עריכת הדף "תפארת ישראל - בועז/שבת/יט"

{{הועלה אוטומטית}}


{{ניווט כללי עליון}}

{{עוגןמ|א}} ולפי מה שאומרים הרופאים עכשיו. אדרבה ע"י המציצה אפשר שיסתכן. שע"י המציצה יתפרצו נקבי {{ממ|הפארען}} וישפעו דם אחר המילה. כמוצץ יין שבחבית ע"י {{ממ|העבער}}. דאחר ששאף הרוח שבמינקת {{ממ|העבער}}. מיץ היין שתחתיו ממילא פורץ ועולה אף אחר שפסק למצוץ {{ממ|בההעבער}}. ואין לתמוה על זה שהוא נגד הגמ'. דבכמה דברים נשתנה הטבע {{ממ|כמג"א קע"ג א'. וקע"ט ח'. ובי"ד שט"ז ג'. ובאה"ע קנ"ו}}. ולכאורה הי' נראה לשמוע בקולם בכל כה"ג. דהרי אפי' בכריתות ומיתות ב"ד. שומעין לרופאין {{ממ|כשבת קכ"ט א'. ויומא פ"ב א'. ונדה כ"ב ב'}} ואפי' להקל. מכ"ש כשנחוש רק משום סכנה. והם בקיאין בחששת סכנה יותר ממנו. ונקל גם בחילול שבת למצוץ ואעפ"כ נ"ל לבלי לזוז מדברי רז"ל. דלא דמי לרחיצה לקמן סי' ל"ב שאין מחללין השתא משנשתנה הטבע. דהתם שאני דע"י שנשתנה הטבע אין בו צורך כלל השתא. אבל הכא מי לא מודו הרופאים דע"י המציצה ניצל התינוק מצביית הגיד. אלא שבארצות הצפוניים אינו מסוכן כל כך צביית הגיד כבארצות בבל החמים. ואעפ"כ אפשר שיסתכן ע"י הצבייה. ואף שלפי דברי הרופאים יכול להציל הצבייה ע"י שיניחו עליו כל חצי שעה מטלית שנשרה במי {{ממ|עקסטראקטום}}. או במים קרים. עכ"פ כיון דגם לפי דבריהם גם מציצה מהני. אין לנו אלא דברי חז"ל. דהרי אפי' בדברי תורה כשאין נפקא מנה שיעשה כן או כן. היו הראשונים מקפידין לעשות כדברי רבותיהם. כרבא דהוה מהדר אסלקא וארוזא הואיל ונפק מפומא דרב הונא {{ממ|כפסחים קי"ד ב'}}. ואעפ"כ נ"ל שלא ימצוץ כל כך בחוזק מאד בשבת. דבגמרא לא קאמר. רק האי אומנא דלא מייץ. משמע דלא מייץ כלל {{ממ|כשבת קל"ג ב'}} גם יזה בפיו אחר המציצה על החבורה מחומץ שלוקח בפיו. כדי לקמט ולצמצם נקבי הפארען שפתח במציצתו: 

{{עוגןמ|ב}} ורמג"א תקפ"ט ב' כתב בשם הרי"ף. שפעם הוא זכר ופעם הוא נקבה. ולא מצאתי כן ברי"ף. גם הדבר בעצמו רחוק ממושג אנושי. איך אפשר שישתנה פניו ככרום ולהתהוות פעם כך ופעם כך. ואפשר שכוונת רמג"א דפעם כח הזכרות שבו גובר. ופעם כח הנקבות. מדיש לו זכרות ונקבות כשמו כן הוא. דאנדרו בלשון יון איש. וגינוס אשה. וחדשים מקרוב כתבו המתחכמים {{ממ|בקאנפערזאטיאנסלעקסיקאן}} שאינו בנמצא כלל. ואני אומר אשר פיהם דבר שוא וימינם ימין שקר. לכתוב הכחשה על דבר מפורסם. ועיני ראו ולא זר. זה בכמו י"ב שנים מלתי בעצמי ילד כזה שהי' לו גיד זכרות כהוגן. רק שלא הי' נקב בראש הגיד. רק שממקום הראוי לנקב הי' נמשך בליטה בעור בכמו חוט לאורך הגיד עד למטה באמצע הכיס שבו הביצים ובין ב' הביצים הי' נקבות כראוי. ומשם השתין. וגם הגיד הי' מתקשה כשמשמשו בו. וזה בכמו ט"ו שנים הביא לפני קצב א' כבש לשאול עליו אם כשר הוא בעבור שהראני בו זכרות למטה ככל האילים ונקבות סמוך לאחורים ככל הרחלות. וטומטום לא היה צריך תנא לאשמעינן דאי קודם שנקרע העור שע"ג הערוה פשיטא דאסור דשמא כשיקרע העור ימצא שהוא נקבה ונמצא שחילל שבת. ואי לאחר שנקרע פשיטא דמותר למולו לכתחילה בשבת כשאר זכר אף שאינו מוליד:


{{ניווט כללי תחתון}}
{{פורסם בנחלת הכלל}}