. וא"כ ע"כ לא מיתוקמא אזהרה זו אלא בבמה שמבחוץ לעזרה. מ"מ הרי חזינן להרמב"ם ז"ל (פ"א מהלכות ק"פ) דנקטה לענין העלאה. שכתב שם (הלכה ג') וז"ל אף בשעת היתר הבמות לא היו מקריבין את הפסח בבמת יחיד וכל המקריב את הפסח בבמת יחיד לוקה שנאמר לא תוכל לזבות את הפסח באחד שעריך. מפי השמועה למדו שזו אזהרה לשוחט בבמת יחיד אפי' בשעת היתר הבמות עכ"ל עיי"ש. הרי דס"ל דאזהרה זו לא על זביחה לחודה קיימא. אלא כוללת כל מעשה הפסח שחיטתו וזריקת דמו והקטרת אימוריו. דהיינו הקרבתו. ונראה ברור שמקורו מתוספתא (סו"פ בתרא דזבחים). דקתני התם וכן היה ר"ש אומר השוחט את הפסח וכו' והעלהו בחוץ בשעת איסור הבמות אסור וכו' שנאמר לא תוכל לזבוח את הפסח וכו' עיי"ש. הרי דדריש ליה להך קרא גם לענין העלאה. והיינו משום דס"ל דכל מעשה הפסח כולה קרי לה זביחה בהך קרא. וכן משמע מפשטי' דהך קרא גופי'. מדסיים קרא וכתב כי אם אל המקום וגו' שם תזבח את הפסח בערב וגו' ובשלת ואכלת במקום אשר יבחר וגו'. הרי דכל עבודת הפסת כולה עד אכילתו כולל הכתוב כאן בכלל זביחה. וא"כ שפיר יש נפק"מ בלאו זה דלא תוכל לזבוח וגו' גם בזה"ז לפום שיטת הראב"ן ז"ל מיהת לענין העלאה. כשבנה מזבח במקום העזרה דהו"ל כשעת היתר הבמות דקיימא עלה אזהרה זו. ואין מקום לתמיהת הר"ד הבבלי והרב מל"מ ז"ל אפי' לפי מה שהבינו הם סוגיא דפרק בתרא דזבחים כפשטה:

איברא דעיקר דברי הראב"ן ז"ל אלו צ"ע טובא לכאורה מדתנן (פרק בתרא דזבחים קי"ב ע"ב) כל הקדשים שהקדישן בשעת איסור הבמות והקריבן בשעת איסור הבמות מבחוץ הרי אלו בעשה ול"ת וחייבין עליהן. כרת. הקדישן בשעת היתר הבמות והקריבן בשעת איסור הבמות בחוץ הרי אלו בעשה ול"ת ואין חייבין עליהן כרת הקדישן בשעת איסור הבמות והקריבן בשעת היתר הבמות הרי אלו בעשה ואין בהן ל"ת עיי"ש. והשתא לדעת הראב"ן ז"ל איזה חילוק שייך כאן בין שעת איסור הבמות לשעת היתר הבמות. והרי כיון דלדעתו במה שבעזרה עצמה אע"פ שיש לה כל תורת במה שבשעת היתר הבמות. מ"מ אינה בכלל איסור אפי' בשעת איסור הבמות. א"כ הרי לעולם הו"ל שעת היתר הבמות. כיון דעכ"פ איכא היתר להקריב בבמה שבעזרה גם בשעה שנאסרו שאר הבמות שבחוץ לעזרה. מיהו נראה דאין מזה הכרע נגד דעת הראב"ן ז"ל. דאף ע"ג דגם בשעת איסור הבמות לא נאסרו הבמות שבעזרה. מ"מ עיקר החילוק דמחלקינן התם במתניתין. אינו אלא בהנך במות שהקריבו עכשיו בהן שאם היו אסורים כבר בשעה שהקדישו קרבנות אלו. בזה הרי הוא בעשה ובל"ת וענוש כרת. ואם לא היו אסורים בשעת ההקדש. משום שהיתה אז שעת היתר במות. אלא שאח"כ נאסרו והקריבו בהן בשעת איסור. הרי הוא רק בעשה ובל"ת ואינו ענוש כרת. ואם היו אותן הבמות אסורים בשעת ההקדש ועכשיו הותרו אינו אלא בעשה בלבד. אבל הבמות שבעזרה שלעולם לא נאסרו ולא הותרו אינם ענין לכאן כלל. ואדרבה משם משמע כדעת הראב"ן ז"ל. מדקתני במתניתין כל הקדשים שהקדישן בשעת איסור הבמות והקריבן בשעת איסור הבמות מבחוץ וכו' הקדישן בשעת היתר הבמות והקריבן בשעת איסור הבמות מבחוץ וכו'. ואינו מובן לכאורה מה שדקדק תנא דמתניתין ברישא ובסיפא למיתני והקריבן בשעת איסור הבמות מבחוץ. דודאי בלא"ה משמע דהקריבן בבמה