עריכת הדף "תפארת ישראל - יכין/כלאים/ט"

{{הועלה אוטומטית}}


{{ניווט כללי עליון}}

{{עוגןמ|א}} '''אין אסור משום כלאים אלא צמר''' <br> הוא צמר רחלים ואילים לבד:


{{עוגןמ|ב}} '''ופשתים''' <br> הוא הצומח מארץ מכל גרעין בד א':


{{עוגןמ|ג}} '''אין הכהנים לובשין לשמש בבית המקדש אלא צמר ופשתים''' <br> יש מבגדיהן שהוא צמר לבד. ויש פשתן לבד. ויש שניהן יחד:


{{עוגןמ|ד}} '''צמר גמלים וצמר רחלים שטרפן''' <br> שערבן דבלא ערבן אפי' כל הבגד מצמר גמלים וחוט צמר מצד א' וחוט פשתן מצד א'. אסור ללובשו:


{{עוגןמ|ה}} '''אם רוב מן הגמלים מותר''' <br> לערבן בפשתן. דנתבטל צמר רחלים ברוב. דהרי יבש ביבש היכא דליכא חשש שכשיבשלם יתן טעם כמין במינו. אפי' מד"ס סגי ברוב. א"כ הכא דלא שייך בישול וטעם. נמי סגי ברוב. מיהו צמר בפשתן. מדתערובתן עושה האיסור. לא מבטלי זל"ז [כי"ד רצ"ט]. ולא דמי לבו"ח דמבטלי זל"ז. דהתם ע"י טעם לבד נאסר ומדנתבטל ליכא טעם משא"כ כלאים ממשתן נאסר ולא שייך ביטול כ"כ ע"ר רבינו הגאון אאמ"ו זצוק"ל [וכ"כ תוס' ע"ז דס"ה ב ד"ה בגד וכ"כ פסקי תוס' סוף תמורה]:


{{עוגןמ|ו}} '''וכן הפשתן והקנבוס''' <br> האנף פלאכס בל"א:


{{עוגןמ|ז}} '''שטרפן זה בזה''' <br> אזלינן בתר רובא:


{{עוגןמ|ח}} '''השיריים''' <br> משי שדומה לפשתן:


{{עוגןמ|ט}} '''והכלך''' <br> משי שדומה לצמר:


{{עוגןמ|י}} '''אין בהם משום כלאים''' <br> עם צמו"פ:


{{עוגןמ|יא}} '''אבל אסורים מפני מראית העין''' <br> היינו שיריים עם צמר וכלך עם פשתן. או אפשר דגם שיריים עם כלך נמי אסור. אבל שיריים עם פשתן. כלך עם צמר. הרי ליכא למיחש מידי. ורב"א פי' דשיריים הוא מין שדומה לפשתן. וכלך הוא מין דומה לצמר ואסור משום מראית עין לתפרם יחד וכן משמע מהרמב"ם [רפ"י מכלאים] ולדידן שמשי מצוי מותרים [י"ד רצ"ח]. ואילה"ק מחלב של נכרי וסתם יינם. דאף דבזה"ז נתבטל הטעם דבשבילו נאסרו. ואפילו הכי אסורים גם השתא. מדנאסר במניין. נ"ל דכיון דבמשי מלתא דל"ש למטעי בה. ל"ג בה רבנן [כתי' רט"ז א"ח של"ט סק"ג] וה"ה כשטעם האיסור ידוע לא הוי כנאסר במניין [רמג"א ס"ט סק"ז]:


{{עוגןמ|יב}} '''הכרים''' <br> מאטראטץ שמציע תחתיו:


{{עוגןמ|יג}} '''והבסתות''' <br> שמניח תחת מראשותיו:


{{עוגןמ|יד}} '''אין בהם משום כלאים''' <br> בארוגים מכלאים מותרים. דלא אסרה תורה רק דרך לבישה. ואף מדרבנן אסור אפילו תחתיו. ה"מ ברכים. והכא מיירי בקשים וגם אין תחתיהם דבר רך [דגם רך מצד ד"א אסור] וגם אין בשרו נוגע בהן. ובכה"ג אפילו לכתחילה מותר. מיהו דוקא באריג קשה. דברכים הו"ל דאורייתא. כשהן על הגוף. ולהכי תחתיו אסורים מדרבנן. ולפיכך כשהן אריג קשה מותר רק תחתיו ולא עליו. וגם צריך שלא יהא בשרו נוגע בהן. ודוקא בשניכר בהן הכלאים דאל"כ אסור כלקמן סי' כ"ה. משא"כ לבדין דאפילו ברכין הו"ל רק מד"ס. בקשין מותר לגמרי ואפי' בשרו נוגע בהן. ואפי' בלבישה שרי [י"ד ש"א]:


