דבר אברהם/ג/יט

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

דבר אברהם ג יט

סימן יט
לחכם אחד

במה שהבאתי בספרי ח"ב בהשמטות לסי' ט"ו את דברי הכ"מ (פ"ו מאה"ט הי"ז) שאין הטמא נטהר אלא בעלייתו מן המים אבל בתוך המקוה עדיין הוא טמא, ולפום רהיטא דעליי' גמורה מן המקוה בעינן הקשיתי שם ע"ז, ועמד ע"ז גם כת"ר וכתב דקיי"ל דכל הברכות מברך עובר לעשייתן חוץ מטבילת גר דלא שייך לומר וקדשנו במצותיו וצונו שעדיין נכרי הוא ולא נצטוה לטבול (עי' פסחים ז':), ותם נימא דלא נגמרה הגרות עד שיעלה כולו מן המים הרי אפשר גם בגר שיברך עובר לעשייתן מיד שמגביה את ראשו מן המים ובע"כ דמיד עם הגבהת ראשו נגמרה הגרות והוי כבר אחר עשייתו. תמה אני על כת"ר, אם לפני הטבילה אינו יכול לברך משום שעדיין לא נצטוה מה יועיל בהגבהת ראשו לברך, דאם נאמר דלא נגמרה הגרות עד שיעלה כולו מן המים הרי עם הגבהת ראשו עדיין נכרי הוא ואיך יאמר וצונו, ומאי עדיפא הגבהת ראשו מלפני הטבילה הרי אידי ואידי לא יכול לומר וצונו, ואם נאמר דבהגבהת ראשו כבר נקרא עלה מן המים נגמרה הגרות הרי זה ג"כ לאחר עשייתן ולא עובר לעשייתן. ומה הרווחנו בזה, אם לא רק שלא להפליג ביותר הברכה מן קיום המצוה ללא צורך. באופן שלספק זה אימתי נקרא עליי' מן המים אם בעליית כולו אם במקצתו אין סיוע כלל וכלל ממה שכתב אמנם פשטות הענין נראה דכל שהוציא מקצת גופו באופן שאין עליו עתה תורת ביאה במים (כלומר שאלו הי' נכנס למקוה באופן זה שמקצת גופו זו חוץ למקוה לא הי' נקרא בא במים) הרי זו עלייה מן המים וסרה קושיתי מטובל כלי ומעלהו דרך פיו. ויפה הסתייע לזה כת"ר מנדה שפסק הרמ"א יו"ד סי' ר') דבעודה עומדת במים מברכת והוא כשי' הבה"ג דאינה מברכת עובר לעשיי' ופשוט הוא.

ועתה ראיתי בס' אור שמת (פי"ב ממו"מ הכ"ב) שנו"נ בדברי הכ"מ ותפס ג"כ בפשוטו שביציאת מקנת הגוף מקרי כבר עליי' מן המים והעיר ג"כ מסוגיא דיבמות (דף מ"ו ע"א) במנימין עבדי' דרב אשי כו' בדרך אחרת ממה שהקשינו אנו, דאנכי תפסתי דבארויסא דבצוארי' שצמצמו לא הוה סגי שיהא שיעבוד רבי' עליו וזה הי' בעודו במקוה, ואיהו סבר דזולטא דטינא דאנחו ארישי' בהדי דדלי רישי' ממיא הוא דהוה השיעבוד ומזה הסתייע כהכ"מ דבשעת עליי' צריך שיעבוד רבו עליו. ולפ"ז העיר דברמב"ם (פי"ג מאי"ב הי"א) משמע כהכ"מ ובטושו"ע משמע להיפוך. ועיי' בחי' הרשב"א ליבמות שם שכ' דהא דאנחו זולטא דטינא הוא כדי להחזיקו עבד בפני הכל, ואולי כוונתו על זיל אמטי לבי מרך עיי"ש.

עוד כתב כת"ר דבפי' הר"ח לפסחים (ז':) נמצאה שיטה חדשה בהא דגר אינו מברך אלא אחר טבילה דז"ל יש מי שאומר דבטבילה דגר בלבד הוא זה הדבר דתנן עלה וב"ה אומר הפורש מן הערלה כפורש מן הקבר עכ"ל, תה צריך הסבר, ונ"ל דאימתי יכול לברך על הטבילה אם כבר פירש מן הטומאה אבל אם יעמוד במקוה ושרץ בידו אינו יכול לברך על הטבילה אפילו אם לאחר הברכה ישליך השרץ מידו דכיון דעדיין הוא מחובר לטומאה לא שייך כלל טהרה, ובזה תתבאר היטב שי' הר"ח דסובר דעצם טבילת הגר הוא משום שנחשב כפורש מן הקבר וכל זמן שהוא בנכריותו עדיין הוא בטומאתו ומשו"ה אינו יכול לברך קודם הטבילה דעדיין מחובר הוא לטומאתו, ולפי"ז לא סבר הר"ח כלל סברת הרמב"ם והתוס' משום דאינו יכול לומר וצונו ורק מצד חיבורו לטומאה קאתינן עלה וממילא בהגבהת ראשו אפי"ת דעדיין לא נגמרה הגרות מ"מ מיקרי מיהא פריש מהטומאה וממילא יכול לברך, עכת"ד.

הנה לקושטא דמילתא אין זו כוונת הר"ח כלל כמו שנכתוב לקמן, אבל בתחלה נשוחח קצת בדבריו, מ"ש דלא סבר הר"ח כלל דהטעם הוא משום דא"י לומר וצונו רחוק הוא. דמלשון התוס' נראה שהכל הוא מלשון הר"ח ויותר מזה בסמ"ג עשין כ"ז. ומ"ש דממילא בהגבהת ראשו אפי"ת דעדיין לא נגמרה הגרות מ"מ מיקרי מיהא פריש מהטומאה (כלומר מנכריותו כמו שכתב לעיל מינה) ויכול לברך, איני יודע למה לא יאמר כן גם על המילה דמכיון דמל לשם מצוה ומתקיימא מצות מילה (דהא אחר טבילתו אינו צריך להטיף עוד דם ברית משום מצות מילה) פריש מנכריותו ויוכל לברך גם קודם הטבילה, אע"כ דז"א. ועיקר הסברו שדומה לטובל ושרץ בידו צריך הסבר אחריו דמאי מחובר לטומאה שייך ואין הנידון דומה להמשל כלל, ועיקרו של הפורש מן הערלה כפורש מן הקבר יסודתו רק בגזירה דרבנן שמא יטמא לשנה הבאה ויאמר אישתקד כו' כמבואר בפסחים שם (צ"ב) אך במה שהמתיק לומר דבטומאה דהכא הרצון נכריותו יש בו כדי תפיסת מקום וגם אנכי באתי לידי הרהור זה. דלפי פשטות הדברים דפורש מן הערלה ממש יש להתעורר, דזה ברור דנב"ה גיורת נמי צריכה הזאה ג' וז' דגזירה דשמא יטמא ויאמר אישתקד כו' שייך גם בה ופורש מן הערלה לא שייך גבה. ואם נפרש דפורש מן הערלה היינו ערלות דנכריות כמ"ש בנדרים (ל"א:) קונם שאני נהנה לערלים אסור במולי עו"כ וכן אמרו ערל לב מחלל עבודה (זבחים כ"ב:) ניחא דזה שייך גם בגיורת. וכדברים האלה ממש מפורש בתו"י יבמות (דף מ"ו ע"ב ד"ה ור"י) שכ' ת"ל וכיון דבאמהות לא שייכא בהו מילה מהיכא נפקו מתורת ערל עכ"ל. ואחר הנחה זו יש לשאול במאי דאמרינן בסוגיא דהתם אבל ערל ישראל ד"ה טובל ואוכל פסחו לערב ולא גזרינן ערל ישראל משום ערל נכרי היכי הוה ס"ד למימר דגזרינן ישראל אטו נכרי דא"כ היינו מצריכין לכל הטובלין הזאה ג' וז' משום גזירה דגיורת שמא תאמר אישתקד הוה טבילה גרידא ואכלתו עכשיו נמי כו' וזה א"א ליאמר דמעשים בכל יום הם ובטלתם.

ולפי הפירוש הפשוט דפורש מן הערלה הוא כמשמעו הי' מקום לדון עפי"מ שבארתי בספרי ח"א סוס"י י"ז דבתקנות חכמים יש כאלה יש טעם למה שהניעם לתקן אבל התקנה עצמה היא כהלכתא בלא טעמא ויש שיש טעם גם בתקנה גופה שחידשו בה דין או גדר חדש, וישבתי בזה בטו"ט דברי הרמב"ם בפיה"מ חגיגה גבי גזירת כלי בתוך כלי בקדש הסותרים לדבריו בהלכות עיי"ש, והכא גמי הי' מקום לומר דמשום גזירה שמא יאמר כו' תיקנו דין טומאה חדש בפרישה מן הערלה, אבל א"א לומר כן דחידשו דין טומאה רק לגרים ולא לישראל ואוד דקודם טבילה עדיין נכרי הוא ואיך אפ"ל שקידשו בו דין טומאה.

ויש מי שאמר דמל ולא טבל הוי כיהודי למחצה ותמך יסודותיו בחי' הרשב"א יבמות (ע"א.) ד"ה אלא לאתויי גר כו' דשאני הכא דמילתו לשם יהדות ואע"פ שלא נגמר גירותו מ"מ כבר התחיל ונכנס קצת בדת יהודית, אבל עיקר המושג של מקצת יהדות דבר מוזר הוא, (ואל תשיבני מכריתות דף ח' ע"ב ומשמ"ק שם דענין אחר הוא), ומדברי הרשב"א אין להסתייע חדא דרק הו"א הוא ואתי קרא דבן נכר ומיעטי' וה"נ אמרינן מקמי הכי לאתויי ערבי מהול אע"ג דודאי נכרי הוא ועוד דרק על מילתו נאמר כן שנכנס קצת ליהדות דהא יוצא בזה למצות מילה גם לאחר גמר גירותו. (ועי' תוס' יבמות מ"ו ע"ב ד"ה כי פליגי דר"ע סבר מדמיעטי' קרא בפסח ש"מ דאין גר עד שימול ויטבול). וחכ"א הסמיך זאת לשי' ר"ת מובא בר"ן שבת פר"א דמילה דגר שנתגייר כשהוא מהול אין לו תקנה אבל בניו נימולין ל"ח ונכנסין לקהל דהא אתגייר בטבילה והגר חשוב להכשיר את זרעו אבל בעצמו לא, וברמב"ן תמה עליו ועי' תו"י יבמות משאו ע"ב סוד"ה ור"י כיון שמלו נפקו מתורת ערל כו' אע"ג שלא היו יהודים גמורים עד שטבלו, אבל אין זה מוכיח כלום כמבואר למעיין. ובכל אופן אין זה שייך לעניננו דעדיין לאו בר קבולי טומאה הוא ולא שייך בי' חידוש דיני דרבנן ולכן צ"ל דגזירה היא בלא חידוש דין טומאה חדש. ופירוש דברי הר"ח הוא לגמרי בדרך אחרת ופשוטה. דמצאתי בנחל אשכול הל' תפלה וק"ש פ"ב שהביא מהראב"ן דף ס"א הא דתניא טבל ועלה בעלייתו מברך י"א בטבילת גר מיירי משום דתנו עליה בה"א הפורש מן הערלה כפורש מן הקבר וכיון דסיפא בגר רישא נמי בגר, ובזה נפתרו דברי הר"ח בפשטות גמורה. והנחל אשכול כ' שלא נודע לו מקום הברייתא שנסמכו בה שני דברים אלו ואולי היתה כתובה בפרק י"ט דשבת החסר בספרינו.

וידידי הרה"ג חיים בן ציון קליבנסקי נ"י כתב אלי בענין זה כדברים האלה. ע"ד מה שכתב הדר"ג סי' י"ט במתני' דפסחים צ"ב גר שנתגייר בערב פסח כו' וב"ה אומרים כל הפורש מן הערלה כפורש מן הקבר דבודאי לב"ה אף גיורת צריכה הזאה ג' וז' ועפי"ז הק' האיך הו"א דגזרינן ערל ישראל אטו ערל נכרי דבגיורת איכא רק טבילה ואי ניקום ונגזר ישראל אטו נכרי נצריך לכל הטבילות הזאה ג' וז'. נראה לענ"ד דיש לומר דבמתני' קתני דוקא גר ולא גיורת לפ"מ שיבואר. דהנה בכריתות ח' מבואר דגר צריך ג' דברים מילה וטבילה והרצאת דמים, וקשה לכאורה במתני' דקתני גר שנתגייר בע"פ ב"ש אומרים טובל ואוכל פסחו לערב למה לא נזכרה הבאת קרבנו, וצ"ל דמיירי שלא בזמן הבית דליכא קרבן, ואמרינן התם בכריתות אלא מעתה האידנא דליכא קרבן לא נקבל גרים אראב"י וכי יגור אתכם גר אשר בתוככם לדורותיכם דבזה"ז אין הקרבן מעכב, ופסח עדיין הי נוהג כמבואר בפסחים ע"ד מעשה בר"ג שאמר לטבי עבדו צא וצלה לנו הפסח על האסכלא ובסנהדרין י"א שלח ר"ג לאנשי הגולה גוזליא רכיכין ואמריא דעדקין, דהלכה כר' יהושע דאמר שמעתי שמקריבין אע"פ שאין בית וכ"פ הרמב"ם, ולכן לא הוזכר הקרבן וכ"ת דא"כ גם קרבנו מני להקריב דנראה דלר' יהושע הי' מותר גם שאר קרבנות, ז"א דהגאון הנצי"ב זצ"ל בספרו משיב דבר חידש דדוקא ק"פ יכולין להקריב בזה"ז ולא קרבנות אחרים, משום דבקללה כתיב והשימותי את מקדשכם ולא אריח בריח ניחוחכם ולכן שחר קרבנות דכתיב בהו ריח ניחוח אין יכולין להקריב ורק ק"פ דלא כתיב בי' לריח ניחוח יכולין להקריב וא"ש דקרבן פסח מצי הגר להביא ולא קרבנו, וראיתי בס' זבחי אפרים לזבחים ק"ח שהשיג על הגאון הנצי"ב זצ"ל מסנהדרין שזכרנו גוזליא רכיכין כו' ופירש"י ז"ל קיני זבין ויולדת והאיך הקריבו עולות והרי כתיב בהו ריח ניחוח, ולענ"ד ל"ק כלל דאפ"ל דהביאו רק החטאת דמבואר בכמה דוכתי דהעולה של זב ויולדת אינה מעכבת וכ"פ הרמב"ם מהל' מחוסרי כפרה, ולא שייך בזה לומר כל שאינו ראוי לבילה בילה מעכבת בו, חדא דזהו רק מדרבנן כמבואר באחרונים, ועוד דלא אמרינן בילה מעכבת אלא היכא דאינו ראוי מצד עצמותו כההיא דמנחות אמר הרי עלי ששים וא' כו' משא"כ הכא דמצד עצמו הוא ראוי להביא והעיכוב הוא מצד שאין בית לא שייך לומר בילה מעכבת, וצדקו דברי הגאון הנצי"ב זצ"ל ולכן קרבנו של גר שהוא רק עולה ושלמים כמבואר בכריתות שם דכתיב בהו ריח ניחוח ליכא שלא בזמן הבית וקרבן פסת איכא.

אבל לכאורה קשה. דנ"ל מסברא דאף דמקבלין גר בזה"ז ואין הקרבן מעכב זהו רק שאינו מעכב את הגירות והוי ישראל גמור אף לבוא בקהל, אבל מ"מ נשאר מחוסר כפורים ואסור בקדשים, ומצאתי בספרי פ' שלח וכי יגור אתך גר כו' אין לי אלא גר שהתגייר גר שנתגייר מנין ת"ל לדורותיכם, וביאר הגאון הנצי"ב ז"ל (הובא בס' מנחת שלמה) אין לי אלא גר שהתגייר כבר בזמן הבית גר שנתגייר שלא בפני הבית מניין שצריך להבית קרבן כשיבנה הבית ת"ל לדורותיכם, הרי להדיא כמ"ש סדינו כמחוסר כפורים וא"כ קשה דבזמן שאין קרבן האיך יביא ק"פ והרי הוי מחוסר כפורים והונח לי עפי"מ שחידש הגאון כמ"ש זצ"ל בספרו מ"ח דגר שהביא קרבן פסח הוי נמי הרצאת דמים להכנס בקדושת ישראל והותר לבוא בקהל אף בזמן הבית, והוא חידוש גדול וראוי למי שאמרו. והשתא ניחא דמתני' מיירי שלא בזמן הבית והי' מקריבין פסח אבל לא שאר קרבנות, והגר שלא הביא קרבנו הוי מחוסר כפורים ואסור בקדשים אלא שהבאת הק"פ גופי' הוי הרצאתו וא"כ זהו רק בגר שישנו בהקרבת פסח והי"ל הרצאת דמים, משא"כ גיורת שהיא שייכא רק באכילת הפסח ולא בעשייתו ואין לה בו הרצאת דמים ממילא נשארת מחוסרת כפורים ואסורה לאכול בפסח עד שתביא קרבנה תהו א"א שלא בפני הבית כמ"ש:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף