עריכת הדף "תפארת ישראל - בועז/כתובות/ב"

{{הועלה אוטומטית}}


{{ניווט כללי עליון}}

{{עוגןמ|א}} וקשה ל"ל עד אחד, תסגי במעיד על עצמו, דהרי אפילו בנהנה על ידי עדותו ע"א נאמן באיסורים כל דלא אתחזק איסורא. ואת"ל דאפ"ה על גוף עצמו אינו נאמן, ואף על גב דהא דעד אחד נאמן באיסורים רק מנדה גמרינן [כתוס' גיטין דף ב' ב' ד"ה ע"א] והרי גם נדה בספירתה מעידה על גוף עצמה, ואפילו הכי נאמנת, י"ל התם כתוספות שם, דהיינו מדבידה לטבול את עצמה, אבל כל שאין תקנתו בידו, רק במעיד על דבר שחוץ מגופו נאמן, על כל פנים קשה הרי כל המשפחות בחזקת כשרות הן, ומי שבא ואמר כשר אני נאמן [כקדושין ע"ו ב'] ולא חיישינן שמא ממזר הוא, הרי דנאמן גם על גוף עצמו כל דלא אתחזק איסורא אף דאין תקונו בידו, וא"כ אם התם נאמן בחששא דאו', מכ"ש דהול"ל הכא דנאמן בתרומה דרבנן. ואת"ל התם רוב ישראל כשרים הן ואינן ממזרים, אבל הכא, הרי יש רוב נגד עדותו, דרוב ישראל אינן כהנים, ובכה"ג במעיד על גופו אינו נאמן. ליתא, דהרי מעשים בכל יום כל מי שבא ואמר ישראל כשר אני נאמן, ומספינן ליה אפילו בקדשים קלים כהאי ארמאה דסליק לירושלים והאכילוהו פסח [כפסחים דף ג' ב'], הרי דלא חשדינן לכל אדם זר שמעיד על עצמו שהוא ישראל, שמא עכומ"ז הוא, אע"ג שעדותו הוא נגד רובא דעלמא. נ"ל דהתם כיון ע"י שיאמר שישראל הוא יתחייב עצמו בתרי"ג מצות שבהן כמה וכמה חמורות שבחמורות והרי עכומ"ז וודאי בהפקירא ניחא ליה, אלא וודאי קושטא קאמר, דאע"ג דגם כהן אוסר את עצמו בגרושה ומלהטמא למתים, הא רק מלתא זוטרתא היא לגבי חיובי דישראל טפי שמעכומ"ז, ותו דמי גרע הך גברא שבא ואמר שהוא ישראל מאדם דידעינן ביה בוודאי שהיה עכומ"ז, ובא ואמר נתגיירתי בב"ד פלוני, הרי אם נראהו נוהג במנהג ישראל ומקיים מצות כישראל הרי הוא בחזקת גרי צדק, א"כ מכ"ש במי דלא ידעינן ביה שהיה עכו"ם ומחזיק עצמו כישראל, [ועי' יבמות מ"ז א', וי"ד רס"ח ס"ו], ואע"ג דהתם אין משיאין לו אשה עד שיביא ראיה, וכמבואר [שם]. התם שאני שכבר היה מוחזק וידוע שהוא עכומ"ז. מיהו בזמן הזה שאין תרומה, להרמב"ם [פ"כ מאיסורי ביאה הי"ג ] גם לעלות לתורה ראשון אינו נאמן, ולרמ"א נאמן השתא בח"ל לכל דבר שבכהונה [אה"ע ס"ג]: 

{{עוגןמ|ב}} ואע"ג דבכל דוכתי ע"א נאמן באיסורים, ואי"ל דזה בליכא חזקת איסור, אבל הכא כיש חזקת איסור דמי וכודאי בעל [ועי' הרא"ש פ' הנזקין דנ"ד ב' בי"ד כלליו], ליתא דא"כ אפילו אחר נמי והכא לא א"ל רק דאינו נאמן ע"י עצמו, והרי עבד ושפחה נאמנים. ותו קשה טובא מהרמ"א [בתשובה סי' ב'] באיש ואשה שהסכימו להעלים עיבור שלה ושיאמרו לכל שפרסה נדה ואפ"ה מותרת לבעלה, מדשניהם יודעין שטהורה היא [ועי' רטו"ז י"ד קפ"ה], וא"כ מ"ש הך חזקה דהכא מחזקת נדה דהתם, דכשהוחזקה נדה בשכנותיה בעלה לוקה עליה משום נדה [ככתובות ע"א ב'] וכיון דבהא ובהא שניהן יודעין דטהורה, למה תהיה אסורה לו. ואפילו תימא לחלק בין הכא להתם, דהתם הן בעצמן עשו החזקת איסור, שאמרו לכל שפרסה נדה. לפיכך מדידעו בעצמן שרק בערמה אמרו כן, והחזיקו האיסור בשקר להכי מותרין זל"ז, משא"כ הכא החזקת איסור שבוייה שבה מעלמא אתא, ואין כח בידן להתיר א"ע נגד החזקה, עכ"פ הרי נראה פשוט דכמו כשב' עדים אומרים על חתיכה שהיא היתר, והוא יודע שוודאי אסורה, אסור לאכלה מדשוייה אנפשיה חתיכה דאיסורא, [כש"ך י"ד ססי"א]. כ"כ בשיעידו ב' שחתיכה זו אסורה, והוא יודע ברור כשמש שמותרת, ואף דבאכל בפרהסיא בהתראה ענוש יענש, [כמ"ש בס"ד בפירושינו סנהדרין פ"ט בכללי התראת ספק סי' ג'], אפ"ה ביש לו עד המסייע ואף ששני עדים מכחישין אותו והעד אפ"ה מותר לעשות כדבריו גם בפרהסיא [רמב"ם פי"ב מגירושין ה"ז], וגם כשאין לו עד המסייעו כדבריו, אפ"ה עכ"פ בצנעה מותר לעשות כדבריו. דאי"ל מי גרע הא מדבר שאסרו חכמים מפני מראית עין גם בחדרי חדרים אסור [כביצה דל"ה ב'], וכ"ש הכא שאסור ממש בפרהסיא מדאיכא ב' עדים כנגדו. י"ל הרי כבר כתבו תוס' [ע"ז די"ב א' ד"ה כל ורמג"א ש"א סקנ"ו, וסי' תקי"ח סק"ז] דלא קיי"ל כן. ותו דאפילו נימא דקיי"ל כן, י"ל דהא דאסור גם בחדרי חדרים היינו משום שמא לא יהיה נזהר יפה, ויראהו אחד, ויחשדהו טפי מדעושה בצנעה, ודוקא בשהדבר אסור רק מפני מ"ע שאין בו עונש כשיעשה בגלוי, אבל בדבר שכשיעשה בפרהסיא ענוש יענש, אין לחוש בזה, דמעצמו נשמר יפה שלא יראהו אז אדם ויחזיקוהו רשע מדיש ב' עדים, לפיכך מדידע בבירור שמותר שרי בצנעה, וא"כ אם כך בב' עדים, כ"ש בחזקת שבוייה דאסורה רק מדרבנן. מיהו י"ל דשאני עובדא דרמ"א ודב' עדים הנ"ל, דרק בצנעה שרי, אבל הכא רצה ר' זכריה לקיימה בפרהסיא כמעיקרא, וזה אסרו לו חכמים, דהרי סוקלין ושורפין על החזקות [כקידושין ד"פ א'], עוד נ"ל אע"ג דבכל איסור אדם נאמן על עצמו, הכא לא האמינו לר' זכריה, מדקשה לאדם לפרוש מאשת נעוריו [ועי' תשובת חו"י סי' קכ"א, והרא"ש יבמות ר"פ האשה רבה, והר"ש ספ"ב דנגעים]. מיהו לא דמי כלל לת"ח שמורה הלכה ובא דדוקא אם אמר כך קודם מעשה שומעין לו ולא בשעת מעשה [כיבמות ע"ז א']. ואמאי הרי ע"א נאמן באיסורים. די"ל התם בהוראה לא מקרי עדות רק במה שקרה:


{{ניווט כללי תחתון}}
{{פורסם בנחלת הכלל}}