קנאת סופרים/שורש/ו

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

קנאת סופרים ‏ שורש ו

אחרי ההסתכלות במה שנחלק רמב"ן ז"ל על הרב לפי שמנה למ"ע לבדוק בסימני בהמה והיה וכו' כדלקמן במ"ע סי' קמ"ט ק"נ קנ"א קנ"ב והוא ז"ל נטה לדעתו של בה"ג שלא מנאן מפני שאין בהן קום עשה והמניעה מן האיסורין כבר היא נמנית בלאוין ואין הלאו הבא מכלל עשה מוסיף בזה ענין כמו שלא יוסיף במניעה מן המניעות ב' או ג' לאוין שכלן נמנין למצוה אחת ע"כ. נלע"ד שיש מקום לחלק גבי מצות דלעיל דאיכא שייכות של פעולה קודמת כדי להזהיר מל"ת ואולי יארע ג"כ שלא ישגיח על אותה פעולה ונמצא עובר בעשה מבלי שימשך ממנו לעבור בל"ת, כגון אם לא יבחין באיזה מין בהמה אם היא טהורה או לאו ויאכל ממנה קודם שיבדוק בסימניה אע"פ שלאחר כן בדק בה ומצאה טהורה נקרא עובר על מ"ע שבה מפני ההתרשלות שנהג בעצמו מלבדוק בסימניה קודם שיאכל ממנה או שיהא המכוון באלו הצוויין לדון באלו הסימנין ולומר שזה מותר לאכלו וזה אינו מותר, וע"ז יורה לשון הרב דלקמן במ"ע סי' קמ"ט וז"ל הנה כבר התבאר שאמרו אותה תאכלו מ"ע והענין במצוה זו שאנו מצווין לבדוק הסימנין האלו ואין מותר לאכלן זולת זה והדין הזה הוא מצוה עכ"ל. ועוד בסוף מ"ע סי' קנ"ב אחרי שמנה למצוה לבדוק בסימני דגים כתב ז"ל הנה נתבאר מאמרו את זה תאכלו מ"ע והענין באמרו זו מ"ע מה שזכרתי לך והוא היותנו מצווין לדון באלו הסימנין ולומר שזה מותר לאכלו וזה אינו מותר לאוכלו כמו שאמר והבדלתם בין הבהמה הטהורה לטמאה והבדלתם אמנם תהיה בסימן ולכן יהיה כל מין ומין מארבעה אלו המינים והסימנים מצוה בפ"ע כלומר סימני בהמה חיה ועוף וסימני חגבים ודגים וכבר בארנו לשונותם בקראי עשה ביחוד עכ"ל. וברור הוא שכוונת הרב היא להביא ראיה מקרא דוהבדלתם ונו' לכל המינים שמנה לעיל לארבע מצות חלוקות שמאותו הפסוק למדנו שיש לבדוק בסימניהם מקודם שיאכל מהם ואם לא עשה כן עבר על מ"ע ומפסוקים המיוחדים לכל אחד מהם למדנו ביחוד שהן ג"כ באיסור עשה כלומר לאו מכלל עשה שאם אכל מן הטמאין הוא עובר בעשה ול"ת. ודקדק הרב ג"כ בכל אחד מהן שמנה למצוה בפני עצמה להביא ראיה מן הכתוב המיוחד אליה משום דהכא נחית למניינא והתחלפות הסימנים שיש בכל אחד מהמינים הוא הטעם למנותן למצות חלוקות, אבל בחיבורו פ"א מהל' מ"א דלא נחית התם למניינא בדוקא כתב ז"ל מ"ע לידע הסימנים שמבדילין בהן בין בהמה חיה ועוף ודגים וחגבים שמותר לאכלן ובין שאין מותר לאכלן שנאמר והבדלתם בין הבהמה הטהורה לטמאה ובין העוף הטמא לטהור ונאמר להבדיל בין הטמא ובין הטהור ובין החיה הנאכלת ובין החיה אשר לא תאכל ע"כ. ואח"כ בפ"ב כתב ז"ל וכ"ש שאר בהמה טמאה וחיה טמאה שאין בה סימן כלל שאיסור אכילתה בל"ת יותר על עשה הבא מכלל אותה תאכלו עכ"ל. ומכאן משמע לי בבירור דמן הכתוב דוהבדלתם שהביא ברפ"א למדנו המ"ע בכלן לידע הסימנים בכל אחד מהמינים כדי להבחין בין טמא לטהור ואם עבר ואכל ממה שהוא בספק אצלו מפני שלא בדק בהן או שאינו בקי אע"פ שלאחר כך נבדק ונמצא בסימני טהרה כבר עבר על אותו העשה, אבל באוכל דבר טמא הוא עובר בעשה ול"ת כנזכר לעיל וכ"כ בעל ספר החינוך במצוה קמ"ט ק"נ קנ"א במצות בהמה וחיה ודגים וחגבים שאם אכל מהן ולא בדק בכל סימניהם אע"פ שמצא אח"כ שהיתר אכל ביטל העשה של בדיקת הסימנין, איברא שכל מי שמכירן שהן כשרין יכול לאוכלן בלי שום בדיקה כמו שכתב הסמ"ג במ"ע סי' נ"ט. ולענין חגבים נמי שייך בהן העשה לבדוק בסימנין אבל באיסור עשה אם אכל חגב טמא מלאו הבא מכלל עשה כמו בבהמה ועוף ודגים טמאים לא כתבו הרב ז"ל בפ"ב מהל' מ"א, ועמ"ש בזה הרב מהר"ל ן' חביב בתשובה סי' פ"ו. והרמב"ן ז"ל בפירוש החומש פרשת שמיני כתב וז"ל והנה אין בפרשה זו בשרץ העוף אלא מ"ע ע"כ. משמע דמ"ע דקאמר היינו קרא דשקץ הוא לכם ולפ"ז בחנם טרח הרב ן' חביב לתרץ בעד הרב כדלעיל:

ועלה בידינו יישוב נכון למ"ש הרמב"ן ז"ל והדבר ידוע שאין הכוונה שבאכלנו הבהמה או הדג בעלי הסימנים הטהורים נעשה מצוה ואם נצודם ולא נאכלם נעבור עליה אבל הכוונה שאמר הכתוב אלה תאכלו ולא הטמאים והוא לאו הבא מכלל עשה בטמאים כדי שיהא האוכל הטמאים עובר בלאו גמור ובלאו הבא מכלל עשה שהוא עשה לפי קבלתנו עכ"ל. ואין מדבריו אלה קושיא על הרב שהרי מתורתו ג"כ למדנו בבירור גמור כל מה שלמדנו הרמב"ן ז"ל אלא שיש להוסיף עליו עוד עשה אחר שלא זכרו הרמב"ן ז"ל דהיינו שנצטוינו לידע הסימנין המבדילין בין טמא לטהור כדי שיבדוק בהן קודם שיאכל מהן כמ"ש לעיל. ועם זה לא קשיא מידי ממאי דהוקשה לו למהר"י די"ל מדתניא פ' אלו טרפות ת"ר ממשמע שנאמר אכול את שיש לו שומע אני אל תאכל את שאין לו וממשמע שנאמר אל תאכל את שאין לו שומע אני אכול את שיש לו ולמה שנאן לעבור עליו בעשה ול"ת, הנה נראה מכאן שהצווי שבא בדגים הטהורים לא בא לומר שנבדוק בסימניהם דא"כ היאך אמר ממשמע שנאמר אל תאכל את שאין לו שומע אני אכול את שיש לו והא אצטריך לכתבו כדי לצוות עלינו מצות בדיקתן עכ"ל. דאיכא למימר דחובת בדיקתן שמעינן לה מקרא אחרינא היינו והבדלתם בין הבהמה הטהורה וגו' להבדיל בין הטמא והטהור וגו', ולפ"ז שייך שפיר למימר דהני קראי אחריני לעבור בעשה ול"ת קא אתו באוכל מן הטמאין, אמנם מאן דאכיל להו מקודם בדיקת הסימנים אפי' מצאן טהורים אח"כ עובר בעשה דוהבדלתם וכו' כמו שכתבנו לעיל:

ותו איכא לעיוני בההוא סוגיא דפרק איזהו נשך (דף ע':) דמותבי מינה הרמב"ן ז"ל וגדולים אחרים עמו לדעת הרב ז"ל דמנה לנכרי תשיך למ"ע והמחברים המחזיקים בשיטתו דקדקו בה כל אחד לפי דרכו לאוקומה שפיר כוותיה דוק ותשכח במה שכתבו ע"ז האחרונים ז"ל ובפרט מהר"ם פאדובה בהגהותיו לספר הי"ד אשר נדפסו בסוף המיימוני הגדול משנת שי"א, ובעל ב"ח י"ד סימן קנ"ט, וגם בעל שני לוחות הברית (דף רס"ו:), והמשביל המתבונן בדבריהם יבין ויבחין דליכא לאקשויי היכי עבדי רבנן תקנתא למעקר מצוה דאורייתא אי נמי דלנכרי תשיך מ"ע היא ליקח הריבית מן הנכרי דלא תקנו להלוות לו בחנם אלא שלא ילוה לו כלל כדי שלא יקח ממנו ריבית דקרא דלנכרי תשיך לית ביה חיובא לענין ההלואה אלא דכשירצה להלוות לנכרי לא ילוה לו כ"א בריבית אבל ההלואה גופה רשות היא ומצינו דכוותה בכמה מצות שיש בהן צד חיוב אבל לא על כל פנים, כגון לישבע בשמו שאם ירצה לישבע בדבר שהוא לצורך חל עליו חיוב לישבע בשמו כמו שיתבאר לקמן במ"ע וכה"ג נמי החיוב דלעיל לבדוק בסימני בעלי חיים הטהורים כשירצה לאכול מהם. ומלשון הרב לקמן מ"ע סימן קצ"ח נ"ל שיש להוכיח שזהו המכוון שלו שהרי כתב ז"ל שצונו לבקש ריבית מן הנכרי ואז נלוה לו עד שלא נועילהו ולא נעזור לו אבל נזיקהו ואפי' בענין שנהנה עמו כמו שהוזהרנו מעשות כך לישראל והוא אמרו ית' לנכרי תשיך שבא בפירוש המקובל שזה מ"ע ולשון ספרי לנכרי תשיך מ"ע ולאחיך לא תשיך מל"ת ולמצוה זו ג"כ תנאין דרבנן עכ"ל. דקדק הרב ז"ל דלמצוה זו תנאין דרבנן פירוש להלוות בריבית לנכרי עד כדי חייו ולת"ח ביותר מכן ובהכי לא אתיא גזרה דרבנן למעקר לגמרי מ"ע דאורייתא וניצול בזה ממה שהקשו קצת דהיכי מצו רבנן למגזר ולמעקר לגמרי מ"ע דאורייתא, ומלבד התירוץ הזה ומצורף ג"כ למה שכתבתי שחז"ל אסרו להלוות בריבית לנכרי כלומר שלא ילוה לו כלל דכיון דההלואה גופה רשות היא לא מיקרי עקירת מ"ע יש מקום עוד לומר דאפי' בעקירת מ"ע מצו רבנן למגזר ולתקוני בשב וא"ת כדאיתא בפרק האשה רבה (דף צ"א.) וכדתנן ברפ"ט דבכורות גבי מעשר בהמה:

ואיכא למידק עוד בלשון הרב דפ"ה מהל' מלוה ולוה העכו"ם וגר תושב לווין מהן ומלוין אותן בריבית שנאמר לא תשיך לאחיך לאחיך אסור ולשאר העולם מותר ע"כ. דלכאורה קשיא לענין מלוין אותן מנ"ל דההוא קרא בלוה קא מיירי כדאיתא בברייתא דר"פ איזהו נשך והרב עצמו לעיל בפ"ד כתב ז"ל כשם שאסור להלוות כך אסור ללוות ברבית שנאמר לא תשיך לאחיך מפי השמועה למדו שזו אזהרה ללוה כלומד לא תנשוך לאחיך ע"כ. ולפי זה המונח היכי מצי למידק מהכא שמותר להלוות והלא בלוה הבא ללוות עסיקינן. וי"ל דמדיוקא דקרא דלא תשיך לאחיך שהוא אזהרה ללוה הא לשאר העולם מותר איכא למילף נמי גבי מלוה ישראל שמותר לשאר העולם דבלאו הכי הוה לן למיסר נמי ללוה משום לפני עור כמ"ש התוס' בפ' דלעיל (דף ע'.) ד"ה תשיך לא סגי וכו':

ובר מן דין ממאי דגמרינן התם גבי מלוה בג"ש דנשך כל דבר אשר ישך האמור בלוה שפיר מצינן למידק ג"כ לאחיך אסור ולשאר העולם מותר בין בלוה בין במלוה דאע"ג דקרא דלא תשיך בלוה הוא גמרינן נמי כי האי דיוקא בין בלוה בין במלוה מג"ש כי היכי דגמרינן מנשך כל דבר אשר ישך בין בלוה בין במלוה:

ועל דרך פשוטו של מקרא כתב רד"ק שרש נשך ולא תשיך עובר לשלישי כי המלוה הוא משיך והכסף או האוכל נישך כמו שנאמר כל דבר אשר ישך והלוה נשוך ורז"ל אמרו שהוא אזהרה ללוה ע"כ. והרב ז"ל בדרך זו הלך שיובן האי תשוך בשתי משמעיות ולפיכך דייק שפיר לומר מפי השמועה למדו שזו אזהרה ללוה כלומר דאע"ג דפשטא דקרא דלא תשיך לאחיך יובן ענינו ג"כ על המלוה דהיינו יוצא לשלישי מ"מ ישתתף עמו המשמעות שארז"ל מפי הקבלה שהוא אזהרה ללוה ודוקא בלאו דלא תשיך לאחיך נאמר כן אבל בולאחיך לא תשיך הוא מובן לפי דעת הרב דאמלוה קאי וכפשטא דברייתא דספרי שיהא מוסב בוא"ו העטף לקרא דלנכרי תשיך שעניינו חיוב למלוה ליקח הריבית מן הנכרי באופן שתהא הודאת שניהם שוה כדמשמע מלשון ספרי לנכרי תשיך מ"ע ולאחיך לא תשיך מל"ת ולזה לא הביאו הרב עם אותן לאוין שבאו להזהיר את הלוה כדי שלא לסתור דברי עצמו וגם לא צרפו עם הלאוין שבאו לאזהרת המלוה מפני שלא הובא בתלמוד עמהן לפי נוסחת הרב ז"ל באותה סוגיא דפרק איזהו נשך כי כן דרכו ז"ל להעתיק מן התלמוד ושאר דברי הקדמונים דברים כאשר המה ואולי לא יחשב אצלם ללאו בפני עצמו לפי שלא נאמר אלא לפירוש המאמר הקודם כלומר לנכרי תשיך באותו הנשך עצמו שאסרתי לאחיך והכי משמע מלשון הרב לקמן מ"ע סי' קצ"ח כשנדקדק בו כראוי שכתב שצונו לבקש רבית וכו' ואפי' בענין שנהנה עמו כמו שהוזהרנו מעשות כך לישראל ע"כ, דהיינו שיהיה טעם סוף דבריו כמו שהוזהרנו מעשות כן לישראל בטעם ולאחיך לא תשיך כלומר תקח ריבית מנכרי באופן עצמו שאסרתי לך ליקח מישראל. והרשב"ץ ז"ל בספר זהר הרקיע מ"ע סימן ע"ה טוען דלנכרי תשיך לאו מ"ע היא מדאמרינן בפ"ב דסנהדרין לענין תשובה מלוי ברבית דאפי' לנכרים לא מוזפי, ואחרי המחילה לא דק בזה דהמשמעות הוא שלא ילונו כלל דהיינו מוזפי דקאמר התם פירוש שיהיו נמנעים מלהלוות להם כדי שלא יצטרכו ליקח מהם ריבית, וממה שהוציא הרב מן הכתוב דלא תשיך לאחיך הא לנכרי גר ותושב מותר יש לדון ג"כ דלנכרי תשיך למ"ע הוא דאתא דכל היכא דמצינן למימר בקרא דלגופייהו אצטריכו עבדינן ועם זה ניחא נמי לחלק בין גר תושב לנכרי עע"ז דבגר תושב הריבית רשות ובנכרי מ"ע כשנרצה להלוותו והמלוה לו בחנם עובר במ"ע דומיא דלא תחנם כמ"ש התוס' בפרק איזהו נשך יעו"ש בד"ה תשיך לא סגי וכו' הנ"ל:

< הקודם · מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.