קאמר. דכיון דקתני והקריבן בשעת איסור הבמות ודאי פשיטא דאין לפרש אלא שהקריבן בבמה באיסור. וא"כ ללא צורך כלל קתני מבחוץ. ועוד דבסיפא דסיפא דקתני הקדישן בשעת איסור הבמות והקריבן בשעת היתר הבמות הרי אלו בעשה. אמאי לא קתני נמי בהך בבא מבחוץ. ועכצ"ל משום דמובן מאיליו דבהקריבן בבמה הוא דמיירי. וא"כ כ"ש דברישא לא הוצרך למיתני בהדיא מבחוץ. דפשיטא דבלא"ה נמי ע"כ בהקריבן בבמה משמע. אבל לפי דעת הראב"ן ז"ל הוא מדוקדק היטב הדק. דקתני והקריבן בשעת איסור הבמות מבחוץ לאפוקי הבמות שבפנים בעזרה. דאפי' בשעת איסור הבמות מותר להקריב בהן. משא"כ בבא בתרייתא בהקדישן בשעת איסור הבמות והקריבן בשעת היתר הרי אלו בעשה. דמתבאר מפירש"י והרע"ב ז"ל. דאפי' קודם הקרבתן כבר עבר בעשה זו דוהביאום לה' וגו'. משום דמיד משהותרו הבמות פקעה מעליו חובת עשה זו. ושוב אינו יכול לקיימה מעתה. ונתבטלה על ידי מה שהמתין ולא הקריבן בשעת איסור הבמות. שאז הוה שעת חיובא דעשה זו עיי"ש. וא"כ ודאי לא שנא הקריבן בבמה שבחוץ ולא שנא בבמה שבפנים בעזרה הרי הוא בעשה זו. להכי לא קתני בה והקריבן בשעת היתר במות מבחוץ. הן אמת דבברייתא דארבעה כללות (לקמן קי"ט ע"ב) קתני גם בהך בבא דהקדישן בשעת איסור הבמות והקריבן בשעת היתר הבמות בחוץ עיי"ש. אלא דגם שם כבר כתב בהגהות דקדוקי סופרים דבש"ס כת"י ליתא בחוץ עיי"ש. ועי' בתוספתא (פרק בתרא דזבחים) עיי"ש היטב. וא"כ אדרבה ממתניתין סייעתא לדעת הראב"ן ז"ל:

ונראה עוד ראיה לדעת הראב"ן ז"ל לכאורה מדתנן (ר"פ השוחט והמעלה ק"ו ע"א) השוחט והמעלה בחוץ חייב על השחיטה וחייב על העלאה. ריה"ג אומר שחט בפנים והעלה בחוץ חייב. שחט בחוץ והעלה בחוץ פטור. שלא העלה אלא דבר פסול. אמרו לו אף השוחט בפנים והעלה בחוץ כיון שהוציאו פסלו. ואמרינן עלה בגמרא שם (לקמן ק"ח ע"א) השיב רבי תחת ריה"ג מה לשוחט בפנים ומעלה בחוץ שהיתה לו שעת הכושר. תאמר בשוחט בחוץ ומעלה בחוץ שלא היתה לו שעת הכושר. השיב ר"א בר"ש תחת ריה"ג מה לשוחט בפנים ומעלה בחוץ שכן קודש מקבלו. תאמר בשוחט בחוץ שאין קודש מקבלו עיי"ש. וכן הוא בתוספתא (פי"ב דזבחים) עיי"ש. ובספרא (אחרי פ"י) עיי"ש. ומתבאר מזה דפסיקא להו לכ"ע דעכ"פ בשחט בפנים והעלה בחוץ הדבר פשוט דחייב על העלאה. ומשום דאל"כ היכי משכחת לה שיתחייב על העלאה בחוץ. וכיון דמבואר בקרא דעל העלאה נמי חייבי' רחמנא. ס"ל לרבנן דאיכא למשמע מזה דגם בשוחט בחוץ והעלה בחוץ חייב אף על העלאה. ואין לפטרו משום שלא העלה אלא דבר פסול ואינו מתקבל בפנים. כיון שנשחט בחוץ. שהרי אפילו בשחט בפנים נהי דהשחיטה בהכשר היתה. מ"מ כיון שהוציאו פסלו. ובשעת העלאה אינו מתקבל בפנים. ואפילו הכי חייבי' רחמנא. א"כ נשמע מזה דגם בהעלאה דשחיטת חוץ אינו נפטר משום פסולו. ואליבא דריה"ג לא מצאו תשובה להוכחה זו אלא משום דס"ל שאין ללמוד העלאה דשחיטת חוץ מהעלאה דשחיטת פנים. משום דאיכא למיפרך מה להעלאה דשחיטת פנים שכן היתה לו שעת הכושר והקודש מקבלו. משא"כ העלאה דשחיטת חוץ שלא היתה לו שעת הכושר ואין הקודש מקבלו. הא אי לאו הנך פירכא לכ"ע הוה ילפינן העלאה דשחיטת חוץ לחיובא מהעלאה דשחיטת פנים. והיא ראי' שאין עליה תשובה. והשתא אם איתא דבמה שבפנים הו"ל כשאר הבמות בשעת איסור הבמות שהמקריב בהן חייב כרת משום העלאה בחוץ. א"כ הדבר תמוה הא גופא מנ"ל דהמעלה בחוץ חייב בשחיטת פנים. ודילמא אין ה"נ דגם בזה פטור מהאי טעמא שלא העלה אלא דבר פסול ביוצא קודם שהעלה. ולא חייבה תורה על העלאה אלא כששחט בפנים והעלה על הבמה שבפנים בהעזרה בשעת איסור הבמות ובזה הרי לא נפסל כלל קודם העלאה. אבל כשהעלה בחוץ אע"פ ששחט בעזרה. כיון שנפסל ביוצא קודם העלאה לעולם אימא לך דלא מיחייב. אלא ודאי ע"כ מוכרח מזה דבמות שבפנים בעזרה אינן בכלל איסור הבמות גם בשעת איסור הבמות וכדעת הראב"ן ז"ל:

הן אמת דלדעת הסוברין דאפילו בשעת היתר הבמות. מ"מ אכתי איכא אזהרה ועונש כרת דשחיטה והעלאת חוץ בבמה מיהת בהנך קרבנות שלא הותרו להקריבן בבמה. וכן מתבאר בירושלמי (פ"ק דמגילה). וכמשכ"ל במנין הלאוין שם עיי"ש. א"כ אפילו לדעת הראב"ן ז"ל נהי דבמות שבפנים בעזרה אינם בכלל איסור הבמות בשעת איסורן. מ"מ כיון דעכ"פ ס"ל להראב"ן ז"ל דיש להן כל תורת שאר הבמות מיהת שבשעת היתר הבמות. אכתי שפיר משכחת כרת דהעלאת חוץ בענין שלא יפסלו כלל קודם העלאה. בהנך קרבנות שלא הותרו להקריבן בבמת יחיד אפילו בשעת היתר הבמות. וא"כ אכתי הקושיא במקומה עומדת מהיכא פסיקא לן דבשחט בפנים והעלה בחוץ חייב הכתוב כרת אע"פ שלא העלה אלא דבר פסול. דילמא לעולם אימא לך דבכהאי גוונא אפילו שחט בפנים לא מיחייב כרת על העלאה. וכרת דהעלאה דקרא לא מיתוקים אלא בשהעלה על הבמה שבעזרה עצמה. ובהנך קרבנות שלא הותרו להקריבן בבמה גם בשעת היתר הבמות. ומיהו אפשר לומר דס"ל להראב"ן ז"ל כדעת התוס' (סוף זבחים קי"ט ע"ב) והר"א מיימון ז"ל שהבאתי שם במנין הלאוין דפסיקא להו דבשעת היתר הבמות ליכא כרת כלל על הקרבה בבמה בשום קרבן עיי"ש מה שביארנו בזה. ולפ"ז ע"כ לא מיתוקים כרת דהעלאת חוץ אלא במעלה חוץ לעזרה שכבר נפסל קודם העלאה. משום דבבמות שבעזרה עצמה הו"ל לעולם שעת היתר הבמות. ואתי שפיר מתניתין וברייתא דהתם. ומזה ראיה לשיטת הראב"ן ז"ל. וממילא מתבאר דמזה מוכח ג"כ כדעת הסוברין דבשעת היתר הבמות ליכא כרת בשום ענין על הקרבה בבמה. דאל"כ הדרא קושיא לדוכתה כמו שנתבאר:

איברא דעיקר דברי הראב"ן ז"ל צ"ע טובא לכאורה דאפילו לשיטתו דיחיד שבנה מזבח להקריב עליו במה מיקרי. וכל שאינו נידר ונידב אינו קרב עליו. מ"מ שפיר פירשו הנך יש מפרשים דמאי דפריך אפילו בכור נמי היינו שיעלה לירושלים ויבנה מזבח ויקריבנו דהא מקריבין אע"פ שאין בית למ"ד קידשה לעתיד לבוא. ואי משום דהו"ל מזבח דיחיד שאין עליו אלא תורת במה. הרי אפשר שימסרנו לצבור. דכיון דבכור הו"ל עבודת יחיד. שפיר מהני לכ"ע מסירה לצבור. כדאמרינן בפ"ג דיומא (ל"ה ע"ב) תני ר"ה ב"י וכו' אחר שכלתה עבודת צבור כהן שעשתה לו אמו כתונת לובשה ועובד בה עבודת יחיד. ובלבד שימסרנה לצבור. ופרכינן פשיטא. ומשני מהו דתימא ניחוש שמא לא ימסרנה יפה יפה קמ"ל עיי"ש. הרי דלעבודת יחיד שפיר מהני מסירה לצבור כדי שתהי' של צבור. א"כ שפיר פריך אפילו בכור נמי למ"ד קידשה לעתיד לבא יעלה לירושלים ויבנה מזבח וימסרנו לצבור ויקריבנו. ובפרט לפי דעת הרמב"ם ז"ל (פ"ח מהלכות כלי מקדש ה"ז) שפסק דאפילו לעבודת צבור מהניא מסירה לצבור ודלא כסוגיא דיומא שם. וכמו שביאר הרב מל"מ שם עיי"ש בדבריו. ואפילו לדעת התוס' ביומא שם דמתבאר מדבריהם דס"ל דאפילו בעבודת יחיד דוקא התם דמיירי בכהן גדול שהוא גדול בתורה וידע שיש למסור יפה. או משום שכל כבוד הכהונה שלו. אבל בעלמא לא מהניא מסירה לצבור עיי"ש. מ"מ נראה דעיקר. חששא שמא לא ימסרנו יפה יפה ודאי חששא דרבנן בעלמא הוא. אבל מדאורייתא ודאי ליכא למיחש להכי. וא"כ בסוגיין דזבחים ובתמורה שם דקאי אקרא דאורייתא דמקיש מעשר לבכור. לא שייכא הך חששא כלל. ובודאי דמדאורייתא לכ"ע מהני מסירה לצבור אפילו לעבודת צבור וכ"ש לעבודת יחיד. וא"כ ודאי שפיר פריך אי ס"ל קידשה לע"ל אפילו בכור נמי יעלה לירושלים ויבנה מזבח וימסרנו לצבור ויקרבנו. מיהו לזה היה אפשר לומר בדעת הראב"ן ז"ל ע"פ דברי הרב מל"מ (פ"ד מהלכות שקלים ה"ו) שתמה בעיקר סוגיא דיומא שם דכיון דגם עבודת יחיד צריכה בגדי כהונה משל צבור. מדצריך שימסרם לצבור. א"כ כי היכי דבעבודת צבור חיישינן שמא לא ימסרם יפה יפה. הכי נמי בעבודת יחיד אמאי לא ניחוש הך חששא. ועוד תמה מאי פריך התם פשיטא. והא כיון דמחלקינן בין עבודת צבור לעבודת יחיד. וע"כ היינו טעמא משום דבעבודת צבור חיישינן שמא לא ימסור יפה יפה. וא"כ חידוש גדול אשמעינן דבעבודת יחיד לא חיישינן להכי. ועל זה הביא שם בשם יש מפרשים דלעולם מסירה לצבור מהני גם לעבודת צבור. והכא היינו טעמא משום דבעבודת צבור לא ניחא להו לצבור שיהיו בגדי צבור משל יחיד אע"פ שמסרם לצבור. משום דודאי קפדי בהכי שיהיו הבגדים משקליהם להתכפר בהם. ולא משל יחיד אע"פ שמסרם לצבור. אבל בעבודת יחיד ליכא קפידא בהכי. ועל זה פריך פשיטא. דמאחר דאינה עבודת צבור ודאי ליכא קפידא. ומשני דאיצטריך משום דס"ד אמינא דניחוש שמא לא ימסרם יפה יפה. קמ"ל דלהכי לא חיישינן. ובעבודת צבור נמי. לא משום הך חששא הוא. אלא משום דהצבור קפדי שלא תהי' עבודתם אלא דוקא בבגדי כהונה הבאים משל צבור עכת"ד עיי"ש. ובהלכות כלי מקדש שם רצה לומר כן בדעת הרמב"ם ז"ל שם. אלא שכתב דלא משמע הכי מדבריו. מדלא פירש כן בהדיא עיי"ש. והשתא אפשר לומר דזו היא דעת הראב"ן ז"ל. והילכך במזבח ודאי לא מהני מסירה לצבור אפילו לעבודת יחיד. דהרי אין מזבח העולה אלא אחד. לצבור וליחיד. וכיון דלא מהני מסירה לצבור לעבודת צבור אין עליו קדושת מזבח כלל. ושפיר כתב הראב"ן ז"ל דמזבח כזה במה מיקרי. וכל שאינו נידר ונידב אינו קרב עליו:

אלא שכבר תמה הרב מל"מ שם על סברא זו מסוגיא דפרק בתרא דמציעא (קי"ח ע"א) דמבואר בהדיא דגם בקרבן ציבור מהניא מסירה לציבור. ולא איפליגו אלא אי חיישינן שמא לא ימסרנו יפה יפה עיי"ש. והכי נמי יש לתמוה מדתניא פ"ק דר"ה (ז' ע"א) כל קרבנות הצבור שהתנדב היחיד משלו כשרין ובלבד שימסרם לצבור. ופרכינן פשיטא. ומשני מהו דתימא ליחוש שמא לא ימסרם לצבור יפה יפה קמ"ל עיי"ש ובמש"כ התוס' והריטב"א ז"ל שם. וכן הוא בתוספתא (פ"ב דשקלים) עיי"ש. הרי מבואר להדיא דגם לעבודת צבור מהניא שפיר מסירה לצבור. אם לא היכא דשייכא חששא דשמא לא ימסרנה יפה יפה. ותמיהני על המל"מ שם שרצה לומר סברא זו בדעת הרמב"ם ז"ל. כיון דהרמב"ם פסק שם כברייתא דפ"ק דר"ה ותוספתא שם עיי"ש. וזה מבואר להיפוך. וא"כ דברי הראב"ן ז"ל תמוהים במה שדחה דברי המפרשים שהביא. וכן פירשו התוס' שם בזבחים ובתמורה. ובמכות (י"ט ע"א) עיי"ש. ובס' התרומה (הלכות א"י) והרמב"ן ז"ל במכות שם עיי"ש:

ומיהו אפשר לומר דס"ל להראב"ן ז"ל דאע"ג דודאי גם לעבודת צבור מהניא מסירה לצבור. מ"מ היינו דוקא כשהבית על מכונו וגזברי הקדש על פקודתם והצבור במקומו. אבל משחרב הבית והצבור בגולה. לא מהניא מסירה לצבור ואין זה אלא מזבח של יחיד. ואין עליו אלא תורת במה בזמן היתר הבמות. וגם יש מקום לומר דאע"ג דמהני מסירה לצבור גם בבגדי כהונה ובקרבנות צבור. מ"מ במזבח לא מהניא מסירה לצבור אלא בעינן משל צבור דוקא. לפי מאי דאמרינן בפרק הקומץ רבה (כ"ב ע"א) תניא יכול האומר הרי עלי עולה יביא עצים מתוך ביתו וכו'. ת"ל על העצים אשר על האש אשר על המזבח מה מזבח משל צבור אף עצים ואש משל צבור עיי"ש. ומאי דפשיטא לי' דמזבח משל צבור בעינן. פירש הר"ש משאנץ ז"ל בפירושו לספרא (ויקרא. דיבורא דנדבה פ"ו) וז"ל דהוי משל צבור מוכח בפרק בתרא דזבחים שגבה דוד מכל שבט ושבט עכ"ל עיי"ש. וכוונתו למאי דתניא התם (קט"ז ע"ב). וכן הוא בספרי (נשא פסקא מ"ב. ראה פסקא ס"ב) כתוב אחד אומר באחד שבטיך וכתוב אחד אומר מכל שבטיכם. הכסף מכל שבטיכם. בית הבחירה משבט אחד וכו'. וכן הוא אומר ויקן דוד את הגורן ואת הבקר בכסף שקלים חמשים וכתוב אחד אומר ויתן דוד לארונה במקום שקלי זהב משקל שש מאות. כיצד יתקיימו שני כתובים הללו. הן י"ב שבטים נטל חמשים שקלים מכל שבט ושבט נמצא לכל השבטים שש מאות שקלים עיי"ש. וכן הוא בספרי (וזאת הברכה פסקא שנ"ב) אי אפשר לומר חמשים שכבר נאמר שש מאות ואי אפשר לומר שש מאות שכבר נאמר חמשים אמור מעתה כיון שראה דוד מקום שראוי לו לבנות בית הבחירה עמד וכינס חמשים שקלים מכל שבט ושבט נמצאו שש מאות שקלים מכל השבטים עיי"ש. והיינו דקאמרינן מה מזבח של צבור וכו'. וכיון דדוד לא עשה אלא ע"פ נביא. וכדתניא בספרי (פ' ראה שם) כ"א אל המקום אשר יבחר ה' אלקיכם וגו'. דרוש ע"פ נביא וכו'. וכן אתה מוצא בדוד וכו'. מנין שלא עשה אלא ע"פ נביא שנאמר ויבא גד ביום ההוא אל דוד ויאמר לו עלה הקם לה' מזבח בגורן ארונה היבוסי וכו' עיי"ש. גמרינן מיני' לדינא דבעינן מזבח של צבור. ומאחר דודאי אי הוה רשאי היה דוד קונה משלו למסרו אח"כ לצבור. ולא עשה כן אלא כינס חמשים שקלים מכל שבט ושבט. איכא למשמע מזה דהמזבח ובנין המקדש דוקא משל צבור בעינן ולא משל יחיד אע"פ שמסרם לצבור. משום דמקדש ומזבח הם עיקר הכפרה. דמזבח תלוי במקדש. ואין כפרה בלא מזבח. ומזבח שנפגם כל הקדשים שנשחטו שם פסולים. כדאמרינן בזבחים (נ"ט ע"א). ואין קדשים נאכלין כשהמזבח פגום כדאמרינן התם (ס' ע"א) עיין שם. והילכך מעיקרא משל ציבור בעינן. ואין לומר דא"כ גם בעצים אית לן למימר דלא מהני בהו מסירה לצבור אלא מעיקרא משל צבור כבמזבח. כיון דכל עיקר מאי דבעינן עצים משל צבור היינו רק משום דאיתקשו למזבח. והרי במזבח לא מהני מסירה לצבור. והרי בהדיא מבואר בתוספתא (תענית פ"ג) דמהניא בהו מסירה לצבור. ומייתי לה מקרא דנחמיה עיי"ש. דלק"מ דמלבד דאיכא למימר דכיון שכן תקנו הנביאים שביניהם וכדאיתא התם ובפרק בתרא דתענית (כ"ח ע"א) עיי"ש. א"כ כך קבלו דלענין זה לא איתקשו עצים למזבח. וכבר גלי קרא שכל מעשיהם שבמקדש יהיו נעשים ע"פ נביא. כדדרשינן בספרי שם מדכתיב אשר יבחר ה' אלקיכם דרוש ע"פ נביא עיי"ש. בלא"ה הרי מבואר בספרא (ויקרא דבורא דנדבה פ"ה) דקתני ומנין שהיחיד מתנדב עצים ת"ל קרבן וכו' עיי"ש. ומייתינן לה בפרק הקומץ רבה (כ' ע"ב) עיי"ש ובמש"כ התוס' (שם ד"ה מלמד) ובפי' הר"ש משאנץ לספרא שם. הרי דכבר גלי קרא דעצים למזבח באים משל יחיד שמוסרם לצבור. וא"כ אימעיטו לענין זה מהיקישא דעצים למזבח. ועי' בירושלמי (רפ"ד דשקלים) ובמש"כ בש"ק שם. ואכמ"ל בזה יותר. ומ"מ מתבאר דמצד זה ליכא קושיא כ"כ בדברי הראב"ן ז"ל:

אלא שיש לתמוה לכאורה במאי דס"ל להראב"ן ז"ל דבמה שבעזרה אע"פ שיש עלי' תורת במה כבמה שחוץ לעזרה. מ"מ אינה בכלל איסור הבמות שחוץ לעזרה שבזה"ז. דאע"ג דשאר הבמות נאסרו מ"מ על הבמה שבמקום העזרה מותר להקריב שלמים ועולות שבאים בנדר ונדבה כבשאר הבמות בשעת היתר הבמות. מדתניא בספרא (פ' אחרי פ"ו) יכול השוחט חטאת בדרום יהא חייב ת"ל מחוץ למחנה. אי מחוץ למחנה יכול עד שישחוט חוץ לשלש מחנות. ומנין אף במחנה לויה. ת"ל במחנה. אי במחנה יכול אפי' השוחט חטאת בדרום יהיה חייב. ת"ל מחוץ למחנה מה חוץ למחנה מיוחד שאינו כשר לשחיטת כל זבח יצא השוחט חטאת בדרום שהוא כשר לשחיטת קדשים קלים עיי"ש. הרי דאי לאו דגלי קרא הוה סד"א דאפי' השוחט חטאת בדרום בעזרה גופא חייב כרת כשוחט בחוץ. אלא דמיעט קרא משום דגם בדרום של עזרה כשרה מיהת שחיטת קדשים קלים. וא"כ במה שבעזרה בשעת איסור הבמות כיון דכל הבמות אינם ראוים לשום זבח כלל. מהיכא תיתי לומר שלא תהיה בכלל איסור דשאר הבמות להתחייב על העלאתה כרת כמעלה בחוץ. כיון דלהראב"ן יש עלי' תורת במה. מיהו לזה י"ל עפ"מ דאמרינן בזבחים (ק"ז ע"ב) בתר דמייתי התם ברייתא זו. קאמר עלה אמר עולא השוחט על גגו של היכל חייב הואיל ואינו ראוי לשחיטת כל זבח. מתקיף לה רבא א"כ לימא קרא מחוץ למחנה ולא בעי אל פתח אהל מועד. אל פתח אהל מועד למה לי. לאו למעוטי גגו. ופירש"י וז"ל נכתוב קרא במחנה ואל מחוץ למחנה. חוץ למעוטי עולה בדרום. ובמחנה לפרושי דלא בעינן חוץ לשלש מחנות. ואל פתח אהל מועד לא הביאו למה לי. לאו למעוטי גגו של היכל. דהכי משמע שלא הביאו לפתח אהל מועד יצא זה שהביאו לעזרה עכ"ל עיי"ש. ואמרינן תו התם ולרבא א"כ נכתוב אל פתח אהל מועד. במחנה ואל מחוץ למחנה למה לי. לאו לאתויי גגו. אמר ר"מ לאתויי כולה בחוץ וצוארה בפנים. ופירש"י וז"ל ופרכינן ולרבא דפטר אגגו דמשמע כל חללה של עזרה קרי אל פתח. נכתוב אל פתח למעוטי גגו ולמעוטי עולה בדרום. שהרי באו אל פתח. וממילא משתמע חיובא במחנה לויה שלא הביאו אל פתח. במחנה ומחוץ למחנה ל"ל. לאו לאתויי גגו אתי במחנה. והדר אתי מחוץ למידרש דלא תימא מבמחנה איתרבי נמי שוחט עולה בדרום. ת"ל מחוץ דבעינן מקום שאינו ראוי לשחיטת שום זבח. ואל פתח איצטריך לדרשא אחריתא וכו'. ומשני לא לאתויי וכו'. לעולם גג ההיכל לא מיחייב. דלא קרינן ביה ואל פתח אוהל מועד לא הביאו. שהרי הביאו. אלא לאתויי וכו'. דלא תימא פתח אוהל מועד הוא. לכך נאמר במחנה לאתויי לחיובא. והדר אתי מחוץ דלא תרבה מבמחנה שוחט עולה בדרום. ומהו אל פתח אוהל מועד לא הביאו שלא הביאו כדרך הבאת קדשי קדשים בצפון. ת"ל מחוץ. דלא מיחייב אלא משום חוץ דאינו ראוי לשום זבח. יצא זה. ואתי אל פתח למעוטי גגו דלא תרביי' כדקאמרת שהוא מקום שאינו ראוי לשחיטת כל זבח. דכיון דאשמעינן מחוץ דעולה בדרום פטור. ש"מ אל פתח אהל מועד לא על דרך הבאתו קפיד אלא אהבאה כל דהוא. ובלבד שיהא כולו תוך חלל העזרה עכ"ל עיי"ש. והנה הרמב"ם ז"ל (פי"ח מהלכות מעה"ק הט"ו) פסק כרבא דהשוחט בגגו של היכל אע"פ שאינו ראוי לשחיטת כל זבח פטור עיי"ש. וא"כ לפ"ז גם הבמה שבעזרה אפי' בזמן איסור הבמות בחוץ. אינה בכלל איסור הבמות. כיון דכולה תוך חלל עזרה ולא קרינן ביה אל פתח אהל מועד לא הביאו. שהרי הביאו. וא"כ אין סתירה משם לדברי הראב"ן ז"ל. אדרבה משם ראיה לדעתו. ואע"ג דאכתי גם בבמה איכא איסורא בקרבנות שאינם בנדר ונדבה. וא"כ כיון דלהראב"ן ז"ל תורת במה עלי' מיהת לענין שאין מקריבין עליו אלא כל שנידר ונידב. א"כ אכתי קשה לכאורה דלפ"ז גם בשאינו נידר ונידב לא שייך ביה איסור מעלה בחוץ. וא"כ ע"כ אין על במה שבעזרה תורת במה כלל. מ"מ לק"מ דכבר ביארנו לעיל בלא"ה דס"ל להראב"ן ז"ל כדעת התוס' והר"א מיימון ז"ל דגם בבמות שבחוץ בשעת היתר הבמות אפי' בכל מה שאינו נידר ונידב ליכא איסור שחוטי חוץ והעלאה בחוץ אלא איסורא בעלמא. איסור לאו או לאו הבמכ"ע. וא"כ שפיר אפשר לומר כן גם בבמה שבעזרה דודאי לא שייך בה איסור העלאת חוץ אפי' בשעת איסור הבמות משום דקרינן בה פתח אהל מועד. אלא דמ"מ אסור להקריב עלי' כל מה שאסור להקריב בבמה שבחוץ בשעת היתר הבמות. משום דמ"מ תורת במה עלה:

איברא דכל זה ליתא אלא לרבא דפליג עלי' דעולא וס"ל דהשוחט על גגו של היכל אע"פ שאינו ראוי לשחיטת שום זבח כלל פטור. אבל לעולא דאמר השוחט על גגו של היכל חייב כרת הואיל ואינו ראוי לשחיטת כל זבח אע"פ שהוא כולו בתוך חלל העזרה. וס"ל דקרינן ביה אל פתח אהל מועד לא הביאו. ודאי גם במה שבתוך העזרה הו"ל בכלל איסור הבמות שמחוץ לעזרה בשעת איסור הבמות. ואע"ג דהרמב"ם ז"ל פסק דלא כעולא אלא כרבא. מ"מ לענ"ד צ"ע אצלי טובא. דהרי ודאי כדברי עולא מבואר בברייתא גופא. דקתני מה חוץ למחנה מיוחד שאינו ראוי לשחיטת קדשים ולשחיטת כל זבח. יצא דרום שאע"פ שאינו ראוי לשחיטת קדשי קדשים ראוי לשחיטת קדשים קלים. וא"כ גגו של היכל כיון שאינו ראוי לשחיטת כל זבח. ודאי חייבין עליו. כיון דלא מיעט תנא דברייתא אפי' שחיטת דרום אלא משום שראוי מיהת לשחיטת קדשים קלים. וא"כ עכצ"ל מאי דמתקיף לה רבא לא על עולא קאי אלא אברייתא גופא מתקיף. ולא לאפלוגי אתי דודאי לא מצי פליג אברייתא. אלא פירכא בעלמא היא שהוקשה לו בטעמא דהך תנא. וכיו"ב אשכחן בדוכתי טובא. כמו לעיל בזבחים (צ"ד ע"ב) דקאמר מתקיף לה רבינא קורעו בגד אמר רחמנא וכו'. ואמתניתין קאי עיי"ש. וכן בפרק בתרא דמכות (כ"ב ע"א) כולהו אתקפתא דהתם קיימי אגופא דמתניתין עיי"ש. ופשיטא דלאו פלוגתא היא. אלא מיקשא הוא דקשיא להו להנך אמוראי