אוצר:מיזמים/חדש על ה(מ)דף/בבא בתרא/ב

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

מיזמים חדש על ה(מ)דף בבא בתרא ב

עין הרע בהבטה על קמת חבירו

היזק ראיה בחצר ובגינה

סוגיית הגמרא בתחילת מסכת בבא בתרא עוסקת בדין היזק ראיה, האם שמיה היזק או לאו שמיה היזק. שורש הנידון הוא בביאור דברי המשנה (ב.) השותפין שרצו לעשות מחיצה בחצר בונין את הכותל באמצע, כשישנן שתי אפשרויות לפרש את דין המשנה: א' מדובר בשותפים שחלקו את חצרם, ועתה הסכימו השותפים לעשות מחיצה ביניהם, כשלפי פירוש זה אילו לא היו מסכימים ביניהם על בניית המחיצה לא היה בכח האחד לכוף את חבירו לבנותה, לפי ש'היזק ראיה לאו שמיה היזק'. ב' מדובר בחצר שאין בה כדי חלוקה והתרצות השותפים היתה לעצם החלוקה ביניהם, ומאחר והסכימו לחלק את החצר שוב ממילא מחוייבים הם בבנין כותל ביניהם, לפי ש'היזק ראיה שמיה היזק'.

אחת מהראיות לנידון זה היא מהמשך דברי המשנה: וכן בגינה, מקום שנהגו לגדור מחייבין אותו. ובגמרא מבואר שאין הכוונה דוקא במקום שנהגו כן, אלא שבסתמא גינה הרי היא כמקום שנהגו לגדור ומחייבים את השכנים לבנות ביניהם כותל. ומכאן מוכיחה הגמרא ש'היזק ראיה שמיה היזק', שאם לא כן מדוע יחייבו את בעלי הגינות לבנות כותל ביניהם בלי שהתרצו לכך מתחילה.

ודוחה הגמרא: גינה שאני כדרבי אבא, דאמר רבי אבא אמר רב הונא אמר רב, אסור לאדם לעמוד בשדה חבירו בשעה שהיא עומדת בקמותיה. ופירש רש"י: שלא יזיקנו בעין רעה. כך גם מובא בגמרא במסכת בבא מציעא (קז.): אמר ליה רב יהודה לרבין בר רב נחמן, רבין אחי, לא תזבין ארעא דסמיכא למתא [- לא תקנה שדה הסמוכה לעיר שעין בני האדם שולטת בה תמיד], דאמר רבי אבא אמר רב הונא אמר רב, אסור לו לאדם שיעמוד על שדה חבירו בשעה שעומדת בקמותיה [- שלא יפסידנה בעין הרע. רש"י].

על דין זה המובא כציווי ופסק הלכה, אסור לאדם וכו', העיר רבי שלמה גאנצפריד בספר פני שלמה: וצע"ק על שהשמיטו הפוסקים דין זה, עכ"ל. ואמנם אף שהרמב"ם השמיטו, הרי שגם הטור וגם השו"ע כבר הזכירוהו, וז"ל הש"ע (חו"מ סימן שעח ס"ה): אפילו בראייתו אם יש בו היזק לחבירו אסור להסתכל בו, לפיכך אסור לאדם לעמוד על שדה חבירו בשעה שעומדת בקמותיה, ע"כ.

פסק הרמב"ם שבגינה די בכותל עשרה טפחים

והרמב"ם (שכנים פ"ב הט"ז) כתב וכן בגינה כופהו להבדיל גינתו מגינת חבירו במחיצה גבוהה עשרה טפחים כו'. וכתב המגיד משנה: דעת המחבר שאין היזק ראיה בגינה ולפיכך די בעשרה טפחים כדי שיתפס כגנב ולשמירה בעלמא. ומה שאמרו 'אסור לאדם שיעמוד על שדה חבירו בשעה שעומדת בקמתה', אינו אלא מדת חסידות ולא נכריח לגדור ארבע אמות בשביל כך. ומוסיף הרה"מ וכותב: ודברי טעם הן, אלא שהסוגיא של תחילת הפרק קשה עליו, וכבר שאלו ממנו חכמי לוניל למה לא כתב ארבע אמות מדין היזק ראיה, והשיב להם בחייו, עכ"ל.

תמיהת המגיד משנה אותה הוא מביא בשם חכמי לוניל אכן זועקת כנגד דברי הרמב"ם, וכך לשונם בקושייתם כפי המובא בשו"ת פאר הדור (סימן מ): שאלה, בספר קנין כתוב שבין גינה לגינה סגי בעשרה טפחים, ובתחילת בבא בתרא משמע שפשיטא לן דהיזק ראיה שמיה היזק בגינה יותר מבחצר, ואם כן אמאי לא צריך ארבע אמות. יורינו רבינו וגאונינו, כי צמאים אנחנו לתשובתו כאיל תערוג על אפיקי מים.

וכך משיב הרמב"ם לשואליו: שאלה זו לא היה ראוי לאנשים גדולים כמותכם לשאול אותה. וכי לא שני לכו בין היזק ראיה שהוא היזק גדול ודאי שיראה אדם חבירו שהוא עומד ויושב ועושה צרכיו, ובין היזק ראיה שיראה קמת חבירו משום עינא בישא שאלו דברי חסידות הן שלא יהיה אדם עויין בעין רעה את חבירו. ועל עיקר קושייתם מיישוב הגמרא 'גינה שאני' כותב הרמב"ם: ואותו השינוי שינויא בעלמא הוא ואינו אליבא דהלכתא, אלא עיקר היזק ראיה בחצר הוא במקום שבני אדם דרים, אבל בגנות אינו צריך ארבע אמות לפי שאין דרכם של בני אדם לדור בגינות אלא במחיצת עשרה טפחים סגי כי היכי שיתפס כגנב, עכ"ל.

דרכו של הרמב"ם להשמיט דברים הנוגעים לעין הרע ולרוח רעה ולשדים

בהגהות רבי מתתיה שטראשון זצ"ל הנדפסות בסוף ש"ס וילנא, רצה להביא מקור ורמז לדין זה גם בדברי הרמב"ם, וזאת מדבריו בהלכות שכירות (פי"ב ה"א) שם כתב הרמב"ם וז"ל: שנאמר כי תבא בכרם רעך וגו' וכתוב כי תבא בקמת רעך, מפי השמועה למדו שאין הכתוב מדבר אלא בשכיר, וכי אילו לא שכרו מי התיר לו שיבא בכרם רעהו ובקמה שלו שלא מדעתו, אלא כך הוא אומר כי תבא לרשות בעלים לעבודה תאכל, ע"כ. בכך מביא הרמב"ם את מקור הדין של אכילת פועל, כפי שנתבאר באריכות במסכת בבא מציעא בפרק השוכר את הפועלים.

ולכאורה יש להקשות על לשון הרמב"ם, מדוע העמיד את תמיהתו 'מי התיר לו שיבא בכרם רעהו ובקמה שלו', הלא עדיפא מזה היה לו לומר 'מי התיר לו שיאכל בכרם רעהו ובקמה שלו'. מכאן רוצה הרמ"ש למצוא מעין רמז לאיסור לעמוד בשדה חבירו בשעה שהיא עומדת בקמותיה, שלכך כתב הרמב"ם מי התיר לו שיבוא בכרם רעהו היינו אפילו אם אינו אוכל אסור לו לבוא לכרם ולקמה בשעה זו שהיא עומדת בקמותיה.

אמנם לעצם הקושיא מדוע השמיט הרמב"ם דין זה, מעלה הרמ"ש טעם חדש לפיו "כך היא דרכו של הרמב"ם להשמיט דברים שיוצאים מהיקש הטבעי ונוגעים לעין הרע ולרוח רעה ולשדים וכדומה, ולכן השמיט גם את זה המאמר שהוא משום עינא בישא". כראיה לדבריו מצטט רבי מתתיה את דברי הרמב"ם בתשובתו לחכמי לוניל שם הוא כותב להדיא שיש חילוק בין היזק ראיה בחצר שהוא 'היזק גדול ודאי' ובין היזק ראיה של ראיה בקמת חבירו שהוא 'דברי חסידות שלא יהיה אדם עויין בעין רע את חבירו'.

חיוב תשלום אם הזיק בעין הרע

כהשלמה לנידון זה ראוי לציין לדברי מרן הקהילות יעקב (ב"ק סימן מה) שם הביא מי שהשיג על דברי הספר 'שמירת הנפש' שכתב בשם גאון אחד שהזורק צפורניו ועברה אשה עוברה עליהן והפילה שהוא חייב לשלם דמי ולדות, והשיג המשיג על דבריו שאין חיוב דמי ולדות אלא במזיק ממש ולא בזריקת צפרניים שאינו מזיק טבעי אלא סגוליי. וראיה לדבריו הביא מענין עין הרע הנמצא כמה פעמים בש"ס, "וכי תעלה על דעתך שאפילו אם תראה בחוש שתיכף אחר הבטת עין הרע בא ההיזק אטו נחייבו ממון עבור זה. והלא רק אמרו חז"ל אסור לאדם שיעמוד על שדה חבירו בשעה שעומדת בקמותיה, אבל לא מצינו שאם עמד והזיק שחייב לשלם".

על טענה זו משיב הקה"י, ש'ערבך ערבא צריך', מנין באמת שהמזיק קמת חבירו בעין הרע פטור מלשלם. ומה שלא הזכירו חז"ל אלא שאסור לאדם לעמוד שם ולא הזכירו חיוב תשלום, זהו משום ש'לא ברי הזיקא', ואף אם יארע היזק אי אפשר להוכיח בבירור שעל ידי ההבטה שלו בא ההיזק, אבל אין הכי נמי אם יתברר שבהבטתו הזיק, היה חייב בתשלומים כדין אדם המזיק.

הקה"י מוסיף שאין להשוות דין זה לדין היזק ראיה, ש"אינו ענין כלל לנידון דידן, דהתם ליכא שום היזק והפסד ממון רק צער ומניעת השתמשות בדברים שבצנעה, ואינו שייך כלל לנידון דידן שהוא כשהיה הפסד ממש על ידי העין רעה שהכניס בהבטתו".

הבנה זו לפיה היזק שבא על ידי עין הרע הוא יותר 'היזק והפסד ממון' מאשר 'היזק ראיה', היא היפך דעת הרמב"ם המחלק בין 'היזק גדול ודאי' ובין 'דברי חסידות שלא יהיה אדם עויין בעין רעה את חבירו'. אכן כך מבואר מדברי שאר ראשונים, ראה תוספות (ד"ה גינה) שהקשו לדעת הסובר שהיזק ראיה שמיה היזק, למה הוצרך התנא להשמיענו 'וכן בגינה' הלא אם בחצר היזק ראיה שמיה היזק כל שכן בגינה. ומדבריהם מוכח שהיזק ראיה בגינה גדול יותר מהיזק ראיה בחצר

וכך כותב הר"י מיגאש (מכת"י) בבואו לבאר את דחיית הגמרא 'גינה שאני': אסור לאדם שיעמוד על שדה חבירו בשעה שעומדת בקומתה, דחיישינן משום עינא בישא דהוה ליה היזק ממון, אבל היזק ראיה בלא היזק ממון לא, ע"כ. הרי שהיזק ראיה בחצר הוא 'היזק ראיה בלא היזק ממון' ואילו היזק ראיה בגינה הוא 'היזק ראיה דהוה ליה היזק ממון'.

דעת רבינו גרשום שמחוייב לבנות כותל כי מסתכלים בגינתו והוא מחטיא את הרבים

דעה מחודשת בביאור דין בניית כותל בגינה אנו מוצאים בדברי רבינו גרשום. ואם כי בפירושו הנדפס לפנינו נאמר רק: לעולם אימא לך לאו שמיה היזק, ושאני גינה דלאו משום טעמא דהיזק ראיה, אלא משום דמסתכלין בגינתו ומכניסין בו עין הרע, הרי שבפירוש רבינו גרשום השלם ישנה תוספת דברים: אלא משום שמסתכלין בגינתו ומכניסין בה עין רעה ומחטיא את הרבים, ע"כ. מדבריו נראה שתביעת בנין הכותל בגינה משום עין הרע אינו מצד האדם המסתכל, כי אם מצד בעל הגינה שאנו כופים אותו לבנות כותל כדי שלא יסתכלו בגינתו ונמצא 'מחטיא את הרבים'.

אם אכן לכך כוונת רבינו גרשום, יתכן ועלה בידינו ביאור חדש בהוראת רב יהודה לרבין בר רב נחמן, לא זבין ארעא דסמיכא למתא. אין כאן רק עצה טובה שלא להינזק מעינם של בני אדם השולטת תמיד בשדה הסמוכה לעיר, כי אם גם סרך איסור, ראוי לך - כך אומר רב יהודה לרבין - שלא לקנות שדה הנמצאת במקום כזה שתגרום לבני אדם לעבור על איסור ההסתכלות בשדה חברו בקמותיה. אמנם לא מצאנו חיוב לגדור את שדהו, כמו שכתבו הראשונים שבבקעה יכול אדם להיזהר שלא להביט בשדה בשעה שעומדת בקמותיה, ורק בגינה חייבוהו לגדור כיון שכל שעה עומדת בקמותיה ואין אדם יכול למנוע עצמו בכל שעה מלהביט בה, אך יתכן כי רב יהודה מורה בדבריו לרבין שמידת חסידות יש להימנע אף מקניית שדה באופן זה.

מעשה נפלא עם רבי איסר זלמן מלצר זצ"ל

מעשה נפלא הנוגע לדין זה מובא בספר בדרך עץ החיים (ח"ב עמ' 304 הובא גם במרגליות הש"ס כאן) על הגאון רבי איסר זלמן מלצר זצ"ל, וכך היה: לאחר אחד משיעוריו של הרב בישיבת עץ חיים, ליווהו רבי דוד פינקל בלכתו לביתו. והנה במקום ללכת בדרך הרגילה, הקצרה, דרך השוק במחנה יהודה, הלך רבינו בדרך אחרת שהינה ארוכה יותר.

ידע רבי דוד שאצל רבינו בעל ה'אבן האזל' אין מקרה, מעשיו וצעדיו מדודים ושקולים במחשבה ובזהירות. נעצר ושאל את רבו מפני מה הוא מאריך את דרכו בשעת הצהרים ביום קיץ לאחר שהרצה את שיעורו בישיבה ובודאי הינו עייף. 'אין בכך כלום' השיב ראש הישיבה לתלמידו 'נלך בדרך הזו בה כבר התחלתי ללכת כעת'.

רבי דוד שהבין שסיבה אחרת טמונה בהליכה בדרך זו, חזר וטען שמוטב ללכת בדרך הרגילה שהיא קצרה יותר. ידוע ידע שצעדיו של רבו שקולים במאזניים של הלכה ויראת שמים, אלא שרבו משתדל להסתיר את מדת חסידותו, ועז היה רצונו לדעת את פשר הארכת הדרך, ועל כן לא הרפה עד שקיבל תשובה לשאלתו.

וכך השיב לו הגרא"ז: כידוע לך בימים אלו הגיעה עונת האבטיחים, ובדוכני המוכרים בשוק ערמות ערמות של אבטיחים גדולים ויפים, והרי גמרא מפורשת היא 'אסור לאדם לעמוד בשדה חבירו בשעה שהיא עומדת בקמותיה' שכן הינו עלול חלילה לתת בהם עין רעה.

כמענה לטענת רבי דוד לעומתו שבעלי הדוכנים הם שהוציאו את מרכולתם במיוחד על מנת שהעוברים ושבים יראו את אשר יש להם למכור, השיב רבינו: אכן כדבריך כן הוא, אבל אני הן אינני עובר במקום זה על מנת לקנות.

לימים כשסיפר רבי שלום שבדרון מעשה זה הוסיף ואמר: צא וראה עד היכן מגיעה זהירותו של רבינו. טוב העין הזה, האדם שנהנה מהנאת זולתו, ובשעה שהוא הולך בדרך הרי הוא מקיים את דין התורה של 'ודברתם בם... ובלכתך בדרך', וראשו ומחשבותיו שקועים ונתונים בדברי תורה, הוא זה אשר נזהר ומפחד שמא יסתכל בפירות השוק ויתן בהם חלילה עין הרע.

· מעבר לתחילת הדף