עריכת הדף "תפארת ישראל - יכין/נזיר/ה"

{{הועלה אוטומטית}}


{{ניווט כללי עליון}}

{{עוגןמ|א}} '''הקדש טעות הקדש''' <br> נקט לה הכא איידי סיפא דנזירות בטעות:


{{עוגןמ|ב}} '''כיצד אמר שור שחור שיצא מביתי ראשון''' <br> היינו ראשון לכל השוורים שיצאו מביתו. הא אלו לא הוה אמר מלת ראשון ויצא לבן, גם לב"ש אינו קדוש דהרי רק שחור לכשיצא הקדיש. אבל מדקאמר מלת ראשון, אמרינן דנתכוון רק לשור שיצא ראשון, ושחור דקאמר לאו דוקא דרק סבור היה שיצא שחור ראשון:


{{עוגןמ|ג}} '''בית שמאי אומרים הקדש''' <br> דסבור שיצא שחור:


{{עוגןמ|ד}} '''ובית הלל אומרים אינו הקדש''' <br> נ"ל דקמ"ל בבא דשור בקדוש קדושת הגוף, לרבותא דב"ה. ובבא דדינר בקדושת דמים, לרבותא דב"ש. ובבא דיין לרבותא דתרווייהו, לב"ש אף דטעות גמור הוא דלמה דחזי יין לא חזי שמן, ותו דמסתבר דרק ליין נתכוון, דמצוה לפרוש ממנו [כב"ב ד"צ ע"א ועירובין דס"ה א']. ולרבותא דב"ה, מדקיי"ל דמקדיש בעין יפה מקדיש [כרמב"ם מערכין פ"ד הט"ו], א"כ סד"א דוקא שור שחור דמעלי טפי מלבן [כש"ס הכא], וכ"כ דינר זהב עדיף מכסף משא"כ שמן דעדיף מיין [כש"ס הכא] סד"א דמודה ב"ה דלשמן וודאי ג"כ נתכוון, קמ"ל:


{{עוגןמ|ה}} '''מי שנדר בנזיר''' <br> וסבר שאין בלשון קבלתו לשון נזירות, ושתה יין:


{{עוגןמ|ו}} '''מונה משעה שנדר''' <br> אף דהו"ל לפרוש מספק אפ"ה לא קנסינן ליה. מיהו טומאה וגלוח סותרים [כפ"ו מ"ה]:


{{עוגןמ|ז}} '''נשאל לחכם והתירו''' <br> שאמר שאין בלשונו לשון נזירות:


{{עוגןמ|ח}} '''תצא ותרעה בעדר''' <br> דהפרשה בטעות היה. ולא דמי לאשה שהפר לה בעלה [פ"ד מ"ד]. דהתם בעל מיגז גייז, משא"כ הכא שהנדר היה בטעות נעקר מעיקרא. וכ"כ במדיר בנו [פ"ד מ"ו] דבמיחו הקרובים אפ"ה הבהמות שהפריש נשארו בקדושה, התם מדידע האב שיכולין למחות ואפ"ה הקדיש, בכל גוונא הקדיש, וכ"כ אכ"ל בנזירות אשה [כפ"ד סי' י"ג], ואפילו בהותר ע"י פתח, חכם עוקר הנדר מעיקרא. ואף דלב"ש אין שאלה בהקדש, הכא שאין הלשון טוב שהרי אמר הרי אלו לקרבנות נזירותי והרי אינו נזיר, כ"ע מודו:


{{עוגןמ|ט}} '''שתצא ותרעה בעדר''' <br> ומ"ש מבבא דטעות שבמשנה א' דפלגיתו שם:


{{עוגןמ|י}} '''אי אתם מודים''' <br> במעשר בהמה:


{{עוגןמ|יא}} '''ולאחד עשר עשירי שהוא מקודש''' <br> והכא בנשאל לחכם שאני שנעקר הנדר ופטור מעיקרא:


{{עוגןמ|יב}} '''לא השבט קדשו''' <br> אף שסמנו בשבט בטעות להתשיעי והי"א, לא בשביל זה נעשה קודש. דהרי ומה אלו וכו':


{{עוגןמ|יג}} '''ואת אחד עשר''' <br> וגזירת הכתוב הוא ולא ילפינן מנה:


{{עוגןמ|יד}} '''מי שנדר בנזיר''' <br> אדעתא שיביא קרבנותיו. שהן חטאת עולה ושלמים, מבהמות שהיו לו אז:


{{עוגןמ|טו}} '''והלך להביא את בהמתו ומצאה שנגנבה''' <br> ואפילו לא נגנב רק א' מג' בהמות שחייב, ועי"ז מתחרט שנדר בנזיר:


{{עוגןמ|טז}} '''אם עד שלא נגנבה בהמתו נזר''' <br> ואין זה פתח חרטה, דגניבה נולד דלא שכיח הוא, ואין פותחין בו:


{{עוגןמ|יז}} '''אינו נזיר''' <br> דמותר להתיר נזירתו ע"י פתח זה:


{{עוגןמ|יח}} שנזרו קודם שחרב המקדש. ואי"ל דמלת גולה ר"ל ח"ל, דא"כ הרי דינן שסותרין הכל [כלעיל פ"ג מ"ו] וא"כ לנחום דס"ל מתירין בנולד ל"ל למתלי התרתן בחורבן הול"ל אילו ידעתם שתסתרו הכל. וגם דוחק לומר שבאמת לא מנו עדיין אלא עלו למנות בא"י ימי נזירותן. דפשטות המשנה משמע שעלו להקריב קרבנותיהן. אלא נ"ל דבאמת מתושבי א"י היו, ואפ"ה קרי להו גולה, משום שכשעלו כבר חרב המקדש, ואז כל ישראל היו נעין ונדין כה וכה כאילים לא מצאו מרעה:


{{עוגןמ|יט}} '''נזיר''' <br> דחורבן ביהמ"ק נמי נולד דלא שכיח הוא:


{{עוגןמ|כ}} '''היו מהלכין בדרך''' <br> ששה בנ"א:


{{עוגןמ|כא}} '''אמר אחד מהן הריני נזיר שזה פלוני''' <br> ר"ל אם פלוני הוא הריני נזיר:


{{עוגןמ|כב}} '''ואחד אמר הריני נזיר שאין זה פלוני''' <br> אם אינו פלוני הריני נזיר:


{{עוגןמ|כג}} '''שאין אחד מכם נזיר''' <br> ר"ל שאחד מכם אינו נזיר. משא"כ באמר שאין בשניהן נזיר, גם ר"ט מודה שזה עכ"פ נזיר:


{{עוגןמ|כד}} '''בית שמאי אומרים כולן נזירים''' <br> אפילו אותן שלא נתקיימו דבריהן. ולטעמייהו אזלי, דנזיר בטעות הוה נזיר:


{{עוגןמ|כה}} '''אלא מי שלא נתקיימו דבריו''' <br> בש"ס מגיהה, תני מי שנתקיימו דבריו. ורמב"ם תירץ לשון המשנה דר"ל שלא נתקיים דברי התנצלותו שינצל מלהיות נזיר [ומזה הוכיח כתוי"ט שרשות בידינו לפרש המשנה דלא כש"ס, היכא דאין נ"מ לדינא]:


{{עוגןמ|כו}} '''ורבי טרפון אומר אין אחד מהם נזיר''' <br> אפילו מי שנתקיים דבריו, דס"ל אין נזירות רק באמר בפירוש בבירור שיהיה נזיר:


{{עוגןמ|כז}} '''הרתיע לאחוריו''' <br> חזר לאחריו זה שבא כנגדן, ולא נודע מי הוא:


{{עוגןמ|כח}} '''אינו נזיר''' <br> ר"ל אין א' מכולן נזיר, דלא מחית אינש נפשיה בנדרו לספק שלא יתברר, ולאו אדעתא דהכי נדר:


{{עוגןמ|כט}} '''ואם לאו הריני נזיר נדבה''' <br> לטעמי' [בפ"ב מ"ח] דס"ל דספק נזירות להחמיר. רק משום ספק חולין בעזרה, יאמר התנאי. ולת"ק זה אסור, דכיון דנזיר חוטא כר"א הקפר אסור לנזור בתנאי [כמנחות פ"א א'] התורה אמר טוב שלא תדור, ואת אמרת ידור לכתחלה:


{{עוגןמ|ל}} '''ראה''' <br> כל א' מהששה הנ"ל:


{{עוגןמ|לא}} '''את הכוי''' <br> [בופעל]:


{{עוגןמ|לב}} '''ואמר הריני נזיר שזה חיה''' <br> ר"ל אם זה חיה הריני נזיר. וכן כולן אם קאמרו:


{{עוגןמ|לג}} '''הריני נזיר שכולכם נזירין''' <br> יש ספק אם נתכוון שכולם נזירים וודאין ולא אמר כלום או נתכוון שכולן נזירים מספק:


{{עוגןמ|לד}} '''הרי כולם נזירים''' <br> לד"ה, שכולן לא בטעות נדרו, מדיש בו דרכים שהוא שוה לחיה, ויש לבהמה, ויש לחיה ובהמה, ויש לא לזה ולא לזה [כפ"ב דבכורים]:


{{ניווט כללי תחתון}}
{{פורסם בנחלת הכלל}}