דבר אברהם/ג/יד

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

דבר אברהם ג יד

סימן יד

אשר העיר מעכ"ת בדברי הר"ן נדרים (דף ט"ז ע"ב ד"ה אמר רבא) וז"ל אלא אמר רבא הא דאמר ישיבת סוכה עלי כו' וא"ת וכי אמר ישיבת סוכה עלי מאי הוי הא דבר שאין בו ממש הוא כו' אבל בתוס' אמר שאפילו אמר קונם ישיבת סוכה עלי מהני דלא מקרי דבר שאין בו ממש אלא בשאינו מזכיר שם החפץ שאוסר עליו כגון שאני ישן שאני מדבר אבל כשמזכיר החפץ הנאסר דבר שיש בו ממש הוא ולפי זה מאי דאמרינן בפ' אע"פ ובפ' בתרא דמכילתין גבי מקדיש מעשה ידי אשתו דמוקמינן באומר יקדשו ידי לעושיהן לאו דוקא באומר אלא נעשה כאומר קאמר כיון שהזכיר את הידים עכ"ל. והקשה כת"ר דבכתובות שם אמרינן לא תימא טעמא דר"מ כו' אלא טעמא דר"מ מתוך שיכול לכופה למע"י נעשה כאומר לה יקדשו ידיך לעושיהם והא לא אמר הכי כיון דשמעינן לר"מ דאחר אין אדם מוציא דבריו לבטלה נעשה כאומר לה כו', הרי דרק לר"מ נעשה כאומר לה ולא לרבנן, והיאך כתב הר"ן בפשיטות לכו"ע דנעשה כאומר והרי בקונם שאיני עושה על פיך מוקי ר"ה ברי' דר"י באומרת יקדשו ידי לעושיהן לכו"ע.

ולחומר הנושא נ"ל ליישב קצת. דהנה לכאורה דברי הר"ן מוקשים, מאי קאמר דמאי דאמרינן בפ' בתרא דמכילתין באומר לאו דוקא הוא אלא נעשה כאומר, והרי התם פרין הש"ס דהוי דבר שלב"ל וע"ז משני באומר ומאי דומיא היא לההיא דבתוס' בדבר שאין בו ממש אטו בשביל שבדבר שאין בו ממש די בהזכרת החפץ למימר דדעתו על הממש ניקום ונימא גם בדבר שלב"ל הכי דאין כוונתו אלא על מה שישנו בעולם, מהיכא פשיטא לי' להר"ן הכי עד כדי להקשות על התוס'. אטו במקדיש פירות דקל דהוי דבר שלב"ל נמי אמרינן דכיון דמזכיר שם הדקל דעתו לדקל לפירותיו. והנה מ"ש הר"ן ולפי"ז מאי דאמרינן כו' גבי מקדיש מעשה ידי אשתו בע"כ צ"ל דאין כוונתו למקדיש מעשה ידי אשתו אלא לקונם שאיני עושה על פיך דמוקמינן באומרת יקדשו ידי כו'. דהא בפ' בתרא דמכילתין רק אהא בלחוד קאמרינן הכי ולא אמקדיש מעשה ידי אשתו ובפ' אע"פ נמי אף דקאמר הש"ס לר"מ נעשה כאומר יקדשו ידיך לעושיהם הרי להדיא פריך עלה והא לא אמר לה הכי, ובאמרו גבי מקדיש מעשה ידי אשתו רצונו לומר בסוגיא דמקדיש מעשה ידי אשתו.

והנה הרשב"א בשמ"ק כתובות שם כתב וז"ל ולעיקר מאי דאמר בשמעתין יקדשו ידיך לעושיהן דלכו"ע מע"י קדושי' כדין מקדיש דקל לפירותיו תמיה לי כו' ועוד קשיא לי דהא לא דמו ידים לדקל דדקל לפירותיו דינא הוא דבקניית הדקל יקנה הפירות דעבידי דאתו מיני' דמגופו של דקל הן אבל מעשה דלאו מגופן של ידים נפקו אלא מעלמא אתו בהקדש הידים היאך יקדשו מעשיהן הא למה הדבר דומה למקדיש מצודתו למה שתעלה כו' וה"נ משמע לכאורה בפ' השולח במאי דאיבעית להו עבד שמכרו רבו לקנס מכור או אינו מכור כו' ואי מאי דאתי מעלמא ולא מגופו של דבר קנוי כדין מוכר דקל לפירותיו מאי קא מבעיא ליה דהא לכו"ע מכור כו' וכן יש להוכיח בריש פ' המפקיד דאמרינן נעשה כאומר לו לכשתגנב פרתי כו' ודחקינן ומוקמינן דנעשה כאומר חוץ מגיזותיה וולדותיה ולא אוקמינן באוקימתא רויחא דנעשה כאומר לו לכשתגנב כו' פרתי קנויה לך מעכשיו לכפילה דאלמא כל דאמר ליה הכי לא קני הואיל ומעלמא ניהו ולא מגופא כפירות מן הדקל כו' ואולי נאמר בזה דלקנות לשעה כדי לקנות בו דבר אחר כגון דקל לפירותיו וחצר לאוירה וידים למעשיהן כדי דמכל מקום אין הכוונה ועיקר ההקנאה לגוף הדבר שהוא בעולם אלא לקנות על ידיהן דבר שאינו בעולם בקניי' כל דהו סגי ואעפ"י שאינו יוצא מגופו לגמרי כפירות מן הדקל אלא כל שבאין ממנו קצת כגון המלאכה שהיא באה מן הידים בטרחן ותנועתן כו' אבל מצודתי כו' וכן קנס ע"י נזקין כו' או שגנבו את הפרה שאינן מגופן כלל ולא באין בסבת עצמן אינן נמכרין על ידיהן עכ"ל.