אמתניתין דהתם וכיו"ב בכמה דוכתי. וא"כ הכא נמי ודאי הכי הוא דאגופא דברייתא הוא דקא מקשה רבא ולא איפריקא. ומ"מ הדין דין אמת. דלא מידחיא ברייתא משום אתקפתא דרבא. וא"כ להלכה ודאי קיי"ל כעולא. דגם רבא לא פליג עלי' לדינא. ודברי הרמב"ם ז"ל צע"ג אצלי כעת. וא"כ גם דברי הראב"ן ז"ל צ"ע מהתם. ועכ"פ מבואר דמש"כ הראב"ן ז"ל בפשיטות כ"כ לאו מילתא פסיקתא היא. ותליא בפלוגתא דאמוראי דהתם. וגם מברייתא דספרא איפכא משמע כמו שנתבאר. ובודאי דלעולא דמחייב על גגו של היכל גם הבמה שבעזרה כל שיש עלי' תורת במה חייב עלי' בשעת איסור הבמות כשאר הבמות שחוץ לעזרה. אלא דנראה דדעת הראב"ן ז"ל בזה כדעת הרמב"ם ז"ל שפסק כרבא וס"ל דרבא לאפלוגי עלי' דעולא קאתי:

ואמנם בעיקר הדבר כבר ביארנו דלדעת הסוברין דאפי' בשעת היתר הבמות ענוש כרת על הקרבה בבמה כל שאינו נידר ונידב וכל מה שלא הותר להקריבו בבמה. ע"כ מוכרח דבמה שבעזרה עצמה אין עליו תורת במה כלל. ואין לו אלא דין מזבח פסול בעלמא. וכבר נתבאר לעיל (במנין הלאוין שם) שכן מוכרח בירושלמי פ"ק דמגילה. וגם תלמודא דידן הכי ס"ל. וכמש"כ הר"ד הבבלי ז"ל עיי"ש. וכיון דמוכרח דאיכא עונש כרת גם בשעת היתר הבמות באותן קרבנות שלא הותרה הקרבתן בבמה. ע"כ מוכרח דלא כדעת הראב"ן ז"ל אפי' בבמה שנעשה לשם במה. וכ"ש בנעשה לשם מזבח אלא שלא נמסר לצבור דודאי אין עליו תורת במה כלל. אלא מזבח פסול בעלמא הוא. וכן נראה מוכרח מדתניא בספרא (פ' אחרי פ"ט) ומייתי לה בזבחים (פרק השוחט והמעלה ק"ח ע"ב) מזבח ה' פתח אהל מועד ואין מזבח בבמה. לפיכך העלה על הסלע או על האבן חייב. ואמרינן עלה בסוגיא דזבחים שם יצא מיבעי לי'. ומשני ה"ק לפיכך בשעת איסור הבמות העלה על הסלע או על האבן חייב עיי"ש. ופירש"י וז"ל יצא מיבעי לי'. כיון דאמר אין מזבח בבמה בשעת היתר הבמות קאי. הילכך יצא מיבעי ליה. ה"ק לפיכך הואיל ובבמה בשעת היתר הבמות הויא הקטרה. בשעת איסורן אם העלה על הסלע חייב ע"כ עיי"ש. והשתא אם איתא דאפי' במה שבעזרה עצמה תורת במה עלה לכל דבר. כדעת הראב"ן ז"ל. הדבר קשה היכי ממעט דאין מזבח בבמה מדכתיב מזבח פתח אהל מועד. אטו בפתח אהל מועד גופי' לא משכחת לה במה. הרי לדעת הראב"ן ז"ל כל מזבח דיחיד אפי' בעזרה עצמה יש לו תורת במה לכל דבר. וכ"ש כשנבנה לכתחילה לשם במה. וא"כ אדרבה אית לן למימר דמזבח מ"מ. אפי' בבמה לא חשיבא העלאה אלא על המזבח דוקא. ומדכתיב מזבח ה' פתח אהל מועד ליכא שום משמעות למעוטי מזבח בבמה. אלא ודאי ע"כ מוכרח מזה דאפי' במה ממש שבעזרה עצמה אין עלי' תורת במה. אלא מזבח פסול בעלמא מיקרי. וכ"ש כשבנה אותו לשם מזבח גמור אלא שלא נמסר לצבור. ואם כן במה בעזרה לא משכחת לה כלל. ושפיר אימעיט מדכתיב מזבח ה' פתח אהל מועד ולא בבמה. ולכן דברי הראב"ן ז"ל צ"ע אצלי. וכבר נתבאר דדעת שאר ראשונים ז"ל אינה כן. ולכן מש"כ לעיל (במנין הלאוין שם) בטעמן של הראשונים ז"ל שמנו לאו דלא תוכל לזבוח את הפסח וגו' כן נראה עיקר:


< הקודם · הבא >
מעבר לתחילת הדף
Information.svg

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain).

אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.