עריכת הדף "תפארת ישראל - בועז/פסחים/א"

{{הועלה אוטומטית}}


{{ניווט כללי עליון}}

{{עוגןמ|א}} אב"י ואף דהמשהה כדי לבער אינו עובר כבר תי' ע"ר אאמ"ו הגנ"י לקמן סוף פ"ג. אמנם לרמג"א {{ממ|רסי' תמ"ג}} אינו עובר על ב"י עד הלילה, ולמגדל עוז מו' שעות ולמעלה עבר. וכן הוכיח ת"י {{ממ|רתמ"ג}} מרש"י ב"ק דר"ט ב'. ואני הוכחתי כן מרש"י פסחי' ג"כ {{ממ|ד"ו ב'}} ד"ה דאר"א וכו' להתחייב עליהן, וד"ז ד"ה כיון וכו' עבר עליה, עכ"ל. ואני תמה על רבינו מהרש"א {{ממ|ד"י ע"ב}} ברש"י ד"ה לאחר המועד, דלרש"י אינו עובר עד הלילה, והרי רש"י כ' בהיפוך. השבתי לבני הרב המאה"ג שליט"א, יש ליישב דלענין עשה דתשביתו כ' רש"י דחייב ועבר, וכן צריך נמי לפרש בש"ס דעשאן כברשותו: 

{{עוגןמ|ב}} כך הוא מסקנת הש"ס. ואעפ"כ ק' הלשון במתני', דלמה נקט ר"י לישנא כי הך. דמשמע טפי שבודק באמת ג"פ וחו למה הדרו ונקטו תו רבנן לא בדק אור וכו' הרי בכה"ג גם ר"י מודה ולא הו"ל למימר רק וחכ"א אף בתוך המועד ולאחר המועד בודק אם לא בדק מקודם ונ"ל דלמסקנא נקט ר"י כי הך לישנא לאשמעי' אגב, דאפילו בדק כדינו, ואח"כ נאבד שם ודאי חמץ, אפ"ה דוקא קודם הביעור יבדק ולא אח"כ ואי"ל מה רבותא, הרי בין שימצא או לא ימצא מה לי ודאי נאבד או ספק י"ל דעכ"פ טפי רמי עליה חיוב בדיקה בודאי חמץ, והרי שמא יאכלנו אינו רק ספק, ולהכי קמ"ל דאפילו בכה"ג לא אמרי' אין ספק אכילה מוציא מידי ודאי חיוב בדיקה ורבנן קמ"ל דאפילו מחשש ספק חמץ. כגון שלא בדק אור י"ד, אפ"ה מותר לבדוק אחר זמן הביעור ודו"ק: 

{{עוגןמ|ג}} מ"ו. כ' הגאון הגדול מהו' עקיבא שליט"א, וז"ל, בשער המלך פ"ד ה"ב מגירושין הקשה. הא בת"ט דקאי לשרפה כתותי מכתת שעוריה, והוה כפחות מכביצה דאינו מטמא, וכמו שהקשה תוס' [סוטה כ"ה ב'] מערלה וכלאי כרם דמטמאין ונ"ל דכיון דת"ט רק מדרבנן בשריפה [כתו' שבת כ"ה א' ד"ה כך], א"כ לגבי דאו' לא מכתת שעורי'. והא דהקשו תוס' [סוכה ל"ה א'] ל"ל בתרומה טמאה דאסור לאתרוג מצוה מדאין בו היתר אכילה, נימא כתותי וכו' י"ל דכוונתם דהא גם טעם היתר אכילה רק מדרבנן, דהרי תרומת פירות מדרבנן, ומן התורה יש בו היתר אכילה, ומשו"ה הקשו שפיר הרי בלא זה פסול מדרבנן משום כתותי. אך ק"ל למ"ד אין אוכל מטמא אוכל מה"ת, שפיר ק' קו' שעה"מ, דהרי לגבי דרבנן מכתת שעוריה. ולא יטמא להתרומה הטהורה עכלה"ט. והנה קול דממה, מאפטרוזא נאלמה, מה שהקשה הגאון, הנ"ל לשטתיה, דלהכי תרומה טמאה מטמאה, דלגבי שיטמא לאוכל אחר, דהוה דאו' לא מכתת שעוריה, מדא"צ לשרפו רק מדרבנן, והקשה מתוס' סוכה הנ"ל שהקשו דנימא כתותי מכתת, ואמאי הרי לגבי דאורייתא לא מכתת נ"ל לשיטתו, דה"ק תוס', דקא פסיק ותנא תרומה טמאה פסול ל"ש יו"ט א' או ב', והרי מטעם היתר אכילה משום לכם לא פסול רק ביום א', והו"ל לש"ס למנקט נמי משום כתותי, דאע"ג דאינו רק מדרבנן, עכ"פ פסול מה"ט גם ביום ב', דאתא רבנן ומפקע דרבנן. אולם כל עיקר תירוץ הגאון הנ"ל תמוה, דתמך יתדותיו אתוס' שבת הנ"ל, והרי רבעתו' שם לא החליטו דשריפת תרומה טמאה מד"ס, ורק מסופקים שם בזה, ע"ש. ומה נענה להך תי' שם שכתבו דמדאורייתא צריכים תרומה טמאה שריפה, מדאיקרי קודש [אב"י מלבד זה תי' הגאון נ"י דחוק במח"כ דמה יענה לרמב"ם רפ"ב דתרומות, דפסק דתרומות פירות מדאורייתא וכ"מ מתוס' ר"פ כיצד מברכין ד"ה דבר ע"ש]. גם מה שתי' בשעה"מ דדוקא בדבר המפורש בתורה שמצותה בשריפה אמרי' כתותי, כפגול נותר וע"ז, ולא בערלה וכלאי כרם ותרומה, שלא נמנה מצות שריפתן במניין המצות לרמב"ם וכן משמע קצת מחו' [ב"ק דע"ז ב' ד"ה והלא] ותמהני א"כ מה מקשה הש"ס [יבמות ק"ג ב'] אהא דקאמרי' בחלצה בסנדל מנוגע, דחליצה פסולה משום כתותי, א"כ למה הבא לבית מנוגע נטמא בביאה, והרי בעינן והבא אל הבית וליכא, דכתותי וכו' ומה מקשה, בנעל כ' ושרף, משא"כ בבית ותו ק' מהתם לשעה"מ, הרי סנדל מנוגע ג"כ לא נמנה מצות שריפתו במניין המצות לרמב"ם ואת"ל דלהכי לא מנאן הרמב"ם, משום ששריפת בגד ונתיצת בית המנוגעין, הוא רק חלק מחלקי המצוות שנזכרו בכללן. בעשין [ק"ב וק"ג], ובכה"ג כבר כתב הרמב"ם בספר המצות [בשורש י"א] דאין למנות כל חלקי המצוה בכלל מניין המצות, ע"ש א"כ שריפת ערלה וכלאי כרם ותרומה טמאה נמי י"ל משו"ה לא מנאן הרמב"ם, מדשריפתן הוא חלק מחלקי מצותן, שכבר נמנו מצותן בכללן [בלא תעשה קצ"ב וקצ"ג] והדרא קושיתו לדוכתא. גם אין לתרץ קו' של שעה"מ דרק להחמיר אמרינן כתותי ולא להקל, כי הכא דע"י דנימא כתותי לא תטמא התרומה הטמאה למאכל אחר, ליתא, דהרי עיקר הטעם דכתותי הוא משום דכל העומד לשרוף כשרוף דמי [כאה"ע קכ"ד ס"א וח"מ וב"ש שם], א"כ מ"ש להקל או להחמיר וכן מוכח, דהרי בבית מנוגע ס"ד ביבמות דאמרינן כתותי, לולא שמיעטו קרא, אף דהוה להקל אמנם נ"ל דוקא באם מצותו בהשחת שרוף וכלה, דאסור בהנאה, אמרינן כתותי, משא"כ ת"ט דרשאי להסיקו תחת תבשילו [כפסחים ל"ב א'] וכן משמע בתוס' [סוטה כ"ה ב'], שכתבו דרק באסור הנאה מודו רבנן דכל העומד לשרוף וכו', ועל כן לא מצאו תוס' שם מקום להקשות על זה רק מכ"ה דאסור בהנאה גם שלכד"הנ [כפסחים כ"ה א']. ואי"ל א"כ האיך יליף ר"מ שמותר לשרוף ת"ט עם טמאה, משריפת קדשים שנטמא, הרי בקדשים אסור בהנאה, ואמרינן כתותי, משא"כ תרומה טמאה ליכא גבה כתותי, ומטמא שפיר להטהורה. בשלמא לרבי חנינא גופי' ל"ק היכא מוסיפין טומא' על טומאתו, הרי יש בו כתותי. די"ל דלמא ר"ח לא ס"ל כל העומד לשרוף כשרוף דמי אלא ר"מ לשטתיה דס"ל כל העומד וכו', מנ"ל למילף לשרוף תרומה טהורה עם הטמאה, דלמא מש"ה לא נמנעו הכהנים מלשרוף קדשים מדהוה כתותי וכו' נ"ל לתרץ כדתירץ הש"ס [מנחות ק"ב ב'] אדמקשי התם אי נימא כתותי, פרה ונותר איך מטמאי טו"א. ומשני חיבת הקודש מכשרתן לטמא אף דלית בהו שעורא. דאף דרק לטמויי גופא, הוה דאורייתא [כחולין ל"ו א'] אבל שיטמא אחרים ספיקא הוה.. היינו שהספק הוה אי דאורייתא או דרבנן, אבל מדרבנן ודאי חיבת הקודש מהני אף לטמא אחרים, כמבואר בסוגיות הנ"ל. אבל אין להקשות האיך משכח"ל כרת אאכילת פגול ונותר דחמץ בפסח, הרי כל העומד לשרוף כשרוף דמי [כמנחות הנ"ל] וליכא למימר דכוונת הש"ס דהו"ל כמפורר שאינו מטמא מדלית בי' שעורא בכל פרור, אבל לעניין אכילה, הרי אפילו באוכל פרורי איסור כזית בכדא"פ חייב [ככריתות י"ב ב']. ליתא, דודאי פשטותא דסוגיא דמנחות הנ"ל דקאמר עפרא בעלמא הוא, משמע ודאי דכשרוף ממש דנינן ליה. וא"כ אוכל פיגול וכו' אמאי חייב עפרא בעלמא קאכיל נ"ל די"ל דעפרא הוא ואעפ"כ תורה חייב עליו. דומיא דגיד הנשה [כחולין צ"ב ב'] ולא גרע ממתעסק בחלבים ועריות שחייב שכן נהנה. ה"נ עכ"פ נהנה [ככריתות די"ט ב']: ובהא מתורץ קושית העולם היכא אפשר שיעבור על בל יראה, הרי עפרא בעלמא הוא די"ל דעפרא הוא ותורה חייב עליו וכ"ש אם רק נאמר כל העומד לשרוף כמפורר דמי. הרי בפרורים מכונסים. חייב עליהן בבל יראה [כפסחי' דמ"ה ב'] ורק פרורי' מפוזרי' לא חשיבי [כפסחי' ד"ו ב']: 

{{עוגןמ|ד}} כך נ"ל פי' משנה חמורה זאת. ועי' מ"ש רש"י {{ממ|ש"ס דט"ו ב' ד"ה ור' יוסי}}. ואי"ל א"כ דר' חנינא מיירי אפילו בבשר שנטמא רק מב' דרבנן, שמותר להוסיף בטומאתו, א"כ ודאי קולא היא טפי מהך דר"ע. דשמן דר"ע טמא ממש היה קודם שישרפו בנר, ומה מוסיף ר"ע על הך דר' חנינא. כבר תירץ בירושלמי דר"ע נמי מיירי שהשמן נטמא בטבול יום מטומאה דרבנן, וא"כ השמן ג"כ היה טהור גמור מדאו'. אמנם א"כ צ"ע לע"ד לרש"י שבת {{ממ|די"ג ב'}}, וביצה {{ממ|די"ח א'}}, שכל טימאה דרבנן א"צ הערב שמש {{ממ|ועי' מ"ש פ"ח סי' כ"ה}}, וכן מוכח לענ"ד מש"ס דילן {{ממ|שבת די"ד ב'}}, אדמקשי טבול יום דאי, הוא, ולא משני הב"ע בטבול יום מטומאת גויי' וכדומה טומאה דרבנן. ש"מ דבטומאה דרבנן ליכא טבול יום, דהרי א"צ הערב שמש. א"כ מה יתרץ הבבלי לקושית הירושלמי הנ"ל. נ"ל דהבבלי ס"ל כיון דמדאו' אין אוכל מטמא אוכל, א"כ בדר' חנינא אין מוסיף טומאה על טומאתו כל כך, דמה לי טומאה שע"י תרי דרבנן או טומאה דחד דרבנן משא"כ הך דר"ע, ודאי שפיר מוסיף על טומאתו מדאורייתא כשישרפנו בנר שיגדיל עי"ז טומאה דאו', א"כ שפיר מוסיף ר"ע אהך דר' חנינא]


{{ניווט כללי תחתון}}
{{פורסם בנחלת הכלל}}