טורי אבן/מגילה/כד/ב

טורי אבן מגילה כד ב

דף כ"ד ע"ב

קטן פוחח מהו שיקרא בתורה. פרש"י גדול פוחח הוא דאסו' משום לא יראה בך ערות דבר אבל קטן אינו מוזהר או דילמא לא פליג מתני' בין קטן לגדול וק"ל דאם איתא דטעמא דפוחח אינו קורא בתורה הוא משום ערות דבר אמאי פורם על שמע ומתרגם הא אסור משום ערות דבר:

ועק"ל דאמאי מסיק דטעמא דקטן לא משום כבוד ציבור ת"ל דהאיך מניחין את הקטן לעשות איסור לא מיבעי למ"ד קטן אוכל נבילות ב"ד מצווין להפרישו דאסיר להניח לקטן לקרות בתורה אפי' היכא דלא שייך כבוד ציבור אלא אפי' למ"ד אין ב"ד מצווין להפרישו כדאמ' בספי"ג דיבמות (דף קי"א) מ"מ בידים לא כדאמר התם והאיך מניחן אותו לקרות בס"ת בציבור ברשות דהא אין אדם קורא בס"ת בציבור עד שאומרים לו קרא שאין אדם מבזבז לו כדתני' בתוספתא שהביאו המפ'. ועוד נהי שהקטן אינו מוזהר על לאו דערות דבר מ"מ הציבור שבבה"כ א"א שלא יראו ערותו בשעה שקורא בתורה מיהו בהא י"ל דלדברי המפ' דבקטן שאינו ראוי לביאה לא מקרי ערוה י"ל דהאי קטן פוחח מיירי באינו ראוי לביאה דהיינו שאינו בן ט' שנים ויום א' לפיכך לא אסור לי' אלא משום כבוד ציבור אבל משום ערות דבר ל"ל בי' אבל קושיא א' ודאי קשה דגדול אמאי פורס ע"ש ומתרגם הלכך נ"ל דודאי בפוחח ליכא משו' לא יראה בך ערות דבר אפי' לפי' התו' דפוחח היינו שלובש בגדים קרועי'. מ"מ ודאי מיירי בערותו מכוסה וה"ט דא"ק בתורה משום כבוד וכדפי' רש"י גופא במתני' ומבע"ל בקטן דאיכא למימר דאינו מוזהר על כבוד ציבור והא דקא' ותבעי לך ערום היינו דמ"מ ערותו מכוסה ומהתימא על פי' רש"י שתלה טעמא דפוחח משום לא יראה בך ערות דבר ובמתני' פי' משום כבוד ציבור:

כהן שיש בידו מומין לא ישא את כפיו. מה"ת בעל מום נושא ומדרבנן גזרו דלא וה"ט מפני שהעם מסתכלין בו תדע דהא בגמ' אמרינן מומין דאמ' בפניו ידיו ורגליו ואי מה"ת שאר מומין נמי לא ועוד דאמ' סומא בא' מעיניו לא ישא את כפיו ואם הי' דש בעירו מותר והא סימא באחת מעיניו נמי בעל מום הוא ואי מה"ת בעל מום לא כי דש בעירו מה הוי אלא ש"מ מדרבנן הוא מפני שהעם מסתכלין בו וכי דש בעירו תו לא מסתכלין בו והכי אמרינן להדיא בפ"ז דתענית (דף כו) אקרא דלשרת ולברך בשמו וכו' דאסמכתא נינהו ומה דק"ל מהא על פ"ז דסוטה (דף לח) וסוגי' כה תברכו בעמיד' יתבאר בחי' שם:

מפני שהעם מסתכלין בו. פי' רש"י ואמ' בחגיגה המסתכלין בכהני' בשעה שנושאין כפיהן עיניו כהות לפי שהשכינה שורה על ידיהן. וק"ל הא בגמ' אמר מומין שאמ' בפניו ידיו ורגליו ולה"ט אם יש מומין ברגליו אמאי אינו נושא כפיו. ושמא י"ל אגב שמסתכלין במומין שברגליו אתו לאסתכולי נמי בידו ששם איכא שריי' שכינה. מיהו התוס' שם בפ"ב דחגיגה הקשו על פרש"י דהא מסיק התם דוקא בזמן שבה"מ קיים שהי' מברכין בשם המפורש והכא בגבולין איירי מדפריך מהאי דהוי בשבבותי' דר"ה ור"י ופי' דאף בגבולין אסור משום היסח הדעת והכי מפ' בירו' הדא אמ' שאסור להסתכל בכהני' בשעה שה' מברכין את העם א' ר' חגא כלום אמ' אלא משום היסח הדעת אני מסתכל ולא מסחינא דעתאי. ונ"ל דרש"י יפה כיון משום דק"ל אמאי לא תנן במתני' אלא כהן שיש בידיו מומין. והא בברייתא בגמ' תני דאפי' בפניו ורגליו נמי לא ישא את כפיו ואמאי שיירו במתני' לפניו ורגליו א"ו מתני' מיירי במקדש מפני שהשכינה שורה על ידיהן ולה"ט ליכא קפידא אלא במומין שבידיו לחוד אבל לא בפניו ורגליו וכ"ת מ"מ אכתי ת"ל דאפי' במקדש בפניו ורגליו נמי לא מפני שמסתכלין בו ואיכא היסח הדעת. י"ל דנ"מ אפי' אי נושא כפיו בציבור שכולן זריזין וחכמים כר' חגי דאע"ג דמסתכלין אין מסיחין דעתן מ"מ אסור במומין שבידו במקדש משום דאפי' זריזין איכא למיחש דילמא מסתכלין בו ונהי דלהיסח הדעת בזריזין ליכא. משום איסור הסתכלות בשכינה איכא ותנא דידן מילתא דפסיקא נקט דבידיו במקדש בכל גונא אסור אפי' בזריזין אבל בפניו ורגליו בזריזין ליתא. ולמאי דפי' לפי' רש"י ליתא למה דפי' בתחילה דאגב שמסתכלין במומין שברגליו אתא לאיסתכלו בידיו. א"ו ל"ח לה דמה"ט לא תנן אלא בכהן שיש בידיו מומין לחוד וכדפי'. שוב ראיתי בפי' רש"י שבגמ' פניו ידיו ורגליו הנושא את כפיו חולץ מנעליו ואם יש בי מום מסתכלין בו ומתוך כך רואין את ידיו והיינו כדפי' בתחילה. ומ"מ אע"פי דרש"י לא כיון לזה הדבר נכון בעצמו מדשייר למומין דפניו ורגליו במתני' ש"מ כדפי':

מומין שאמרו בפניו ידיו ורגליו. משום דהנושא את כפיו חולץ מנעליו וכדפי'. ק"ל הא בפ"ז דסוטה (דף מ) אמר אין הכהני' רשאין לעלות בסנדליהן לדוכן ומתקנת ריב"ז הוא רב אשי טעמ' שמא נפסק' רצועה בסנדלו והדר אזיל למיקטרי'. ואמרי בן גרושה ובן חלוצה הוא כלומ' כיון שאין נושא את כפיו יוציאו עליו לעז שהוא חלל וכיון דטעמ' דתקנתן דחליצו' סנדל לנשיא' כפים הוא מטעמ' דשמא נפסק' הרצוע' ומימנע מנשיאות כפים ויוציאו עליו לעז חלל. א"כ בישנו מומין ברגליו אמאי אינו נושא כפיו מפני תקנה זו דחליצת מנעל שיסתכלו בו הא השתא כ"ש שיוציאו עליו לעז חלל כיון דאינו נ"כ כלל לעולם. ומוטב שישא כפיו במנעליו דהא רוב פעמים לא שכיח פסיקות רצועה וליכא לעז ואף אם יתרמי לו פסיקת רצועה ויבא לידי לעז. הא השתא כשאינו נושא כפיו כלל איכא יותר חששא דלעז וה"ל כלפי לייא. שביטלו נשיאת כפים וודאי דאיכא לעז ודאי מפני ספק דילמא אתא לידי ביטול נשיאת כפים וספק לעז מיהו התם רצו רבנן להוכיח מהא תקנה דחליצת סנדל לדוכן דלעולם יהי' אימת ציבור עליך דקס"ד דמפני כבוד ציבור תיקנו כן. והא למעל' מהא הוכיחו הא מכהני' בשעת נשיאות כפים דפניהם כלפי העם וכו' ועוד הוכיתו מדאמ' דוד שמעוני אחיי ורבנן רצו להוכיח נמי מהא ודחי לה ר"א מה"ט דחששו לפסיקות רצועה כלומר מהא ליכא להוכיח אימת ציבור מ"מ אמת הוא ה"ט דאימות ציבור דהא כבר הוכיחו הא מכהני' ודוד וא"כ מומין שברגלו מעכבין מנשיאות כפיו דהיכי לעבד ישא כפיו במנעלים איכא משום כבוד ציבור ואי בלא מנעלים מסתכלין בו הלכך לא אפשר. אבל מ"מ למאי דדחי ר"א קשה דודאי טעמ' דמשום כבוד ציבור הוי הא תקנתא דאם לא כן תקשה מ"ט מומין שברגליו מעכבין לנשיאות כפים וכמ"ש ובדוחק י"ל דמשום לא פלוג השוו חכמי' את מידותיהן וכמו שכל הכהנים אינן נושאין כפיהם בסנדליהן משום חששא שמא נפסקה הרצועה. ואתי לידי לעז. ה"נ לבעל מום ברגליו לא התירו לישא כפיו בסנדלו. אע"ג דכשאינו נושא כפיו כ"ש דאיכא לעז ודאי לא פליג ומיהו אף ר"א לא אמ' אנא לדיחוי בעלמא דמהא ליכא למשמע מיני' לאימת ציבור אבל לפי האמת דעיקר הטעם משום אימות ציבור ניחא. וא"צ למדחיק כלל ובודאי מפני כבוד ציבור בטלו לחששא דלעז ודאי מזה שיש מומין ברגליו ואע"ג דזה הוי היפוך סברת ר"א דלא (שיש) [צ"ל חייש] לכבוד ציבור כלל וחייש אפילו לספק לעז דילמא נפסקה הרצועה. מ"מ לפי האמת דחיישינן לכבוד ציבור חמיר לן כבודם אפי' מלעז וודאי הלכך בעל מום ברגליו אינו נשיאת כפיו בסנדלו מפני כבוד ציבור אע"ג דאיכא לעז וודאי דאף ר"א לא אמר אלא לדיחוי בעלמא וכמ"ש:

חיפני ובישני לא ישא כפיו. וטעמא מפני שקורין לאלפין עינין כדמסיק. ופירש"י אם הי' עושין ברכת כהנים היו אומרין יאר יער ה' פניו ולשון קללה הוא כו' משמע דאי לאו ה"ט שמהפכין הברכ' לקלל' היו נושאין כפיה'. וק"ל ותיפוק לי' משו' שפוגמין ברכתן ואומרין תיב' אחרת שלא ככתוב שהרי אהא דתנא אין מורידין לפני התיבה וכו' מפני שקורין לאלפין עיינין פירש"י ופוגמין תפילתן וה"נ ח"ל דפוגמין ברכתן וי"ל דאי לאו משום דעי"ד חילוף אלפין לעיינין מתהפכין מברכה לקללה לא הי' קפידא משום פגם הברכ' דהא לענין תפילה נמי לא קפיד תנא אלא להורידן לפני התיבה והיינו להוציא אחרים י"ח. וה"ט כיון דאפשר להוריד מן הקורין כהוגן ל"ל להוריד מן המחליפין וקורין אבל בפ"ע להוציאו את עצמן גופי' ש"ד וא"ל להדר להוציאן אחד מן הקורין כהוגן. וה"ג גבי ברכות כהנים אי לאו טעמא דמהפכין הברכה לקללה היו נ"כ דלא דמי למוציא אחרים אלא למוציא א"ע אבל כיון דאיכא היפוך ברכה לקללה לא ישא את כפיו:

סומא באחד מעיניו כו' ואם היה דש בעירו מותר. נ"ל לאו דווקא סומא באחד מעיניו דהכי נמי אפילו סומא בשתי עיניו אם דש בעירו מותר ומשום רבותא דרישא נקט סומא באחד מעיניו. דאפ"ה לא ישא את כפיו וה"ה לכל המומין בדש בעירו מותר. מיהו הנ"מ במומין שבפניו וידיו כיון שהן מומין במקום גלוי ודש בעירו ורגילין לראות את המומין תו לא מסתכלין בו בשע' נ"כ אבל במומין שברגליו לא דכיון שמומין אלו הן במקום סתר כי דש בעירו מאי הוי מ"מ לא דשין ורגילין בראיית מומיו כיון שהן במקו' סתר והיינו דלא אמרו דמותר בדש בעירו אלא גבי זבלגן וסומא ושהן במקום גלוי:

תנא אם רוב אנשי העיר מלאכתן בכך מותר. כלומר דתו לא תמיהי אינשי ולא מסתכלין בי' ומ"מ בדש בעירו ואין רוב מלאכתן בכך נמי ש"ד:

אף בלבנים לא יעבור וכו'. אף יחף לא יעבור הרמב"ם (בפ"י מה"ת) פי' אף בלבנים לא יעבור באותו תפלה דווקא ופי' הרי"בש בתשובה (סי' לח) כיון דאין זה אלא לחששא בעלמא שמא מינות נזרקה בו כדמפ' בגמ' די לו אם נחוש לשעתו אבל לא שנחזיקו למין לעולם ובתפי' שלא ראינו שהקפידו. וק"ל דהא תני' בספ"ב דחולין (דף מא) ובשוק לא יעשה כן פי' לשחוט לתוך הגומא משום שנאמר ובחקותיהם לא תלכו ואם עשה כן צריך בדיקה אחריו. ופי' הרמב"ם (בפ"ב מה"ש) שאם שחט בגומא בשוק אסור לאכול משחיטתו עד שיבדקו אחריו שמא מין הוא ומדלא פי' שאותו שחיטה לבד אסורה כמו שפי' כאן גבי תפילה משמע מחמת חששא שמא מין הוא כל השחיטו' שישחוט אסור לעולם עד שיבדקו אחריו להוציאו מספק מין. ובהכי נ"ל מה שהק' הרשב"א בת"ה עליו דאם איתא דשחיטתו פסול בדעבד כיון דתנא לעיל מיני' השוחט לנכרי שחיטתו פסולה וקתני בסיפא השוחט לשם עולה שחיטתו פסולה ותנא הא אם אית' דשחיטתו פסולה היכי לא תנא בהא גמי שחיטתו פסולה ולמאי דפי' לק"מ דבהני לא נפסול אלא אותו שחיטה בלבד ששחט לנכרי או לשם עולה משום דהבהמה של נכרי מהני מחשבות עוכמ"ז שסתמא לכומ"ז להאי תנא לפוסלו כדמפ' התם אבל שאר שחיטות להבא שלא לנכרי או לשם עולה ודאי כשירין אבל בהא חששא שמא מין הוא נפסל גברא מתורת שחיטה לעולם הלכך בשחט בשוק בגומא כיון דזה מחוקו' המינין ומספקינן להאי שוחט לספק מין שחיטתו פסולה לעול' כשחיטת מין. ומש"ה לא תנא בהא שחיטתו פסולה כדתנא בהני משום דלא דמי להני דאינן פסולין אלא לאותו שחיט בלבד ואלו האי כל שחיטתו לעולם פסולה עד שיבדוק ואי הוי תנא שחיטתו פסולה בהדי היך ה"א דאין פסול' אלא לאותו שחיטה בלבד דומיא דהני ועוד כיון שמחזיקן אותו בספק מין פשיטא דשחיטתו פסולה לעוצ' מספק דהא שחיטת מין פסולה מה"ת ול"צ למיתני וש"מ מהא דלא תנא שחיטתו פסולה כמו גבי אינך דמחמת ספק מין שחיטתו פסולה לעול'. והשתא תקשה מ"ש הכא דמשום ספק מין אינו פסול אלא לענין אותו תפילה בלבד ושמא י"ל דש"ה דפסלינן שחיטתו לעול' מספק מין דהא ליכא למימ' העמד גברא בחזקת כשרות ואל תפסלנו מספק. אדרבה העמד בהמה בחזקת איסור דקיימ"ל בהמה בחיי בחזקת איסור עומדת עד שיוודע לך במה נשחטה כדאמ' בפ"ק דחולין משא"כ הכא גבי תפילה מדינא אין לספק שמא מין הוא דהעמדנו בחזקת כשרות ואין לפוסלו מספק ואינו אלא חומרא בעלמא ודי להחמיר באותו תפילה אבל לא להבא ועוד דהתם אם מין הוא שחיטתו אסורה מה"ת לפיכך חששו לספיקו כדין ספיקא דאוריית' דאזלינן לחומרא אבל הכא חששא דרבנן הוא ספיקו לקולא ודי להחמיר באותו תפילה לבד מיהו רש"י פי' התם צריך בדיקה אחריו שמא מין הוא לע"ז ויבדלו מפיתו ומיינו משמע דבדיקה זו לפוסלו הוי אבל כל זמן שלא בדקוהו לא חיישינן לה ואף שחיטה זו עצמה ששחט בגומא ובשוק כשירה כ"ז שלא נתברר שהוא מין ולפ"ז ק"ל מ"ש הכא דמשום חששא דמינות פסלינן לעבור לפני התיבה ובין שהפרש פסול לאותו תפילה או לעולם והתם ל"ח כלל ואפילו לאותו שחיטה ואע"ג דשחיטה חמירא מהא דתפילה מה"ט דפי' ובגמ' אפרש עוד:

העושה תפילתו עגולה סכנה. פי' רש"י סכנה שלא תיכנס בראשו. והתוס' בשם ר"ת פי' בשעת סכנה יכול להסתכן בהן ולא תגין עליו המצוה ולא יעשה לו נס כמו אלישע בעל כנפים וק"ל לפי' ר"ת דמאי איריא עגולה בכל שעושה שלא כמצותן לא תגין עליו כיון שהן פסולין ואין כאן מצוה ועוד מה איריא תפילין כל מצות נמי בעשה שלא כמצותן אין מגינין עליו ועוד הא מילתא דפשיטא היא דשלא כמצותן אין מגינין כיון דאין כאן מצוה כלל וביותר אני תמה על ר"ת שהחליף שיטתו דבפ"ג דמנחות (דף לב) תניא גבי מזוזה תלה אות' במקל או שהניחו אחורי הדלת סכנה ואין בו מצוה וכתבו התוספות פ"ה כיון דעשה שלא כמצותו אין הבית משתמר מפני המזיקין וק"ל לר"ת דא"כ ה"ל למימר הכי בכל העושה שלא כמצותו ופי' ר"ת דתל' במקל נוקף ראשו ולאו אדעתי' וכן אחורי הדלת רגילה להיות בולטת ומכה בה ראשו. והשתא מה שהק' התם לפירש"י הא גופי' תקשה לפירושו דהכא וגם אותו ענין של סכנה דפי' התם כה"ג ה"ל לפרש הכא וע"ד פירש"י הכא. מיהו לרש"י י"ל דלא החליף שיטתו והא דנא פי' סכנה דהתם כפי' ר"ת וע"ד שפי' סכנה דהכא גבי תפילה עגולה די"ל דסכנת מזיקין פשיטא לי' יותר דסכנה ברורה היא כיון דליכא מז זה בבית ע"כ שעירים ירקדו שם משא"כ נקוף ראשו דנא פשיטא לי' כולי האי ומצינו שהקפידו חכמים על סכנת מזיקין ושמירה בבית היא עי"ד מזוזה כדאמ' בפ"ג דמנחות (דף לג) מצוה להניחו בטפח הסמוך לרה"ר מ"ט רב חנינא מסורא אמר כי היכי דתנטרי' כלומר את כל הבית מן המזיקין ואמרינן התם שלא כמדת הקב"ה כו' עבדיו יושבין מבפנים והוא משמר מבחוץ עי"ד מזוזה והנכון דסכנה דהכא גבי תפילין הוא ע"ד פירש"י דעל פי' ר"ת קשה כמ"ש וסכנה דהתם הוא כפי' ר"ת דאלו לפירש"י קשה קו' התוס' דהתם. והשתא סכנה דתפילין ומזוזה הכל ע"ד אחד וענין אחד:

ציפן זהב ונתנן על בית אונקלי וכו'. פירש"י ואנן בעינן לך לאות ולא לאחרים לאות ובציפן זהב נמי כתיב למען תהי' תורת ה' בפיך שיהי' הכל מן בהמה טהורה דמשמע דמשום והיו לך לאות פסלו בנתן באונקלי בחוץ דלא לאחרים לאות מעכבין בדעבד. וק"ל דאמרינן התם ר"א הוי יתיב (נמי) [צ"ל קמי] דאמימר הוי ציירא בידי' וקא מתחזין תפילין אמר לא סבר מר לך לאות ולא לאחרים לאות א"ל במקום לך לאות אתמר ופירש"י מקום שרוב בני אדם אינו נראה לאחרים דהיינו קיבורת ולעולם אם נקרע שרי. וא"כ כיון דלא קפיד אלא על חקים לך לאות כמו שבנקרע שרי ה"ה במונח על בגדו נמי כיון דמונחין במקום לך לאות. ול"ל דהאי דרך חיצונים לאו משום דאינו מקיים מצות תפילין בהכי אלא משום כיון דמניח על בגדו מבחוץ גלי דעתי' דאינו מאמין במדרש חכמים שדורשין דא"צ להניח תפילין בגלוי ומפרש לאות בכל ענין ואפי' לאחרים דהיינו שיניחנו בגלוי שנראה לכל לפיכך מניחו מבחוץ על בגדו. הא ליתא דהא תנא לי' בחדא בבא עם ציפן זהב והתם ודאי לא יצא ידי חובת תפילין דהא בעינן מן המותר בפיך ה"נ באונקלי אינו יוצא י"ח תפילין ואמאי הא אין בזה קפידא לעיקר מצות תפילין אלא במקום לך לאות וכדפי' והיה נ"ל לפרש דמשום חציצה נגעו בה דרחמנא אמר על ידך ולא שיהי' הבגד חוצץ בין יד לתפילין כדמשמע לכאורה בפ"ב דזבחים (דף י"ט) דקאמר כהנים אסורין להניח תפילין של יד בשעת עבודה משום שחוצץ בין ידו לכתונת ואם אפשר להניחן על הכתונת היו מותרין להניח של יד בשעה עבודה על הכתונת של בגדי כהונה שוב ראיתי להרשב"א בתשובה שפלפל בהא אי הבגד חוצץ בין יד לתפילין:

מ"ט חיישינן שמא מינות נזרקה בו. פירש"י המינין עע"ז מקפידין בכך. והר"ן הוסיף כיון שאין דרכן של ישראל להקפיד בהם חיישינן שמא הירהורין של שטות עלה בלבו ונזרקה בו מינות וי"ל שהרמב"ם שאינו פוסלו אלא לאותו תפלה מפרש כפי' זה וכיון שאין זה חוק מינות אלא מפני חשש רחוק שמקפיד במה שאין דרך להקפיד די לפוסלו באותו תפילה ולא להבא. והשתא ניחא דלא דמו להא דשוחט בגומא דאפי' להבא חוששין לדברי הרמב"ם דשאני התם דה"ל חוק מינין ודאי וה"ל חשש גמור שמא מין הוא לפיכך אף להבא חוששין לו מ"מ פירש"י נ"ל עיקר דאי ה"ט משום שמקפיד במה דאין דרך להקפיד הוא הא לה"ט ודאי צבועין וסנדל לאו דווקא. וה"ה אם מקפיד בשאר דברים שאין דרך להקפיד והני לדוגמא בעלמא נקט לה א"כ ל"ל למיתני תרתי ליתני חדא או צבועין או סנדל א"נ ליתני סתמא המקפיד שלא לעבור לפני התיבה במה שאין דרך להקפיד לא יעבור כלל. אלא ע"כ דהני דווקא משום שדרכן של מינין להקפיד בכך לפיכך חוששין באלו שמא מינות נזרקה בו אבל מקפיד במה שאין דרך להקפיד לית לן בה גם הראב"ד בהשגות פי' אנו אומרין מפני חשש מינות ולא באותו תפילה ולא בתפילה אחרת:

---

---

שולי הגליון

---

---

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף