עריכת הדף "תפארת ישראל - בועז/פסחים/ג"

{{הועלה אוטומטית}}


{{ניווט כללי עליון}}

{{עוגןמ|א}} [מ"ג וכ' אאמ"ו רבינו הגאון זצוק"ל. וז"ל אף דר"א מתלמידי ב"ש דס"ל אין נשאלין על ההקדש, התם להחמיר ולא להקל. ושאלני מהו' מאיר הרי במשהה כדי לבער אינו עובר [כתו' דכ"ט]. ונ"ל דהתם כשאין תקנה אחרת והכא תקנה בצונן [אמרה אסקופה הנדרסת תחת עפרות קדשו של ע"ר אאמ"ו הגאון זצוק"ל, ולא זכיתי להבין דיברי קדשו של ע"ר זצוק"ל, דכמו דהכא לר"א מחשב תקנה שיאפנה, ולב"ב שיניחנה בצונן וימנענה שלא תחמיץ. כ"כ התם נמי אין לך תקנה גדולה מזו שימנע מלפדותה. וכמודשרי התם לפדות החמץ שיהיה שלו על הסמך שלא יעבור בב"י מדדעתו לבערו, ה"נ וכ"ש דלשתרי הכא שאינו עושה דבר, רק מניחה להחלה להחמיץ, על סמך שלא יעבור בב"י מטעם הנ"ל. אמנם קו', זו כבר נזכרת בתשו' שאגת אריה [סי' כ"א]. ומכח קו' זו ואחרות שם דוחה דברי התוס' הנ"ל מההלכה. ולפעד"נ ליישב, דבל"ז ק' לתוס' שם שכתבו דלהכי המשהה כדי לבערו אינו עובר, משום דבל יראה ניתק לעשה. ותמהני וכי לאו דגזל דנמי ניתק לעשה [כחולין קמ"א א'], וכי מה"ט מותר לגזול במתכוין להשיב, דמי גרע מגניבה, ע"מ לשלם כפל, דאסור [כב"מ דס"א ב'], וה"נ בגזל אף דמחזיר לבסוף, צערא בשעתא מי לית לי' [כסנהדרין דנ"ז א'] וכי מותר ליקח האם על הבנים מה"ט מדמתכוון לשלוח האם אח"כ, כי הכא דלתוס' מותר לפדות החמץ מההקדש על דעת שיבערנו לבסוף. והרי כל לאו הניתק לעשה, מהני רק דלא ללקי עלה, אבל לא שיעבור עליו לכתחילה. אלא ע"כ הכי כוונת תוס'. דלריה"ג דס"ל תמה ע"ע האיך חמץ אסור בהנאה כל שבעה, דתשביתו היינו באופן שיהנה ממנו. א"כ מלשון זה משמע דמותר לקיימו כל ז' כדי ליהנות ממנו. א"כ על כרחך הא דכתבה תורה לא יראה לך, היינו באינו מבערו לבסוף, אבל כשדעתו לבערו לבסוף ע"ז ליכא לאו דבל יראה. א"כ להכי שפיר מותר לקנותו לכתחילה כדי לבערו, דהרי ע"ז ליכא לאו. אבל לדידן דס"ל דבל יראה היינו אפי' בשדעתו לבערו, אע"ג דודאי ניתק לעשה [כלקמן צ"ח א'] עכ"פ היינו דוקא דלא ללקי עליו, אבל אסירא ודאי איכא [אב"י ולתי' ע"ר מתורץ לי מה דק"ל מתוס' [פסחים ד"ו ב'] ד"ה ודעתי' עלוי' דמאנו במה שפי' רש"י שדעתי' עלוי' וחס עליה מלשורפה, וק' היכא יסתרו דברי עצמן דבמשהה כדי לבערן אינו עובר. ולפי ע"ר נ"י ניחא, דהתם לריה"ג והכא לרבנן ודו"ק]. ואפי' לרמג"א [תמ"ו] דגם לדידן המשהה חמץ כדי לבערו אינו עובר עליו, נ"ל דהיינו ודאי דוקא בכבר נזדמן ברשותו וכמ"ש שם המג"א בריש סק"ב דאינו עובר משום דאונס הוא. אבל שישתדל לקנותו כדי לבערו, וודאי אסור, והרי הכא שלש הבצק ויודע ודאי שיחמיץ הו"ל כקונה חמץ כדי לבערו לבסוף דודאי אסור אפי' לר' יהושע. לולא טעמו שאין החמץ שלו. כך נלפע"ד]. עוד כ' ע"ר הגאון זצוק"ל וז"ל, אך ק"ל אם כל צונן מעכב חימוץ, למה צריך מים שלנו, בשאר צונני' סגי. ואת"ל בנתחמץ בשפשוף ידי' בליש' צריך צונן טפי, עכ"פ למה נאסר ארבא דטבע בחישתא [כא"ח תס"ח]. ואף דתי' הטור שם לחלק בין עיסה לדגן, הול"ל דהתם נתחמץ משהעלה מהמים. ואת"ל דכוונת הטור דהו"ל להשהות החטין במים עד אחר הפסח. עכ"פ מלבד קו' התוספות דמהכ"ח יתשיל והרי עי"ז יעבור, ק"ל נמי לנדור ע"ד הרבים דלא יתשיל. ונ"ל דנהי שלא יתשיל, עכ"פ מדמהני בדיעבד, כדידי' דמי. ולפ"ז גם קושית ח"י שם ליתא, ע"ש. ואף דמהני הפקר וביטל, אף דבידו לחזור ולזכות בו, ולא אמרי' הואיל וכו'. שאני הכא בחלה דאגידא ביה לתקן אכילתו [או נראה לבו"ת דכל שמחוסר מעשה לא אמרי' הואיל רק בדשכיח. שיבואו [כתו' ד"ה רבה]. אבל הואיל ואי בעי מתשיל, דיבור אינו מעשה]:


{{ניווט כללי תחתון}}
{{פורסם בנחלת הכלל}}