רשב"א/ביצה/כד/ב

רשב"א ביצה כד ב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

שוחטין מן הנגרין. ר"ל מן הביברים קטנים שהוא (ניצול) [ניצוד] ממש מערב יו"ט.

אבל לא מן הרשתות. נראה דבהא תנא קמא לחומרא ואפילו בא מערב יום טוב ומצא רשתות מקולקלין אסורין דחוששין [שמא] אפילו לאחר שנתקלקלו נכנסו ונצודו, ורשב"א לקולא דכל שנתקלקלה המצודה כודאי משוינן לה דלאחר שנתקלקלו אין חיה נכנסת שם, וכן משמע בירושלמי (ה"ב) דגרסינן התם (אבל) [אפילו] נתקלקלה המצודה חש לומר שמא לא ניצודו מבעוד יום, א"ר יוסי בר בון [בפורש] בחורשין תדע לך שהוא כן (נן) [דתנינן] דגים ודגים לא במקום שהם מצויין והכא במקום שחיה מצויה ע"כ. ומינה דאפילו לרשב"א דוקא במקום שחיה מצויה שם, אבל בגמרין לא נראה כן שלא חלקו, ומכל מקום למדתי משם דת"ק דר"ש אית ליה הכין דחוששין אף בזו שמא לא ניצודו מבעוד יום.

ספק נעשו כמי שנצודו ביו"ט ואסורים. דספק הכין אסור, ודוקא בהכין שאפשר שהוכן על ידי מלאכה דאורייתא כצידה ולקיטה הא בספק הכין דרבנן כתחומין לא, והיינו גוי שהביא דורון לישראל [שאין] במינו במחובר דהבא בשביל ישראל זה מותר לישראל אחר, וכעובדא דליפתא דאתא למחוזא ושרינהו רבא (עירובין מ, א) לפי שאין הגוי צריך הכן, ופלוגתא היא בירושלמי וקיימא לן כמאן דאמר אין הגוי צריך הכן, דגרסינן בירושלמי בפרקין דהכא (ה"ב) ר' חייא רבה ור' שמעון ברבי חד אמר הגוי צריך הכן וחד אמר אין הגוי צריך הכן ולא ידעינן מאן אמר דא ומאן אמר דא.

רב אמר מותרין לקבל. ואם תאמר כיון (דלית) [דאית ליה] אסורין באכילה היאך מותרין לקבל ולטלטל, דמי איכא מידי דאסור באכילה ומותר לטלטל כל שאסור באכילה אסור לטלטל וכדאמרינן בסמוך וליטעמיך בני יומן מי שרי בטלטול, וביצה שנולדה ביום טוב כשם שאסורה באכילה אסורה לטלטל כדתניא בריש מכילתין (ג, ב) אחת ביצה שנולדה בשבת ואחת ביצה שנולדה ביום טוב אין מטלטלין אותה לא לכסות בה את הכלי ולא לסמוך בה כרעי המטה. ויש לומר דבספק הכן דגוי הוא שהקל ר"ג דקסבר דדי בספק הכן של גוי אם נאסור באכילה.

אלא בכוורי דאדימי ופירי דכבישי בירקא עסקינן. כלומר: וברייתא לא רשב"ג בלחוד הוא אלא אפילו רבנן ובכוורי דניצודו מבעוד יום ופירות שנלקטו מאמש, וקא משמע לן דאף על פי שנראין כניצודין ונלקטין מהיום אפילו הכי מותרין ולא חיישינן למראית העין והיינו דקתני אפילו דגים המפולמין ופירי דבני יומן, וכן פרש"י ז"ל.

אמר רב פפא הלכתא נכרי שהביא דורון לישראל ביום טוב אם יש מאותו המין במחובר לקרקע אסור. כלומר בין לו בין לאחרים, ופרש"י ז"ל משום מוקצה ואפילו לר"ש משום דמחובר מסח דעתיה מיניה כל שלא ליקטן מערב וכגרוגרות וצמוקים דמו ליה ואין לחלק בין שלו לשל אחרים. ויש מקשים על דבריו דאי מחמת מוקצה היכן מצינו מוקצה אסור לערב, ורש"י ז"ל [כתב] אסורין לערב כדי שלא יהנה ממלאכת י"ט, וגם זה צריך עיון דמי עדיף מה שעשה על ידי נכרי ביו"ט ממלאכת שבת שעושין על ידי ישראל והמבשל בשבת לר"מ יאכל חבירו אפילו ביומו ורב מורי לתלמידיו כוותיה (חולין טו, א). ויש לומר דבזה יש להחמיר גזירה שמא יאמר לו לקט והבא לי דאמירה לנכרי קילא להו לאינשי ובכל דבר שהוא קל לעשותו אפילו בישראל החמירו ואפילו [ל]אסור לערב עד כדי שיעשו, כמו שאמרו בפרק קמא דשבת (יח, ב) לא תמלא אשה קדרה עססיות ותורמסין ותניח לתוך התנור ערב שבת עם חשכה ואם עשתה כן למוצאי שבת אסורים בכדי שיעשו, משום דהא קיל להו לאינשי כיון דאין עושין אלא כדי לאכול למוצאי שבת ושמא יחתה בגחלים.
ומה שאמרו דאסורים לא באכילה לבד אלא אפילו לטלטל, כדאמרינן לעיל וליטעמיך בטלטולי מי שרו וכשיש במינן במחובר שאמרו דוקא בשנלקטו ביו"ט ואי נמי במסופק אי מהיום אי מאמש דהוה ליה ספק הכן, אבל (דבני ברין) [דבר ברי] שנתלשו מאמש מותרין כליפתא דאתא למחוזא וחזנהו רבא דכמישי ושרא להו ואמר הני מאתמול עקירי (עירובין מ, א).
ואם [אין] במינן במחובר בתוך התחום מותר בין לו בין לאחרים שלא נעשית בהם שום מלאכת איסור ביו"ט, חוץ לתחום אסור גזירה שמא יאמר לו הבא. והבא בשביל ישראל זה מותר לישראל אחר, דבאיסור תחומין לא גזרינן שמא יאמר לו הבא בשביל ישראל אחר. ודוקא לישראל מותר (מ)תוך ד' אמות שהניחן הגוי אבל להוליכן חוץ לד' אמות אסור, לפי שחפצי הגוי קונין שביתה וכל שיצאו ממקומן אסורים להוליכן חוץ ממקום שהניחום שם, וכדאיתא בריש פרק מי שהוציאוהו (עירובין מז, ב) כל העיר כד' אמות כדאיתא התם בהנהו דיכרי דאתו (מכרכרת') [למברכתא] דשרא רבא למזבינינהו [ל]בני (מכרכרת') [מברכתא] דכולה (מכרכרת') [מברכתא] כד' אמות דמי להו.

הא דאמרינן: ביש במינן במחובר לערב אסורים בכדי שיעשו. יש מפרשים שלא אמרו אלא לאותו ישראל שבאו בשבילו אבל לישראל אחר מותרים לערב מיד, דאפילו בשבת היו מותרים מן הדין אלא שגזרו בהם משום שמא יעלה ויתלוש ואפילו בנשרו מעצמן גזרו כן (לעיל ב, ב) וכן בניצודין ואפילו צדן הגוי לצורך עצמו, ודוקא ביומן אבל לערב מותרין מיד והלכך לאותו ישראל שהביאן בשבילו אסורין אפילו לערב עד כדי שיעשו אבל לאחרים מותרין לערב מיד. והראיה להם ממה ששנו בתוספתא דשבת בפרק השואל (פי"ח ה"ח) גוי שהביא חלילין בשביל ישראל בשבת לא יספוד בהן אותו ישראל אבל ישראל אחר מותר עשו לו ארון וחפרו לו קבר לא יקבר בו אותו ישראל אבל ישראל אחר מותר, ומדלא קתני לא יקבר בו אותו ישראל עולמית משמע דלא יספד ולא יקבר בו אותו ישראל עד כדי שיעשו קאמר ואפילו הכי קתני דישראל אחר [מותר]. והא דלא קאמר הכא והבא בשביל ישראל זה מותר לישראל אחר לערב מיד כדקאמר בשאין במינו במחובר, היינו משום דביומן אסורים לכל לזה כלזה וכיון דביומן לא מצי אפלוגי בין הבא בשבילו לישראל [אחר] לא ניחא ליה לאפלוגי ולמימר דלערב הבא בשבילו כדי שיעשו ולישראל אחר מותר מיד דהא דפליג בסיפא בין הבא בשבילו ובין ישראל אחר היינו להתיר ישראל אחר ביומו. ויש מגדולי המורים שאמרו דבכל דבר שנעשית בו מלאכה אין הפרש בין מי שבא בשבילו לישראל אחר, ומה שאמר רב פפא ולערב אסורין בכדי שיעשו סתמא משמע לזה כלזה כי היכי דמאי דקאמר אסורין היינו לכל ישראל אף מאי דקאמר ולערב אסורין לכל אותן שאמר שהן אסורין בו ביומו קאמר, דהא דתניא בתוספתא אם בשביל ישראל לא יספוד בהן אותו ישראל חפרו לו את הקבר לא יקבר בו אותו ישראל אבל ישראל אחר מותר, אותו ישראל אסור לעולם קאמר וכשהביא החלילין בפרהסיא ובקבר העומד בסרטיא כדאיתא בגמרא בשבת בפרק שואל (קנא, א), וישראל אחר מותר דקאמר לאחר בכדי שיבוא ממקום אחר רחוק וכן בקבר כדי שיעשו קאמר, (הוא) [הא] בתוך כדי שיעור זה אסור אפילו לישראל אחר.
והא דקאמר רב פפא בשאין במינן במחובר דלאותו ישראל הבא בשבילו אסור, אף לערב צריך להמתין דבכדי שיעשו דקאמר בין איש במינו במחובר בין אשאין במינו במחובר קאי דכל שאסור ביומו צריך להמתין בערב בכדי שיעשו. ופירוש כדי שיעשה יש מי שאומר דהיינו כדי שיבא מחוץ לתחום, והביאו ראיה ממה ששנו בפ"ב של מסכת מכשירין (משנה ו) מצא בה ירק נמכר אם רוב גוים לוקח מיד ואם רוב ישראל ממתין כדי שיבואו ממקום קרוב מחצה על מחצה ימתין כדי שיבוא ממקום קרוב, דאלמא משמע דאף על גב דבא ממקום רחוק לא החמירו להמתין אלא בכדי שיבוא ממקום קרוב. ויש שפירשו מקום קרוב קרוב לתחום, דהיינו חוץ לאלפים אמה דהיינו תחום העיר. ואינו מחוור בעיני שאם כן עדיין יש לחוש שמא יאמר לגוי להביא לו כדי שיהא מוכן לו אחר שיעור זה, וכי תנן התם כדי שיבאו ממקום קרוב היינו כשאין יודע מאיזה מקום הובא ולפיכך הקילו בו ולא הצריכו אלא כדי מקום קרוב אבל (בידו) [בידוע] לא, וכן פרש"י ז"ל כדי שילך שם ויביא, ולפיכך בעינן כדי שילך הנכרי לגן וילקוט [ו]אחר שהיית שיעור זה מותר.
והא דאמר רב פפא דלישראל הבא בשבילו אסורין היינו דוקא בידוע שבא מחוץ לתחום, אבל אם נסתפק אם באו מחוץ לתחום אם לאו לדעת רש"י ז"ל בשבת פרק שואל (שם) הויא פלוגתא דרב ושמואל גבי גוי שהביא חלילין בשבת, דגרסינן התם לא יספוד בהן ישראל אלא אם כן באו ממקום קרוב ואמרינן עלה מאי מקום קרוב רב אמר מקום קרוב ממש ושמואל אמר חיישינן שמא חוץ לחומה לנו ופירש רש"י ז"ל דשמואל לקולא ולומר דאף על פי שלא נכנסו לעיר עד הבקר חוששין שמא מבעוד יום באו בתוך התחום ולנו בלילה חוץ לחומה וקיימא לן כההיא דשמואל, אבל הגאונים והרי"ף ז"ל פירשו ההיא דשמואל להחמיר. וכבר כתבתיה בארוכה בשבת פרק שואל (קנ"א, א) וכן בעירובין פרק בכל מערבין (מ, א בד"ה מאי אמרת), ויש לי שם קצת ראיה בההיא עובדא דליפתא דאתא למחוזא כדברי הגאונים. ומכל מקום נראה דאפילו לדברי הגאונים לא נאמרו דברים אלו אלא בגוי שאינו שרוי עמו בעיר וכן עובדא דליפתא דבהני איכא למיחש שמא מחוץ לתחום הביאום, אבל נכרי ששרוי עמו בעיר ופירות המצויין בעיר מפני מה ניחוש להם אדרבה נימא כאן נמצאו וכאן היו (כתובות עה, ב), ועוד דספק תחומין של דבריהם הוא ולקולא, וכן מצאתי לראב"ד ז"ל בעירובין פרק מי שהוציאוהו בשמעתא (דגרסי') [דחפצי] הגוים קונים שביתה (מז, ב).
ולערב בכדי שיעשו דקאמר לערב יום טוב שני קאמר בשל גליות כדעת רש"י ז"ל והגאונים ז"ל, והראיה מההוא (כרטביא דאתצד) [בר טביא דאתא] בי ריש גלותא בפרק בכל מערבין (עירובין לט, ב) דאתצד ביום טוב ראשון ואשתחיט ביום טוב שני רב נחמן ורב חסדא אכלי ורב ששת הוא דלא אכל והא הדר ביה התם, וטעמא משום דחד מינייהו חול ונולדה בזה מותר בזה (לעיל ב, ב), ומי שלא עירב עירובי תבשילין מניח בראשון [ומתנה] (לעיל יז, א), ואף על פי שמקצת מן הגדולים חלקו על רש"י ז"ל כבר פשטה הוראה מרווחת בישראל כדבריו.
ופירות שבאו ביו"ט שני בשביל ישראל צריכים ג"כ לערב כדי שיעשו כדעת רש"י ז"ל וכפי גרסתו בפרק בכל מערבין (מ, א) דגרסינן התם הנהו בני גגנא דגזו להו גוים אסא בי"ט שני לאורתא שרא להו רבינא לאורוחי בה לאלתר אמר ליה רב אחא בר תחליפא לרבינא [ליסר להו מר] (לא סבר ליה מר) לפי שאינן בני תורה ואתקיף לה רב שמעיה טעמא דאינן בני תורה [הא בני תורה] שרי והא בעינן בכדי שיעשו ושיילוה לרבא אמר להו בעינן בכדי שיעשו, וטעמא דרבינא דקא שרי להו דקא סלקא דעתיה דלא אסרו עד כדי שיעשו אלא ביום טוב ראשון דנעשית בו מלאכה דאורייתא אבל יו"ט דרבנן לא הצריכו להמתין כלל אלא מותרין לערב מיד ורבא אסר אפילו בהא עד שימתין בכדי שיעשו וקיימא לן כרבא. וגרסא אחרת יש שם דגזו להו אסא בי"ט ולא גרסינן בי"ט שני, ולפי אותה גירסא אפשר דבי"ט שני דרבנן אין צריך להמתין בכדי שיעשו, וראוי לחוש לדברי רש"י ז"ל וגרסתו.
ודברים שאין במינם במחובר שהובא לישראל זה ביום ראשון של ראש השנה, כתוב בספר המאור שנשאלה שאלה בפני חכמי לוני"ל ז"ל והשיבו שמותר ביו"ט שני לפי שאין עליו שום איסור הכנה ולא איסור התלוי בקדושה כדי שנאמר כי שני ימים קדושה אחת הן וקדושתא אריכתא היא, אלא כעין קנסא היא גזירה שמא יאמר לו להביא ודיו שקנסת עליו בראשון וה"ה לשבת וי"ט.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.