עריכת הדף "תפארת ישראל - יכין/אבות/ד"

{{הועלה אוטומטית}}


{{ניווט כללי עליון}}

{{עוגןמ|א}} '''בן זומא אומר''' <br> לפי שכל אדם שואף אחר ד' דברים מאד, והן, החכמה, והגבורה, והעושר, והכבוד. ולכן אין רגע שלא ישתדל להשיג א' מאלה הד'. אולם בכולם יהיה השתדלותו בהפך מתכליתו. דהרי ירצה להקרא חכם, והרי לכן אינו רוצה ללמוד משום אדם, בחשבו שהוא באמת חכם מכל. או שיחשוב שכשיודה וילמד מקטן ממנו, לא יקראוהו עוד חכם. והרי לכן נשאר חסר דעת. וכ"כ ירצה להתעשר למען התענג. והרי לכן יתעמל בימים ולילות ויקצר חייו ויסתכן כדי לאסוף הון. ואיה העונג שהיה ראוי לו להשיג בעשרו. וכ"כ ירצה להקרא גבור, שייראוהו כל אדם. ולכן בנפול א' משונאיו בידו, ישחקהו כעפר ע"פ רוח, ויכתתו תחת רגליו. אמנם הם לדמיו יארובו, ליום ימעדו רגליו, אז יקיצו וירננו כל שוכני עפר יחדו, להדפו ולרדפו עד החרמה. ואיה גבורתו. וכ"כ ירצה שיכבדוהו הכל. ולכן יפח באפיו מלוא לוגמיו רוח גאותו, ויקומם נוצותיו כטווס וברבור. והנה גם החונפים אותו בפניו, אחריו ישחקון וישפכו עליו קיקלון, ואיה כבודו. [ועי' מ"ש לעיל פ"א סי' מ"ח]. לכן ייעצו התנא האיך ישתדל שישיג בכל א' מהן תכליתי:


{{עוגןמ|ב}} '''הלומד מכל אדם''' <br> דהחכמה תושג ע"י ב' דברים, (א) ע"י רבוי הלימודים שקבל מהקודמין. (ב) ע"י השכלת עצמו, שיבנה בשכלו על אותן הלימודים שלמד. אולם השכלת האדם שמעצמו, מבלי שיקדימה לימוד סברות מאחרים היא לרוב דלה ורזה. לא לבד בחכמת התורה שכל עיקריה בנויים, על מה שקבלנו מאבותינו, ואין לחכמת האנושי שום הכרע נגדה, וכדאשכחן בעדיות [פ"א מ"ג], שב' גרדיים הדיוטים ושפלים הכריעו לכל חכמי ישראל, שרצו לדון בכח חריצות שכלם על דין א'. ובאו ב' גרדיים הנ"ל והעידו שקבלו שלא כסברת הבעלי תריסין הנ"ל, וקיימו חכמים דבריהם. אלא גם בשאר חכמות שוודאי תלויין בהשתכלות אנושי, או אפילו בחכמות התורה היכא שיודע האדם הקבלה, רק שהספק שלו הוא במלתא דתליא בסברא, אעפ"כ אין לחריף וחרוץ השכל לסמוך על דעתו לבד. דכל עוד יותר שעמוק העניין, יותר אפשר ועלול לטעות בו. והאוטם אזנו לשמוע דברי שכנגדו, עליו אמר שהמע"ה [משלי י"ב פט"ו] דרך אויל ישר בעיניו, ושומע לעצה חכם. ואפילו כשהחולק עליו הוא קטן בדעת, לפעמים הקטן ההוא בעין חולשתו לא יכול להציץ כראוי במלא מחט סדקית שנפתח עליו בחכמה רק השקפה קטנה, והגדול השומע דבריו, ישמע חכם ויוסיף לקח, דברוחב לבו ובעינו המחודד יביא ראיות לדברי הקטן וימצאם כנים. ולכן אמרו חז"ל [תענית ד"ז א'] דתורה נמשלה לאש, דמה אש קטן מדליק הגדול, כך בד"ת קטנים מחדדים הגדולים. וכ"כ אחז"ל [מכות ד"י] הרבה למדתי מרבותי, ומחבירי יותר מהם, ומתלמידי יותר מכולם. וה"ה בשאר חכמות ראוי לשמוע ולבחון דברי החולק עליו. וזהו ממש מ"ש חז"ל איזהו חכם הרואה את הנולד, דהיא היא כמו האמור כאן, דהאינו חכם לא יראה את הנולד, שעי"ז שעומד על דעתו ישאר חסר דעת, רק רואה בסכלותו על צערו של עכשו, שיצטרך להודות להקטן:


{{עוגןמ|ג}} '''מכל מלמדי השכלתי''' <br> אפילו מקטנים ממני למדתי:


{{עוגןמ|ד}} ''' ''' <br> ר"ל אף דלפעמים הקטנים אמרו לי דבר חדש דרך שיחה נאה בעלמא, אני בהבטה היתירה שחנני ה', הרחבתי החריץ הקטן שפתחו לי הקטנים האלו, עד כפתח האולם, וראיתי כי אמת אתם:


{{עוגןמ|ה}} '''איזהו גבור הכובש את יצרו''' <br> דאם נהלל גבור, אינו משום שיש כח בידו לחנוק ולרצח רבבות בני אדם כתורים ובני יונה, דא"כ מהו משובח יותר מפריצי חיות ארי ונמר יחדו. אבל תהלתו הוא, שאינו רך לבב, ומשתמש בגבורתו לתכלית נעלה, ואינו חושש לנזק הגוף, וגם חרף נפשו למות, רק למען השיג התכלית הנעלה ההוא שרוצה להשיגו. ואין לך תכלית יותר נעלה ונשגב, מלהלביש נפשותינו ברוח נדיבה כזרת, שלא תהיה קשורה ומשועבדת לחיי הארציי ותאוות היצר. ומכ"ש כשיצרו מפתהו לנקום ולנטור משונאו, הרי אם ישמע לקול יצרי, כבש רק חצוניותיו של שונא, דהיינו גופו. אבל כשייטיב לשונאו, כובש פנימיותו, כי עתה יכיר גם השונא בעצמו עם איזה איש אשר רוח נדיבה בו רצה ללחום, ויתבייש ויכלם ויהי לו עבד עולם:


{{עוגןמ|ו}} '''טוב ארך אפים מגבור ומושל ברוחו מלוכד עיר''' <br> ר"ל בין בתחלה טרם התגלע הריב, ובין בסוף כאשר כבר יצא הקצף, בשניהן טוב כבישת היצר. אם בתחלה, ודאי טוב ארך אפים מהגבור, אף שיוכל להשיב למקניטו, אפ"ה טוב דשמע ואדיש חליף בישתא מאה [כסנהדרין ד"ז א']. ואם בסוף שכבר הוצרך ללחום עם אויבו וכבשו כבר, כמה יפה הוא וכמה שבח ראוי לו כשמושל ברוחו להיטיב לשונאו, יותר משישתבח לוכד עיר, ר"ל שונאו [ועי' תוס' תענית ד"ה א' ד"ה לא]. ולמי ראוי יותר להשתבח, להכובש גבור רודף, או לכובש חלש נרדף. והרי הכובש את עצמו כבש גבור רודף:


{{עוגןמ|ז}} '''השמח בחלקו''' <br> דהרי ידוע דמי שהשיג התכלית, טוב יותר מאותו שלא השיגו. וא"כ המתיגע להשיג דבר מה, ומסתפק בהמעט שחננו ה', כבר השיג התכלית. אבל אותו שאינו מסתפק במה שהשיג, לא השיג תכליתו, וגם לא ישיגו לעולם, וישאר תמיד עני. דהרי מתיגע לתכלית שלא ישיגו:


{{עוגןמ|ח}} '''יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך''' <br> והרי גם הגנב והגזלן אוכלים יגיע כפם, ואיך אמר אשריך וטוב לך. אע"כ ה"ק, אם יגיע כפיך הוא רק למען תאכל, ולא למען לאסוף הון, אז אשריך וט"ל, אשריך בעה"ז וכו':


{{עוגןמ|ט}} '''וטוב לך לעולם הבא''' <br> דהמסתפק במועט, הוא בלב שמח תמיד מוצלח, נמצא שאשריו בעה"ז. אמנם גם בעה"ב טוב לו עי"ז, שע"י שיסתפק במועט, אינו עובר על לא תחמוד, ואינו גונב, ואינו גוזל, ואינו מרמה, ואינו עובר על שאר מצות ה' כדי להרוויח באיסור, משום שירא מעונש עה"ב:


{{עוגןמ|י}} '''המכבד את הבריות''' <br> וזה בדרך הטבע, כסבה ומסובב. דמדמכבד לכל אדם, יאהבוהו ויכבדוהו גם הם. אבל גם דרך שכר מהקב"ה, דבשביל שיכבד אפילו לכל שפל, וודאי עושה כן מפני כי יחשוב כי בצלם אלדים עשה ה' את האדם, ונזר אלהיו על ראשו. לכן יסבב הקב"ה שיכבדוהו הכל ג"כ, ונר אלהים אשר בקרבו המאיר לעולם כולו בכבודו, יהיה מבהיק כאבוקה בהירה מאירה יותר מאשר יקווה מטבעו:


{{עוגןמ|יא}} '''כי מכבדי אכבד ובוזי יקלו''' <br> א"צ להביא ראיה שיהיה המכובד נכבד מכל אדם בדרך הטבע, דזה פשוט. אבל מייתי ראיה שגם הקב"ה יתן לו כבוד בדרך שכר, דהרי אמר קב"ה כי מכבדי אכבד, ר"ל אוסיף להבהיק כבודם יותר מהראוי לפי דרך הטבע. אבל בוזי, דהיינו המבזים הבריות ואינן חוששין לכבוד האומן שעשאן אשר חותמו על פניהם [כתענית ד"כ ע"ב] איני צריך לבזותם, דממילא יקלו, כי די להם קיקלון דידהו. שהמבזה הבריות חושב שכשישפיל כל אדם, עי"ז יגדיל כבודו כמגדל יחיד תלול בעולם. אבל טועה מאד, דהוא רק עם פה א' יזלזל הכל, אבל מקולות מים רבים ישתקוהו הם, החריש יחרישוהו בכמה קולי קולות בעולם, המרעימים סביבו בפניו ושלא בפניו, ותחת שזלזלם יזלזלוהו גם אותן שלא זלזל, וישוב עמלו בראשו:


{{עוגןמ|יב}} '''בן עזאי אומר הוי רץ למצוה קלה''' <br> ר"ל שקלה לקיימה, ולפיכך אינך מתירא שתשמט מידך, אפ"ה תרוץ לקיימה בזריזות ושמחה. אולם קלות שזכר התנא במעשה אפשר בד' פנים, (א) שהמעשה בעצמה א"צ לה סגוף הגוף, דהיא בעצמה קלה לעשותה. (ב) שהיא קשה בעצמה אבל מדמורגל בה כתפלה שבכל יום נגד תפלת ר"ה ויו"כ. (ג) מצוה שגם השכל יכריחו לעשותה ככיבוד או"א, ומפני שיבה תקום דכמה הרפתקאי דעדו עליה. (ד) מצוה שיש בה הנאת הגוף, כאכילה בשבת וכדומה, וכ"כ מצוה שמתכבד בה כטלית ותפילין ולולב ואתרוג נאה, שמתוך כל אלה קלים לעשותן. אולם לפ"ז זהירת שזכר תנא, אינה לעשות המעשה, דאדרבה מדהיא קלה וודאי יעשנה. אלא יהיה זהיר לקדש כוונתו שעושה כך מפני כי כך צוה ד', לא משום וכו', דמצות צריכות כוונה, ובזה לבד יושג השלמה לנפשו. אולם רץ ובורח שזכר התנא, היינו משום דבמורגל שכשיחליט האדם לעשות מצוה, יתנגדו לנגדו שטנה כדי לנסותו, ובעבירה להיפוך. וע"ז נתפלל והסר שטן מלפנינו כשנרצה לעשות מצוה, ומאחרינו בעבירה:


{{עוגןמ|יג}} '''ובורח מן העבירה''' <br> אף שאין יצרך דוחקך או רודפך [ולהכי נקט בורח ולא נוס. דבורת הוא למרחוק למקום שלא יראהו אויבו. משא"כ ניסה אין הכוונה להסתר מאויבו. רק להשמט מתחת ידו, ולכן ברח משה מפרעה ונס מלפני הנחש. ודו"ק]:


{{עוגןמ|יד}} '''שמצוה גוררת מצוה''' <br> שכשתתרגל נפשך להיות זריז במצות ה', אז גם כשיזדמן לך חמורה ממנה, תזדרז ג"כ לעשותה:


{{עוגןמ|טו}} '''ועבירה גוררת עבירה''' <br> דכך הוא דרכו של יצה"ר, בתחלה מפתהו לקלות, ואח"כ לחמורות [כסוכה נ"ב א']:


{{עוגןמ|טז}} '''ושכר עבירה עבירה''' <br> ר"ל לא לבד דהכי אורחא, אלא גם משמים יסבבו לו כך, דזה א' משכרי המצוה, דבעשה מצוה אחת קטנה בשמחה לכבוד ה', יגלגלו לו לעשות מצוה גדולה מהראשונה. וכ"כ תהיה אחד מעונשים היותר חמורים לחוטא, שיתנו לו מקום לטעות ולחטוא יותר, שכשיטמא עצמו מעט מטמאין אותו הרבה, דהבא לטהר מסייעין לו והבא לטמא פותחין לו [יומא דל"ח א']. א"נ דה"ק דהשכר שירבו לך עבור שתעשה מצוה קלה בשמחה, גם זהו מצוה, כי רק למחיה שלחך הקב"ה לארץ שירבה שכרך בעה"ז ובעוה"ב וכמ"ש רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה וכו':


{{עוגןמ|יז}} '''הוא היה אומר אל תהי בז לכל אדם''' <br> אפילו לכסיל ולבער, ומשולל מכל דעת ואפילו אשר הוא רשע למות, תרחם על קלקולם ולא תבזם, כי לא אותם רק בוראם תחרף, ואם כי ממך נעלם טעם הווייתם, אלדים הבין דרכו, וכל פעל ד' למענהו וגם רשע ליום רעה [משלי ט"ז פ"ד]:


{{עוגןמ|יח}} '''ואל תהי מפליג''' <br> מרחיק:


{{עוגןמ|יט}} '''לכל דבר''' <br> אפילו דבר מאוס ושנאוי מכאיב ומצער, מזיק וארסיי, כזבובים ויתושים נחשים ועקרבים, לא תרחיקם בדעתך מצורך העולם. ודי לך לידע כי ד' בראם, ורק לטובת העולם נבראו:


{{עוגןמ|כ}} '''שאין לך אדם שאין לו שעה''' <br> אף שעכשיו לא תראה בו צורך כלל בעולם, מדהוא משולל מכל דעת ולא עוד אלא שתראהו ג"כ דוחק עבדי ה' ורודפם, והוא כשחפת בעולם. עכ"פ דע, שלא לחנם הניחו הקב"ה בחיים עדיין, על כרחך שיש בו עכשיו צורך הנעלם ממך, או שיבוא שעה שיהיה צורך בו, ומי יודע מהו הטוב שיתגלגל על ידו, ואל דעות ה':


{{עוגןמ|כא}} '''ואין לך דבר שאין לו מקום''' <br> באדם שהוא בעל בחירה ומשתנה כל שעה, נקט תנא שעה. משא"כ בשאר דברים נקט מלת מקום ור"ל, מעולם לא ברא הקב"ה דבר לבטלה, ואם לא נצרך לו במקום זה, יש בו צורך במקום אחר. ואפילו זבובים ויתושים ושאר דברים ארסיים, נצרכים הם, שבתנועתם מעכבים עפוש האויר. ולכן במקומות החמים שהעפוש שם מצוי, ג"כ מרובים אלה טפי. וגם נצרכים הן לכמה רפואות, וכדקאמרינן בש"ס [שבת ע"ז ב']. ועל זה אמר הכתוב כל פעל ה' למענהו, וגם רשע, בראו ה' ליום רעה שימתיק אותו. או ליום רעה של עצמו. שכשיראו בני עולם עונשו. ייראו את ה' [וי"א דה"ק אל תהי בז לכל אדם. לומר זה לא יוכל להרע או להטיב לי ואינני צריך לחוש שיהיה שונא לי, ואל תהי מפליג לכל דבר שתכניס את עצמך לסכנה. ולומר בקלות הדעת. לא יארע לי נזק דאשרי אדם מפתד תמיד וגו']:


{{עוגןמ|כב}} '''רבי לויטס איש יבנה אומר מאד מאד הוי שפל רוח''' <br> לפעד"נ דעניו הוא המכיר גדולת ערכו, ואפ"ה אינו מתיהר אלא מנמיך א"ע בחסד. אבל שפל רוח הוא, הוא שלבו נשבר בקרבו בידעו כל חסרונותיו ומציירם לפניו תמיד, אף שנעלמו מעיני הבריות. ולהכי במשרע"ה כתיב ומשה עניו מאד, דוכי ס"ד שמשרע"ה לא ידע שהוא מובחר מין האנושי, ודיבר ה' עמו פנים אל פנים ושכינה מדברת מתוך גרונו, מה שלא זכה שום ילוד אשה. משא"כ דוד המלך ע"ה אמר ואהי שפל בעיני, וכן הם רוב תחנוני תהלים באופן זה:


{{עוגןמ|כג}} ''' ''' <br>וי"ג בפני כל אדם אפילו לפני אותן שתדמה שהן יותר שפלים ממך. ואפילו בפני אותן שירצו להשפילך ביותר. ואמר מאד מאד, דהיינו הענוה המאדיי שלך לא תסתפק בה לחשוב לימר הנני שפל רוח די, אלא תהיה שפל רוח מלחשוב שאתה שפל רוח. א"נ להכי קאמר מאד מאד, היינו לא לבד בדיבור, שזהו גאותך כאומר הנה יש בי כל המעלות ולא חסר לי רק הענוה, אקבע גם האבן טוב הזה בכתרי אלא מאד מאד הוי שפל רוח גם בפנים במחשבותיך:


{{עוגןמ|כד}} '''שתקות אנוש רמה''' <br> ר"ל אמיתת גדולתו שעליה ראוי שיקווה, לא ישיג רק כשיפסק כל הארציות שלו ונתהפך לרימה. או ר"ל שתקוות אדם החלש שיתאווה להתרברב, היא רימה שלו. שכל הרודף אחר הכבוד, הכבוד בורח ממנו [כעירובין י"ג ב']:


{{עוגןמ|כה}} '''רבי יוחנן בן ברוקא אומר כל המחלל שם שמים בסתר נפרעין ממנו בגלוי''' <br> ב' מיני מחללי השם נינהו. (א) העובר עבירה בפרהסיא אפילו לתיאבון, דעכ"פ מחלל ומיקל כבוד שמו ית' עי"ז, שמגיד לכל שאינו חושש לציוויו. דאפילו תקפו יצרו וחוטא לתיאבון, עכ"פ היה לו לעשות בסתר [כחגיגה דט"ז א'], ולחוש על כבוד קונו, ולא לחלל שמו ית' בפרהסיא. ווה חלול השם אפשר אפילו בצדיק גמור, דלפי גדלו יודע שעיני הכל צופות עליו, לפיכך צריך להשמר גם מן הדומה לכיעור [כחולין מ"ד ב']. וה"נ אמרינן [יומא דפ"ו ע"א] היכי דמי חלול השם. אמר רבא כגון אנא וכו', ור' יוחנן אמר כגון אנא וכו'. (ב) אבל עוד יש חלול השם באופן אחר, ובכה"ג מיירי תנא הכא, דהיינו שבאמת אין פחד אלהים נגד עיניו' כמינין ואפיקורסים שעוברים עבירות ביד רמה בסתר אפילו בלי שום הנאה, כי מכחיש שיש אלוה נמצא, או שיש תורה משמים, או בהשגחה, או בשכר ועונש וכדומה. ואעפ"כ אינו חוטא בגלוי, מדחושש לכבוד עצמו כי רוצה להחזיק א"ע לצדיק. ולכן לא דמי לשאר חוטא בסתר כשתקפו יצרו, דזה חס על כבוד קונו, להכי גם הקב"ה חס על כבודו, ואינו מביישו להענישו בגלוי. אבל זה, שבאמת כבוד הקב"ה ותורתו קל בעיניו, ופושט טלפיו כחזיר, זהו החונף האמיתי, ולכן יענשוהו בגלוי, למען ידעו הכל שהוא רשע מוחלט, כשיתגלגל שיתגלה נבלותו לעיני השמש:


{{עוגןמ|כו}} '''בחלול השם''' <br> דהרי זה האפיקורס אפילו היה יודע שאסור, היה עובר. והרי מה"ט מומר אינו מביא קרבן על שגגתו, מדאינו שב מידיעתו [כחולין ד"ה א']:


{{עוגןמ|כז}} '''רבי ישמעאל בנו אומר הלומד על מנת ללמד''' <br> אין ר"ל שלומד רק ללמד ולא לעשות, דא"כ רשע הוא, והרי חז"ל אמרו על זה [יומא ע"ב ב'] חבל על דלית ליה דרתא ותרעי לדרתיה עביד, ואמרו [תענית ד"ז א'] כל העוסק בתורה שלא לשמה נעשית לו סם המות, ואמאי מספיקין וכו'. רק ר"ל במצות שאין בהן מעשה כאמונות ודעות. או בדינין שאינן נוהגין בכל אדם כגיטין וחליצות. או זר שעוסק בדיני קדשים. או העוסק בדיני טומאה וטהרות בזה"ז:


{{עוגןמ|כח}} '''מספיקין בידו ללמוד וללמד''' <br> שיפתח הקב"ה לבו, ויסור מלפניו טרדות הזמן, כדי שיבין הדברים ברורים. ואח"כ יזמן לו תלמידים הגונים וחבירים מקשיבים, ויחוננו לשון למודים, להפיק מחכמתו לאחרים:


{{עוגןמ|כט}} '''והלומד על מנת לעשות''' <br> במצות ששייך בהם מעשה. אף שאין כוונתו רק להשלים עצמו בעשיית המצוה, אפ"ה מספיקין וכו':


{{עוגןמ|ל}} '''לשמור ולעשות''' <br> זכור ושמור ב' עניינים הם. דזכור היינו שיתעסק במחשבתו בעניין ההוא. ואעפ"כ אפשר שישכחהו לאחר זמן. אבל שמור היינו לאו דוקא שיתעסק עתה מחשבתו בהעניין, רק שהעניין שמור בלבו כמאו דמונח בקופסא, וא"א שישתכח מלבו, כדבר השמור במקום צנוע, דבכל עת שירצה ימצאנו. [וזהו מ"ש חז"ל. זכור ושמור בדיבור א' נאמרו [שבועות ד"כ ע"ב], דהקב"ה צונו שנזכיר עניין שבת כל כך הרבה פעמים, עד שיהיה שמור בלבינו כל כך, עד שבעת מעשה נזכרנו בכל עגולותו. וכן שר המשקין בתחלה לא זכר את יוסף. שבגאותו לא התעסק מחשבתו בהבטחתו להזכיר צרת יוסף לפני פרעה. ואח"כ וישכחהו לגמרי, שאפילו הזכירו אדם לא היה זוכר. והראיה, שלבסוף לא סיפר לפרעה רק כי פותר חלומות הוא, אבל לא העוול שנעשה לו, כי גונב גונבתי וגו'. כך נ"ל. ורבינו בעל העיקרים בכ"ו לשלישי ורבינו בעל העקידה שער נ"ה פירשו באופנים אחרים יע"ש]. וה"ג ר"ל שהקב"ה מזכהו שיהיה למודו שמור בלבו אף שלא יתעסק בו, עד שכשיזדמן לו המעשה יזכור העניין כולו:


{{עוגןמ|לא}} '''רבי צדוק אומר אל תעשם עטרה להתגדל בהם''' <br> ר"ל כשתלמוד המצות או תקיימם, לא תכוון כדי שיכבדוך. וה"נ אמרינן בש"ס, לאהבה את ה' אלהיך, שלא תעסוק בתורה כדי שיקראוך חכם ורב, רק עשה מאהבה, וסוף הכבוד לבוא [נדרים דס"ב א']. ואע"ג דאמרינן. לעולם יעסוק בתורה ומצות אפילו שלא לשמה, שמתוך זה בא לעשות לשמה [פסחים ד"נ ע"ב]. היינו בתחלת למודו. משא"כ כשכבר יושב בחיק התורה ויונק משדיה, על זה אמרינן [ברכות די"ז] העוסק בתורה של"ש נוח לו שלא נברא. מיהו דוקא בעוסק בתורה או מודיע שהוא ת"ח. כדי שיכבדוהו. אבל בירא שיזלזלוהו, שרי להושיב כתר התורה על ראשו ולומר אנא מלכא. וכדאמרינן [שם בנדרים ד"ס ב'] שרי לצ"מ לאודועי אנפשיה באתרא דלא ידעי ליה. וכתב שם הרא"ש, דמיירי בירא שיזלזלוהו]:


{{עוגןמ|לב}} '''ולא קרדום לחפור בהם''' <br> נ"ל כגירסא לחתוך בהם, ולא כהגירסא לחפור בהן. דקרדום הוא כלי לחתוך ולבקוע עצים [כביצה דל"א ע"א]. עוד נ"ל דלרבותא נקט קרדום, אע"ג דנפיש אגריה וזוטר פחתיה [כב"מ פ"ב ב']. ור"ל אפילו מרוויח הרבה ע"י שמתפרנס מהתורה, והוא דבר שעי"ז כבודה נפחת רק מעט, אפ"ה אסור כשאפשר להתפרנס באופן אחר. [מיהו דוקא במקבל שכר בשביל שילמד, או בשביל שמורה הוראה, אז באפשר להתפרנס באופן אחר, אסור ליהנות ע"י התורה. אבל כשנותנין לו מתנה, וכוונת הנותן להנאת עצמו, או לכבוד עצמו. אז אפילו ת"ח עשיר רשאי לקבלו. וכדאמרינן [ברכות ד"י ע"ב] הנהנה יהנה כאלישע. שר"ל לפע"ד כמו באלישע שהתכוון הנותן לזכות את עצמו להביא בכורים, ולא ליתן צדקה לאלישע, וכדאמרינן נמי [בכתובות דק"ה ב'] דקבל רב ענן מה"ט דגים שהביא לו האי גברא, שרצה לעשות מצוה להביא בכורים. והרי אלישע עשיר היה, דאין הנבואה שורה רק על עשיר [כנדרים ל"ח א']. ואין לומר משום דמתנה מועטת הוה, ורק אז רשאי לקבל [כי"ד רמ"ו סכ"א]. ליתא, דהרי רבי עשיר גדול היה (כע"ז ד"י ע"ב), ואפ"ה שקיל מתנה מרובה. טלית דק מקופל בגודל אגוז וחצי מבן בונים (כגיטין נ"ט א'). ע"כ משום דבן בונים נמי התכוון לכבוד עצמו, שהנשיא יקבל ממנו מתנה. אבל במתכוון הנותן לההנות המקבל, לא יקבל. כר' זירא שלא רצה ליקח מתנה (כחולין מ"ד ב). וכ"כ רב גידל לא רצה ליקח השדה במתנה מה"ט (כקידושין נ"ט א'). ואילה"ק מרבינא דשקיל שלשלות זהב שזרקו לפניו נשי דמחוזא (כב"ק קי"ט א'). דהתם לא לעצמו קבלם, רק לצדקה. דגבאי צדקה היה, וכמ"ש רש"י התם]:


{{עוגןמ|לג}} '''וכך היה הלל אומר''' <br> לעיל פ"א סנ"א כבר נשנה לעניין אחר:


{{עוגןמ|לד}} '''ודישתמש בתגא חלף''' <br> ר"ל דהמשתמש בהכתר זה, כבר החליף שמה, שאינה עוד כתר לכבוד ולתפארת, רק קרדום. [וי"א חלף ר"ל שיחלוף ויעבור מהעולם. וק"ל, א"כ מה הא למדת. היא היא]:


{{עוגןמ|לה}} '''נוטל חייו מן העולם''' <br> ר"ל דבתורה כתיב כי היא חייך ואורך ימיך, והיינו בעושה לשמה, אבל זה שעשאה קרדום, חלף ועבר קדושתה וכח הארכת חיים, ונוטל ומבטל בהקרדם חייו מהעולם [כתענית ד"ז א']. א"נ נ"ל דר"ל תחת שבאם היה עוסק בתורה ומצות לשמה היה נוטל ומקבל חייו מוצלחים מהתורה ומובטחים, דכתיב כי היא חייך ואורך ימיך, השתא דאשתמש בתגא ולא עסק בה לשמה, נוטל ומקבל חייו מן העולם והטבע אם טוב ואם רע, כאשר יקרה מקרה יעזבוהו לה:


{{עוגןמ|לו}} '''גופו מכובד על הבריות''' <br> אדלעיל קאי, דתני שלא יתפרנס מהתורה, דמיירי באפשר שיתפרנס ממלאכה, להכי קמ"ל הכא, שאפילו היא מלאכה בזויה, לא יחשוב שיתבזה עי"ז, והרי גדול כבוד הבריות שדוחה ל"ת שבתורה [כברכות די"ט ב']. ליתא, אלא אדרבה כיון שעושה הכל לכבוד התורה, לא מבעייא בעיני הפקחין שאין משגיחין על הגוף כשהוא מלוכלך בטיט מלאכתו, אם רק חכמה בקרבו. אלא אפילו בעיני המון הבריות שאין ראויין להקרא בשם אדם, ואלה מציצין רק על הקנקן ולא על היין שבו, אפ"ה ימשוך הקב"ה חוט של חסד עליו שיהיה נכבד גם בעיניהן. [אולם כלל התנא נמי שיכבד הספרים לאגדן יפה, ולהושיבן במקום נכבד, ולקום בפניהן (כי"ד סי' רפ"ב), וכ"ש בפני ס"ת עצמה, וכ"כ חייב לכרכה במטפחת יפה, דזה אלי ואנוהו (שבת קל"ג ב'). וכ"ש שחייב לכבד לומדי תורה ולעמוד בפניהם (כמכות דכ"ב ב' וקידושין דל"ג). וה"נ אמרינן האי מאן דמוקיר רבנן הו"ל חתנוותא רבנן (שבת כ"ג ב'). והיינו דקאמר הכא גופו מכובד, ר"ל אפילו גופו ריק וחלל מכל נשמת רוח חכמה, אפ"ה יסבב הקב"ה שיכבדוהו. וכ"כ כלל התנא שיהיה הת"ח בעצמו מקפיד על כבודה, שיהיה גופו ובגדיו נקיים מכל לכלוך. וכדאמרינן (שבת קי"ד), ת"ח שנמצא רבב בבגדיו חייב מיתה בידי שמים. גם לא יצא במנעלים מטולאים לשוק, ונ"ל דכ"ש בגדים מטולאים טלאי ע"ג טלאי, דבבגדים נראה טפי (כברכות מ"ג ב'), דבכל זה מבזה כבוד התורה]:


{{עוגןמ|לז}} '''וכל המחלל את התורה''' <br> ששואל ממון עבור לימודו, ובזה מבזה התורה:


{{עוגןמ|לח}} '''גופו מחולל על הבריות''' <br> דלא מבעייא שיהיה מבוזה בעיני החכמים, אלא אפילו בעיני הבריות שמסתכלין רק אם סודריה דמר כצ"מ אף כדבדקינן ליה לא ידע למימר ברוך [כפסחים קי"א ב'], [ונ"ל דר"ל ברכת התורה], אפ"ה יסבב הקב"ה שגם בעיניהן יהיה מבוזה [וזה לפע"ד מ"ש חז"ל (שבת קמ"ה ב') מפני מה ת"ח שבבבל מצויינין, מפני שאינן בני תורה. דתמוה, אם אינן בני תורה האיך יכנוס ת"ח. אבל נ"ל דמלת שאינן, אבני בבל קאי. דמדאינן בני תורה רואין רק אם סודרי' כצ"מ]:


{{עוגןמ|לט}} '''רבי ישמעאל בנו אומר החושך עצמו מן הדין''' <br> לא לבד שאינו נדחק להיות דיין בין בעלי דין, אלא גם נזהר לבלי להיות תובע או נתבע, רק יראה להתפשר, דמצוה לבצוע [כסנהדרין ד"ו ע"ב]:


{{עוגןמ|מ}} '''פורק ממנו איבה''' <br> דתובע ונתבע נוטרין איבה זל"ז. וגם אותו שנתחייב נוער איבה לדיין, דאין אדם רואה חובה לעצמו [שבת קי"ט א']. וקסבר שלא זיקק הדין יפה:


{{עוגןמ|מא}} '''וגזל''' <br> איבה לדיין וגזל לתובע ושבועת שוא לנתבע. א"נ י"ל דכל הג' אכולהו ג' קאי, בתובע ונתבע, שמא מה שזכה בדין, הוא מדלא יכול שכנגדו לברר זכותו, והדיין, שמא יטעה:


{{עוגןמ|מב}} '''ושבועת שוא''' <br> דלשבועת שקר אין לחוש. דבתובע ונתבע, אטו ברשיעי עסקינן, כשידעו שהוא שקר לא ישבעו. ואם בדיין, אם התורה חייבתו שבועה לזה, מה אית ליה למיעבד. אבל לשבועת שוא יש לחוש, שמא יטעה לחייב שבועה להפטור ממנה:


{{עוגןמ|מג}} '''שוטה''' <br> מי שמתגאה ודוחק א"ע להיות דיין, וודאי שוטה הוא, שמרבה לעצמו אויבים על לא דבר. או ר"ל שהוא שוטה, שאינו רואה ענשו שמוכן לו מהקב"ה, וכדאמרינן [סנהדרין ד"ז א'] לעולם יראה דיין א"ע כאילו חרב מונח בין ירכותיו וגיהנם פתוח מתחתיו. דנ"ל דר"ל שיראה שחרב מיכן לדקור גופו, וגיהנם מוכן לענוש נשמתו, ששניהן יוכל להמית כשלא יתן דין צדק. והשוטה הזה אינו חושש לכל אלה:


{{עוגןמ|מד}} '''רשע''' <br> שאינו חושש לגזל ושבועת שוא שיתגלגלו על ידו:


{{עוגןמ|מה}} '''וגס רוח''' <br> שבוטח בגאותו כאילו אינו יכול לטעות. וכל שיש בו א' מג' מדות הללו הוא מבוזה בעיני הבריות וכ"ש כשיש בו כל הג' חוט המשולש לא במהרה ינתק ותחת בקשו כבוד ישיג כלימה ע"י אותו המעשה בעצמו:


{{עוגןמ|מו}} '''הוא היה אומר אל תהי דן יחידי''' <br> אף שהוא יחיד מומחה שהוקבע מהצבור, דרשאי לדון יחידי [כסנהדרין ד"ה א'], אפ"ה מדת חסידות לצרף עמו ב':


{{עוגןמ|מז}} '''שאין דן יחידי אלא אחד''' <br> ר"ל הקב"ה. ולא בשר ודם שלבו חלוק עליו ואפשר לטעות:


{{עוגןמ|מח}} '''ואל תאמר קבלו דעתי''' <br> אף שאתה גדול מהב', והוא דבר התלוי בשקול הדעת:


{{עוגןמ|מט}} '''שהן רשאין ולא אתה''' <br> דאחרי רבים להטות כתיב, מיהו כשמברר שטועין, רשאי לומר חבלו דעת תורה:


{{עוגןמ|נ}} '''רבי יונתן אומר כל המקיים את התורה מעוני''' <br> בין שלומד, או מקיים, או שמחזיק לומדיה, והוא עני:


{{עוגןמ|נא}} '''סופו לקיימה מעושר''' <br> דב' נסיונות יש, ההצלחה ובלתי ההצלחה, שע"י שניהן יוכרע האדם לחטוא. אולם גם ע"י שניהן יוכרע האדם לילך בדרך טובים. דבהצלחה ראוי לו להיות מכיר טובה להקב"ה, ובבלתי ההצלחה ראוי לו להכניע לבבו הערל. אבל גדול נסיון ההצלחה מנסיון בלתי ההצלחה. ולהכי כשנתנסה בעניות ולא העבירתו על דעת קונו שהוא נסיון קטן לאדם [עירובין דמ"א ב'], יתנסה שוב בנסיון הגדול דהיינו בעושר, והקב"ה יעזרהו לעמוד גם בו, דהבא לטהר מסייעין לו [יומא דל"ח ב']:


{{עוגןמ|נב}} '''וכל המבטל את התורה מעושר''' <br> מטרדות העושר, או מגאות הלב שמסוגל בעושר. או מעושר מדידות שכלו אומר בלבו שא"צ שקידה:


{{עוגןמ|נג}} '''סופו לבטלה מעוני''' <br> דעבירה גוררת עבירה, דמדנכשל בקטנות, יכשל גם בגדולות. אמנם המבטל התורה מעוני, יתהווה עני יותר, והמקיים מעושר יתעשר יותר [אולם אילה"ק דכמה צדיקים שקיימו התורה מעוני, ואפ"ה כל ימיהם מכאובים, וכמה שבטלוה מעושר ואפ"ה יבלו בטוב ימיהם. אין זה קושיא, דאין הבטחת התנא גדולה יותר מהבטחת התורה, כבד אביך ואמך למען יאריכון ימיך, ואפ"ה רואים כמה פעמים שמתקצרין לו (וכש"ס קידושין ל"ט ב'). אמנם אל דעות ה' ולו נתכנו עלילות, דמי יודע מה גרם שלא נתקיימה ההבטחה, אולי עשה שלא לשמה, או חטא אחר שחטא כיבה הבטחה זאת. או אולת אדם תסלף דרכו שהוא בעצמו גרם נזקו. וכן מצינו ביעקב אבינו, שהבטיחו הקב"ה בפום ביה, ואפ"ה נתירא שמא יגרום החטא [והארכתי בזה בפרושי ראשי אבות]:


{{עוגןמ|נד}} '''רבי מאיר אומר הוי ממעט בעסק ועסוק בתורה''' <br> מדל"ק הוה ממעט מלעסוק. ש"מ ה"ק דאפילו באותו עסק שצריך לפרנסתך תמעט בו כל שאפשר:


{{עוגןמ|נה}} '''והוי שפל רוח בפני כל אדם''' <br> אפילו נגד מי שאינו ממעט בעסק כמוך. או ר"ל דהמרבה בעסק וודאי כוונתו כדי להרבות כבודו בעשרו, לכן אמר הוה שפל וכו':


{{עוגןמ|נו}} '''ואם בטלת מן התורה''' <br> מחמת עסקיך:


{{עוגןמ|נז}} '''יש לך בטלים הרבה כנגדך''' <br> שיענשוך מדה כנגד מדה, שאפילו שכשתרצה בסוף לעסוק בתורה, ישפכו לך קיתון על פניך [כסוכה כ"ח ב']:


{{עוגןמ|נח}} '''יש לו שכר הרבה ליתן לך''' <br> שיקילו לך טרחת פרנסתך, שמלאכתך יעשה ע"י אחרים [כברכות ל"ה ב']:


{{עוגןמ|נט}} '''רבי אליעזר בן יעקב אומר העושה מצוה אחת קונה לו פרקליט אחד''' <br> פאראקלטוס בלשון יון הוא מליץ ושוחר טוב אצל המשפט [ביישטאנד בל"א]:


{{עוגןמ|ס}} '''והעובר עבירה אחת קונה לו קטיגור אחד''' <br> קאטעגאראס בלשון יון הוא דורש הרע, [אנקלעגער בל"א] דהאדם הוא נעשה בדמות אלקיים בורא בתוך עצמו כל שעה מלאכים ויהיו טובים או רעים, וזה נרמז ליעקב אבינו בצאתו מבית אבותיו הצדיקים לבית לבן הרשע, ראה והנה סולם מוצב ארצה הוא הגוף, וראשו מגיע השמימה הוא הנפש, ומלאכי אלקים עולים או יורדים בו, הם כחותיו, בידו להקדישן לשמים, ולהעלותן או להורידן, והזהירוהו שד' נצב עליו ורואה ומשגיח על כל מעשיו אם טוב ואם רע, ואם שוית ד' לנגדך תמיד יאמר לך אל תירא וגו'. והזהירוהו בזה שלא יתעה בבית לבן. ואלה המלאכים או שיקטרגו עליו ויגרמו לו עונש או יהיו מליציו לטובה, ומאתם תצא הרעות והטובות, וזהו סוד משאחז"ל שהמלאכים שלוהו מא"י המה המחשבות הקדושות שהיו בו שם נסתלקו השתא ממנו בצאתו משם ועבר ואבותיו ועלו לרקיע ועכשיו בעסקו בבית לבן בזמניות, משלו בו מלאכים אחרים, הם מחשבותיו:


{{עוגןמ|סא}} '''תשובה ומעשים טובים כתריס''' <br> טהאראקס בלשון יון הוא שריון, [ברוסט הארניש בל"א]:


{{עוגןמ|סב}} '''רבי יוחנן הסנדלר אומר כל כנסיה שהיא לשם שמים''' <br> אפילו אם היא עצמה של חיל:


{{עוגןמ|סג}} '''סופה להתקיים''' <br> שחברתם מתקיימת יחד, ועצתם זל"ז מצלחת:


{{עוגןמ|סד}} '''ושאינה לשם שמים''' <br> אפילו בדבר מצוה:


{{עוגןמ|סה}} '''אין סופה להתקיים''' <br> לא ישיגו מה שירצו.


{{עוגןמ|סו}} '''רבי אלעזר בן שמוע אומר''' <br> מג' טעמים רגיל אדם לדחות דברי החולק עמו בשום דבר. (א) מפני שהחולק עמו הוא קטן ממנו, לכן אע"ג שמסתבר טפי כהחולק, אפ"ה ידחהו בקש. (ב) או שהחולק עמו שוה לו, וגם בהדבר שחולקים זה עם זה, סברתו וסברת חבירו שקולים, יש לומר כך ויש לומר כך. ואעפ"כ יתעמל טפי להעמיד דברי עצמו, מדאומר בלבו מה עדיף חבירי ממני, ולמה אני אודה לו ולא הוא לי. (ג) או שהחולק עמו הוא רבו. אבל דברי עצמו מסתברים טפי מדברי רבו ולכן לא יודה לו. לכן הזהיר על שלשתן:


{{עוגןמ|סז}} '''יהי כבוד תלמידך חביב עליך כשלך''' <br> דלפעמים התלמיד הוא כמוצא מרגליות עם קליפתה העבה, וכשילטשנה הרב אז תבהיק אורה. ולכן תדקדק יפה בדבריו, ואם. יש בהם ממש תקיימם. וכמשחז"ל [תענית ד ז א'] ומתלמידי יותר מכולם:


{{עוגןמ|סח}} '''וכבוד חבירך כמורא רבך''' <br> כבוד, היינו שלא לסתור דברי שכנגדו בלי טעם. אבל מורא היינו כשהסברא להיפך, אפ"ה מצד יראה לא יסתרם. ולהכי בתלמיד הזהיר שרק יכבדו לבלי לסתור דבריו בלי טעם. אבל כשיש פנים לדברי הרב ויש פנים לדברי התלמיד, מחוייב התלמיד לבטל סברתו מפני סברת הרב, וכדאמרינן [חולין קל"ז] דא"ל ר' יוחנן לאיסי תלמידו, א"כ מה בין דידי לדידך. אבל בחבירו כשיש פנים לכאן ולכאן, לא יסתור דבריו בלי שום טעם, כמו במורא רבו כשיש פנים לכאן ולכאן שוודאי לא יסתור דבריו בלי שום טעם. מיהו כשהדעת נוטה לסתור דברי חבירו, רשאי לסתור דבריו:


{{עוגןמ|סט}} '''ומורא רבך כמורא שמים''' <br> מה מצות ה' אינך רשאי להרהר אחריהם, ואפילו כשאין סברתך מסכמת להם. ותו שהרי גם בכל מקום הרי צריך שיהיה מורא שמים עליך, כמ"ש שויתי ה' לנגדי תמיד. כ"כ ברבך לא תסתור דבריו, אפילו נראין דבריך מדבריו [כי"ד ר"מ ורמ"ב]. וגם בכל מקום אפילו שלא בפניו לא תחלוק עליו, רק תחשוב א"ע תמיד כיושב לפני רבך. וכדאמרינן [פסחים דנ"א ב'] אני ראיתי רבי יוחנן שאכל, אוכל בין בפניו ובין שלא בפניו. דכל המהרהר אחר רבו מהרהר אחר השכינה [כסנהדרין דק"י ע"א]. ותוכן כוונת דברי התנא, שכל המתעסק עם אדם, יחשבנו לאותו אדם במדריגה יותר גבוה מאשר הוא באמת, דתלמידו יחשיבו כריעו, ולריעו כרבו, ולרבו יחשיב כאילו הוא יותר מאדם:


{{עוגןמ|ע}} '''רבי יהודה אומר הוי זהיר בתלמוד''' <br> נגד מה שהזהיר לעיל להתלמיד שיתירא מלחלוק על הרב. הזהיר כאן להרב, הוה זהיר לזקק יפה מה שתלמד לתלמידיך, שאפילו תלמידך הקטן חולק עליך, תחשוב יפה התלמוד שתלמד אותו אולי תטעה:


{{עוגןמ|עא}} '''ששגגת תלמוד עולה זדון''' <br> ר"ל שאם תטעה, נחשב לך שגגתך כמזיד [כב"מ דל"ג ב']. משום דאין לדמותו לשאר שוגג, דהתם מה הוה ליה למעבד. אבל הכא רמת רוחא נקטי ליה, ואילו היה רוצה להעמיק יפה, לא היה טועה. א"נ ר"ל הוה זהיר בלימוד שאתה לומד לעצמך שלא תטעה, ולא תאמר ומה בכך אם אטעה בלימודי הרי לא למעשה אני אומר כך, אבל עי"ז בשעת מעשה תכשל להורות כלימודך:


{{עוגןמ|עב}} '''וכתר מלכות''' <br> ר"ל ג' מיני שררה יש בישראל. (א) שמוכתר בכתר תורה, שנעשה דיין או ראש סנהדרין. וזהו וודאי יש בו חכמה יתירה. (ב) שמוכתר בכתר כהונה, שנעשה סגן או כה"ג. וזהו גדול ביחוס משפחתו מדהוא כהן. (ג) שמוכתר בכתר מלכות [דלא לבד זרע בית דהמע"ה, רק כל ישראל ראויין למלכות כשימשחהו נביא [כרמב"ם פ"א ממלכים]. וזהו וודאי העשיר היותר גדול:


{{עוגןמ|עג}} '''עולה על גביהן''' <br> ר"ל אין כל אחת או כולם יחד חשובים להקרא כתר, אם אין בהם שם טוב שיזכה האדם בהכתר ההוא שבראשו ע"י מעשיו הטובים שיוכל לעשות על ידה. דהחכמה, והיחוס, והעושר, מתת אלהים המה, ולא השיגם ע"י יגיעתו, ואם ישתמש בכתרו זה למעשים טובים, אשריו, מלך מוכתר הוא בישראל. ואם לאו הוא כשפל שבשפלים, וכתרו בראשו הוא כנזם זהב באף חזיר:


{{עוגןמ|עד}} '''רבי נהוראי אומר''' <br> המשנה הזאת תוכחת מגולה לבחור המתחיל ללמוד:


{{עוגןמ|עה}} '''הוי גולה למקום תורה''' <br> מדלא קאמר הוה גולה ללמוד תורה, ש"מ דה"ק אפילו אפשר לך ללמוד תורה במקומך, אפ"ה הוה גולה למקום תורה אחר:


{{עוגןמ|עו}} '''שחביריך יקיימוה בידך''' <br> ר"ל וכשתהיה בעיר אחרת באין משגיח, לא תאמר שהתורה תבוא שם ותרדוף אחריך בעצמה בלי יגיעתך, דהרי אדרבה חביריך ואוהבוך שבביתך יקיימוהו בידך, שיזרזוך כל יום וכל שעה. אבל כוונתי שיעצתיך לילך לעיר אחרת, הוא כדי שתרדוף בעצמך אחרי התורה:


{{עוגןמ|עז}} '''ואל בינתך אל תשען''' <br> ר"ל אבל לא תאמר שבשביל שבטחו בי אבותי לשלחוני, מסתמא כבר נתבשל שכלי. ואינני צריך להשגיח עוד יפה על עצמי שלא אטעה. על זה אודיעך שעל בינתך אל תשען. כי כל שילוח לרך בשנים הוא כמפיל פור הוא הגורל, כי אולת קשורה עוד בלבבו. ולכן מאוד צריך אתה להשגיח על עצמך, ועל כל תנועותיך, ומחשבותיך, אם תרצה להצליח בימים הבאים, לשמח נפשך ונפש אבותיך לעתיד. ודע שמי שלא יזרע באביב לא יקצור בבציר:


{{עוגןמ|עח}} '''רבי ינאי אומר אין בידינו''' <br> ר"ל אין אנו יודעים [כמו לא הוה בידיה תענית י"א ב']:


{{עוגןמ|עט}} '''ואף לא מיסורי הצדיקים''' <br> ור"ל לא מבעייא שלות רשעים, פשיטא שלא נדע מדוע דרך רשעים צלחה, דהרי נראה שהם רשעים בפנינו. אלא אפילו יסורי צדיקים, שאפשר לומר שאין תוכו כברו, אפ"ה ח"ו לחשדו שחטא בסתר, אלא, אוקי גברא אחזקתיה, והקב"ה מנסהו מטעם נעלם. או שגרם לעצמו הצער שלא נשתמר יפה, או שיתגלגל עי"ז לו בסוף טובה בעוה"ז או בעוה"ב. וזה הפירוש נער הייתי וגם זקנתי ולא ראיתי צדיק נעזב, דמי נתהווה זקן ולא היה נער מקודם. אלא יש אדם שכבר בנערותו הוא מקורר בתאותיו כזקן, ואם אדם כזה יאמר, שלא ראה חוסר לצדיק, לא ניתן משקל לדבריו. ויש אדם שבזקנותו הוא קל בדעת כנער ולא יתנו לב על דבריו, מדלא בחן יפה. ולכן אמר נער הייתי בילדותי כשאר אדם רך בשנים שרתיחת התאוות גברו בי אז, וכאשר זקנתי, נתבשל שכלי יפה, ואעפ"כ הן בילדותי והן בזקנותי לא ראיתי צדיק נעזב, דתמיד חשבתי או שבאמת אינו צדיק כפי הנראה, וצריך לשלם חוב נסתר, או שבאמת נעזב כפי הנראה להבטה קצרה של אדם, דלבסוף יתגלגל מזה טובה גדולה לו:


{{עוגןמ|פ}} '''רבי מתיא בן חרש אומר הוי מקדים בשלום כל אדם''' <br> אפילו לעכו"ם וניאינו נכבד כמוך, עכ"פ בזה תסבב שהכל יאהבוך. והרי זה ההצלחה היותר גדולה שתשיג בעה"ז:


{{עוגןמ|פא}} '''ואל תהי ראש לשועלים''' <br> ר"ל אף דלעניין הכבוד, תכבד לכל אדם. עכ"פ לעניין התחברות, טוב יותר שתתחבר לנכבדים אפילו להיות שפל ביניהן, משתתחבר לשפלים ולהיות נכבד ביניהם. דכבוד השפלים שפלות, ושפלת הנכבדים כבוד:


{{עוגןמ|פב}} '''רבי יעקב אומר העולם הזה דומה לפרוזדור''' <br> כך נקרא בלשון יון [פארהאללע בל"א]. והוא חדר שלפני פתח הארמון:


{{עוגןמ|פג}} '''התקן עצמך בפרוזדור כדי שתכנס לטרקלין''' <br> [טראכלוס] בלשון יון הוא ארמון [רק שחז"ל הסיבו המלה וקראוהו טרקלין, על שם טרוקי גלי (ע"ז דנ"ח א'), ר"ל שער סגור, שאין כל אדם רשאי לכנס לתוכו בלי רשות, וכמו שנקרא מה"ט (שלאס בל"א). ור"ל מדידעת שהעה"ז הוא רק כפרוזדר וכו', דהרי תראה שאין כאן דירת קבע רק עראי והעה"ב הוא דירת הקבע. לכן לא תתדמה בפעולותיך כמו שעומד בביתו, ויש לו פנאי לתקן א"ע קודם הכנסו לפני המלך. רק תחשוב את עצמך כעומד בפרוזדר שצריך להיות שם כבר מקושט פן יקראנו המלך פתאום פנימה. כך לא ידע האדם עתו. ולכן צריך שיהיו כל ענייניו, ובפרט ענייני עה"ב שלו מתוקנים תמיד ויחשוב א"ע כעבד המלך שומר הפתח ועומד שם וממתין כל רגע פן פתאום יקראהו המלך ויצטרך לכנוס, כן ישוב היום פן ימות למחר [ומלת כדי איננו נ"ט. רק כמו ומצא כדי גאולתו. דהיינו כשיעור שהוא די]:


{{עוגןמ|פד}} '''הוא היה אומר יפה שעה אחת בתשובה''' <br> היינו לתקן מה שנתקלקלה הנפש:


{{עוגןמ|פה}} '''ומעשים טובים''' <br> היינו להוסיף לה שלימות:


{{עוגןמ|פו}} '''בעולם הזה מכל חיי העולם הבא''' <br> דבעה"ב א"א לתקן קלקולי הנפש או להוסיף לה שלימות [רק הקב"ה יתקן שם קלקולי הנפש ע"י הזיקוקים, שקוראים אותן עונשי הגיהנם. וכ"כ יוסיף לה הקב"ה שם שלימות, כמ"ש ילכו מחיל אל חיל יראה אל אלהים בציון [כמ"ק כ"ט ע"א]:


{{עוגןמ|פז}} '''ויפה שעה אחת של קורת רוח''' <br> לשון נתקררה דעתו [פסחים קי"ח ע"א]. ור"ל דבעוה"ב נשקטה תשוקתו להעונג היותר נשגב מדכבר השיגו:


{{עוגןמ|פח}} '''בעולם הבא מכל חיי העולם הזה''' <br> דכל תענוגי עה"ז יפסקו לבסוף משא"כ תענוגי עה"ב קיימין לנצח, ולכן ראוי שתחוס על רגעיך העפים חיש מהר, לבלי להוציאם לבטלה, דא"כ תפסיד פסידא דלא הדר, דתפסיד הזמן היקר, שהוא הסבה לך להשיג תכלית יקר. וכל רגע שאבדת, לא תשוב לך:


{{עוגןמ|פט}} '''רבי שמעון בן אלעזר אומר אל תרצה את חבירך בשעת כעסו''' <br> דהפיוס אז ירבה כעסו:


{{עוגןמ|צ}} '''ואל תנחמנו בשעה שמתו מוטל לפניו''' <br> דאדרבה כשיראה שאין אדם מצטער בצערו, יצטער יותר:


{{עוגןמ|צא}} '''ואל תשאל לו בשעת נדרו''' <br> דבשעה שנודר וודאי חפץ בנדרו מאיזה טעם. וכשתאמר לו על דעת כך לא נדרת, וודאי ישיב לך, גם על מנת כך נדרתי, ומה יעשה שכשיתחרט לבסוף:


{{עוגןמ|צב}} '''ואל תשתדל לראותו בשעת קלקלתו''' <br> שכשנכשל לעשות דבר שלא כהוגן, לא תחשוב שתשקיט רוחו כשיראה אוהביו, דאדרבה יתבייש יותר עי"ז. [וזכר התנא ד' מיני מחשבות בוערות כלפידים [אפפעקטע בל"א]. כעס. אבל. מורא, בושה. וה"ה בכל דבר, כשיראה שום אדם אחוז בה, לא ילחם נגדה, דלא די שלא יועיל אלא גם יזיק. ולכן לא יוכיח לאפיקורוס ישראל, דכ"ש דפקר טפי (כסנהדרין דל"ח ב'). וכ"כ כשנזדמן בקהל לצים או בקהל שמחים כבשמחת תורה או פורים או בחתונה, רואה אותן עושים או מדברים דברים שאינן ראויים, יעלים עינו וישתוק, כמ"ש שהמע"ה אל תוכח לץ פן ישנאך [משלי ט' פ"ט]. וכ"כ כשמזדמן עם ראש עקום. הוא החושב א"ע חכם, ונקרא בתנ"ך כסיל, ע"ש כי ה' יהיה בכסליך (איוב ח'), ר"ל בצדך. ה"נ ר"ל אדם מצודד ונפרד במחשבותיו, לאדם כזה לא תסתור דבריו בפניו, כמ"ש שהמע"ה באזני כסיל אל תדבר חכמה פן יבוז לשכל מיליך (משלי כ"ג פ"ט). וכ"כ כשתראה מי שמשבח בנו או מי ממשפחתו, וישאלך מה תשפוט אתה עליו, אז אפילו ידעת דבר של גנות, שים ידך על פיך, דאף ששאלך, חפץ הוא שתשבח ולא שתגנה. ולמה תעשה לו מחלת לב על מגן. וכן בכל דבר]:


{{עוגןמ|צג}} '''שמואל הקטן אומר''' <br> רגיל היה לומר מקרא זה, שלא יכשל בהדבר שרגילין בנ"א להכשל בו:


{{עוגןמ|צד}} '''בנפול אויבך אל תשמח ובכשלו אל יגל לבך''' <br> נפילה היינו היזק הגופני. וכשלון היינו נזק הרוחני. ובשתחשוב שהוא רשע מיירי קרא, דאל"כ הרי אסור לשנוא לחבירו [פסחים קי"ג ב'], ואפ"ה לא תשמח בשיוזק בגוף, או בשיכשל בחטא או במעשה שנוות שעשה בפרהסיא. דאע"ג דכתיב באבוד רשעים רנה [משלי י"א י']. וכ"כ בנכשל ברוחניות בחטא בפרהסיא, הרי תנינן מפרסמין החנפים [יומא פ"ו ע"ב]. אפ"ה ה"מ בשהוא רע לשמים ולבריות, גם אינו אויביך. אבל כשאתה אויבו, שנאה קלקלה השורה שתדנהו לחובה, אע"ג שאינו כ"כ רשע:


{{עוגןמ|צה}} '''פן יראה ה' ורע בעיניו''' <br> שירע בעיני הקב"ה מה שאתה שמח במפלת חבירך. דהרי אפילו ברע לשמים ולבריות אין הקב"ה שש במפלתו ורק אחרים משיש [כסנהדרין דל"ט ב'], ומכ"ש זה שאולי אינו רשע כמו שתחשוב. או ר"ל שירע בעיני ה' שנענש זה במדה גדושה:


{{עוגןמ|צו}} '''והשיב מעליו אפו''' <br> וכיון שהקב"ה התפייס ונחם על רעתי, נמצאת שמח לאד של אוהבי ה':


{{עוגןמ|צז}} '''לדיו כתובה על נייר חדש''' <br> משמעות מלת חדש, היינו שהוא לבן, וגם שלא נכתב עליו עדיין. וזהו נגד ב' מעלות טובות שיש ללימוד הילדות. דכמו בנייר לבן, ע"י לבנינותו כל קו דקה מן הדקה עושה רושם עליו, כ"כ השגת הילד קלה, ותופס כל העיונים הדקים מהר. וכמו הנייר החדש שאינו מטושטש מקודם מכתיבה אחרת, ניכר הכתיבה עליו אף כשיתיבש הדיו. כ"כ גירסא דינקותא זוכרה לזמן מרובה:


{{עוגןמ|צח}} '''לדיו כתובה על נייר מחוק''' <br> לא קאמר על נייר ישן כהיפוך מרישא. דאז הוה משמע חלק וישן, דהיינו כמו שנייר כזה מדאבד לבנינותו, אין רושם דק מדיו ניכר בו. כך אין כח השגתו של זקן חזקה, אבל עכ"פ כח זכירתו יפה לזכור לאחר זמן, דוגמת כותב על כל נייר חלק. והרי באמת הדבר מורגל בהיפך, דשכחה מצוייה בזקנים יותר מקושי ההשגה. להכי קאמר על נייר מחוק, ר"ל דאף אם כח השגתו בריא עדיין להבין עמוקות מהר, כדוגמת דיו לחה שכתובה ע"ג שחרות דיו יבישה, עכ"פ תוך ימים מעטים ישכח הכל, ככתב שע"ג טיוטא, שאחר שנתייבש אינו ניכר כלל:


{{עוגןמ|צט}} '''לאוכל ענבים קהות''' <br> ענבים חמוצים:


{{עוגןמ|ק}} '''ושותה יין מגתו''' <br> דענבים קהות מיד כשיאכלום מוצא בהם טעם עפוץ ומר. והיין החדש בשעת שתייתו ימתק לחיך *) כנדרים, אבל אחריתו כנחש ישך להוליד כאב במעיים. וכעין זה הוא לימוד מהקטנים, יש מדבריהם תיכף כשישמעם לא ימצא בהם עריבות, מדלא נתבשל עדיין שכלם יפה להטעים דבריהם כראוי, ויש מדבריהם שמתחלה נראים מתוקים ומקובלין לשומעיהן. אבל חדודן קודם ללבונן. דמפני שהרך בשנים לא מילא כריסו עדיין מאמיתית הדינין להכי ע"פ רוב, פלפולן בנויי על אבני תהו ובהו. ומחמת שבתחלה ערבו יפה לאוזן שומעת, יבוא עי"ז לבסוף לקלקול מעשה כשיפסוק כדבריהן:


{{עוגןמ|קא}} '''לאוכל ענבים בשולות''' <br> [רייפע טרויבען]:


{{עוגןמ|קב}} '''ושותה יין ישן''' <br> דאית ביה ב' למעליותא, דמה שימתק לו להשומע מיד בשעת לימודו, יוטב לו גם בסופו, כאוכל ענבים בשולות. ואפילו מה שלא יערב לו להתלמיד מדבריהם כשישמעם, עכ"פ בסוף כשיתחזק השגת התלמיד יראה כח דבריהם, כמו יין ישן שבתחלה אינו מתוק אבל בסוף יראה כחו לשמח הנפש, דסתירת זקנים בניין הוא [מגילה ל"א ב']:


{{עוגןמ|קג}} '''רבי אומר אל תסתכל בקנקן''' <br> [קרוג]:


{{עוגןמ|קד}} '''וישן שאפילו חדש אין בו''' <br> לא פליג אר' יוסי, רק ה"ק אין למדין מהכללות אפילו כשנאמר בהן חוץ [כעירובין כ"ז א']. להכי לא תבטח ביותר בחיצוניות של אדם, רק בחוץ הדבר בעצמו, וקבל האמת ממי שאמרו. [אמנם כלל נמי. שבכל דבר לא ישפוט אדם מחיצונית הדבר על פנימיותו. יש נראה ת"ח והוא ע"ה, ויש להיפך (כפסחים קי"א ב', וב"ק קי"ז א'). יש נראה צדיק והוא רשע. ויש להיפך (כתענית כ"ב א ). יש נראה טוב והוא רע ויש להיפך (כפסחים ק"ז א'. ותענית ד"ט ב'). וכן אמר שהמע"ה יש מתעשר ואין כל, מתרושש והון רב. ואמר, אל תרא יין כי יתאדם כי יתן בכוס עינו, יתהלך במישרים. לכן בחון יפה כל דבר וכל איש קודם שתקרבהו]:


{{עוגןמ|קה}} '''רבי אליעזר הקפר אומר הקנאה''' <br> חמדת הממון, שאדם משתדל להרבותו אפילו בסכנת נפשו, רק מצד קנאת איש מרעהו, שירצה להתעשר כמוהו או יותר ממנו:


{{עוגןמ|קו}} '''והתאוה''' <br> תאוות הגופניות שיבזבז עבורן לפעמים ממונו וכבודו. וגם מפני תענוג הארציי מתעצל מתורה וחכמה:


{{עוגןמ|קז}} '''והכבוד''' <br> הוא הגאות, גם עבור זה יבזבז כל אשר לו ויסתכן:


{{עוגןמ|קח}} '''מוציאין את האדם מן העולם''' <br> מעה"ז ומעה"ב. דמלבד הרעות שיתגלגלו בעה"ז על ידן, ג"כ אין שום חטא בעולם שאין א' מהנ"ל סבה לו:


{{עוגןמ|קט}} '''הוא היה אומר הילודים למות''' <br> ר"ל הגופות תעודתם למות בטבע:


{{עוגןמ|קי}} '''והמתים להחיות''' <br> מיתת הגוף הוא כדי להחיות הנפש. להאיר באור החיים. [ולא אמר לחיות כדקאמר ברישא. משום דזה אינו בטבע, רק ע"י כח הקב"ה שבידו להחיות שם הנשמה, ולהוציאה מגי צלמות החשיכה הנוראה, לאור באור החיים]:


{{עוגןמ|קיא}} '''והחיים לידון''' <br> ר"ל אע"ג שעיקר תכלית מיתת הגוף, הוא רק כדי להחיות הנשמה, ואפילו היו כל בני אדם צדיקים גמורים, היה תכליתם הטוב שימותו לבסוף ויקבל שכרם. אפ"ה החיות שישיגו אז יהיה על פי דין, וכפי הראוי להם כן יקבלו חלקם אז. וכל זה אמרתי לך כדי לידע וכו':


{{עוגןמ|קיב}} '''לידע''' <br> ר"ל כדי שיתבונן האדם בעצמו עי"ז אף בלי לימוד הדברים שנאמרו בסיפא דמשנתינו:


{{עוגןמ|קיג}} '''להודיע''' <br> ואם חננו ה' בהשכל שמצא הדברים ההם, חיובו הוא להודיעם לאחרים:


{{עוגןמ|קיד}} '''ולהודע''' <br> ומי שאינו בר הכי שיוכל לדעת מעצמו הדברים שנאמרו, עכ"פ יתעמל להוודע הדברים מאחרים, ומה הם הדברים היקרים ההם הצריכים עיון היטב ולימוד. שהוא וכו':


{{עוגןמ|קטו}} '''שהוא אל''' <br> שיש בנמצא אלהי בעל היכולת:


{{עוגןמ|קטז}} '''הוא היוצר''' <br> בחכמתו בלתי בעלת תכלית נתן צורה נפלאה להנשמה:


{{עוגןמ|קיז}} '''הוא הבורא''' <br> בטובה ורחמים ברא הגוף שנברא יש מאין.


{{עוגןמ|קיח}} '''הוא המבין''' <br> משגיח על כל מקריות האדם, וגם על כל מעשיו הן בטוב או ברע:


{{עוגןמ|קיט}} '''הוא הדיין''' <br> ר"ל שופט האדם בשכר או עונש:


{{עוגןמ|קכ}} '''הוא עד''' <br> שהוא בעצמו ראה מעשיך:


{{עוגןמ|קכא}} '''הוא בעל דין''' <br> דלא תאמר מה אכפת ליה להקב"ה אם אצדיק או ארשיע. אלא כ"י כאילו הקב"ה נוגע בדבר, ואפילו בדברים שבין אדם למקום שאין בעל דין נגדך בארץ, הנה הוא בעל דין שלך, דרק כדי שתשיג טובתך שלחך לארץ:


{{עוגןמ|קכב}} '''והוא עתיד לדון''' <br> ולא מיד אחר המעשה תענש או תקבל שכר:


{{עוגןמ|קכג}} '''ברוך הוא''' <br> על הארכת אף זה, שימתין לך לטובתך. אולם כל עוות הדין אפשר ע"י א' מד' דברים, ב' ע"י הדיין, וב' ע"י הבעל דין (א) שהדיין רשע בטבע, ובגאותו וחזקתו עושה עול וחמס במשפט, וכשחוק בעיניו להטות דין בזדון. (ב) שהדיין שכח המעשה, או טועה בדין, והוא חושב שמצדיק צדיק ומרשיע הרשע, ועושה בהיפך. (ג) שא' מבעה"ד הוא איש נכבד ואהוב להדיין, והדיין נושא לו פנים. (ד) שא' מבעה"ד נתן שוחד להדיין, והשוחד יעור עיני חכמים ויסלף דברי צדיקים. אבל חלילה וחלילה לאלה הד' לפניו ית', שאין לפניו ית' וכו':


{{עוגןמ|קכד}} '''שאין לפניו לא עולה''' <br> לדחוק ח"ו בריותיו בחנם:


{{עוגןמ|קכה}} '''ולא שכחה''' <br> אע"ג שמשהה מלשלם שכר או להעניש, אין שכחה לפניו ית':


{{עוגןמ|קכו}} '''ולא משוא פנים''' <br> מצד שהנשפט נכבד, או שמזלו מבהיק:


{{עוגןמ|קכז}} '''ולא מקח שוחד''' <br> אפילו יביא האדם כל הקרבנות, ויעשה מצות רבות, ולא ישוב על חטאיו, הם כולם תועבה לפניו ית', דזבח רשעים תועבה:


{{עוגןמ|קכח}} '''שהכל שלו''' <br> הצדק והזכרון, והכבוד והכסף והזהב, הם כולם שלו. ואיך יכשל באלה הד' סבות ח"ו, או בהפוכן, ויעוות משפט:


{{עוגןמ|קכט}} '''ודע שהכל לפי החשבון''' <br> אין ר"ל דלפי חשבון המצות והעבירות תשתלם, דזה א"צ גומר, דכבר תנא לה שאין שכחה לפניו ית'. אלא ה"ק, דהעונש והשכר של כל מעשה הוא לפי חשבון הסיבות החיצוניות שהכריעוהו להמצוה או להעבירה. ולפי חוזק התאוה שהיה לו בשעת מעשה, ולפי השמחה שהיה לו בעשותו המצוה או העבירה, כן ירבה או יתמעט שכרו או עונשו:


{{עוגןמ|קל}} '''ואל יבטיחך יצרך שהשאול בית מנוס לך''' <br> ר"ל אבל השמר מלהכחיש ולהרוס כל מה שאמרתי לך במשנה זו, ע"י טענה אחת מדומה, שתחשוב שאחר מותך תתום כעשן, ולפיכך תאמר בלבבך, בשרירות לבי אלך, כי אין דעת וחשבון בשאול:


{{עוגןמ|קלא}} '''שעל כרחך אתה נוצר''' <br> ר"ל לא בדרך הטבע היתה יצירתך, שתוכל לומר כאשר בא כן ילך. אבל על כרחך ונגד כל סברותיך, נוצרת בכח גדול ויד חזקה מידו ית', שנתהווה מטפה א', גוף בעל בשר ועצמות, מתואר ביופי, ובשכל ובתבונה. והתוכל לחשוב כל זה דרך הטבע. וא"כ איך תוכל לומר שנשמתך נוצרה בנסי נסים, כדי שלבסוף כהנדוף עשן תנדוף:


{{עוגןמ|קלב}} '''ועל כרחך אתה נולד''' <br> נוצר שייך בנשמה, שהיא היא הצורה, ונולד שייך בהגוף. ור"ל שגם הגוף שבך נעשה ונולד בנסי נסים, ולפי מחשבות תעתועיך גם הוא לא לתכלית מה נברא, וגם פלאות שבלידתו לחנם היו:


{{עוגןמ|קלג}} '''ועל כרחך אתה חי''' <br> ר"ל גם הריוח שלך בעצמו בדרך פלא הוא, ונגד כל סברותיך הוא שיאגד רוחני עם חתיכת בשר, ויתאחדו כל כך עד שיחשבו א"ע כעצם א':


{{עוגןמ|קלד}} '''ועל כרחך אתה מת''' <br> גם זה לא מסתבר ומובן לך מה הוא מיתתך. מה היה לו בחייו, ומה עף והלך ממנו כשמת, וע"י מה נתהווה הפרידה הזאת:


{{עוגןמ|קלה}} '''לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא''' <br> דכיון שכל אלה הם על כרחך ונגד סברתך ושכלך, בקל תוכל ג"כ לחשוב שגם אם היה סברתך נוטה שאח"כ תתם ותהיה לאפס, אולי גם זה על כרחך יהיה. שתשוב שם לחיות לתת דו"ח לפני ממ"ה הקב"ה. או ר"ל מדאפשר לו לאדם לחשוב מיראתו לפני המות, ע"כ שלרעתו הוא, ושעם הגוף גם הנפש ח"ו תתום ואין דעת וחשבון בשאול לפ"ז. וע"כ יאמר התנא שאין לך להוכיח כן מדתמות נגד רצונך, דהרי בכל פעם שיוציאוך מעולם לעולם אחר, תמיד יהיה נגד רצונך, ועל כרחך יתפסו אותך בפאת ראשך וימשכו אותך חסר דעת לטובתך אף שאין אתה רוצה. שהרי על כרחך אתה נולד, וזה נראה מבכייתך וצעקתך ברגע ביאתך לעולם, וזה מדהורגלת במעי אמך לחיות מדם, ועתה יתתאר מעין הווייתך לחיות מאויר. וזה ג"כ הטעם שע"כ אתה מת מהרגלך לחיות מרוח ותירא מלחיות בלעדו שוב. וכ"כ תחשוב שזה לטובתך שאינך צריך ליתן דין וחשבון בעה"ב, דעבדא בהפקירא ניחא ליה, ולכן טוב לו להיות כחית טרף ביער בלי מנהיג. ולכן תחשוב שבאמת כך הוא. אבל על כרחך אתה עתיד ליתן דין וחשבון לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה, וגם זה הוא טובתך ויקרתך מכל הברואים. וכן תתנהג תמיד אתה עיר פרא אדם יולד, שבכל פעם שירצו להעלותך למדריגה יותר נשאה, תמיד אתה כילד בסכלותך ובמיעוט תבונתך תמאן ותתאמץ מנגד עד שיכריחוך לקבל הטובה, כי טוב ד' לכל, ורחמיו על כל מעשיו, וכאב את בן ירצה עמך להעלותך מעלה מעלה:


{{ניווט כללי תחתון}}
{{פורסם בנחלת הכלל}}