שו"ת חתם סופר/ג/קטו: הבדלים בין גרסאות בדף
מהדורה קמא (שיחה | תרומות) (טקסט בנחלת הכלל (ספריא) + התאמה לפורמט בידי מתנדבי האוצר) |
מ (רווחים מיותרים) |
||
| שורה 4: | שורה 4: | ||
{{ניווט כללי עליון}} | {{ניווט כללי עליון}} | ||
'''שלום | '''שלום''' וכ"ט לי"נ מחו' הרב המאה"ג המופלג החרוץ בעל פיפיות העומד לתל תלפיות כש"ת מו"ה אברהם אולמן נ"י אב"ד דק"ק ל"ב יע"א: | ||
'''בלי | '''בלי''' ספק כבר בא ליד פר"מ העתק מתשובתי בענין דין אלמנה שמין מה שעלי' ושם נדרתי לפר"מ ליקח מועד לעיין בהאי דינא ובמתיקות דבריו אשר העמיק עיונו כדרכו בקודש דרכי' דרבנן יהי' ה' עמנו ויורינו דרך יבחר: | ||
'''הנה | '''הנה''' בב"ק ק"ב ע"ב מייתי ש"ס מתני' דעירוכי' אחד המקדיש נכסיו וא' המעריך את עצמו אין לו בכסות אשתו ובניו ולא בצבעי' שצבען לשמן ולא במנעלים חדשים שלקחן בשמן ומסיק שם הטעם משום כל המקדיש נכסיו נעשה כמי שהקנה להן כסות אשתו ובניו מעיקרא וכ' בשיטה מקובצת בשם הרשב"א די"מ דוקא במקדיש דלב ב"ד מתנה על ככה ורשב"א דחה זה מש"ס פ' נערה שנתפתתה דלשמואל אין שמין מה שעלי' ומייתי ש"ס דהך מתני' כווי' דייקי ואס"ד דוקא במקדיש לב ב"ד מתנה עליהן א"כ מאי מייתי ממקדיש לאלמנה דלמא באלמנה שמין דאין כאן תנאי ב"ד וכן ק' נמי לרב דאליבי' אמרי' דלא אקני למיפק מקמי' תיפוק לי' דלא אקני אלא במקדיש אע"כ זה הטעם לית' אלא לאו דוקא מקדש אלא אמדינן דעתי' שמעיקרא מיד הקנה להם מרצונו וחפצו בקנין גמור שיהי' שלהם ולא מצי גזבר ולא שום בע"ח לגבות מהם וצ"ל מ"מ שמין מה שעלי' לרב דה"ל כמתנה ע"מ להחזיר לכשתצא ממנו בארמלות אבל כל זמן שעומדת לפניו הרי היא שלה ממש במתנה וקנין גמור: | ||
'''ונלע"ד | '''ונלע"ד''' לחלק בין בע"ח הגובה ובין מקדיש ומעריך דבע"ח אם ימצא מי שיקנה מטלטלי' הללו בטובת הנאה שאם ימות הבעל ותצא האשה ויחזרו המטלטלי' ליורשי' יגבה מהן אם ימצא מי שיקנה זה בטובת הנאה יכול למכרם לגבות בחובו או ימתין עד שימות הבעל ויחזרו המטלטלי' ויגבה מן היורשי' משא"כ מקדיש ומעריך אין להקדש אלא מקומו ושעתו אפי' אביו גוסס ועתיד למות ולהניח לו ריבוא וספינתו באה מהים בריבואו נידון בהשג יד ואין לו אלא מקומו ושעתו כמבואר בתוס' עירוכין י"ח ע"א סוף ד"ה לא צריכא וכו' ואפשר לענין מכירת טובת הנאה לא שייך כלל במטלטלין אפי' אותם שאינם עשוי' לבלות כיון שאפשר שיכולים להבריחם ולא ימצאם הקונה כדאמרי' פ' אלמנה ניזונית דף ק' לענין הכרזה במטלטלי' ע"ש: | ||
'''שוב | '''שוב''' חזר רשב"א ודנו דין אחר דאפשר דלאו קנין ממש אקני להו אלא כעין שכירות ושאלה כל זמן שעומדי' לפניו ואפ"ה אמרי' אין דעת מקדיש עליהם כדאמרי' פ' השותפי' לענין נדרים דאין דעתו על מה שהשכיר לאחרים ולדעת זה בע"ח גובה מהן ומכ"ש שהוא עצמו יכול להשכירם ולמוכרם כי אינו שכירות ושאלה ממש רק דלא יהיב דעתו עלי' בהקדש ובנדר אבל בע"ח גובה ומכ"ש שהוא עצמו יכול להשכירם ולמוכרם משא"כ לתי' הראשון אינו יכול למוכרו אפי' בעצמו כי כבר נתנם להם במתנה ע"מ להחזיר לכשיגיע הזמן שתצא מלפניו ולא קודם. ומפני שהרשב"א מסופק בשני תי' אלו ע"כ כ' רשב"א בתשובה דמייתי ב"י סס"י ע"ג וב"ש סי' נו"ן סקי"ב דלא ברירא כולי האי שלא יהא הבעל יכול למשכן בגדי אשתו מפני שלשיטתו אזל דמסופק בשני תירוצי' הנ"ל ומ"מכ' בתשו' סי' תתק"ו דמייתי ב"ש סי' נו"ן סקנ"ב דהיינו בבעל שעשה לה אבל אם חמי' התחייב עצמו לתת לכלתו מלבושי' הרי הם שלה ממש ואין לבעל רשות בהם דבאבי בעלה אין אומדנא שעשה לה להתקשט לפני בנו דוקא אלא ע"מ כן נישאית לבנו ולאפוקי נמי אם אחרים נתנו להאחר החופה אפי' קרובי' הכל לבעל ממש אפי' להתקשט אינה יכולה דכל מה שקנה אשה קנה בעלה אא"כ אמרו ע"מ שאין לבעליך רשות אלא מה שתתקשט וכל זה אחר המתנה אבל קודם לכן אפי' אבי הבעל אם כותב ליתן לה אפי' אחר החופה הרי המתנה שלה ממש שע"מ כן נישאית להבעל ולא אמרי' שלא ניתן אלא להתקשט בפני בנו: | ||
'''נמצא | '''נמצא''' אם אחרים נתנו לה אחר החופה הרי הם של בעל ואם קודם החופה אפי' התחייבו ליתן אחר החופה אפי' אבי הבעל הרי הם שלה ובבעל שנתן לאשתו כל ימי חייו הרי הם שלה ולכשימות שמין מה שעלי' ובחייו מסופק רשב"א אם יכול למשכן והלכה שאינם יכול למשכנם אך תכשיטי זהב ובדולח כתבו תלמידי מהר"מ מר"ב שמביא מהרי"ק שרש ק"י דלצורך פרנסתו יכול למוכרם והמעיין שם בפנים יבין הסבר' לאישורו דהרי האומדנא שעשה תכשיטי' להתקשט לפניו וע"מ להחזיר כשאינה ראוי' להתקשט כגון שמת והה"נ כשהעני ואין לו די פרנסתו אינו ראוי שתצא אשתו בעיר של זהב ואבני בדולח וע"ד כן לא הקנה לה ומ"מ בכלים העשוי' לבלות אעפ"י גבי אלמנה שמין גם אותם דאסיק אדעתי' מיתה שאם ימות ישובו המלבושים ליורשי' אבל עוני לא אסיק אדעתי' שיעני טרם בילוי הבגדים העשוי' לבלות ואין כאן אומדנא משא"כ אבני בדולח וזהב ואין להאריך במובן וכל זה מבואר בש"ע סי' נו"ן סעי' ט"ו: | ||
'''אך | '''אך''' במ"ש שם בשם רמב"ם שדיני מטלטלי' שנתן לה כדין נצ"ב שאם עבר ומכרם מכורי' והקשה ח"מ הרי מטלטלי' אלו עדיפי' מנכסי מלוג שהבעל אוכל פירות ואינו יכול למוכרם והכא אין הבעל אוכל פירות מה"ת יהי' מכירתו מכירה בדיעבד שמכר מה שאינו שלו: | ||
'''לפע"ד | '''לפע"ד''' בגדים שעשה לשמה אם עבר' היא ומכרם המעות לבעל שלא עשה אלא ע"מ להתקשט לפניו ולא שתמכרם ואולם אם מכרה אותם ע"מ לעשות מהם בגדים אחרים לפי מקום והזמן אזי המעות שלה ומ"מ ביני וביני שבח ופירות המעות עד שתתקן לה קישוטי' אחרים הם של בעל ודלא כמשמע מח"מ דאין לו פירות גם טרם שמכרם המלבושים ג"כ הפירות שלו דהיינו פירותיו שתהי' אשתו מקושטת לפניו אבל מ"מ מה שהקשה ח"מ איך יהי' מכירתו מכירה הא אין לגזבר במלבושי אשתו ק' עצומה היא כיון דא"י למכור אי עבר וזבין לא הוה זביני' זבינא ומ"ש ב"ש הרי הרשב"א מייתי ראי' מאותה משנה להיפוך דיכול למכור ולמשכן לכתחילה ז"א דהא הרשב"א לא מייתי ראי' ממשנה אלא מסוגי' דב"ב דמסיק טעמא משום שאין דעתו על כסות אשתו ולשיטתו דמפרש משום דהוה כמושכר ביד אחרים ואין דעת המקדיש על מה שיש משלו ביד אחרים הא אי יהיב דעתו עליו יכול אפי' לכתחילה למוכרו ולהשכינו ומכ"ש להקדישו אבל למאי דקיי"ל לכתחילה א"י למכור וע"כ ס"ל כאידך פירוש דהוה מתנה ע"מ להחזיר ומעיקרא אקני לה א"כ אפי' בדיעבד לא הוה זביני' ודברי רמב"ם וש"ע צ"ע ולפע"ד י"ל דלא אמר הרמב"ם אלא שהם כמו נצ"ב. ומה התם אם עבר ומכרם לא הפסיד' אלא שבח בית אבי' אבל גוף הממון שלה לכשתתאלמן ותתגרש צריכי' להחזיר לה נצ"ב ודמי מחיר מה שמכר מהם ה"נ אם מכר מלבושים לא תוכל להוציא מיד הלוקח אותן המלבושים עצמן דלא עדיפי מנכסי צ"ב אבל המעות שלה וכופי' הבעל לעשות לה מלבושים אחרים כיוצא בהם עד שתצא מלפניו והרי הם כנצ"ב ואינם כנכסי צ"ב דנצ"ב לא תגבה המעות עד שתצא מלפניו והכא בהיפוך תגבה המעות מיד לעשות לה קישוטי' אחרים כיוצא בהם ולכשתצא מלפניו תחזירם לו וזה נ"ל ברור בעזה"י: | ||
'''והנה | '''והנה''' כל זה בסבלונות קודם החתונה או אחר החתונה הכל לא ניתן לה אלא מתנה ע"מ להחזיר בשעה שלא מתקשטת לפניו כגון מת הוא אבל כסף קדושי' דניתן לחלוטי' ולא ע"מ להחזיר דבקדושי' אינה מקודשת דדמי לחליפי' כמבואר וא"כ ע"כ לחלוטי' ניתן לה אלא דפליגי במס' ב"ב קמ"ה אי לטבועי' או שלא לטבועי' פי' אי לטבועי' היינו כמו טבע בים שאפי' תמות היא ולא יהנה ממנה כלל מ"מ ניתן מתנה מוחלטת ולחד מ"ד אעפ"י שנותן בהחלט כקונה חפץ מ"מ היינו ליהנות ממנו ולא לטבוע בים ולאבד ע"כ כשמתה היא חוזרת אבל כשמת הוא והיא אנוסה תאמר תן לי בעלי ואשמח בו כיון שלא ניתן במתנה ע"מ להחזיר כסבלונות ופשוט אמנם למ"ד אפי' לטבועי' נמי ניתנו מכ"ש כשמת הוא ולא צריך לטעמא תנו לי בעלי ואשמח בו וכפירש"י בכתובות ע"ו ע"ב יע"ש: | ||
'''ומזה | '''ומזה''' הקשה תורת חיים אמ"ש שפסק רמ"א סימן נ' לפי הבנתו בתשו' סי' ס"ד דקידושי' הדרי אחר נישואי' במת הוא משום דלא שייך לומר אין קדושי' תופסי' באחותה ונמשך אחריו מהרמ"ל בתשובה סי' י"ט וזה תימא דלא שייך לטיבועי' אלא מן האירוסי' דבמת א' מהם נטבעו הקידושי' בים אבל מן הנישואי' שכבר נהנה ממנה פ"א עכ"פ אין כאן טיבועי' ואפי' למ"ד לאו לטיבועי' ניתנו מה שייך טיבועי' הרי נהנה ממנה ועוד במת הוא תאמר תנו לי בעלי ואשמח בו וכן הקשה באבני מילואי': | ||
'''ואמנם | '''ואמנם''' ב"ש בשם מהר"ם מינץ שם ס"ל לחלק דודאי פרוטה א' ניתן לחלוטי' אך מה ששוה יותר לא ניתן רק לקישוטי בעלמא ואותו תחזיר והקשה אבני מילואים א"כ מן האירוסי' תחזיר נמי המותר ולפע"ד עכ"פ צריכה להחזיר גוף הטבעת והיורשי' נותנים לה פרוטה כסף קידושי' אבל גוף הטבעת תחזור ויאמרו קדושי' תופסי' באחותה כיון שמחזרת גוף החפץ ע"כ לא הדרי משא"כ מן הנישואי' כיון דלא שייך שמא יאמרו אין קדושי' תופסי' באחותה צריכה להחזיר גוף החפץ ולכאורה ק' לאמימר איך יחלוק על ר' יהודה דלא חייש לשמא יאמרו אין קדושי' תופסי' באחותה איך אמורא יחלוק על התנא וצ"ל דס"ל דלא פליגי בטבועי' דלכ"ע לאו לטבועי' ניתנו ור"מ גזר שמא יאמרו ומשו"ה לא הדרי ור' יהודה לא גזר הלכה כר"מ בגזרותיו כנ"ל וא"נ י"ל דאמימר ס"ל ע"כ לא פליגי בברייתא אלא במקום שכתבו כתובה לארוסה ונותנים לה מנה ומאתיים ומנכים לה דמי קדושי' בהכי לא שייך שמא יאמרו דמאן דשמע בהא ישמע בגביית כתובתה וידעו שתפסו בה קדושי' שהרי גבתה כתובתה ולא תפסי באחותה ואמימר מיירי במקום דלית כתובה לארוסה והיא מחזרת החפץ שקידשה בה אז שייך הך גזירה אלא שלא מצאתי לי חבר בענין זה: | ||
'''והנה | '''והנה''' ב"ש סי' מ' רסק"ב מייתי פלגתת הר"ן ותשו' הרא"ש ופר"מ העמיק בזה ונכנס עוד להביא ממרחק דין דאקנה ואבאר בקיצור ע"ד פשוט המקדש מעכשיו ולאחר ל' יום מקודשת אפי' נתאכלו המעות ולא דמי למלוה דהתם בשעת נתינת המעות לא ניתן לשם קידושי' רק להוציא ושוב כשמקדשה אין כאן מעות אבל הכא נהי בשעת חילות הקדושי' לית כאן מעות מ"מ בתר נתינה אזלי' ואז ניתן לשם קדושי' ועפי"ז ס"ל לתשו' הרא"ש דבין חזר בו היא או הוא לעולם צריכי' להחזיר כסף קדושי' ומ"מ כשלא חזרו מקודשת אפי' נתאכלו דבתר נתינה אזלי' ולא בתר חילות הקידושי' ואז בשעת נתינה הוה מעות קדושי' והר"ן ס"ל נהי אם חזרה היא צריכה להחזיר דלאו כל כמינה דתאכל וחדי אבל בחזר הוא א"צ להחזיר דא"כ לא יהיב לה מידי וה"ל כמקדש במתנה ע"מ להחזיר ולא דמי לדמהרי"ל דס"ל דכל המגרש אשתו חוזרי' הקידושי' מן הנישואי' דעכ"פ אהני לי' קדושיו דמן האירוסי' לא יכול לחזור בו או כסף קידושי' שלה או ישא אותה בחופה וביאה אבל בלאחר ל' יום ומן האירוסי' לאו מידי יהיב לה כיון ברשותו קיימ' ע"כ מעות אינם חוזרת להר"ן: | ||
'''והנה | '''והנה''' לר"מ אדם מקנה דבר שלב"ל ומ"מ עד שלא ב"ל שניהם יכולים לחזור כמבואר פ' איזהו נשך ומ"מ אם באו לעולם קנה אעפ"י שנתאכלו המעות היינו מטעם הנ"ל דמתחלה לשם קנין ניתן קונה אפי' נתאכלו ומ"מ בהא גם הר"ן מודה בין חזר המוכר ובין חזר הלוקח לעולם מעות חוזרי' דה"ל כנותן מעות ע"מ להחזיר ובקנין קונה במתנה ע"מ להחזיר משא"כ בקידושין: | ||
'''ואנו | '''ואנו''' נהי דקיי"ל אין אדם מקנה דבר שלא ב"ל מ"מ בשיעבוד אלמוהו לרבנן כמו בקנין לר"מ ויכול לשעבד דאקני כמבואר בב"ב קנ"ז ומשו"ה כ' הפוסקי' וגם הרשב"א שם דלא עדיף מקנין דיכולי' לחזור עד שלא ב"ל ה"נ ומ"מ משבא לעולם חל השיעבוד דבתר תחלת הלואה אזלי' ואז ניתן המעות על השיעבוד הלז והדברים פשוטים וברורים בעזה"י: פ"ב יום ה' ויו אד"ש תקצ"ו לפ"ק: | ||
משה"ק סופר מפפד"מ: | משה"ק סופר מפפד"מ: | ||
גרסה מ־13:53, 9 ביוני 2020
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
|
< הקודם · הבא > |
שלום וכ"ט לי"נ מחו' הרב המאה"ג המופלג החרוץ בעל פיפיות העומד לתל תלפיות כש"ת מו"ה אברהם אולמן נ"י אב"ד דק"ק ל"ב יע"א:
בלי ספק כבר בא ליד פר"מ העתק מתשובתי בענין דין אלמנה שמין מה שעלי' ושם נדרתי לפר"מ ליקח מועד לעיין בהאי דינא ובמתיקות דבריו אשר העמיק עיונו כדרכו בקודש דרכי' דרבנן יהי' ה' עמנו ויורינו דרך יבחר:
הנה בב"ק ק"ב ע"ב מייתי ש"ס מתני' דעירוכי' אחד המקדיש נכסיו וא' המעריך את עצמו אין לו בכסות אשתו ובניו ולא בצבעי' שצבען לשמן ולא במנעלים חדשים שלקחן בשמן ומסיק שם הטעם משום כל המקדיש נכסיו נעשה כמי שהקנה להן כסות אשתו ובניו מעיקרא וכ' בשיטה מקובצת בשם הרשב"א די"מ דוקא במקדיש דלב ב"ד מתנה על ככה ורשב"א דחה זה מש"ס פ' נערה שנתפתתה דלשמואל אין שמין מה שעלי' ומייתי ש"ס דהך מתני' כווי' דייקי ואס"ד דוקא במקדיש לב ב"ד מתנה עליהן א"כ מאי מייתי ממקדיש לאלמנה דלמא באלמנה שמין דאין כאן תנאי ב"ד וכן ק' נמי לרב דאליבי' אמרי' דלא אקני למיפק מקמי' תיפוק לי' דלא אקני אלא במקדיש אע"כ זה הטעם לית' אלא לאו דוקא מקדש אלא אמדינן דעתי' שמעיקרא מיד הקנה להם מרצונו וחפצו בקנין גמור שיהי' שלהם ולא מצי גזבר ולא שום בע"ח לגבות מהם וצ"ל מ"מ שמין מה שעלי' לרב דה"ל כמתנה ע"מ להחזיר לכשתצא ממנו בארמלות אבל כל זמן שעומדת לפניו הרי היא שלה ממש במתנה וקנין גמור:
ונלע"ד לחלק בין בע"ח הגובה ובין מקדיש ומעריך דבע"ח אם ימצא מי שיקנה מטלטלי' הללו בטובת הנאה שאם ימות הבעל ותצא האשה ויחזרו המטלטלי' ליורשי' יגבה מהן אם ימצא מי שיקנה זה בטובת הנאה יכול למכרם לגבות בחובו או ימתין עד שימות הבעל ויחזרו המטלטלי' ויגבה מן היורשי' משא"כ מקדיש ומעריך אין להקדש אלא מקומו ושעתו אפי' אביו גוסס ועתיד למות ולהניח לו ריבוא וספינתו באה מהים בריבואו נידון בהשג יד ואין לו אלא מקומו ושעתו כמבואר בתוס' עירוכין י"ח ע"א סוף ד"ה לא צריכא וכו' ואפשר לענין מכירת טובת הנאה לא שייך כלל במטלטלין אפי' אותם שאינם עשוי' לבלות כיון שאפשר שיכולים להבריחם ולא ימצאם הקונה כדאמרי' פ' אלמנה ניזונית דף ק' לענין הכרזה במטלטלי' ע"ש:
שוב חזר רשב"א ודנו דין אחר דאפשר דלאו קנין ממש אקני להו אלא כעין שכירות ושאלה כל זמן שעומדי' לפניו ואפ"ה אמרי' אין דעת מקדיש עליהם כדאמרי' פ' השותפי' לענין נדרים דאין דעתו על מה שהשכיר לאחרים ולדעת זה בע"ח גובה מהן ומכ"ש שהוא עצמו יכול להשכירם ולמוכרם כי אינו שכירות ושאלה ממש רק דלא יהיב דעתו עלי' בהקדש ובנדר אבל בע"ח גובה ומכ"ש שהוא עצמו יכול להשכירם ולמוכרם משא"כ לתי' הראשון אינו יכול למוכרו אפי' בעצמו כי כבר נתנם להם במתנה ע"מ להחזיר לכשיגיע הזמן שתצא מלפניו ולא קודם. ומפני שהרשב"א מסופק בשני תי' אלו ע"כ כ' רשב"א בתשובה דמייתי ב"י סס"י ע"ג וב"ש סי' נו"ן סקי"ב דלא ברירא כולי האי שלא יהא הבעל יכול למשכן בגדי אשתו מפני שלשיטתו אזל דמסופק בשני תירוצי' הנ"ל ומ"מכ' בתשו' סי' תתק"ו דמייתי ב"ש סי' נו"ן סקנ"ב דהיינו בבעל שעשה לה אבל אם חמי' התחייב עצמו לתת לכלתו מלבושי' הרי הם שלה ממש ואין לבעל רשות בהם דבאבי בעלה אין אומדנא שעשה לה להתקשט לפני בנו דוקא אלא ע"מ כן נישאית לבנו ולאפוקי נמי אם אחרים נתנו להאחר החופה אפי' קרובי' הכל לבעל ממש אפי' להתקשט אינה יכולה דכל מה שקנה אשה קנה בעלה אא"כ אמרו ע"מ שאין לבעליך רשות אלא מה שתתקשט וכל זה אחר המתנה אבל קודם לכן אפי' אבי הבעל אם כותב ליתן לה אפי' אחר החופה הרי המתנה שלה ממש שע"מ כן נישאית להבעל ולא אמרי' שלא ניתן אלא להתקשט בפני בנו:
נמצא אם אחרים נתנו לה אחר החופה הרי הם של בעל ואם קודם החופה אפי' התחייבו ליתן אחר החופה אפי' אבי הבעל הרי הם שלה ובבעל שנתן לאשתו כל ימי חייו הרי הם שלה ולכשימות שמין מה שעלי' ובחייו מסופק רשב"א אם יכול למשכן והלכה שאינם יכול למשכנם אך תכשיטי זהב ובדולח כתבו תלמידי מהר"מ מר"ב שמביא מהרי"ק שרש ק"י דלצורך פרנסתו יכול למוכרם והמעיין שם בפנים יבין הסבר' לאישורו דהרי האומדנא שעשה תכשיטי' להתקשט לפניו וע"מ להחזיר כשאינה ראוי' להתקשט כגון שמת והה"נ כשהעני ואין לו די פרנסתו אינו ראוי שתצא אשתו בעיר של זהב ואבני בדולח וע"ד כן לא הקנה לה ומ"מ בכלים העשוי' לבלות אעפ"י גבי אלמנה שמין גם אותם דאסיק אדעתי' מיתה שאם ימות ישובו המלבושים ליורשי' אבל עוני לא אסיק אדעתי' שיעני טרם בילוי הבגדים העשוי' לבלות ואין כאן אומדנא משא"כ אבני בדולח וזהב ואין להאריך במובן וכל זה מבואר בש"ע סי' נו"ן סעי' ט"ו:
אך במ"ש שם בשם רמב"ם שדיני מטלטלי' שנתן לה כדין נצ"ב שאם עבר ומכרם מכורי' והקשה ח"מ הרי מטלטלי' אלו עדיפי' מנכסי מלוג שהבעל אוכל פירות ואינו יכול למוכרם והכא אין הבעל אוכל פירות מה"ת יהי' מכירתו מכירה בדיעבד שמכר מה שאינו שלו:
לפע"ד בגדים שעשה לשמה אם עבר' היא ומכרם המעות לבעל שלא עשה אלא ע"מ להתקשט לפניו ולא שתמכרם ואולם אם מכרה אותם ע"מ לעשות מהם בגדים אחרים לפי מקום והזמן אזי המעות שלה ומ"מ ביני וביני שבח ופירות המעות עד שתתקן לה קישוטי' אחרים הם של בעל ודלא כמשמע מח"מ דאין לו פירות גם טרם שמכרם המלבושים ג"כ הפירות שלו דהיינו פירותיו שתהי' אשתו מקושטת לפניו אבל מ"מ מה שהקשה ח"מ איך יהי' מכירתו מכירה הא אין לגזבר במלבושי אשתו ק' עצומה היא כיון דא"י למכור אי עבר וזבין לא הוה זביני' זבינא ומ"ש ב"ש הרי הרשב"א מייתי ראי' מאותה משנה להיפוך דיכול למכור ולמשכן לכתחילה ז"א דהא הרשב"א לא מייתי ראי' ממשנה אלא מסוגי' דב"ב דמסיק טעמא משום שאין דעתו על כסות אשתו ולשיטתו דמפרש משום דהוה כמושכר ביד אחרים ואין דעת המקדיש על מה שיש משלו ביד אחרים הא אי יהיב דעתו עליו יכול אפי' לכתחילה למוכרו ולהשכינו ומכ"ש להקדישו אבל למאי דקיי"ל לכתחילה א"י למכור וע"כ ס"ל כאידך פירוש דהוה מתנה ע"מ להחזיר ומעיקרא אקני לה א"כ אפי' בדיעבד לא הוה זביני' ודברי רמב"ם וש"ע צ"ע ולפע"ד י"ל דלא אמר הרמב"ם אלא שהם כמו נצ"ב. ומה התם אם עבר ומכרם לא הפסיד' אלא שבח בית אבי' אבל גוף הממון שלה לכשתתאלמן ותתגרש צריכי' להחזיר לה נצ"ב ודמי מחיר מה שמכר מהם ה"נ אם מכר מלבושים לא תוכל להוציא מיד הלוקח אותן המלבושים עצמן דלא עדיפי מנכסי צ"ב אבל המעות שלה וכופי' הבעל לעשות לה מלבושים אחרים כיוצא בהם עד שתצא מלפניו והרי הם כנצ"ב ואינם כנכסי צ"ב דנצ"ב לא תגבה המעות עד שתצא מלפניו והכא בהיפוך תגבה המעות מיד לעשות לה קישוטי' אחרים כיוצא בהם ולכשתצא מלפניו תחזירם לו וזה נ"ל ברור בעזה"י:
והנה כל זה בסבלונות קודם החתונה או אחר החתונה הכל לא ניתן לה אלא מתנה ע"מ להחזיר בשעה שלא מתקשטת לפניו כגון מת הוא אבל כסף קדושי' דניתן לחלוטי' ולא ע"מ להחזיר דבקדושי' אינה מקודשת דדמי לחליפי' כמבואר וא"כ ע"כ לחלוטי' ניתן לה אלא דפליגי במס' ב"ב קמ"ה אי לטבועי' או שלא לטבועי' פי' אי לטבועי' היינו כמו טבע בים שאפי' תמות היא ולא יהנה ממנה כלל מ"מ ניתן מתנה מוחלטת ולחד מ"ד אעפ"י שנותן בהחלט כקונה חפץ מ"מ היינו ליהנות ממנו ולא לטבוע בים ולאבד ע"כ כשמתה היא חוזרת אבל כשמת הוא והיא אנוסה תאמר תן לי בעלי ואשמח בו כיון שלא ניתן במתנה ע"מ להחזיר כסבלונות ופשוט אמנם למ"ד אפי' לטבועי' נמי ניתנו מכ"ש כשמת הוא ולא צריך לטעמא תנו לי בעלי ואשמח בו וכפירש"י בכתובות ע"ו ע"ב יע"ש:
ומזה הקשה תורת חיים אמ"ש שפסק רמ"א סימן נ' לפי הבנתו בתשו' סי' ס"ד דקידושי' הדרי אחר נישואי' במת הוא משום דלא שייך לומר אין קדושי' תופסי' באחותה ונמשך אחריו מהרמ"ל בתשובה סי' י"ט וזה תימא דלא שייך לטיבועי' אלא מן האירוסי' דבמת א' מהם נטבעו הקידושי' בים אבל מן הנישואי' שכבר נהנה ממנה פ"א עכ"פ אין כאן טיבועי' ואפי' למ"ד לאו לטיבועי' ניתנו מה שייך טיבועי' הרי נהנה ממנה ועוד במת הוא תאמר תנו לי בעלי ואשמח בו וכן הקשה באבני מילואי':
ואמנם ב"ש בשם מהר"ם מינץ שם ס"ל לחלק דודאי פרוטה א' ניתן לחלוטי' אך מה ששוה יותר לא ניתן רק לקישוטי בעלמא ואותו תחזיר והקשה אבני מילואים א"כ מן האירוסי' תחזיר נמי המותר ולפע"ד עכ"פ צריכה להחזיר גוף הטבעת והיורשי' נותנים לה פרוטה כסף קידושי' אבל גוף הטבעת תחזור ויאמרו קדושי' תופסי' באחותה כיון שמחזרת גוף החפץ ע"כ לא הדרי משא"כ מן הנישואי' כיון דלא שייך שמא יאמרו אין קדושי' תופסי' באחותה צריכה להחזיר גוף החפץ ולכאורה ק' לאמימר איך יחלוק על ר' יהודה דלא חייש לשמא יאמרו אין קדושי' תופסי' באחותה איך אמורא יחלוק על התנא וצ"ל דס"ל דלא פליגי בטבועי' דלכ"ע לאו לטבועי' ניתנו ור"מ גזר שמא יאמרו ומשו"ה לא הדרי ור' יהודה לא גזר הלכה כר"מ בגזרותיו כנ"ל וא"נ י"ל דאמימר ס"ל ע"כ לא פליגי בברייתא אלא במקום שכתבו כתובה לארוסה ונותנים לה מנה ומאתיים ומנכים לה דמי קדושי' בהכי לא שייך שמא יאמרו דמאן דשמע בהא ישמע בגביית כתובתה וידעו שתפסו בה קדושי' שהרי גבתה כתובתה ולא תפסי באחותה ואמימר מיירי במקום דלית כתובה לארוסה והיא מחזרת החפץ שקידשה בה אז שייך הך גזירה אלא שלא מצאתי לי חבר בענין זה:
והנה ב"ש סי' מ' רסק"ב מייתי פלגתת הר"ן ותשו' הרא"ש ופר"מ העמיק בזה ונכנס עוד להביא ממרחק דין דאקנה ואבאר בקיצור ע"ד פשוט המקדש מעכשיו ולאחר ל' יום מקודשת אפי' נתאכלו המעות ולא דמי למלוה דהתם בשעת נתינת המעות לא ניתן לשם קידושי' רק להוציא ושוב כשמקדשה אין כאן מעות אבל הכא נהי בשעת חילות הקדושי' לית כאן מעות מ"מ בתר נתינה אזלי' ואז ניתן לשם קדושי' ועפי"ז ס"ל לתשו' הרא"ש דבין חזר בו היא או הוא לעולם צריכי' להחזיר כסף קדושי' ומ"מ כשלא חזרו מקודשת אפי' נתאכלו דבתר נתינה אזלי' ולא בתר חילות הקידושי' ואז בשעת נתינה הוה מעות קדושי' והר"ן ס"ל נהי אם חזרה היא צריכה להחזיר דלאו כל כמינה דתאכל וחדי אבל בחזר הוא א"צ להחזיר דא"כ לא יהיב לה מידי וה"ל כמקדש במתנה ע"מ להחזיר ולא דמי לדמהרי"ל דס"ל דכל המגרש אשתו חוזרי' הקידושי' מן הנישואי' דעכ"פ אהני לי' קדושיו דמן האירוסי' לא יכול לחזור בו או כסף קידושי' שלה או ישא אותה בחופה וביאה אבל בלאחר ל' יום ומן האירוסי' לאו מידי יהיב לה כיון ברשותו קיימ' ע"כ מעות אינם חוזרת להר"ן:
והנה לר"מ אדם מקנה דבר שלב"ל ומ"מ עד שלא ב"ל שניהם יכולים לחזור כמבואר פ' איזהו נשך ומ"מ אם באו לעולם קנה אעפ"י שנתאכלו המעות היינו מטעם הנ"ל דמתחלה לשם קנין ניתן קונה אפי' נתאכלו ומ"מ בהא גם הר"ן מודה בין חזר המוכר ובין חזר הלוקח לעולם מעות חוזרי' דה"ל כנותן מעות ע"מ להחזיר ובקנין קונה במתנה ע"מ להחזיר משא"כ בקידושין:
ואנו נהי דקיי"ל אין אדם מקנה דבר שלא ב"ל מ"מ בשיעבוד אלמוהו לרבנן כמו בקנין לר"מ ויכול לשעבד דאקני כמבואר בב"ב קנ"ז ומשו"ה כ' הפוסקי' וגם הרשב"א שם דלא עדיף מקנין דיכולי' לחזור עד שלא ב"ל ה"נ ומ"מ משבא לעולם חל השיעבוד דבתר תחלת הלואה אזלי' ואז ניתן המעות על השיעבוד הלז והדברים פשוטים וברורים בעזה"י: פ"ב יום ה' ויו אד"ש תקצ"ו לפ"ק:
משה"ק סופר מפפד"מ:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |