עריכת הדף "תפארת ישראל - יכין/פרה/ח"

{{הועלה אוטומטית}}


{{ניווט כללי עליון}}

{{עוגןמ|א}} '''שנים שהיו שומרים את השוקת''' <br> שנתמלא מים לקדשו באפר חטאת:


{{עוגןמ|ב}} '''כשרים''' <br> דסד"א כל ב' שומרים. כל חד גם אחבירו סמיך ונצטרך שיהיו שניהן טהורין בשעת שמירתן. קמ"ל:


{{עוגןמ|ג}} '''טהר''' <br> ר"ל ואם טיהר הנטמא א"ע מטומאתו וחזר לשמור:


{{עוגןמ|ד}} '''ונטמא שני כשרים''' <br> קמ"ל שא"צ שיהיה אותו השומר מתחלה ועד סוף. ואפילו שומרן לבסוף אדם דלא חזי מתחלה לשמרן:


{{עוגןמ|ה}} '''נטמאו שניהן כאחת''' <br> לאו דוקא כאחת. אלא ר"ל שלא נטהר הראשון בשעה שנטמא הב':


{{עוגןמ|ו}} '''פסולין''' <br> נ"ל דקמ"ל מדסד"א דכיון דפסול שמירת הטמא הוא רק מספק. שמא מדהוא טמא לא שמר יפה. וא"כ בב' טמאים נכשירן מטעם ס"ס. דאם גם לא שמר א' שמא שמר חבירו. קמ"ל:


{{עוגןמ|ז}} '''עמד''' <br> עמד ממלאכתו וחזר לשמור:


{{עוגןמ|ח}} '''כשרין''' <br> קמ"ל דבין בטומאה ובין במלאכה א"צ שישמרם אדם ת' מתחלה ועד סוף. רק נקט טמא לרבותא דסיפא דאע"ג דאינו רק ספק שלא שמר יפה. אפ"ה בנטמאו שניהן נפסלו ולא חשבינן לי' כספק ספיקא וכדאמרן. וקמ"ל מלאכה לרבותא דרישא דאע"ג דקודם שהולך למלאכה ולאחר שעמד ממנה מחשבותיו משוטטות במלאכתו. אפ"ה כשעמד וחזר ושמר, כשרין. אע"ג דוודאי הסיח דעתו ביני ביני:


{{עוגןמ|ט}} '''לא ינעול את הסנדל''' <br> ר"ל בשעה שמקדש אדם מי חטאת. דהיינו שנותן האפר לתוך המים. ואע"ג שמטלטל רק האפר ולא המים. אפ"ה חיישינן שיטפו המים. וכ"ש בשעה שנשאן אחר קידושן ובשעה שמזן. שאז יש לחוש טפי שינטפו על סנדלו. ונ"ל עוד דנקט סנדל לרבותא אע"ג שעורו קשה [כיבמות דקב"א] ואם יטפו עליו הא חזי לי'. אפ"ה חיישינן. וכ"ש מנעל שעורו רך או סנדל של גמי או בגד דמדהן רכים. יש לחוש טפי שיטפו עליו ויבלעו בו מיד ולא ירגיש:


{{עוגןמ|י}} '''שאם נפלו משקין''' <br> מי חטאת:


{{עוגןמ|יא}} '''על הסנדל נטמא''' <br> ר"ל שאם ממי חטאת שעוסק בהן אחר שנתן בהן האפר יטף מהן על סנדלו. הרי יהיה נטמא הסנדל מהמי חטאת שהן אהט"ו. ומטמאין לאדם וכלים כשנוגעין בהן שלא לצורך הזיי' [כריש כלים]:


{{עוגןמ|יב}} '''וטמאהו''' <br> דהרי הסנדל יטמא עי"ז לאדם שלבשו והאדם יטמא להשפופרת עם האפר שהוא שבתוך ידו. ואף שהסנדל נעשה רק ראשון. ואדם וכלים אמקט"ו רק מאהט"ו [כב"ק דב"ב]. וכ"ש דהאדם הנטמא א"א שיטמא להשפופרת של אפר חטאת מה"ט. י"ל דעכ"פ הרי אין מונין ראשון ושני בחטאת. ואפילו עד ק' בנ"א או ק' כלים שנגען זב"ז והראשון נוגע במי חטאת כולן טמאין [כפי"ב מ"ו]. ואי"ל גם כשילך יחף הו"ל למגזר שיטף ממי חטאת על רגלי אדם המקדש. ויטמא מהן. י"ל כיון דבשעת נפילת הטפה נפסלה בהיסח הדעת. א"כ שוב אינה מטמאת לאדם. ורק לכלי גזרו שיטמאו המים אף שנפסלו [כלקמן פ"ט מ"ח]. והא דלא גזרו נמי בשאר בגדים שלובש. היינו טעמא מדאפשר שילך יחף. אבל לא שילך ערום:


{{עוגןמ|יג}} '''הרי הוא אומר''' <br> האדם להסנדל:


{{עוגןמ|יד}} '''מטמאיך''' <br> דהיינו המי חטאת שטימא הסנדל:


{{עוגןמ|טו}} '''לא טמאוני''' <br> דמדנפסלו בנפילתן בהיסח הדעת. שוב נשאר האדם שנגעו בו טהור לחטאת [וכלעיל ז']:


{{עוגןמ|טז}} '''טהור''' <br> דמדנפסלו בהיסח הדעת בשעה שנפלו. אין פוסלין שוב להאדם הטהור לחטאת כשנוגע בהן. וכ"ש כשהסיטן על רגלו [עיין פ"ט מ"ח]:


{{עוגןמ|יז}} '''הרי זה אומר''' <br> האדם להכסות:


{{עוגןמ|יח}} '''ואתה טמאתני''' <br> ל"מ היה נ"ל דמדנקט בבא זו יתירתא. דמ"ש כסות מסנדל. אלא ש"מ דהכא מיירי במשקין דעלמא שנפלו על בשרו של המקדש או על בשר המתעסק במי חטאת. וקמ"ל דבכה"ג אף שהמשקין ההם לא נשמרו בטהרת חטאת. אפ"ה לא נטמא האדם שנפלו על בשרו. ואפילו הסיטן אז. ורק בנגע בהן בידיו נטמא [כפ"י מ"ב]. אבל בנפלו משקין אפילו של קודש על כסות נטמא הכסות מלהשתמש בו לחטאת. דבגדי קודש מדרס לחטאת [כחגיגה פ"ב מ"ז]:


{{עוגןמ|יט}} '''השורף פרה''' <br> פרה אדומה משהתחיל לשחטה עד סוף כינוס אפרה. כל המתעסקים בה מטמאים בגדים וכלים שלובש או נוגע בהן בשעת העסק [כלעיל פ"ד מ"ד]:


{{עוגןמ|כ}} '''ופרים''' <br> ר"ל או השורף פרים הנשרפין. דהיינו פר יו"כ ופר כהן המשיח. ופר העלם דבר של צבור. וה"ה שעיר יו"כ ושעיר ע"ז [וביש ספרים גרס לה בפירוש. וכן הוא גירסת הר"מ]. כל המתעסקין בהן מטמאין בגדים שלובשים וכלים שנוגעים בשעת העסק. משעה שיצא הנושאן חוץ לחומת העזרה. עד שיעשו אפר:


{{עוגןמ|כא}} '''והמשלח את השעיר''' <br> ג"כ מטמא בגדים וכלים כנ"ל. משיצא חוץ לחומת ירושלים עד שדחהו מהצוק:


{{עוגןמ|כב}} '''מטמא בגדים''' <br> היינו בגדים וכלים שלובש או נוגע אז. חוץ מאדם וכ"ח שנגע בהן אז. נשארים טהורין:


{{עוגןמ|כג}} '''אין מטמאין בגדים''' <br> שנגעו בהן. ואפילו בשעת שרפה. אבל מטמאים אוכלין ומשקין שנגעו בהן. חוץ משעיר המשתלח שאינו מטמא כלל. דאין שום חי מטמא בעודו חי. חוץ מאדם [חולין עה"א]:


{{עוגןמ|כד}} '''ה"ז אומר''' <br> הבגדים להאדם:


{{עוגןמ|כה}} '''והיא בבית הבליעה מטמא בגדים''' <br> או כלים שלבש או נגע בשעה שבלע הכזית ממנה. חוץ מאדם וכ"ח שנגע בהן האוכלה. לא נטמאו:


{{עוגןמ|כו}} '''אינה מטמאה בגדים''' <br> דנבלת עוף טהור בעצמה אינה מטמאה במגע או במשא ואפילו האדם האוכלה בשעה שהוא בפיו. ורק בשעת בליעה נטמא. ומטמא בגדים וכלים שלבש או נגע. וגם אחר שבלעה. שוב אינו מטמא בגדים וכלים. רק אוכלין ומשקין. וגם נבלת העוף בעצמה מטמאה אוכלין ומשקין כשחישב עליו לאכלו [ועיין ריש טהרות]:


{{עוגןמ|כז}} '''כל ולד הטומאות אינו מטמא כלים''' <br> ר"ל כל ולד הטומאה. בין שהוא אוכל שנגע באב הטומאה. שנעשה עי"ז ראשון. ובין שהוא אוכל שנגע בראשון לטומאה. שנעשה עי"ז שני. ולד זה או זה אמ"ט כלים:


{{עוגןמ|כח}} '''אלא משקה''' <br> אבל כל ולד הטומאה. אפילו הוא שני שאינו מטמא תו לשום מאכל לעשותו שלישי. אפ"ה מטמא משקה [כלקמן מ"ז וטהרות פ"י מ"ו]:


{{עוגןמ|כט}} '''נטמא משקה''' <br> מולד הטומאה. ואפי' משני לטומאה:


{{עוגןמ|ל}} '''טימאן''' <br> דמשקים טמאים מטמאים לכלי. מגזרת משקין של זב וזבה וחביריהן שהן באמת אהט"ו. אבל בנטמא הכלי ממשקין של זב וזבה. נעשית הכלי ראשון. אבל בנטמא הכלי משאר משקין שנטמאו נעשית הכלי שני לטומאה [כשבת יד"ב]:


{{עוגןמ|לא}} '''הרי זה אומר''' <br> הכלי להמשקי':


{{עוגןמ|לב}} '''אין כלי חרש מטמא חבירו''' <br> מלת חבירו לא קאי רק אמלת כלי. דבאמת גם כלי שטף א"א שיהי' נטמא מכ"ח. משום דבכל כ"ח א"א שיהי' אב הטומאה דהרי מדרס אינו נעשה וגם אפי' נגע במת אינו נעשה רק ראשון [כעירובין קד"ב]. ורק בשעת חיבורו במת הוא אהט"ו [ועמ"ש בס"ד בפ"א דאהלות]. ואם כן איך אפשר שכ"ח יטמא לשום כלי. והרי כלי אינו מקבל טומאה רק מאב הטומאה [כב"ק דב"ב]. וכבר נשנית משנתנו זו בלשון אחר [כלים פ"ח מ"ד]:


{{עוגןמ|לג}} '''אלא משקה''' <br> ר"ל אבל כלי חרס טמא מטמא משקה. וה"ה דמטמא נמי אוכל. רק נקט משקה משום סיפא. וקמ"ל הך מתני'. אף דהיא היא כמשנה ה'. דכיון דכ"ח אפילו כשנגע במת אינו נעשה אב. רק ולד א"כ וכי גרע משקין שנגעו בהכלי ממשקין שנגעו בשאר ולד. שחוזרים ומטמאים כלי [כמ"ה]. ונ"ל דאפ"ה כיון דמיעט רחמנא לכ"ח שלא יהיה אב. סד"א דהקילו גם רבנן בטומאתו שלא יעשה למשקין תחלה. או שעכ"פ המשקין שנטמא מכ"ח לא יחזור ויטמא כלי, קמ"ל:


{{עוגןמ|לד}} '''כל הפוסל את התרומה''' <br> כגון מאכל שנגע בראשון לטומאה או סתם ידים שנחשבין כשני לטומאה:


{{עוגןמ|לה}} '''מטמא את המשקין להיות תחלה''' <br> דכל משקין מדעלולין לקבל טומאה בלי הכשר להכי גזרו בהו רבנן דאפילו נגעו בשני יהיו כראשון לטומאה:


{{עוגןמ|לו}} '''לטמא אחד ולפסול''' <br> ר"ל מטמאים אחד. דהמאכל שנגע בהמשקין בין שהמאכל חולין או תרומה נטמא. מדנעשה שני. ולפסול א'. ר"ל דהמאכל זה שנעשה שני אפשר ששוב יפסול א'. דהיינו כשיגע בתרומה. א"נ ר"ל מטמאין אחד לענין תרומה. שאם המאכל שנגע במשקין אלו יחזור ויגע בתרומה הרי יהיה על המאכל שם טמא. שהרי תחזור ותפסל להתרומה שנגע בה. ופוסל א' לענין חולין. שאם המאכל שנגע במשקין אלו. יחזור ויגע בחולין. נשארים החולין בטהרתן. נמצא שאין על המאכל רק שם פסול. וקמ"ל דלא תימא דרק לענין תרומה גזרו שיהיו על המשקין דין תחלה. אבל לענין חולין לא. ונ"מ דאם יגעו במשקין הללו מאכל חולין. ישארו החולין בטהרתן. דהרי הידים עצמן שטימאו להמשקין אלו לא פסלו למאכל חולין. ואיך המשקין שנטמאו מהידים יפסלו מאכל חולין. קמ"ל [ועיין יבקש דעת סי' ה']:


{{עוגןמ|לז}} '''אחד חוץ מט"י''' <br> היינו כל הטמא מדאוריי' שטבל ולא העריב שמשו עדיין. דאף דעדיין פוסל תרומה. אפ"ה אינו עושה למשקין תחלה. אפילו כשהן של תרומה. אבל נפסלין ע"י מגעו. דמדטבל ונטהר לחולין לגמרי לא גזרו בה כולי האי [כמעילה דח"ב]. ואע"ג דגם שני שבחולין. אמ"ט לחולין. ואפ"ה עושה למשקין תחלה. עכ"פ אפשר בו טומאה. דהרי האוכל שני שבחולין כשיעור אכילת פרס. נעשה גם האדם שאכלו שני [כטהרות פ"ב מ"ב]. אבל טבו"י א"א בשום אופן שיעשה שני [כרמב"ם פ"י מאהט"ו ה"ג]:


{{עוגןמ|לח}} '''הרי זה אומר''' <br> המאכל שנגע במשקין הללו. אומר להמשקין. דהרי אין שני עושה שלישי בחולין. ואם המאכל שנגע השתא בהמשקין תרומה היא. הרי עכ"פ לא היה אפשר להשני שטימא המשקין כח לטמא התרומה רק לפסלה:


{{עוגןמ|לט}} '''מטמאיך לא טמאוני ואתה טמאתני''' <br> דהרי השתא שנגעו המשקין בהמאכל. נעשה המאכל שני:


{{עוגןמ|מ}} '''כל הימים''' <br> כל המשניות דנקט תנא עד הכא. כולהו אגב מי חטאת שנפלו על הסנדל נקטינהו. משום דבכולהו שייך לומר מטמאיך לא טמאתני וכו'. והשתא הדר תנא לסדרי' למתני' דיני חטאת ומימיו. וקאמר כל הימים דינן כמי מקוה. ופסולין למי חטאת. ולטבילת זבין. ולטהרת מצורע בצפרים. דבכולן צריך מים חיים. וגם לענין טבילת שאר טמאין שא"צ לטבילתן מים חיים. יש חילוק. דכשטובלין במי מקוה דהיינו מי גשמים שנקוו יחד מ"ס. צריך שיהיו המים מכונסין. אבל אין טובלין בהן בשעה שזוחלין. אבל מעין מטהר אף בזוחלין. ועוד יש חילוק. דמי מקוה צריך לעולם מ"ס. אבל מעין מטהר עכ"פ לכלי טמא כשהוא רביעית [י"ד רסי' ר"ב]. וכל משנה זו שוב נשנית במקואות [פ"ה מ"ד]. ותני לה התם משום דין מקואות ותני לה הכא משום דין מי חטאת:


{{עוגןמ|מא}} '''רבי יהודה אומר הים הגדול כמקוה''' <br> ר"ל רק ים הגדול דינו כמקוה. מדכך קראתו התורה. ונ"ל מה"ט דים הגדול שזכרה המשנה כאן אין ר"ל הים הגדול שבגבול מערב א"י. אלא גם בים אוקיינוס מיירי. שהוא הים היותר גדול שבעולם. וכן מצאתי אח"כ בפירושי הר"מ והרא"ש כאן:


{{עוגןמ|מב}} '''לא נאמר ימים''' <br> לשון רבים. דמשמע כל הימים נקראים מקוה. דכל הנחלים הולכים אל הים:


{{עוגןמ|מג}} '''רבי יוסי אומר כל הימים מטהרין בזוחלין''' <br> דמדהולכין ושבים ברוח מצויה שבים. מכאן לכאן. לכן דינן כזוחלין. לטהר גם כשזוחלין ממש ממקום למקום:


{{עוגןמ|מד}} '''ופסולין''' <br> ר"ל ואפילו הכי פסולין וכו':


{{עוגןמ|מה}} '''לזבים ולמצורעים''' <br> לצפרי מצורע:


{{עוגןמ|מו}} '''ולקדש מהן מי חטאת''' <br> דבכולן כתיב מים חיים. דהיינו רק מי מעינות שהחיות בא להם ממקום אחר. דהיינו מנקבי הקרקע שבתחתיהן. אבל מי הימים. אין מעיינות שבתחתיהן עשויי' להיות נובע להן משם חיים. אלא אדרבה דרך שם מוציאין חיותם לכל הנהרות שבעולם [כבכורות נה"א]:


{{עוגןמ|מז}} '''המים המוכים''' <br> נ"ל דרצה לומר שהוכו בהפסד, ואינן ראויין לשתייה:


{{עוגןמ|מח}} '''פסולים''' <br> לכל הצריך מים חיים. דמדהופסדו אין בהם חיות:


{{עוגןמ|מט}} '''המלוחים והפושרים''' <br> ונ"ל דנקט מלוחים ופושרין דראויין קצת לשתייה. וכ"ש מרים או רותחין כחמי טברי' וכדומה. דלא חזו כלל לשתייה לצמאו, רק לרפואה:


{{עוגןמ|נ}} '''המים המכזבים''' <br> שפוסקין ומתיבשין לפרקים. דיש כמה נהרות בעולם שלפרקים נבלעים בארץ איזה חדשים. ומרעין שם בהמות. ואח"כ חוזרים המים ומבצבצים מעצמן מהקרקע וממלאין גומת הנהר על כל גדותיו וכן מצוי בשווייץ:


{{עוגןמ|נא}} '''המכזבים אחד בשבוע''' <br> ר"ל פעם אחד בז' שנים. וכ"ש בעשויין לפסוק תוך זמן פחות מזה. אבל בעשויין לפסוק רק פ"א בזמן שיותר מז' שנים. מקרי מים חיים:


{{עוגןמ|נב}} '''המכזבים בפולמסיות''' <br> ר"ל אבל הפוסקים רק כשחיל מלחמה חונים שם. ששותין הרבה הם ובהמתן. וגם מקלקלין הרבה וסוכרין זחילתן. ועי"ז נפסקין מימי המעיינות שם:


{{עוגןמ|נג}} '''ובשני בצרון''' <br> שכשנעצרו הגשמים ע"י חמימות. מתייבשים גם מעיינות הקטנות [אבל אי"ל דע"י שאין הגשמים יורדין לתוכן מתייבש. ליתא. דא"כ באמת פסול. דמי גשמים אינן מים חיים]. וס"ל דדוקא בשטבע המים בעצמן להתחסר. מקרי מכזבים. ולא בשמתחסרים ע"י כח אחר שחוצה להן כפולמס או בצרון:


{{עוגןמ|נד}} '''ר"י פוסל''' <br> מיהו דוקא במצוי כך תוך ז' שנים. דהרי לא מסתבר שיחמיר ר' יהודה בהנך טפי ממים הפוסקים ממילא:


{{עוגןמ|נה}} '''מי קרמיון''' <br> שם נהרות בא"י:


{{עוגןמ|נו}} '''מפני שהם מי ביצים''' <br> מי אחו. ופסולייהו מדמעורבין עם עפרורית שחוצץ בין המים לכלי [הרא"ש, וגם בתוספות סנהדרין דה"ב]. א"נ משום דמדהן באחו אינן רדופין בשטיפה ובזרם ולא מקרו מים חיים [תוס' ב"ב עד"ב]:


{{עוגןמ|נז}} '''מי הירדן ומי ירמוך''' <br> שכמה נחלים פסולין זוחלין לתוכו ומתערבין עמו:


{{עוגןמ|נח}} '''שניהן''' <br> אבל שניהן וכו':


{{עוגןמ|נט}} '''ר' יהודה פוסל''' <br> דגזור בכל תערובות אטו א' מהן פסול:


{{עוגןמ|ס}} '''באר אחאב''' <br> כך שם הבאר. ע"ש אחאב שכרה אותה. וקמ"ל דאף שאין מימיו נראין זוחלין. עכ"פ אחאב עשה להבאר ההיא סלונות בתחתיתו. שעל ידן מחובר למעין שיש בו זרם. משא"כ שאר מי בארות באמת פסולין:


{{עוגןמ|סא}} '''ומערת פמייס''' <br> הוא המערה שמשם מתחיל הירדן לנבוע [כבכורות נה"א]. וקמ"ל דאף שמחובר לירדן שפסול וכלעיל. עכ"פ כיון שמשם מתחיל ויוצא. אין שם מים פסולין מעורבין עדיין עמו:


{{עוגןמ|סב}} '''המים שנשתנו''' <br> מראיתן או טעמן:


{{עוגןמ|סג}} '''ושנויין מחמת עצמן''' <br> דהיינו מחמת האויר וכדומה. ולא מחמת שנתערב שם שום דבר:


{{עוגןמ|סד}} '''אמת המים''' <br> ר"ל אמת המים שגדלו מימיו. ושטפו ממנו אמת המים אחר למקום רחוק:


{{עוגןמ|סה}} '''הבאה מרחוק''' <br> קמ"ל אף שבמקום שבאו לשם המים אין שם מעיינות:


{{עוגןמ|סו}} '''ובלבד שישמרנה שלא יפסיקנה אדם''' <br> ממקום המעיינות. דהרי אז ממלא מום ממקום שנפסקו ממעין דפסול. מדהו"ל כמפנה מעין [לעיל ספ"ו]:


{{עוגןמ|סז}} '''ר' יהודה אומר הרי היא בחזקת מותרת''' <br> וא"צ שישמרנה שלא יפסיקנה אדם. דמוקמינן לה אחזקה דמעיקרא:


{{עוגןמ|סח}} '''באר שנפל לתוכה חרסית''' <br> הן שברי כלי חרס. ועי"ז נתעורר החול והעפר שבקרקע הבאר והעכיר המים [ר"מ]:


{{עוגןמ|סט}} '''ימתין לה עד שתצל''' <br> שישובו המים להיות צלולים. ולא יפסיק העפר בין הכלי למים [כלעיל ל"ז]. ואע"ג דלעיל במי בצעים מודה דפסול. התם שאני דמעורבין בטבע [כרתוי"ט]:


{{ניווט כללי תחתון}}
{{פורסם בנחלת הכלל}}