תמצית דבריו הנפלאים הוא שיש כאן שני דינים בדקל לפירותיו, א) בפירות הבאים מגופו ממש שעיקר ההקנאה הוא רק על הדקל עצמו ולא על הפירות בפ"ע והקנין תל מיד על הדקל וממילא הפירות שלו, ב) בפירות הבאים ממנו רק קצת ועיקרן מעלמא (כגון מעשה ידים ביחס אל הידים) שההקנאה תלה על הפירות גופן אלא שבכדי לסלק ענין דבר שנב"ל נשתתפה ההקנאה גם על הדקל ובכל דהו זה סגי לסלק ענין דבר שלב"ל, ובזה נראה וקרוב לומר דגמר הקנין רק כשיבואו לעולם כמו לר"מ דסבר אדם מקנה דבר שלב"ל והשתא נחזי אנן בקונם מה שאני עושה על פיך לפי ההו"א שלא ידענו עוד דקונמות שאני כדרב אשי (עיי' תוס' קידושין ס"ג. ובקצוה"ח סי' קי"ז ועוד) ודנינו בהן ענין דבר שלב"ל כבכל מקום דומה להקנאה ממש (זולת לאסור על עצמו) היאך הענין מסתעף לפירוקא דרב הונא ברי' דר"י באומרת יקדשו ידי לעושיהן. דלפי הנ"ל אין הקונם שעל המע"י מסתעף ישר מן הידים, כלומר שיש במע"י הנאת הידים, דהא מעלמא אתו ולא מידים קא רבו כדינן שבמכר (דהא קיימינן השתא דקונמות דמו להקנאה לענין זה, כלומר דומה להקנאה של הקדש) אלא שהקונם חל ישר על המע"י ורק בכדי לסלק חסרון של דבר שלב"ל מהני קידוש הידים שעל ידי סיוע של הסמכה אליהן דאיתנייהו בעולם חל הקונם גם על המע"י כדמיון במקדיש מע"י אשתו ע"י קידוש ידיה כאמור. ולפי"ז הי' יכול הקונם לחול ישר על המע"י רק לאחר שבאו לעולם כמ"ש. (דפירושא דיקדשו ידי לעושיהן דהכא הוא קונם ידי לך למעשיהן, עיי' מאירי נדרים שם) אבל אז הן לא יוכלו המע"י ליאסר על ידה לריב"נ כשיגרשנה ויחזור וישאנה שאז המע"י מיד בבואן לעולם קנויים לבעל ואינן שלה לאסרן על אחרים, דאפילו לר"מ דאמר אדם מקנה דשלב"ל היינו דוקא דכשיבואו לעולם יהיו שלו משא"כ כשיבואו לעולם לא יהיו שלו דבודאי לא מצי מקני. ואף דקיי"ל (נדרים מ"ב ע"א) אדם אוסר דבר שברשותו אפילו לכשיצא מרשותו כדתנן (שם מ"ז ע"א) האומר לבנו כו' בחייו ובמותו אם מת לא יירשנו ה"מ כשהיו כבר ברשותו וחל האיסור משא"כ הכא שלא היו המע"י עוד ברשותה ולא הי' לאיסור על מה לחול ורק בבואן לעולם השתא הוא דצריך לחול וההיא שעתא לאו שלה הן אלא של בעל. וכ"ת דקנין זה גופיה משלה שהוא קונה מעשה ידיה הנאה היא, כמ"ש הר"ן נדרים ל"ד ע"ב ד"ה בעא מיני' רחב"א על קושיית הרשב"ם ואסור במדירתו מהנאה איכא למימר דבכי הא לא תיקנו לי' רבנן פירות ואיסורא לא אקנו לי'. כההיא דב"מ צ"ו ע"ב וכן בנדרים ל"ה ע"א היתרא בעיתי איסורא לא בעיתי, ז"א חדא דקונם שאני עושה על פיך משמע לכאורה יותר דרק על פיו היינו באכילה הדירתו ובכה"ג אין איסור בקנין כלל, ועוד דשאני התם דע"י הקנין מיתעביד איסורא משא"כ הכא דע"י הקנין מסתובב שאין כאן איסור כל עיקר. (ועיי' בר"ן נדרים שם מ"ב ע"א ד"ה אם מת לא יירשנו דנכסי ודאי דידי' הוו וכמו שנפרש בפרקין דלקמן בס"ד אלא כו' שאינו מותר ליהנות מירושתו ובדף מ"ז ע"א ד"ה והוי יודע האריך יותר וביאר דאיסור ההנאה אינו מעכב הזכייה, וכמובן חלוק הוא מכאן). ולכן נראה דאין הקונם חל על המע"י אלא על כח הפעולה והמלאכה של הידים שלא יהנה מפעולה זו ופעולה ומלאכה אלו כבר יוצאים ישר מן הידים וישנן ישר בהמע"י (כדמיון אומן קונה בשבת כלי). אבל הפעולה והמלאכה הן דבר שאין בו ממש דלא חל עליו איסור ורק מדהזכירה שם החפץ דהיינו הידים דינן כיש בהן ממש, והיינו דקאמר הר"ן דאומרת לאו דוקא אלא דנעשה כאומרת סגי. והשתא ניחא קושיית כת"ר, דהתם במקדיש מע"י לסלוקי ענין דבר שלב"ל קא אתינן ובזה לא אמרינן נעשה כאומר אלא אומר דוקא בעינן משא"כ הכא דלסלוקי לחסרון דדבר שאין בו ממש קא אתינן ובזה אמרינן שפיר נעשה כאומר. והחילוק פשוט דאין דעת האדם בסתמא על דבר שאין בו ממש, אלא כשלא הזכיר שם החפץ אין כאן ביטוי שפתים (או דלא הוי גם מוכח) וכשמזכיר שם החפץ הוי מוכח וגם ביטוי שפתים (או לכה"פ כיד), אבל על דבר שלב"ל ואתו לאתר זמן שפיר הוי דעת האדם ולכן לא דיינינן בי' נעשה כאומר. והדברים מצד עצמם מתקבלים יפה על הדעת וצד הדוחק שבדבר הוא לצמצמן בדברי הר"ן לביאור הסוגיא דדף פ"ה.

כך הי' נראה ליישב דברי הר"ן, אבל להרשב"א נדרים (ט"ו:) דרך אחרת בזה, שגם הוא הביא דברי התוס' הנזכר ומקשה עלה נמי מסוגיא דדף פ"ה וז"ל אלא דאכתי קשיא לי דתנן לקמן בפרקין בתרא קונם מה שאני עושה לפיך כו' ופרקינן יקדשו ידי לעושיהם דידים איתנהו בעולם אלמא דוקא באומר בפי' יקדשו ידי לעושיהן חייל לקונם הא סתמא לא ואע"פ שהזכיר החפץ שאוסר הנאתו או פירותיו כגון התם שהרי אמרה קונם מה שאני עושה וא"נ שמקדיש מעשה ידי אשתו שמחזיר הידים ואפ"ה לא הוי כאוסר החפץ לפירותיו ולהנאתו וצל"ע. עכ"ל. ומבואר דלא מצי לתרוצי כהר"ן דאומר לאו דוקא אלא נעשה כאומר דהא לדידיה פריך לה גם ממקדיש מעשה ידי אשתו והתם פריך הש"ס להדיא והא לא אמר לה הכי. וחזינן דתופס לדבר שאין בו ממש ולדבר שלב"ל כחדא לענין דתיסגי להתוס' הזכרת שם החפץ בלחוד.

ומה שהעיר בדברי הר"ן דף מ"ז ע"א הנזכ' שכ' דכי תנן הכא אם מת לא יירשנו לאו למימרא דכיון שנכסים אסורים לו בהנאה לא יזכה בהן דהא קתני בסיפא כו' ויתן לבניו או לאחיו ואם אין לו לווה ובע"ח באין נפרעין ואם לא זכה בגוף הנכסים היאך נותנן לבניו או לאחיו כו', והקשה כת"ר דבדף פ"ה ע"א כ' הר"ן וז"ל ומיהא שמעינן שהאוסר הנאת פירות על עצמו יכולין אחרים ליטול אותן בעל כרתו ואינו יכול לעכב כו' ואני מסתפק סה לפי שמשעה שאסרו על עצמו הפקירו וכל שזכה בו אחר קנה כזוכה מן ההפקר עכ"ל וא"כ ה"נ נימא הכי, לק"מ דהתם דייק הר"ן לומר שמשעה שאסרו על עצמו הפקירו משא"כ כשאסר עליו אביו נכסיו שהוא אינו מפקירו. (וכדמה לי שכבר נודעו לי גם הקושיא גם התירוץ מכבר ואיני זוכר אם מעצמי אם מאחרים). ואי דבלאו הפקירו נמי בכל איסורי הנאה כערלה וכה"כ אינו בעלים, כבר הקשה כן הרשב"א בחי' לדף מ"ז וידוע שנחלקו בזה בראשונים ז"ל. ואולם אי משום הא דסוגיין איכא למידחי דבאיסור הנאה שבא מחמת נדר אפשר דשאני משום דאיתי' בשאלה והלכך עדיין הבעלות אגידא בי'.

ומדי עברי בין ענינים אלו עמדתי לפום רהיטא באיזה מקומות וארשמם בזה.

בר"ן דף מ"ד ע"א סוד"ה רישא רבנן וז"ל דשאני שבוע ושבת דלא שכיחן כו' אמדינן לדעתי' דכיון שלא רצה להפקירו הפקר עולם כו' אפילו באותו זמן שהפקירו לא ניחא לי' דליפוק מרשותיה עד דזכי בי' אידך עכ"ל. והסבר דבריו נראה דר"י סבר דמעיקר הדין אין הפקר יוצא מרשות בעלים עד דאתי לרשות זוכה כמתנה, ורבנן ס"ל להיפוך דדין הפקר הוא שצריך לצאת מיד מרשות בעלים ואל"ה לאו הפקר הוא ואי לא נפיק מרשותיה מיד לא נפיק גם לאתר זמן כבשאר קנינים. אלא דהכא אמרינן לדעתי' שרוצה שיחול ההפקר רק בזמן שיזכה הזוכה, ומזה חזינן דמהני הפקר לאתר זמן כנודר וקובע זמן לנדרו. וא"כ לפימ"ש המח"א משם הרשב"א דהיכא דדעתו שיחול לאחר שיוברר לא שייך לדין ברירה יקשה בהא דבבא קמא (דף ס"ט ע"א) עומד אדם בשחרית ואומר כל מה שילקטו עניים היום יהא הפקר ואמדינן התם דתלי בפלוגתא דברירה, ואמאי לא דחי דמיירי באומר שיחול ההפקר בשעה שיגביה העני דכבר מבורר. אח"ז ראיתי שכעין זה העיר השאג"א. והי' נראה ליישב דהא ע"כ אם יאמר שיחול ההפקר רגע אחד קודם שיגביה העני עדיין שייך לברירה דזמן וכשהוא כבר ביד העני הרי לא הוי ברשותו ולא מהני אז הפקירו כמו שהעלה הקצוה"ח סי' רי"א סק"ד ואין זה שייך אלא במטלטלין משא"כ הכא דבמקרקע עסקינן דלא שייך בהו אינו ברשותו דלעולם הן ברשות בעלים ויכולין להפקירן תמיד וא"ש.

איברא יש לדחות דשפיר מצי להפקיר שיחול ההפקר עם שעת זכיית העני דהפקרו וזכייתו באין כאחד, אבל א"כ יקשה נמי בסוגיא דהתם על מ"ד כל המתלקט דאין ברירה אמאי לא מוקמינן לה כה"ג, וצ"ע.

דף מ"ד ע"ב ודילמא אתי לעשורי מן החיוב על הפטור, היינו הזוכין דיחשבו לחייב במעשר דאורייתא, דהמפקירין לא ישמעו לדברי חכמים ולא יעשרו כלל דאל"כ למה להו להפקיר כיון שלא יפקיעו ממעשר דרבנן. וק"ל דהא אף לפי דעתם יהא לקוח ביד הזוכין ופטור מדאורייתא ממעשר לפי' שי' ריב"ם בתוס' בבא מציעא (דף פ"ח ע"א ד"ה תבואת זרעך) דלקוח פוטר קודם שנתחייב בבעלים הראשונים והכא ע"כ מיירי דהפקירו קודם שנתחייב במעשר דאחר שנתחייב במעשר אין הפקר פוטר כמ"ש התוס' בבא מציעא (דף כ"א ע"ב ד"ה ופטורות ממעשר). ודוחק לומר דחיישינן שמא יעשה גמר ברשות ההפקר ואחרי שיסברו דעדיין הוא ברשות הבעלים תו לא פטור להו לקוח.

עוד ק"ל על דברי הריב"ם דז"ל התוס' שם ואור"ת דהכא איירי בלוקח אחר מירוח אבל לוקח קודם מירוח כי התם תבואת זרעך קרינא ביה כו' וריב"ם הקשה על פר"ת דהא לוקח תבואה ממורחת מעם הארץ הוי דמאי משום דספק הוא אבל אם ודאי לא עישר חייב ליעשר מה"ת אע"פ שנתמרח כבר כו' אבל לריב"ם נראה לפרש איפכא בלוקח שאינו ממורח פטור שעדיין לא נתחייב ברשות מוכר אבל לוקח ממורח הואיל ונתחייב ברשות מוכר תו לא פקע שם טבל מיני' עכ"ל, ומשמע להדיא דבזה מתרץ הריב"ם קושיתו על פיר"ת ונמצא דלדידי' אין דמאי אלא בלוקח אחר מירוח, וקשה מהא דלקמן (דף צ' ע"א) והדשות בתרומה ומעשר כו' ואוקמינן לה בדמאי הרי דיש דמאי בלוקח קודם מירוח דדישה קודם מירוח היא, וצ"ע. ויש ליישב שתי הקושיות עפי"מ שנעמוד על עיקרו של פטור הלקוח וכמדומה שבס' אור שמח נו"נ בזה ולדבריו ניחא, וכמדומני שגם אאמו"ר הגאון זצ"ל אמר מנפשי' כדבריו, ולא נאריך עתה בזה.

דף ס"ה ע"ב ומעשה באחד שנדר מאשתו הנאה כו' ובא לפני ר"מ כו' א"ל ר"ע אפילו אתה מוכר שער ראשך אתה נותן לה כתובתה כו' ש"מ אין מסדרין לבעל חוב ארנב"י לומר שאין מקרעין שטר כתובה. וצל"ע מהא דבבא מציעא (דף קי"ג ע"ב) אמר אביי רשב"ג ור"ש ור' ישמעאל ור"ע כולהו סבירא להו כל ישראל בני מלכים הן, וברא"ש שם (סי' מ"ז) כ' ולית הלכתא כר"י ור"ע כו' דהא הך דרשב"ג ור"י ור"ע שיטה אחת היא ולית הלכתא כחד מינייהו, וא"כ הכא דאליבא דר"ע קיימינן מאי קאמר ש"ח ומאי דחי. וע"י תוס' בבא מציעא (דף קי"ד ד"ה מהו שיסדרו) שכ' דמדר"י ור"ע אין להוכיח איך ס"ל. ושמא הרא"ש נמי לא פליג ע"ז ואין להאריך בזה.

בישבי במעון קיץ אין עמדי ספרים הדרושים לעיין בם ולכן אקצר ותן לחכם כו'.

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף