עריכת הדף "תפארת ישראל - בועז/פרה/ד"

{{הועלה אוטומטית}}


{{ניווט כללי עליון}}

{{עוגןמ|א}} והנה הג"ש זו מחוקה חוקה. הזכירה הרמב"ם כאן בפירושו. והוא מספרי. ותמוה לפ"ז מ"ש רבינו בעצמו [בפ"א מפרה] דנעשית בבגדי כה"ד. והרי קיי"ל כרבי מחבירו [יומא יב"ב] דבכל ימות השנה הי' אבנטו של כה"ג ושל כה"ד שניהן של כלאים. ורק אבנטו של כה"ג ביוה"כ של בוץ הי'. וכך פסק הרמב"ם בעצמו [בפ"ח מכלי מקדש]. וא"כ האיך כתב הרמב"ם כאן דנעשית בבגדי כה"ד. והרי אבנטו של כלאים הוה. ואנן ילפינן ג"ש חוקה חוקה דנהוי כביו"כ שאבנטו של בוץ. ובכהאי גוונא ודאי ראוי לומר אין ג"ש למחצה [כריתות כב"ב]. וא"כ כשיחגור אבנט כלאים הוה מחוסר בגדים ופסול. והן אמת שבתוספתא [פ"ז דפרה] אמרי' בפירוש שנעשית בבגדי כה"ד. וע"כ צ"ל דתוספתא ס"ל דאבנטו של כה"ד באמת של בוץ הי'. וכהך מ"ד דפליג ארבי. אבל הרמב"ם דפסק כרבי ק' דידי' אדידי'. אח"כ מצאתי שגם רמל"מ העיר בזה על הרמב"ם והניח בצ"ע. ולפענ"ד נראה דהרמב"ם הוכרח לומר כן. משום דקשיא לי' קראי אהדדי. דהרי הא דצריך בפרה בגדי כהונה. ילפינן מדכתיב גבה אלעזר הכהן. דהיינו בכהונה [כיומא מג"א]. והרי באותה שעה עדיין אהרן קיים היה. כדמוכח בסוגיא דהתם. והיה אלעזר עדיין כה"ד. ואבנט שבבגדיו שעטנז הי'. וא"כ היכי נילף הג"ש דחוקה מיו"כ שהי' אבנט של בוץ. ורחוק מן הדעת לומר דהג"ש דחוקה לא קאי רק כשיעשה אותה לדורות הכה"ג. דמאן יהיב לן סכינא חריפא למפסק מלת חוקה דכתיב באותה פרשה. דנימא דקאי רק אכה"ג ולא אכה"ד. ותו דאי נימא דג"ש דחוקה רק אכה"ג קאי דנהוי כביו"כ נגמרה לגמרי מהתם דלדורות לא תהיה כשרה רק בכה"ג כביו"כ והרי קיי"ל כמ"ד [יומא דמב"ב] דלא יליף ג"ש דחוקה להכי וכשרה לדורות אף בכה"ד. וגם אי"ל דהך ג"ש דחוקה אסמכתא בעלמא היא ומדרבנן ואשכחנא ג"ש טובא דכוותיה בש"ס [ועיין תוס' קדושין דכע"ב ד"ה גאולתו. ועיין חגיגה דיע"א. ומ"ק דד"א רש"י ד"ה אתא ג"ש. ועיין עוד מגילה דכ"ב משפחה משפחה. וביצה דיב"ב ג"ש במתני' שם. וגיטין יא"ב היקש עדיף]. דעכ"פ הכא א"א לומר כן. דכיון דילפינן באותה פרשה מאלעזר הכהן דכשרה בבגדי כה"ד. היכא מצו רבנן עקרי מה שצותה תורה בפירוש [כמ"ק דד"א]. וכ"ש בפרה שכל הכתוב בה מעכב בה [כיומא עב"א]. אע"כ דילפותא דג"ש דחוקה. היינו רק למצוה בעלמא. שתהיה בכה"ג ובבגדי לבן. אבל בגדי כהונה דילפינן מאלעזר בכהונתו. ודאי מעכב [ועיין מ"ש בס"ד בפרקין סי' ה'. דרק שכתוב בפירוש בפרשת פרה. מעכב. ולא מה דילפינן בחד מהלימודים ממקום אחר]. וזה מדוייק מאוד במשנתנו. דלמה שני תנא בלישנא ולא נקיט כברישא. ונימא ואם עשאה שלא בבגדי לבן פסולה. אע"כ דרק לכתחלה צריך בגדי לבן. ובדיעבד גם בבגדי כה"ד כשרה. רק דקק"ל דא"כ עכ"פ הו"ל להרמב"ם. להשמיענו דלכתחלה מצוה בבגדי לבן. וי"ל: 

{{עוגןמ|ב}} כך פירשו כל רבותינו טעמן. דמדכתיב ושרף את הפרה שרפה א' במשמע. אמנם תמהני מאד אי בשחלקה אפי' בשרפה בגת א' נמי פסולה. וכדאמרינן [חולין יא"א] ושחט ושרף. מה שחיטה שלמה אף שרפה כן. ואפילו את"ל דלא כפי' רבותינו. אלא מיירי הכא שהניחה שלימה ע"ג ב' מערכות. אפ"ה ק' סוגיא דהתם ממשנה שלמה דהכא דתני בפירוש לקמן הפשיטה ונתחה כשרה. ואי"ל דהיינו רק בדיעבד. אבל לכתחלה צריך שישרפה שלמה. וילפותא דרבה בר שילא התם דניזל בת"ר. היינו מדמצרכינן לכתחלה שלימה. ולא חיישינן שמא טרפה היא. מדרוב כשרות הן. ליתא דהרי כבר כתבו תוס' [גיטין דג"ב ד"ה וכי] דבדאורייתא אין חילוק בין לכתחלה לדיעבד. ונ"ל ראי' לדבריהן. מדקיי"ל בעינן קרא כדכתיב [כסנהדרין מה"ב]. ורק היכא דרבי קרא דאינו מעכב. מחלקינן בין אפשר ללא אפשר. כתכלת שאינו מעכב הלבן [מנחות לח"א]. וכ"כ נערה המאורסה שאין לה פתח בית אב [כתוס' כתובות מד"א ד"ה אין]. ואי נימא דאשכחנא בדאורייתא חילוק בין לכתחלה ודיעבד. נימא דרק הכא הצריכה תורה לכתחלה יד העדים ופתח בית אב. אבל בלא אפשר. הו"ל כדיעבד. ויקיימו מצות ב"ד גם בלא הנך. ודוחק לחלק ולומר דרק לענין קיום כל המצוה שייך דיעבד בדאורייתא. אבל לענין קיום חצי המצוה. אמרי' שמקיים כולה כדכתיב או שלא יקיימה כלל. וא"כ ה"נ אי נימא דבדיעבד גם כשלא נשרפה שלימה כשרה. הרי מהיקש ילפינן כן. מדכתיב ושחט ושרף הרי כל היקש דאורייתא הוא. וי"ל דהרי רבה בר שילא דיליף הך היקישא. ס"ל דפרה חטאת קריי' רחמנא {{ממ|כחולין שם}}. וא"כ הרי בקדשים בעינן שינה עליו הכתוב לעכב {{ממ|כזבחים מח"א}}. ותוס' מנחות לה"א ד"ה ואם. ויש לעיין בזה תוס' מנחות יט"א בסוף הד"ה ושאני. ודו"ק. ועיין עוד שם דיח"ב תוס' ד"ה ואמר. ופסחים יא"א ד"ה קוצרין). ולפ"ז יש שפיר לומר דרק לכתחלה בעינן שתהיה שלמה בשעת שרפה. מיהו בל"ז דברי התוס' הנ"ל בגיטין. דבכל התורה אין לחלק בין לכתחלה לדיעבד. תמוה מאד. דת"ש כה"ג לא ישא בוגרת ומוכת עץ. ואם נשא נשוי {{ממ|יבמות נט"א}}. וזהו מן התורה {{ממ|כתוס' כתובות דלע"א ד"ה איכא}}. וכ"כ ילפינן מקרא דלא תפסו קידושין באשת אב {{ממ|כקידושין סז"ב}}. ומקשינן התם אימא תרווייהו באשת אב. והא לכתחלה והא דיעבד. ומשני. לכתחלה מאחות אשה נפקא. הרי דגם בדאורייתא מחלקינן בין לכתחלה לדיעבד. וכ"כ קי"ל בנזיר ממורט פטור מהעברת תער {{ממ|כיומא סא"ב. ועמ"ש בס"ד נגעים פט"ו סי' ל"ב}}. הרי דגם בזה בדאורייתא מחלקינן בין לכתחלה לדיעבד. וגם רבעתו"ס בעצמן כתבו {{ממ|פסחים יא"א}} דגם בדאורייתא יש לחלק בין לכתחלה לדיעבד. אבל בכל זה לא נרפא קושיתינו הנ"ל דהרי בפרה אלעזר וחוקה כתיב בה. ולהכי כל הכתוב בה מעכב בה {{ממ|כיומא דמב"א וא"כ מדמקשינן}} שרפה לשחיטה שתהיה שלימה. האיך אמרי' במשנה דבהפשיט' ונתחה כשרה בדיעבד. ואפשר לחלק ולומר דדוקא מ"ש בה בפירוש מעכב מדכתיב בה חוקה. ולא מה דלא ילפינן רק בהיקש. וצ"ע: 

{{עוגןמ|ג}} כך כתב הרמב"ם כאן. ובחיבורו [פ"ד מפרה]. וכך פירש נמי רב"א. ונ"ל דבהפסיק בהזאה פסולה בין הזאות כשרות. נפסלה הפרה. משום דעשה מלאכה בשעת עסקו בענייני מצות הפרה. וכמבואר במשנה ז'. והא דנקט תנא הך פסולא. בהזאות ו' וז'. ה"ה בהזאה א' וב' וכדומה. רק נקט ו' וז' מדבעי למנקט אבתרה ז' וח' דכשרה. אמנם הר"ש והר"ב פירשו שטעה במניין ההזאות. שההזאה הששית קרא אותה שביעית. אע"ג שחזר והזה שביעית כדינה. אפ"ה מדלא קרא לששית שם הראוי לה פסולה. ולפענ"ד נראה דאף דאילה"ק על פי' זה. דא"כ למה נקט הקרא לששית שביעית דוקא. הרי גם בקרא לה שם אחר שאינו ראוי לה פסול. די"ל אין הכי נמי רק אורחא דמילתא נקט. דרגיל לטעות בששית בשם מספר הסמוך לו דהיינו שביעית. אעפ"כ פשטות לשון המשנה משמע טפי כלשון הרמב"ם. מדלא קאמר קרא לששית שביעית וכו'. כדקאמר כה"ג לגבי מעשר [שלהי בכורות]. ודו"ק. מיהו גם לפירוש זה נ"ל דה"ה לקרא להזאה אחרת שם שאינו ראוי לה. ורק משום סיפא נקט הכי וכדאמרן. אמנם תמהני מאד דמנ"ל לרבותינו שיפסול בה טעות במניין ההזאות. וכי מספר ז' הזאות אמרה תורה כבספירת העומר שיהי' מניין הזאות מעכב בה. ורק במעשר בהמה אשכחן כה"ג [בכורות פ"ט מ"ח] דבקרא לתשיעי עשירי ולעשירי תשיעי וכו' שחל עליו שם שאינו שלו מדרביי' קרא. וכמ"ש הר"ב התם. מדכתיב וכל מעשר בקר לרבות תשיעי ואחד עשר. אבל הכא מנ"ל שיחול על הזאה שם הטעות. שתפסל הפרה עי"ז. ותו דהרי ביומא [דנה"א] פליגי בטעם הדבר למה הזאה ראשונה צריכה מניין עם כל א' וא'. אי משום שלא יטעה בהזאות. או מדרביי' קרא. וקאמרי מה נ"מ. איכא בינייהו דלא מני ולא טעה. דלמ"ד שלא יטעה. הרי לא טעה וכשר. ולמ"ד דרביי' קרא. לפיכך אף שלא טעה בהזאות. אפ"ה מדשינה ממה שאמרה תורה. נפסל ההזאה. ור"ל מדהוה לי' דברים הנעשים בבגדי לבן בפנים דמעכב [כמבואר שם ד"מ ע"א] ובאמת בהזאות שבפרוכת כה"ג לא נפסל. מדהן נעשין בבגדי לבן מבחוץ. אף דהוקשו הזאות דחוץ להזאות בפנים [כלשם נו"ב]. לא אמרי' בכה"ג אין היקש למחצה [כריתות כב"ב]. דהכא שאני. מדלא מסתבר להשוותן לגמרי [וזה כסברת תוס' יבמות דפו"א ד"ה אף]. עכ"פ הרי מבואר דלמ"ד דמדאורייתא צריך למנות הראשונה עם כל א'. אז אם לא מנה לא מעכב. משמע ודאי דהא בהזאות הז' שאינן מפורש בתורה שצריך למנותן. אם לא מנה לא מעכב. וגם התם קיי"ל דלא מערב [כרמב"ם פ"ג מיו"כ ה"ה]. וא"כ מ"ש הכא. ותו דאף למ"ד התם דמניין מעכב עכ"פ לא שמעינן שיפסל הדם עי"ז. די"ל דאף דמניין מעכב. עכ"פ בלא מנה חוזר ומזה וסופר. וא"כ מ"ש הכא דנימא שתפסל הפרה לגמרי ע"י שלא מנה כראוי. מיהו זה יש ליישב קצת דהכא כשלא היו ההזאות כראוי הו"ל כהפסיק במלאכה בשעת עסקו בה. ורבינו הרא"ש ז"ל הרגיש קצת בקושייתינו הנ"ל. וכ' בפירושו כאן וז"ל ואע"ג דהיכא דלא מנה כלל לא מעכב אפ"ה כשכינה להזאה שם שאינו ראוי לה נפסלה. אמנם אני בעניותי אכתי לא ידענא גם הא מנ"ל שתפסל הזאה בשכינה לה שם שאינו שלה. ותו ק' הרי בסיפא אמרינן דכשכי' לשביעית שמינית כשרה. אלמא דאע"ג שכינה לשביעית שם שמינית שאינו שלה לא נפסלה. ומ"ש ששית משביעית שתפסל ע"י שכינה לה שם שאינו שלה. ודוחק לומר שכוונת רבינו דמשום הפסק מלאכה פסל. שאין משמעות לשונו כך. וצ"ע: 

{{עוגןמ|ד}} וא"ת להרמב"ם שמפרש דמשביעית שמינית ר"ל דמטבילה ז' הזה ז' וח'. ואח"כ תו טבל והזה הזאה ח'. א"כ אף שהזאה הח' נעשה ע"י כהן אחר. עכ"פ ע"י שעשה הכהן המופרש ב' הזאות מטבילת ז'. נפסלה הזאה ז' ע"י הזאה שנייה שעשה עמה משום מלאכה. י"ל כיון שאחר הזאת ז' צריך בל"ז לקנח אצבעו משיורי הדם. א"כ מה לי קינח או בשזרקו לרוח בהזאה ח'. א"כ אין בהזאה שעושה משיורי הדם משום מלאכה שלא בעסק הפרה. דהרי עסוק הוא לנקות אצבעו משיורי הדם. ודמי לקושר כד השאיבה באסל שאינו פוסלו משום הפסק מלאכה [כפ"ז מ"ה]: ולא דמי להזה מו' ז' דאמרינן לעיל שנפסלה. ונחשבת הזאת ז' דבהדי הזאה ו' כמלאכה. והרי התם נמי ודאי צריך לקנח אצבעו בין הזאה להזאה. י"ל התם מדמפסיק בין הזאות הצריכות עם הזאה פסול מחשבה שפיר כמלאכה. דהרי גם הוא אחשבה כך. והו"ל שפיר כאלו הפסיק במלאכה. ודו"ק: 

{{עוגןמ|ה}} כך כ' הר"ש והרא"ש והר"ב. ותמהני מאד מה ענין טומאת בגדים של פרה שהוא אפילו רק בשעה שעוסק בענייניה ובשרפתה ואפילו לא נגע ולא נשא אותה. לטומאת בגדים של נבלה שהיא רק בשעה שנושאה. והרי אפילו בשעה שנגע בנבלה אינו מטמא בגדים [ככלים פ"א מ"ב] דתנינן וחשוכי בגדים במגע. וכ"ש בשעה שעוסק בשרפתה. וא"כ שפיר מצי תנא איירי בנתנבלה. ואפ"ה קמ"ל מתני' דעכ"פ אמ"ט בגדים משום טומאת פרה. בעסק מעסקי' אפילו נגע בה. ואת"ל דרבותינו דייקו דמדסתם תנא וקאמר אמ"ט בגדים. משמע אפילו בנשאה. הרי בכה"ג לא אפשר דמיירי בנתנבלה. עכ"פ ק' לרש"י [חולין כ"ט ב'] שכתב דאפשר דמיירי גם בנתנבלה. אלא דאפ"ה נ"מ בין טומאת נבלה לטומאת פרה. וכגון שאסף הפרה או שרפה ולא נגע בה. או שנגע בה בפשוטי כלי עץ שאמקט"ו. וזה תמוה טפי. דחדא ל"ל שנגעה בפשוטי כלי עץ. הרי אפילו נגע בה ממש בידו אין הנבלה מטמא בגדים במגע וכדאמרן. ואף אם תדחק ותאמר דמ"ש רש"י או בפשוטי כלי עץ. היינו שנגע בהאפר בשעה שכנסו. דאז א"א שלא הסיט האפר. והרי כל היסט הוא כמשא [כחולין קכד"ב] ולהכי אוקמה שנגע בו בכלי עץ דק באופן שלא הסיט האפר. אפ"ה ק' דהרי נבלה משנשרפה ונעשית אפר שוב אין שם נבלה עליה ואמ"ט כלל. דהרי אפילו מת שנשרף עד שנעשה אפר. אמ"ט כלל [כנדה כז"ב]. והקב"ה ברוב רחמיו יאיר עיני במאור תורתו הקדושה. כי הדבר צריך תלמוד וצ"ע מאוד:


{{ניווט כללי תחתון}}
{{פורסם בנחלת הכלל}}