עריכת הדף "תפארת ישראל - יכין/חולין/י"

{{הועלה אוטומטית}}


{{ניווט כללי עליון}}

{{עוגןמ|א}} '''הזרוע והלחיים והקבה''' <br> שניתן לכהן מכל בהמה שנשחטה:


{{עוגןמ|ב}} '''נוהגין בארץ ובחוצה לארץ''' <br> וקיי"ל דאין נוהגין בח"ל [י"ד ס"א]:


{{עוגןמ|ג}} '''בפני הבית''' <br> בזמן שהמקדש קיים:


{{עוגןמ|ד}} '''חייבין במתנות''' <br> זרוע ולחיים וקיבה:


{{עוגןמ|ה}} '''תלמוד לומר''' <br> בחזה ושוק של קדשים:


{{עוגןמ|ו}} '''אין לו אלא מה שאמור בענין''' <br> דאותם מיעוט הוא. דהוה מצי למכתב ואתנם:


{{עוגןמ|ז}} '''כל הקדשים''' <br> קדשי מזבח:


{{עוגןמ|ח}} '''שקדם מום קבוע להקדשן''' <br> בין בהקדישן להביא בדמיהן קרבנות למזבח. או בהקדישן סתם למזבח. עכ"פ מדיש בהן מום. הו"ל כמקדיש עצים ואבנים לדמיהן למזבח. ואין בהן קדושת הגוף. רק קדושת דמים. ואע"ג דכל המקדיש בעמ"ו למזבח אפילו בהקדישו לדמיו עבר בלאו [כתמורה ד"ו ב']. אפ"ה קמ"ל הכא האיך דינו:


{{עוגןמ|ט}} '''חייבין בבכורה''' <br> אם ילדו אחר שנפדו. וכדמסיק. ואף דנתעברו קודם פדיונן. אבל בילדו קודם פדיונן אז קדושת דמים מדחה הולד מבכורה [כבכורות דכ"ה]:


{{עוגןמ|י}} '''ויוצאין לחולין להגזז ולהעבד''' <br> אחר פדיונן:


{{עוגןמ|יא}} '''וולדן וחלבן מותר לאחר פדיונן''' <br> מלת לאחר פדיונן. אכולהו דתנא עד הכא קאי וכדאמרן. אבל קודם פדיונן. גזרינן קדושת דמים למזבח. אטו בהקדיש תמימים למזבח. והרי אפילו קדשי בדק הבית. דלא שייך בהו פסול מום. אסורים עכ"פ מדרבנן בגיזה ועבודה [כבכורות דכ"ה]:


{{עוגןמ|יב}} '''והשוחטן בחוץ פטור''' <br> אפילו קודם פדיונן. ואפילו במום קל כדוק שבעין. דבנתהוו בבהמה שהוקדשה תמימה. היה חייב עליהן כששחטן בחוץ. אפ"ה הכא שהקדישה במום כזה. פטור:


{{עוגןמ|יג}} '''ואם מתו יפדו''' <br> דא"צ העמדה והערכה:


{{עוגןמ|יד}} '''חוץ מן הבכור ומן המעשר''' <br> ואף בקדם מומן להקדישן. עכ"פ בכור קדושתו בפטר רחם תליא אפילו נולד במומו. ובמעשר כתיב לא יבקר בין טוב לרע:


{{עוגןמ|טו}} '''או מום עובר להקדישן''' <br> והרי מום עובר כליתא דמי:


{{עוגןמ|טז}} '''וולדן וחלבן אסור לאחר פדיונן''' <br> מלת לאחר פדיונן אכולה דתנא עד הכא קאי. ודוקא שנתעבר הקרבן קודם פדיון קדש הולד:


{{עוגןמ|יז}} '''והשוחטן בחוץ חייב''' <br> דוקא בהומם בדוק שבעין. מדבכה"ג בפנים אם עלו לא ירדו. אבל בשאר מומין דלא חזו כלל בפנים. פטור כששחטן בחוץ:


{{עוגןמ|יח}} '''ועושין תמורה''' <br> קודם פדיונן:


{{עוגןמ|יט}} '''ואם מתו''' <br> מעצמן:


{{עוגןמ|כ}} '''יקברו''' <br> דאין פודין קדשים להאכילן לכלבים. ותו דהרי צריכים העמדה והערכה:


{{עוגןמ|כא}} '''בכור''' <br> שהוא בעל מום:


{{עוגןמ|כב}} '''שנתערב במאה''' <br> שנתערב בק' בהמות של חולין. ומשכחת לה שלא ניכר הבעל מום. כגון שהיה לכולן מום שוה [תוס']. או שלא נודע שנתערב עד אחר שנשחטו והופשטו:


{{עוגןמ|כג}} '''בזמן שמאה שוחטין את כולן''' <br> ר"ל בזמן שק' הבהמות שייכים לק' אנשים. אפילו שחטום כולן ביחד. וה"ה בשייכים כולן לאדם אחד. ולא שחטן כאחת. דאז בכל שחיטה ושחיטה מצי לדחויי לכהן לומר זהו הבכור. רק תנא מלתא דפסיקא נקט:


{{עוגןמ|כד}} '''פוטרין את כולן''' <br> דבכל חד מצי למדחיה ולומר זהו הבכור שפטור מהמתנות. ומיירי בבכור שקבלו הכהן והומם ואח"כ מכרו לישראל ונתערב. דאי בבכור שנתערב בעודו ביד ישראל. אמאי פטור ממתנות. לימא כהן ממ"נ תתן לי המתנות. דאי בכור הוא. הרי כולו שלי הוא. ואי חולין הוא. תן לי המתנות:


{{עוגןמ|כה}} '''אחד שוחט את כולן''' <br> שכל הק' שייכים לחד ושחטן יחד. דבשחטן זא"ז מדחהו מכל חד וחד ואומר זהו הבכור. דהממע"ה:


{{עוגןמ|כו}} '''פוטרין לו אחד''' <br> ואפילו הוא היותר שמן. מצי לדחותו לומר אולי זהו הבכור:


{{עוגןמ|כז}} '''השוחט לכהן ולנכרי''' <br> בהמת כהן או בהמת נכרי. דאילו בהמת ישראל ששחטן לצורך נכרי. וודאי חייב במתנות דלא גרע משחטה לאכילת כלבים דחייב במתנות [כי"ד סי' ס"א ס"ו]. [ונ"ל דבזה מיושב התוספתא (פ"ט דחולין) דקתני דהשוחט לכהן ולנכרי חייב במתנות. אע"כ דתוספתא מיירי בששחט בהמת ישראל לצורך כהן ונכרי]:


{{עוגןמ|כח}} '''פטור מן המתנות''' <br> קמ"ל אף דדין הכהן לתבוע המתנות מהטבח. אפ"ה כששחט בהמת נכרי וכהן פטור הטבח:


{{עוגןמ|כט}} '''והמשתתף עמהן צריך שירשום''' <br> ר"ל יעשה סימן. לפרסם שלהכי אינו נותן המתנות מדיש לאלה חלק בה. כדי שלא יחשדוהו:


{{עוגןמ|ל}} '''ואם אמר חוץ מן המתנות''' <br> שמכר כהן לישראל בהמה בתנאי חוץ מהמתנות:


{{עוגןמ|לא}} '''פטור מן המתנות''' <br> ולא אמרינן דהמתנות שלקח הכהן והנכרי ממנה שלו הן. דהרי לא מכרן לו. ועכ"פ לתחייב הלוקח ליתן לכהן מהבהמה דמי המתנות. קמ"ל. מיהו אם המוכר ישראל הוה. מתחייב הלוקח. ועל השוחט רמיא למתבינהו [כרש"י קל"ד א' ד"ה חוץ]. ואפילו אין להשוחט חלק בהבהמה. רק טובת הנאה לבעלים. שיתנם השוחט למי שירצו הבעלים [ס"א].


{{עוגןמ|לב}} '''אמר''' <br> ישראל לחבירו טבח:


{{עוגןמ|לג}} '''נותנן לכהן''' <br> הלוקח חייב ליתנן:


{{עוגןמ|לד}} '''ואינו מנכה לו מן הדמים''' <br> אין הלוקח מנכה להמוכר מהדמים מדידע לוקח כשקנה אותן שהמתנות ביניהן. ומיירי שאין ידוע כמה הן דמי מעים דאל"כ נחזי אי דמי כולן או מקצתן נתן [כב"ב צ"ב א']:


{{עוגןמ|לה}} '''לקח הימנו במשקל''' <br> כל ליטרא מהמעים בכך וכך:


{{עוגןמ|לו}} '''נותנן לכהן''' <br> הלוקח נותנם להכהן. שהגזילה אצלו:


{{עוגןמ|לז}} '''ומנכה לו מן הדמים''' <br> שהרי מכר לו דבר שאינו שלו. וכל טבח שאינו נותן המתנות. שאר הבשר מותר. אבל מנדין אותו:


{{עוגןמ|לח}} '''שהמוציא מחבירו עליו הראיה''' <br> ולא דמי לספק לקט שחייב לתנו [כספ"א דפיאה]. התם קמת ישראל בחזקת חיוב קיימי. משא"כ הכא פרה של נכרי בחזקת פטור היתה. ואע"ג דבחלה בספק נתגלגלה קודם שנתגייר או אח"כ. חייב [כחלה פ"ג מ"ו]. התם חלה אסור לזר. משא"כ מתנות מותרים לזר. והו"ל רק ספק ממונא דהממע"ה:


{{עוגןמ|לט}} '''מן הפרק של ארכובה עד כף של יד''' <br> עד ועד בכלל. דכל רגל יש בו ג' עצמות התחתון שבו הפרסות עד הברכיים נקראת ארכובה. למעלה ממנו שוק. למעלה ממנו קולית המחובר לעצם שבגוף. ומאלה נותן להכהן השוק והקולית של רגל ימין שלפניה:


{{עוגןמ|מ}} '''והוא של נזיר''' <br> ר"ל וכך נותן ג"כ הנזיר הזרוע בשילה משלמיו לכהן:


{{עוגןמ|מא}} '''שוק''' <br> דבכל השלמים ואפילו בשלמי נזיר הנ"ל. צריך ליתן להכהן השוק ככתוב. וקאמר הכא דהיינו השוק והקולית הימיני של רגלים האחרונים [ושניהן יחד נקראים ג"כ ירך]:


{{עוגןמ|מב}} '''עד סובך של רגל''' <br> ר"ל עד התחלת הקולית. דס"ל דא"צ ליתן בשוק של שלמים רק עצם האמצעי הנקרא שוק [ומ"ש ברתוי"ט. דבזרוע פליג ר"י ט"ס וכן מוכח מדברי עצמו]:


{{עוגןמ|מג}} '''איזהו לחי''' <br> שצריך ליתן ג"כ מכל בהמת חולין שישחט. כל לחי התחתון ועד היכן:


{{עוגןמ|מד}} '''מן הפרק של לחי עד פיקה של גרגרת''' <br> ר"ל עד טבעת הגדולה העליונה שבקנה. שהוא עגול כפיקה. ונקרא פיקה. מדהוא ככדור עגול נקוב באמצע. שתוחבים בו האורגים הפלך כשרוצים לטוות. והוא נקרא פיקה:


{{ניווט כללי תחתון}}
{{פורסם בנחלת הכלל}}