{{עוגןמ|טו}} '''אין עראי לכלאים''' <br> בלובשו דרך ארעי:


{{עוגןמ|טז}} '''ולא ילבש כלאים אפי' ע"ג עשרה אפי' לגנוב את המכס''' <br> ממוכס גזלן. ולטור [י"ד ש"א] לדידן שרי. דקיי"ל כר"ש דבר שאינו מתכוון שרי. וה"ה בלובשו להראות מדתו להקונה כמ"ה דשרי:


{{עוגןמ|יז}} '''מטפחות הידים''' <br> לנגבן:


{{עוגןמ|יח}} '''מטפחות הספרים''' <br> מענטלכער של ס"ת ומפות שלה [רט"ז סקי"א] וה"ה מפות לפרוס על השולחן שבבה"כ. או על שולחן שאוכל עליו [שם]:


{{עוגןמ|יט}} '''מטפחות הספג''' <br> לנגב כל הגוף אחר רחיצה. או לנגב הכלים:


{{עוגןמ|כ}} '''רבי אלעזר אוסר''' <br> מדנכרך על היד ומתחמם בה. והכי קיי"ל [י"ד ש"א ס"ט]:


{{עוגןמ|כא}} '''ומטפחות הספרים''' <br> בגד רך שמניח ע"ע המתגלח:


{{עוגןמ|כב}} '''אסורות משום כלאים''' <br> ודוקא ביש לו בית ראש דהו"ל בגד רך דרך מלבוש. ובאין לו בית ראש מותר. מדאינו מתכוון להנאת הגוף כלל. רק להציל בגדיו מלכלוך [שם רט"ז סק"י]:


{{עוגןמ|כג}} '''תכריכי המת''' <br> וא"ת הרי הוי ליה לועג לרש דאסור [כברכות י"ח א'] ואי"ל דזה דוקא במצות ציצית ששקולה כנגד כל המצות. ליתא דהרי גם ללמוד או להתפלל אצלו. כל שלא לצורך זיכוי נשמתו אסור [י"ד שד"ם סט"ז וי"ז]. גם אי"ל דהכא בכלאים גם בחי דומיא דמת שאינו נהנה מהליבוש. כגון מוכרי כסות שלבשו להראות מדתו להקונה שרי [כסי' ט"ז]. א"כ הכא נמי במת שאינו נהנה מהליבוש שרי [ועי' תוס' נדה ס"א ב']. ליתא. דהכא שמלביש המת לכבודו. הרי בחי כה"ג אסור. אלא נ"ל דכל לועג לרש אינו בדבר שאין המת מחוייב דא"כ כ"ש דהו"ל לחוש לכבוד חי בכה"ג שלא לעשות מצוה בפניו כשהוא פטור בהא. וכגון ללבוש תפילין וציצית בפני אשה. והרי כבוד חי עדיף מכבוד מת. דהרי מעבירין מת מפני הכלה [כתובות י"ז א']. אע"כ דרק בשאין החי או המת יכול לעשות המעשה שעושה החי איכא לועג לרש. ומה"ט גם מעשה חול שאינו לצורך המת. כגון לאכול או לשתות בפניו אסור [י"ד שד"ם סקט"ו]. א"כ במלבישו כלאים דליכא ה"ט. וגם עוד אין הוכחא מזה שהחי אסור בו. שרי. וכן בכל ל"ת. משא"כ עשה אסור:


{{עוגןמ|כד}} '''ומרדעת של חמור''' <br> זאטטעל. והוא קשה:


{{עוגןמ|כה}} '''אין בהם משום כלאים''' <br> מותר לישב עליהן כשאין בשרו נוגע בהן [כלעיל סי' י"ד]. ואין צריך תנא לפרש כן מדאין רגיל לישב ערום על החמור. משא"כ בכרים הנ"ל שישן עליהם צריך להתנות כן. ודוקא בניכר הכלאים בהן. דאל"כ גם לחמור לחוד אסור. שמא יקח ממנו טלאי לבגד [שם ס"ח]:


{{עוגןמ|כו}} '''לא יתן המרדעת על כתיפו אפי' להוציא עליה זבל''' <br> דלא שרינן בקשין רק בהצעה. דהו"ל תרי דרבנן. ולא בהעלאה דאסור ברכים מדאורייתא:


{{עוגןמ|כז}} '''מוכרי כסות מוכרין כדרכן''' <br> ולובש להראות מדתו להקונה:


{{עוגןמ|כח}} '''מפני הגשמים''' <br> ואף דגם דבר שאינו מתכוון אם הוא פסיק רישא אסור [שבת ק"ג א'] זהו במלאכה ולא בהנאה [כר"ן חולין דרצ"א א'] מיהו כל שלבשו דרך מלבוש אפי' אינו להתחמם רק לשאר הנאת הגוף אסור כלעיל סי' כ"ב [ע"ז שם סק"ח]: ומה"ט במוכס [לעיל מ"ב] אסור שיש לו הנאה מהלבישה בשעה שלבשו שיחשבו המוכס שהוא בגד שעל גופו. שלא יתן מכס בעדו. משא"כ הכא אין לו הנאה מהלבישה עצמה בשעת ליבושו:


{{עוגןמ|כט}} '''מפשילין במקל''' <br> מחמירין ע"ע להתרחק מכלאים ונותנין הכלאים במקל שבכתף רחוק מהגוף:


{{עוגןמ|ל}} '''תופרי כסות תופרין כדרכן''' <br> אף שמונח על ברכיהם:


{{עוגןמ|לא}} '''מפני החמה''' <br> מכאן מוכח כרבי אבינא בירושלמי דאסור ליקח ביצה או קדרה רותחת במפה כלאים אפילו לא דרך מלבוש. דמ"ש חמימות חמה מחמימות אש:


{{עוגןמ|לב}} '''תופרים בארץ''' <br> שמניחים הכלאים על הארץ ותופרים. והיינו כשיושב החייט על הארץ ותופר. וה"ה במניחו על השולחן ותופר. ולא דמי למטפחות לעיל דקיימא לן דאסור מדיש שם משמוש ידים מכלאים. התם שוהין ידיו במקום אחד בהכלאים. אבל הכא בכל תחיבה ותחיבה ידיו זזין משם ולהלן ואין שוהין במקום א':


{{עוגןמ|לג}} '''הברסין והברדסין''' <br> שניהן מצמר לכסות בהן המטה. אלא שאלו דקים ואלו עבים:


{{עוגןמ|לד}} '''והדלמטיקיון''' <br> ביינקליידער של צמר:


{{עוגןמ|לה}} '''ומנעלות הפינון''' <br> מנעלים מפסולת הצמר:


{{עוגןמ|לו}} '''לא ילבש בהן עד שיבדוק''' <br> שמא פשתן מעורב בהן. וה"ה כל בגדים שקונה מעובד כוכבים. וה"ה בחייט עובד כוכבים. מיהו בנתן להחייט חוטי קנבוס. לא חיישינן לאחלופי'. דאומן לא מרע אומנתיה. מדאפשר לעמוד על הדבר. דפשתן כבה מהר. משא"כ חוט קנבוס הולך ושורף. ועוד דחוט קנבוס כשנתנתק. שערותיו ארוכין משל פשתן [י"ד ססי' ש"ב] מיהו באינו נותן לו קנבוס אסור. דלא מרע אומנתו כשימצא אח"כ שהוא פשתן. דמצ"ל הייתי סבור שהוא קנבוס [ט"ז שם]:


{{עוגןמ|לז}} '''מפני שחזקתן בקנבוס''' <br> דהפשתן שם ביוקר יותר מקנבוס והכי קיי"ל [שם ס"ב]:


{{עוגןמ|לח}} '''ומנעל של זרד''' <br> פאנטאפפעל. שמניח על זאהלע שלו בגד צמר שיהא נוח לדרוס עלי':


{{עוגןמ|לט}} '''אין בו משום כלאים''' <br> דעור שתחת הרגל קשה ואינו נהנה כשאר עור הגוף. והכי קיי"ל [שם ש"א סי"ג]:


{{עוגןמ|מ}} '''אין אסור משום כלאים''' <br> מדאורייתא:


{{עוגןמ|מא}} '''דבר שהוא שוע''' <br> סרוק במסרק. ולא נקטיה ברישא. מדאין עושין אפילו לבדין עד שיסרקו הפשתן. ורק בסיפא נקטיה. כדי לפרש הנוטריקן דקרא:


{{עוגןמ|מב}} '''טווי ונוז''' <br> רבו הפירושים והדעות במשנה זו. לרש"י [נדה ד"ס א'] אינו כלאים דאורייתא עד שיהא הצו"פ מעורב. וסרק וטוה וארג. הכל ביחד. ולדידי' נוז ר"ל ארוג. [ובויקרא יט יט] כ' רש"י נוז שזור. ולר"ת שם אפילו סרק וטוה ושזר [ר"ל ב' חוטין ממין א' צווערנען בל"א] כ"א לבדו. ואח"כ חברם יחד ע"י אריגה או קשירה או תפירה. הוה דאורייתא. ולדידי' נוז היינו שזור. ויחדיו דקרא ר"ל החיבור שע"י אריגה קשירה תפירה שאח"כ. ומסתבר כר"ת מדאיצטרך רחמנא להתיר תכלת בציצית. שהוא צמר. בבגד של פשתן. ולרמב"ם אפילו לבדין שאין בהם רק שוע לחוד הוה דאורייתא כשמעורב שם פשתן. וגם ברמב"ם יש גרסות הפוכות. והר"ב בשם רבותיו הביא פי' דסרק וטוה צריך להיות כ"א לבדו. ונוז היינו שארגן אח"כ יחד. ויחדיו דקרא אצטריך לקשירה ותפירה דנמי אסור. והיינו דלא כר"ת הנ"ל דס"ל עכ"פ דגם בשוע וטוה יחד אסור מדאורייתא. ומה שהקשה רתוי"ט לר"ב א"כ נוז לארוג ל"ל. מיחדיו נפקא. נ"ל דאצטריך נמי למסמך נוז ליחדיו. דרק האריג צריך שיהיה מב' המינים יחדיו. משא"כ השוע והטוה וכנ"ל ולישנא דמתניתין משמע כר"ב מדפתח בטוי ואריג. וסיים גם בשוע אע"כ דברישא נקט טוה דעד הטווייה צריך שיהיה כ"א לבדו. ואריג נקט. דאריג צריך שיהיה מב' המינין יחד. ונקט אריג וה"ה שאר חבורים ואמנם סיפא מפרש המקרא. כל מה שצריך אצל שעטנז. שיהיה שוע טוה ונוז כך נ"ל. ואנן קיי"ל [סי' ש'] כיון שנתחברו צמו"פ יחד בין ע"י טווייה או אריגה. או גדלם או תפרם יחד. ואפילו בנתפרו יחד ע"י משי וקנבוס הו"ל שעטנז דאורייתא. מיהו בנתחברו יחד ע"י שוע לבד. הו"ל לבדין וס"ל לרוב פוסקים דלאו דאורייתא [ש"ך רס"י ש']. ומותר למלאות צמר בכר פשתן [שם ס"ג] וכן מותר לכרוך חוט פשתן סביב בגד צמר או אפכא. ולקשור ראשי החוט יחד מדאפשר להוציא הבגד בלא התרת הקשר [שם]:


{{עוגןמ|מג}} '''רשב"א אומר נלוז ומליז''' <br> ר"ל עקום הוא ומעקם הוא וכו'. ור"ל ר"ש דורש ג"כ נוטריקן במלת שעטנז. שעט [ולובש] נוז ועקום. שחוטא בלי שום הנאה. ועל ידי זה חטאו גדול שמעקם רחמי הקב"ה מעליו ח"ו:


{{עוגןמ|מד}} '''לבדים''' <br> פליש:


{{עוגןמ|מה}} '''אסורים''' <br> מדברי סופרים:


{{עוגןמ|מו}} '''פיו של צמר בשל פשתן''' <br> ר"ל שפה של צמר בבגד של פשתן. אע"ג שאינן ארוגים או מחוברים. רק מדובקים יחד ע"י דבק כדומה. ובירושלמי גרסי' פיף של צמר. ול"מ הי' נ"ל פי' דמתניתין דר"ל בגד פשתן שעשה נקבים סביב כמו שעושין לכיסין. ומכניס בהנקבים חבל של צמר. כדי שיכול למתחו ולסגרו סביב גופו. והרי אח"כ קושר ב' ראשי החבל יחד. לפיכך לא גרעי נקבים ההם מב' תחיבות מחט דבקשר ראשי החוט יחד לכ"ע אסור כלקמן סי' ס' [ועי' י"ד סי' ש' ס"ד]:


{{עוגןמ|מז}} '''מפני שהם חוזרין כאריג''' <br> ר"ל דומים כארוגים יחד:


{{עוגןמ|מח}} '''רבי יוסי אומר משיחות''' <br> חבלים:


{{עוגןמ|מט}} '''של ארגמן אסורות''' <br> לחגור בהם בחוזק על חלוק פשתן:


{{עוגןמ|נ}} '''מפני שהוא מולל עד שלא קושר''' <br> ר"ל קודם שקושרו במתניו. רגיל לתפור החבל בחלוק בתפירת ארעי [כמו קורע מתוך המלל] שלא ינתק החבל מהחלוק:


{{עוגןמ|נא}} '''לא יקשור סרט''' <br> חגור:


{{עוגןמ|נב}} '''אע"פ שהרצועה''' <br> של עור:


{{עוגןמ|נג}} '''באמצע''' <br> מדפוגשי' ב' הראשים יחד כשיקשרם לפניו. מיהו בא"א שיגעו יחדיו בקשר. מותר. ומה"ט מותר לתפור עורות התפורים בפשתן תחת בגד צמר [שם סי' ש' ס"ה]:


{{עוגןמ|נד}} '''אותות הגרדין''' <br> אורגי' שרושמין בתפירת חוט בצמר שם הבעלים בבגד פשתן:


{{עוגןמ|נה}} '''התוכף תכיפה אחת''' <br> תחיבה א' במחט עם חוט:


{{עוגןמ|נו}} '''אינה חבור''' <br> לטומאה ולהזי':


{{עוגןמ|נז}} '''ואין בה משום כלאים''' <br> בא' צמר וא' פשתן:


{{עוגןמ|נח}} '''והשומטה בשבת פטור''' <br> אפי' ע"מ לתפור. והא דלא נקט והעושה אותה בשבת פטור. רבותא קמ"ל דלא מבעיא בעושה בשבת דפטור דהרי לא עשה מלאכה שלימה בת קיום. אלא אפי' השומטה. שהבטול היה ביטול שלם. דהרי נתפרדו החלקים זמ"ז לגמרי. אפ"ה פטור. א"נ עושה אותה פטור. כבר נשמע מרישא דקאמר אינה חיבור:


{{עוגןמ|נט}} '''עשה שני ראשיה לצד אחד''' <br> שהעביר המחט פ"א וחזר ותחבו. ונמצאו ב' ראשי החוט לצ"א:


{{עוגןמ|ס}} '''ויש בה משום כלאים''' <br> אפי' אין ב' הראשים קשורים יחד ובקשר ב' הראשים יחד אפי' בתחב פ"א אסור. וי"א אפי' ב' תכיפות צריך שיקשור. אבל בתכיפה א' אפי' קשר ב' ראשי החוט מותר. ואילה"ק א"כ למה הצריכה תורה להתיר כלאים בציצית. שג"כ אינו רק תכיפה א' דהתם מדהן חוטין הרבה לא במהרה ינתק [ט"ז שם סק"ד] ולפענד"נ דבל"ז ל"ק דהא דהתירה תורה כלאים בציצית. לא משום הבגד רק משום החוטין. דהתכלת עמרא ושאר החוטין פשתן. וקשרן יחד בב' קשרים דוודאי הוו חיבור והארכנו בזה בס"ד בקונטרס בתי כלאים שלנו:


{{עוגןמ|סא}} '''והשומטה בשבת חייב''' <br> מיהו דוקא בקשר הראשים. דמלאכה חשובה בעי' [ט"ז שם]:


{{עוגןמ|סב}} '''רבי יהודה אומר עד שישלש''' <br> שיכניס ויוציא המחט עם החוט ג"פ:


{{עוגןמ|סג}} '''השק והקופה''' <br> סל של נצרים:


{{עוגןמ|סד}} '''מצטרפין לכלאים''' <br> דאם חתיכת בגד צמר מחובר לשק. ובגד פשתן לקופה. ותפרן יחד בב' תפירות. ל"א דכ"א בטל לגבי כלי. וה"ה שאר כלים ואפילו בנ"א שתפורים במלבושיהם יחד אסור [כססי' ש']:


{{ניווט כללי תחתון}}
{{פורסם בנחלת הכלל}}