נשמת אדם/הלכות פסח/ח

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

נשמת אדם הלכות פסח ח

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

[ח] שאלה איך יש לנהוג בבהמות בפסח עוד מענין הנ"ל.

תשובה בתב"ש בחי' על פסחים קורא תגר על מה שהנהיגו בעירו מחדש למכור הבהמות כדרך שמוכרין שאר חמץ. וכתב דלא דמי דמכירת חמץ הוא בערמה גדולה. שהרי הקונה הוא עני וקונה חמץ בכמה אלפים אלא כיון דמה"ת בביטול סגי וכ"א מבטל חמצו בלב שלם. וא"כ לא נשאר כ"א איסור דרבנן שצריך לבערו הם אמרו והם אמרו וכל זה מחמת הדחק שיהיה הפסד גדול. ולכן התירו למכור ולא פלוג בין רב למעט. אבל להפקיע אישור דאורייתא להאכיל בהמתו חמץ לא מהני מכירה. והכי מוכח מלשון רש"י שבת קנ"ט דאמרינן הערמה דרבנן היא וז"ל הך הערמה לאו באיסור דאורייתא היא אלא באיסור דרבנן עכ"ל אלמא דאי בדאורייתא לא הוי שרינן הערמה כלל וכו' ובגיטין דף ס"ה גבי מערימין על מעשר שני מוקי לה במעשר שני דרבנן עכ"ל כי קצרתי. ולענ"ד דבריו תמוהים שהרי ע"כ כשמוכר בסתם אין כאן הערמה כמ"ש בש"ע סימן תמ"ח סעיף ד' שאומר לו שמא אצטרך ואקח ממך. ובטור מתיר אפילו אומר לו בפירוש שיחזור ויקנה ממנו ויתן לו ריוח שרי והוא ע"פ התוספתא וסיים בתוספתא או שהוא דברי רי"ו ובלבד שלא יערים וע"ש בב"י. דר"ל על תנאי אבל בסתם לא מקרי הערמה כיון דהמכירה מכירה גמורה ע"ש בפרק ט'. ומכ"ש לפי הגירסא שהביא פ"ח עד שאתה לוקח בק' קח בר' ואפ"ה לא מקרי הערמה ואי משום שהוא עני מה איכפת לן הרי יכול הנכרי למכור החמץ לאחרים ותמה על עצמך שכתב שכ"א מבטל בלב שלם. והוא היפך ממה שכתב הר"ן ריש פסחים דלכן תיקנו ביעור לפי שאין הלבבות שוין שיחשיב בדמיונו החמץ ששוה אלף אדומים כעפרא בעלמא וא"כ אינו מבטל בלב שלם ע"ש בר"ן. וידוע שאילו נותנין להמוכר כפי השומא היה מרוצה מאוד ובודאי כאו"א מוכר בלב שלם ונפש חפצה. גם מה שכתב שסמכו למכור חמץ משום שכבר ביטול וא"כ אינו אלא מדרבנן. ק' דבודאי המכירה צריך שיהיה קודם הביטול. וא"כ ודאי אין דעתו על מה שמכר כדאמרי' נדרים מ"ג כל הנודר אין דעתו על מה שהפקיר וכמש"כ הל"ח. אך נניח לפי דבריו שהיא הערמה. הראיה שהביא מל' רש"י בשבת משמע מדבריו דבדרבנן אי לא מוכח מלתא כמש"כ בהדיא בתב"ש מותר. וזה ליתא כמש"כ הרא"ש שם בהדיא בשבת פרק ר"א דתולין סי' ה' דיש שהתירו לכל אדם ע"ש וכן אפילו במילי דאורייתא מצינו יש מקומות שהתירו הערמה. ויש מקומות שאסרו ואין לדמות מילתא למילתא הנה מצינו שהתירו במעשר שני וכן להערים להכניס דרך חצרות כו' לפוטרו ממעשר. ובבכור בי"ד סי' ש"ך להקנותו לנכרי אפילו בשוה פרוטה כמ"ש הש"ך שם אף על גב דכ"ז הוא דאורייתא ואסרו נמי שלא הניח ערובי תבשילין והחמירו בו יותר ממזיד אע"ג שהוא דרבנן וניזיל ולינם במברא לעבור הנהר ואמר למינם קא מכוונא דאמרינן שם דלצורבא דרבנן מותר והביאו הטור וברמב"ם וש"ע השמיטו זאת דלצורבא דרבנן מותר וכ' הבאה"ג בשם המ"מ משום דליכא בזמה"ז צורבא דרבנן הגם דאין זה מספיק על הרמב"ם שהביא דיני דגמרא. עכ"פ חזינן דאפילו במילתא דרבנן החמירו ובשבת קי"ז בנשברה חבית שלא יביא כלי ויצרף ובנזדמנו לו אורחים מותר. ופליגי אם מותר להזמין אורחים. ובאו"ב שנפלו לבור דפליגי וקיי"ל כרבי יהושע דמתיר משום צער בע"ח עכ"פ מצינו דיש מקומות שהתירו ויש שאסרו. והנה התשב"ש כתב אהא דמערימין על מעשר מוקמינן בגיטין דוקא במעשר דרבנן וזה ליתא כמש"כ רמב"ם בהדיא פ"ה מהלכות מעשר. ואמנם בלא"ה אין ראיה משם להתיר הערמה דשאני התם כמו שכתוב תי"ט בשם ירושלמי מדכתיב בו ברכה. ויותר היה לו להביא ראיה דבדאורייתא אסור הערמה מהא דב"מ דף צ' ופסקו כן כל הפוסקים דאסור להערים שיגנבו הנכרים הבהמות בשביל לסרסם וזהו ראיה שאין עליו תשובה:

ואמנם בכל הדברים שזכרתי בין דאורייתא ובין דרבנן שאסרו אינם דומין כלל לבכור ומעשר ומבשל ביו"ט לשבת ולינם במברא שאסור משום שט ושנשברה חבית ולהעלות או"ב בכ"ז עושה האיסור בידים אלא שהוא מערים שע"י הערמה נעשה האיסור גופא היתר. ובלתי הערמה הוא איסור גמור ולכן אסור אלא דמ"ס בנשברה חבית דאפי' זימן אח"כ אורחים לא הוה הערמה כלל דמ"ש אם זימן תחלה או בסוף. ואו"ב מתיר ר"י משום צער בע"ח אבל במעשר אין בנתינת מעות שום איסור. וכן להעלות דרך גגות וכן למכור הבכור עד שלא נולד לנכרי דאין בזה שום איסור אלא דעי"ז ממילא נפקע האיסור. אלא דמעשר כיון שאומר לו בהדיא הילך מעות ופדה לך מעשר זה שאומר הערמה בפיו ולכן הוצרך בירושלמי לומר מטעם שנאמר בו ברכה. וכן בבכור שמפקיע קדושת בכור היה ראוי לאסור אם לא משום תקלה ובמערים ומכניס תבואתו במוץ אמרינן בהדיא דמערים משמע דהיתר גמור הוא הואיל ולא נתחייב עדיין כלל במעשר. אבל להכניס דרך גגות כיון שכבר מרחו וחל עליו שם מעשר כדאיתא בביצה האי מדגן והאי לא מדגן לא אמרו מערים ומכניס אלא אדרבה אמרינן ריש כיצד מברכין לא כדורות ראשונים כו'. דורות ראשונים היו מכניסים דרך פתחים וכו'. דורות אחרונים מכניסין דרך גגות משמע דלא שפיר עבדי אלא כיון שראו חכמים שהעניות מתרב' לא מיחו בידה. אבל לא אמרו שמותר לעשות כן ובסירוס לא מיבעיא לפי מ"ש תוס' שם בשם שאילתות שהיו קושרין דינרין בביצים. ועי"ז נתפרסם שעושה בידים דבר שגורם הסירוס ראוי לאסור. דומיא דגרמת המום בבכור דאסור מן התורה. אע"ג דחולין מקדשים לא ילפינן מ"מ מדרבנן ראוי לאסור ואפי' למה שכתבו תוספות שהערימו רק כדי שיגנבו. מ"מ הערמה זו הוי כאילו אמר להם בהדיא לסרס.

ובזה י"ל גם הא דפליגי בירושלמי בהפקיר חמצו. דר' יוחנן אשר משום הערמה. ופי' הרא"ש שיאמר שהפקיר ובאמת לא הפקיר. וזהו דוחק גדול דלא מצינו כן בכל הש"ס הערמה כה"ג (ועיין לעיל מה שכתבתי שם). ולפי הנ"ל י"ל דה"פ דבודאי זה שהפקיר חמצו לא מיירי שהוא מונח ברשותו סגור בחדרו אלא שהוא מונח במקום שכל אדם עוברים שם אלא שיודע שיש להם נכרים אוהבים ודומה כאילו אומר להם שיזכה בחמצו. וזהו הערמה ממש כההיא דסירוס. או דר"ל שמא יערים ויאמר לו שיזכה בחמצו:

ומעתה נבו' לעניננו הנה בודאי לא התירו דרך זה למכו' החמץ אלא על צד הדוחק שהרי מפקיע ממנו מצות ביעור חמץ. ולכן בק"ק פראג לא נהגו למכרו אלא לעושי יין שרף (הארענדארש). אבל לא ללוקחים מהם ומוכרים ולא רשאים לקנות אלא בענין שלא ישאר כלום אצלם וכמו שכתב באליהו רבה בהדיא. והטעם נ"ל שלא לבטל מצות תשביתו. ואם כן במקום התב"ש קודם זמנו בלתי ספק שהריווח שלהם היה רק בעשיית היי"ש. אבל לא מהחלב שהחלב אוכלים בעצמה או שמוכרים בזול. וכמו שג"כ כעת בעיירות קטנות שאין נותנין עיניהם כלל במכירת החלב רק פרנסתם מן היי"ש. ולכן לא התירו למכור הבהמות אבל בקהילתנו ק"ק ווילנא שרוב מפסידי' היי"ש ועיקר ריוח הוא מהחגב הוא בודאי ג"כ שעת הדחק. ולכן נהגו למכור הבהמות ואף שיש שאין עיקר שלהם החלב מ"מ לא פלוג. וכמ"ש ג"כ התב"ש במכירת שאר חמץ מצורף לזה משום צער בע"ח. שהרי באו"ב דמתיר ר"י להעלות אע"ג דאפשר בפרנסה דמש"ה אוסר ר"א כדאיתא בשבת שם אלא דר"א לא מחשב לצער מה שיהיה בבור כל היום. ור"י מחשב גם לזה צער בע"ח ומתיר אפילו האיסור ע"י הערמה משום צער כ"ש דמצטרף צער בע"ח ולהתיר הערמה למכור כדי שלא יחול האיסור אפילו אם נאמר שהמכירה מקרי הערמה. ופשיטא דאדרבה נ"ל דבמכירת בהמות דקיל טפי ממכירת חמץ דלא שייך בזה שמבטל מצות תשביתו:

ומה שכתב דאפילו אם נימא שהראשונים לא מכרו רק משום חומרא בעלמא דמי להא דמקום שנהגו במעשה רבני בשין שאמר להם ר"י כבר קבלו עליהם אבותיכם. נ"ל דלא דמי כלל דבשלמא התם מה שנהגו שלא לילך בע"ש מצור לצידון כדי שלא יבטלו מלהכין על שבת כפירש"י שם. וב"כ כבר קבלו עליהם מצוה זו. ולכן אע"ג שלא אפשר לבנים שייך אל תטוש אבל הכא בבהמות דל"ש שום מצוה וא"כ מה שלא מכרו הראשונים לא משום שהיו מחזיקים זה לאיסור אלא משום דלא איכפת להו אבל לא משום קבלה. וא"כ לדידן שלא אפשר שהעניות מצוי נהגו להתיר וחיי הכותב שלאחר שכתבתי כ"ז בא לידי חדושים מהגאון בעל חות דעת וראיתי שכוונתי ברוב הדברים לדעתו ושמחתו:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.