עריכת הדף "תפארת ישראל - יכין/ערכין/ט"

{{הועלה אוטומטית}}


{{ניווט כללי עליון}}

{{עוגןמ|א}} '''המוכר את שדהו בשעת היובל''' <br> ר"ל בזמן שהיובל נוהג. דאילו כשמכר בשנת היובל עצמו, המכר בטל, דמכורה כבר יוצאה, שאינה מכורה אינו דין שלא תמכר:


{{עוגןמ|ב}} '''אינו מותר לגאול פחות משתי שנים''' <br> משעה שקנה אפילו התרצה גם הלוקח, עוברים בעשה [רמב"ם פי"א משמיטה ה"ט]. מיהו נ"ל לכאורה דדוקא בלשון גאולה אסור, אבל בנותן זה לזה השדה והמעות במתנה רשאים. ואפשר דאסור מטעם הערמה:


{{עוגןמ|ג}} '''במספר שני תבואות ימכר לך''' <br> וכתיב שני, לשון רבים, ואינו פחות מב'. אבל לאחר ב' שנים, כשירצה מוכר, פודה בעל כרחו של לוקח בדמים שלקח. כיצד. מכרה לו בעד כ' סלע, והיה עוד י' שנים עד היובל, נמצא מגיע ב' סלעים לשנה, ונשארה ביד הלוקח ד' שנים, מנכה לו ח' סלעים ומחזיר לו י"ב סלעים ולוקח שדהו לחזרה:


{{עוגןמ|ד}} '''היתה שנת שדפון וירקון''' <br> בכל הארץ, דומיא דשביעית:


{{עוגןמ|ה}} '''אינה עולה לו מן המנין''' <br> לב' שנים הנ"ל. גם לא ינכה לו עבורן, דכתיב שני תבואות:


{{עוגןמ|ו}} '''נרה''' <br> שחרשה ולא זרעה:


{{עוגןמ|ז}} '''או הובירה''' <br> שהניחה בורה ולא חרשה כלל [והא דלא נקט בקיצור לא זרעה. נ"ל דרבותא קמ"ל לא מבעייא שלא חרשה. די"ל איהו דאפסיד אנפשיה. אלא אפילו חרשה דגלי אדעתיה שרוצה לזרעה רק שנאנס אח"כ מלזרעה. ולא מבעייא בכה"ג דעכ"פ הוא המונע מלזרוע, אבל הובירה שדעתו כדי שתנוח ותוסיף פירות בשנה הבאה, סד"א דעכ"פ יהיה לו חלק בתבואות בשנה הבאה. קמ"ל דאפ"ה נחשבים לו, דעכ"פ שני תבואות היו, ורק הוא לא אסף תבואות]:


{{עוגןמ|ח}} '''עולה לו מן המנין''' <br> דאיהו דאפסיד אנפשיה:


{{עוגןמ|ט}} '''רבי אלעזר אומר מכרה לו לפני ראש השנה והיא מלאה פירות הרי זה אוכל ממנה שלש תבואות לשתי שנים''' <br> ואפ"ה אינו מנכה לו רק ב' תבואות. ודברי הכל היא:


{{עוגןמ|י}} '''אינו מחשב אלא עם הראשון''' <br> כפי חשבונו עם הראשון נותן לשני כשבא לגאלה מידו. ואפ"ה אין לשני על הראשון כלום:


{{עוגןמ|יא}} '''לאיש''' <br> ומדלא כתיב לאשר מכר לו, דמלת לאיש ל"ל. אלא לאיש שהוא בעל השדה קאמר, דהיינו לאיש וכו':


{{עוגןמ|יב}} '''לאיש אשר בתוכה''' <br> דאיש ר"ל אדון, כדכתיב איש מלחמה. וכן בלשון חכמים, אישי כה"ג. וה"ק קרא, חדא מתרתי סגי, או שיהיה השתא אדון השדה, או אשר מכר לו. ודרשינן לקולא למוכר ולא איפכא. דגמרינן גאולה גאולה מעבד עברי, דג"כ גלי רחמנא גביה דאזלינן בגאולתו לקולא לגואל, דבהוקר או הוזל נגאל תמיד כשעת הזול:


{{עוגןמ|יג}} '''ויגאול בקרוב''' <br> ר"ל אינו רשאי למכור שדה רחוקה מהעיר כדי לגאול זו שקרובה להעיר, וכן איפכא:


{{עוגןמ|יד}} '''ברע ויגאול ביפה''' <br> לא ימכור שדה רעה כדי לגאול זו היפה וכן איפכא:


{{עוגןמ|טו}} '''לא ילוה''' <br> מעות מאחרים:


{{עוגןמ|טז}} '''ולא יגאל לחצאים''' <br> אלא גואל כולה או כלל לא:


{{עוגןמ|יז}} '''ובהקדש מותר בכולן''' <br> דמותר למכור שדה אחרת או ללות מעות, כדי לגאול השדה שהקדיש, ורשאי נמי לגואלה לחצאין [ועי' לעיל פ"ז מ"א]:


{{עוגןמ|יח}} '''הרי זה גואל מיד''' <br> לא כשדה אחוזה שאינו גואל תוך ב' שנים:


{{עוגןמ|יט}} '''הרי זה כמין ריבית''' <br> שכשמחזיר המוכר כל המעות להלוקח, הרי השתמש בו הלוקח בשכר המתנת מעותיו:


{{עוגןמ|כ}} '''ואינה ריבית''' <br> דס"ל כר' יהודה [ב"מ ס"ג א'] דצד א' ברבית מותר, וה"נ צד א' הוא, דבשעת המכר היה ספק שמא לא יפדנה ותהיה מוחלטת לו, לפיכך לא מחשב כהלואה ברבית ושרי. ולדידן דקיי"ל צד א' ברבית, הו"ל אבק רבית מדרבנן, אפ"ה התורה התירתו:


{{עוגןמ|כא}} '''מת המוכר יגאל בנו''' <br> בתוך שנה, לכשירצה:


{{עוגןמ|כב}} '''אינו מונה לו שנה''' <br> בין מוכר או בנו:


{{עוגןמ|כג}} '''אלא משעה שמכר לו''' <br> ללוקח ראשון. ולא לזמן שמכרה לוקח ראשון לשני:


{{עוגןמ|כד}} '''עד מלאת לו שנה תמימה''' <br> לו דייקא:


{{עוגןמ|כה}} '''וכשהוא אומר תמימה להביא חדש העיבור''' <br> דכשהשנה מעוברת יכול לגאלה י"ג חודש:


{{עוגןמ|כו}} '''רבי אומר יתן לו שנה ועיבורה''' <br> בין לשנה פשוטה או מעוברת נותנין לו י"ב חדשי לבנה שהן שנ"ד יום, ועוד י"א יום ששנת החמה יתירה על שנת הלבנה, דהרי בעבורן אנו עושין ז' עבורין בכל י"ט שנה [ועי' בשבילי דרקיע שלנו בריש סדר מועד אות יח]:


{{עוגןמ|כז}} '''אחד הלוקח ואחד שניתן לו מתנה''' <br> כשרוצה הנותן גואלה תוך שנתו, ואם לאו חלוטה ללוקח:


{{עוגןמ|כח}} '''שנאמר לצמיתות''' <br> מדמצי למכתב לצמית, וכתיב לצמיתות, לרבות מתנה:


{{עוגןמ|כט}} '''בראשונה היה נטמן''' <br> הלוקח:


{{עוגןמ|ל}} '''שיהא חולש את מעותיו בלשכה''' <br> ר"ל מניח מעותיו בלשכה של ב"ד:


{{עוגןמ|לא}} '''אימתי שירצה הלה''' <br> הלוקח:


{{עוגןמ|לב}} '''כל שהוא לפנים מן החומה''' <br> לרבות בתי בדים שמעצרין שם השמן, ומרחצאות ומגדלים ובורות שיחין ומערות שאינן ראויין לזריעה:


{{עוגןמ|לג}} '''הרי הוא כבתי ערי חומה''' <br> ונחלט בסוף שנה:


{{עוגןמ|לד}} '''רבי מאיר אומר אף השדות''' <br> לאו שדות ממש, דהא בית כתיב, רק קרקע של סלעין, שטטלין משם אבנים לבניין:


{{עוגןמ|לה}} '''רבי יהודה אומר אינו כבתי ערי חומה''' <br> ודינו כשדה במשנה א':


{{עוגןמ|לו}} '''רבי שמעון אומר כותל החיצון היא חומתו''' <br> ודינו כבתי ערי חומה:


{{עוגןמ|לז}} '''עיר שגגותיה חומתה''' <br> שאין לה חומה רק הקיפוה בתים תכופים סביב כתימה [ונ"ל דבהא גם ר"ש (במ"ה) מודה, דדוקא התם שכל העיר דינה כמוקפת חומה, להכי לר"ש גם הבית כן. או י"ל דהתם הבית סמוך רק לחומה, וכותל הד' של הבית הוא החומה, אבל ראש החומה גבוה הרבה מהבית, להכי לר"ש דינו כבית בעיר חומה. משא"כ הכא. גגות הבתים הן ראש החומה, ודל בתים אין כאן חומה. ובהא מתורץ קו' רתוי"ט למה לא קאמר תנא עיר שכותלי הבתים חומתם. ולדברינו אז הוה משמע, דאבל ראש החומה גבוה מגג הבתים, והרי בכה"ג פליג ר"ש]:


{{עוגןמ|לח}} '''ושאינה מוקפת חומה מימות יהושע בן נון''' <br> בשעה שכבש א"י:


{{עוגןמ|לט}} '''שלש חצרות''' <br> או יותר:


{{עוגןמ|מ}} '''מוקפות חומה מימות יהושע בן נון''' <br> אז מיקרי עיר חומה. מיהו צריך נמי שתהיה מוקפת בביאת עזרא דקודם עזרא כשגלו בטלה קדושת הארץ, דקדושה ראשונה של ארץ ישראל לא קדשה על לע"ל. [ורק קדושת המקדש קידש לעתיד לבא הרמב"ם פ"ו מבחירה הט"ז. ולראב"ד שם גם קדושת המקדש לא קידש לע"ל. והנכנס השתא למקום המקדש פטור מכרת. ועי' תשובת מהרמי"ט חי"ד סי' ל"ז]. אבל כשהיתה מוקפת בימי יהושע וגם כשעלה עזרא, אף שחרב חומתה בינתיים, וגם השתא אין לה חומה, אפ"ה דינה כערי חומה, מדכתיב אשר לא חומה באל"ף, ואפ"ה צריך הקורא לחשוב בשעה שקורא כאילו כתוב לו בוי"ו. מזה משמע אפילו אין לה עכשיו והיה לה חומה קודם לכן [ולרש"י דרשינן הכי מדכתיב לוא. ולתוס' כתיב לו בוי"ו וקרינן באל"ף. ובס"ת שלנו הוא בהיפך]:


{{עוגןמ|מא}} '''כגון קצרה הישנה של ציפורים''' <br> שם עיר קטנה סמוך לצפורי:


{{עוגןמ|מב}} '''ויודפת הישנה וגמלא וגדוד וחדיד ואונו וירושלים''' <br> אין זו ירושלים הקדושה, דהרי קיי"ל דלא נתחלקה לשבטים, ולפיכך אין בית חלוט בה. אלא עיר אחרת קטנה היתה בא"י שנקראת ג"כ ירושלים הקטנה:


{{עוגןמ|מג}} '''וכן כיוצא בהן''' <br> והא דנקט תנא הנך ח' דוקא. קמ"ל דדוקא דוגמת אלו שכשעלה עזרא מצאן מוקפין וקדשם בב' תודות וכו' [כשבועות פ"ב מ"ב]. אבל כל עיירות האחרות אף שהיו מוקפין בימי יהושע, אפ"ה כשגלו לבבל בטלה קדושתן, דלא קדשן עזרא. [רמב"ם פי"ב משמיטה]. [ובש"ס מייתי ב' ברייתות דפליגי בהכי אי הנך ח' דוקא. וק' הרי במתניתין תני וכיוצא בהן, ועל כרחך הנך ח' לאו דוקא, וא"כ הו"ל לש"ס להוכיח ממתני' דאידך ברייתא משבשתא. ונ"ל דחד ברייתא ס"ל דנקט הנך ח' מדקדשם עזרא, ואהא נקט וכיוצא בהו, דכל עיירות אחרות שקדשן עזרא, דינו כערי חומה. ולאידך ברייתא נקט הנך ח' מדמצאן מוקפין, ונקט וכיוצא בהן, להביא כל עיר שהיא מוקפת מימי יהושע]. [אב"י וערש"י מגילה (ד"י ע"א סד"ה את אלו), כתב רש"י דנקט במתני' ט' עיירות. והרי במשנה שלפנינו לא נמנו רק ח'. אלא רש"י לשיטתיה שכתב [מגילה ד"ד א' ד"ה לוד] דגרסינן במשנתנו גם לוד ועי' מהרש"א שם]:


{{עוגןמ|מד}} '''בתי החצרים''' <br> שאין להם חומה:


{{עוגןמ|מה}} '''וכח היפה שבשדות''' <br> כדמפרש ואזיל:


{{עוגןמ|מו}} '''ונגאלין כל שנים עשר חדש כבתים''' <br> שאין צריך להשהותן ביד לוקח ב' שנים:


{{עוגןמ|מז}} '''ויוצאים ביובל''' <br> חוזרים אז לבעלים בלי כסף:


{{עוגןמ|מח}} '''ובגרעון כסף''' <br> דכשגאלה מנכה ללוקח כפי שמגיע להשנים ששהה בידו:


{{עוגןמ|מט}} '''ישראל שירש''' <br> בתי ערי חומה:


{{עוגןמ|נ}} '''אינו גואל כסדר הזה''' <br> ה"ק אינו גואל כסדר הזה של לוי, דכתיב גביה, גאולת עולם תהיה ללוים, אלא גואל כישראל שביתו נחלט לסוף שנה:


{{עוגןמ|נא}} '''וחכמים אומרים אין הדברים אמורים אלא בערי הלוים''' <br> ואפילו המוכר והקונה ישראלים, דבר זה אינו תלוי בבעלים, רק בהמקום, וגואל שם לעולם, והכי קיי"ל:


{{עוגןמ|נב}} '''אין עושים שדה מגרש''' <br> הוא מקום פנוי אלף אמה סביב לעיר, בלי בניין ובלי זרעים:


{{עוגןמ|נג}} '''ולא מגרש שדה''' <br> ר"ל לא יהפכו שדה למגרש או איפכא. אבל מותר ליטע שם אילנות ורק תוך כ"ה אמה לעיר אסור משום נוי העיר [כב"ב דכ"ד ב']. [וכן משמע מרש"י (ישעיה ו' פי"ג) שהיה לפני שערי ירושלים אילנות נטועים. וכל זה דלא כר"ב שכתב סוטה [פ"ה מ"ג] דגס אילנות אסור ליטע שס, אמנם כפי הנראה חזר בו ז"ל, דהרי בכאן לא הזכיר איסור מאילנות]:


{{עוגןמ|נד}} '''עושין שדה מגרש''' <br> דכשיש בזה נוי ועיר, הרבה קופצים לדור בתוכה, ומתיישבת:


{{עוגןמ|נה}} '''ולא מגרש שדה''' <br> דזה אסור שלא לנוול חזותה של עיר [ובש"ס ב"ב דכ"ד ב', גרסינן דלר"א עושין שדה מגרש ומגרש שדה. ובילקוט סוף פרשת בהר הביא ב' הגירסות. ובש"ך (ח"מ קנ"ה סקי"ב) הגיה במשנתינו דצ"ל בשניהן עושין, כפי הגירסא דנקט בש"ס ב"ב הנ"ל. וכן משמע מרמב"ם (פי"ג משמיטה), שלא הזכיר כלל ערי ישראל]:


{{עוגןמ|נו}} '''כדי שלא יחריבו את ערי ישראל''' <br> ר"א פליג את"ק, ולא מפרש דבריו, דלת"ק דין ערי ישראל ולוים שוין [וכן מוכח לע"ד מש"ס. מדקאמר דכ"ע מיהת וכו'. ש"מ וודאי דפליגי. וש"מ נמי דליתנה להך כללא דכיילו קמאי, דהיכא דקאמר בש"ס ר' פלוני אומר, אז פליג. והיכא דקאמר, אמר ר' פלוני, אז לא פליג. [ועי' מבוא התלמוד דקכ"ט ע"א ד"ה על הרוב. ועי' רש"י ותוס' (סנהדרין דס"ז א'), שכתבו ממש בהיפך וזה פלא]. מיהו מצינו דוגמתו סוטה סוף פ"ח ועי' רתוי"ט בכורים פ"ג מ"ה]:


{{עוגןמ|נז}} '''הכהנים והלוים מוכרים לעולם''' <br> שדה אחוזה שלהן. ולא כישראל שאינו מוכר בפחות מב' שנים סמוך ליובל. אבל אלו מוכרין סמוך ליובל, אבל ביובל עצמו לא, דמכורה כבר יוצאה, שאינה מכורה ק"ו שלא תמכר:


{{עוגןמ|נח}} '''וגואלים לעולם''' <br> אם מכר בית בעיר חומה, אינו נחלט בסוף שנה. ובמכר שדה א"צ שתעמוד ביד לוקח ב' שנים, רק כשירצה גואל מיד:


{{עוגןמ|נט}} '''גאולת עולם תהיה ללוים''' <br> וכהנים נמי נקראים לוים, שנאמר והכהנים הלוים בני צדוק:


{{ניווט כללי תחתון}}
{{פורסם בנחלת הכלל}}