עריכת הדף "תפארת ישראל - בועז/כלים/יז"

{{הועלה אוטומטית}}


{{ניווט כללי עליון}}

{{עוגןמ|א}} ונ"ל דגבבא הוא הקנה העב שנשאר מהשבולת מחובר בארץ לאחר שקצרו השבולת וזה מדהוא גס מיוחד להיסק. דחלק הדק שבשבולת למעלה לא חזי כל כך להיסק. דתיכף בהריחו אש יתלהב ויתהווה אפר. ולהכי נקרא הגס גבבא. שהוא לשון לקוט. מדנגבב ונלקט מהארץ כשיעקרוהו עם השורש אחת הנה ואחת הנה. דחלקים העליונות של השבולת. מילא כפו קוצר הרבה מהם בזרועו ויקצרן הרבה ביחד. וכשיקצרו זה החלק הגס מן הקרקע נקרא קש {{ממ|כמ"ש רפ"ג דשבת}} ע"ש קשיותו בעביו. אבל אותו חלק הסמוך להשבולת ונקצר עמה הוא דק ורך. וחזי למאכל בהמה. וגם לשכיבת אדם ע"ג. ולהכי לאחר שדשו התבואה מהשבולת שבראשו נקרא תבן. ובזה נבין מ"ש בעבודת פרך שבמצרים לקושש קש לתבן מדרגילין ליקח תבן רך לגבלו בטיט לבנין כדי להקל על המגבלו בהטיט. אולם כאשר פרעה ברשעתו אמר. תבן לא ינתן לכם. הוצרכו ללקט הקש במקום גדולו בשדות שהניחוהו שם בעלי השדות. מדאינו חשוב כל כך וחזי רק להיסק. לכן נשאר שם בהשדה כהפקר. ועקרוהו אלו האומללים. וגבלוהו בהטיט תחת התבן: 

{{עוגןמ|ב}} ובזה יתישב נמי לשון הרמב"ם {{ממ|פ"ז דכלים ה"ו}} דכתב וז"ל. החמת שיעורו במוציא פקעיות שתי. ואם אינו יכול לקבל פקעיות שתי. הואיל ומקבל של ערב מק"ט עד שיתנקב רובו. עכל"ר. וע"כ ה"פ ואם אינו יכול לקבל פקעיות של שתי. ר"ל אם מתחלה כשהיה שלם לא היה נאות לשום לתוכו פקעיות של שתי. וכגון שעשו בו מתחלה נקבים גדולים שיצאו מתוכן פקעיות של שתי. לא תימא דהו"ל ככלי שבור מתחלתו ולא יקב"ט. אלא הואיל ומקבל עכ"פ פקעיות של ערב. שהן גדולים משל שתי. לפיכך ככלי שלם נחשב עד שינקב כשיעור רוב הכלי. ובאופן זה כתב ג"כ שם {{ממ|פ"ו ה"ח}} בית קערות שאינו מקבל קערות {{ממ|ר"ל שמתחלה לא היה נאות לקבל קערות}} הואיל ומקבל תמחויין מק"ט. בית רעי שאינו מקבל משקין {{ממ|ר"ל שמתחלה לא היה נאות לקבל משקין}} הואיל ומקבל רעי מק"ט {{ממ|ר"ל אינו נטהר עד שינקב כמוציא רעי}} והיינו ממש כדברינו בזה. בא"י חונן הדעת: 

{{עוגןמ|ג}} ולהר"ב שיעורא דמתני' לחומרא. וה"ק תנא. רמונים שאמרו. דברקב כמוציא רימון טהור. וכר"פ. היינו בג' אחוזין זב"ז. שמונחין בכלי. והן מחוברין בענף א'. דאז ע"י חיבורן יחד לא יצא א' מהן כל כך בקלות. ולהכי אין הכלי מתטהר עד שינקב נקב הרחב ביותר. ולפעד"נ לפ"ז דחיקא לן מלת רמונים בלשון רבים דקאמר תנא. אלא הול"ל רמון שאמרו. וכדקאמר לקמן מ"ה. דבשלמא לפירושינו ה"ק. רמונים שאמרו ר"ל להכי קאמרינן במשנה א'. כלי בעה"ב שיעורן ברמונים. לשון רבים. משום דבהחזקת הכלי מיירי. מדצריך שיחזיק הכלי ג' רמונים בצמצום אלא לפי' הר"ב ק' מה השיב דלהכי קאמר תנא לשון רבים רמונים מדצריך שיהיו ג' רמונים אחוזים זה בזה. עדיין קשה למה קאמר רמונים הרי לא מאחיזת רמונים קאמר במשנה א'. אלא מיירי משיעור החזקת הכלי או משיעור גודל הנקב. ותו דלשון אחוזים דקאמר תנא ג"כ אינו מתישב יפה כפי פי' הר"ב. דטפי הו"ל להתנא למימר ג' בעוקץ א'. כדנקט התנא בהך לישנא {{ממ|במנחות ס"ד א'}}. גם אין לפרש מלת אחוזין. דר"ל שיציאת שלשתן יהיה אחוז זה בזה. דהיינו שיצאו כל הג' תכופין זה אחר זה. וכמ"ש רתוי"ט בשם התוס'. דכבר דחה הר"ש פי' זה מסוגיא דשבת {{ממ|קי"ב ב'}}. ומדברי הרמב"ם {{ממ|פ"ו מכלים}} אין הכרע היאך פי' רבינו המשנה. מדנקט ממש כלשון המשנה רק מדנקט הרמב"ם שם. רמון שאמרו. ולא נקט רמונים שאמרו משמע קצת נוטה לדברי הר"ב. אמנם. אנן בעניותן לישב דברי אלהים חיים במשנה באנו כפי היותר נאות בהלשון. וקרובים דברינו לא' מפי' הראב"ד שם: 

{{עוגןמ|ד}} ומ"ש שם בש"ס ניקב כמוציא זית וסתמו. וחזר וניקב בצד הסתימה כמוציא זית וסתמו עד שהשלים הסתימה לכמוציא רמון. מהו. לכאורה משמע דמדנקט ב' פעמים זית. ש"מ דשיעור רמון הוא כב' זיתים. והיינו מדלא קאמר וחזר ונקבו עד שהשלימו וכו'. אבל הא בורכא. דא"כ הול"ל למנקט האי והשלימו לכרמון קודם דנקט סתימה שניה. והכי הול"ל. וחזר וניקב כמוציא זית. שהשלימו לרמון וסתמו. ותו דהרי הכא תנינן דכלי שמחזיק רובע אינו יכול לקבל רמונים. והרי רובע הקב מחזיק ו' ביצים. וזית הוא מעט פחות מחצי ביצה {{ממ|כמג"א א"ח תפ"ה סק"ב}} ואי נימא דשיעור רמון הוא רק כב' זיתים. דהיינו לכל היותר כגודל ביצה. איך כלי שמחזיק ו' ביצים לא יחזיק ג' רמונים שהם כשיעור ג' ביצים. ודוחק לומר דרובע וחצי רובע אינן מחזיקין רמונים. ע"י תמונת המדה שהיה צר וארוך. דמסתמא כל המדות הללו היו שוין בתמונתן משום גודשא תלתא {{ממ|שבת ל"ה א'}} ואנו בעינינו ראינו כמה רמונים. והם גדולים ככמה ביצים. אלא נ"ל דה"ק הש"ס ניקב בכמוציא זית וסתמו. וכן עשה כמה פעמים עד שהשלים הסתימה בכמוציא רמון: 

{{עוגןמ|ה}} ונ"ל דלהכי יחדו להאמה של כלים צד צפון. משום דכלים קדישי טפי מבנין {{ממ|כמעילה י"ח ב'}} וצד צפון שבמקדש ג"כ היה קדוש טפי לענין שחיטת קדשי קדשים {{ממ|ועי' מ"ש בס"ד בפירושינו מדות פ"א מ"ה}}. ונ"ל עוד דהא דמחזירין בזה ובזה בגדולה. לא שבאמת היו הכלים והבנין במדתם יתירים מאמת בינוני. דא"כ הרי לא עשו הכל בהמדה שאמרה התורה. והרי כתיב הכל מיד ד' עלי השכיל {{ממ|כזבחים ס"ב א'}} והיה אסור לשנות. אלא ה"ק שחשבו עם האומנין שכרן לא לפי אמות בינוני שעשו. רק לפי האמות הגדולות שהיו בחומה שבנו. ונוטלין דקאמר ר"ל פוסקין. וה"ה שהיו יכולים להתנות עם האומנין כמה יקבלו בעד כל אמה שבכלי פחות חצי אצבע. ובבנין בעד כל אמה שבו פחות אצבע. והאומנים יעשו בזה ובזה אמות בינונית. וא"כ לא היו צריכין במקדש רק אמה אחת בינונית. דהרי רק בהתנאי שהתנו עם האומנים יהיה חילוק בין כלים לבנין. ואעפ"כ עשו כן כדי שלא ישכחו מלהתנות כן. תדע דהרי בכל דוכתי קיי"ל דבידי אדם אפשר לצמצם {{ממ|עי' תוס' חולין כ"ח ב'}} והכא חששו שמא אעפ"כ יטעו בכמלא נימא. אע"כ דחששו מאד לאיסור מעילה. אמנם ק' מ"ש חשש מעילה טפי מחשש שמא לא עשו כפי המדה שצותה התורה. א"כ לא קיימו המצוה כלל. ואת"ל התם א"א. לעשות תיקון לזה. אמרינן דלא נתנה תורה למה"ש {{ממ|קדושין נ"ד א'}} אבל לענין מעילה הרי יכולין לצדד החשש ע"י התנאי. עכ"פ ק' מה הועילו חכמים בתקנתן. הרי עכ"פ אפשר שיהנו מהקדש בשיעשו דופן הכלי דק קצת יותר מהראוי. ומ"ש ההנאה מעובי הדופן או מהמשך הדופן. וצ"ל שבאמת התנו עמהן ג"כ כמה ישקלו הכלים. כאשר באמת הוצרכו לעשות כן בכלי זהב קטנים שלא היה בהן מדה קבועה. כגון מזרקות וכוסות וכדומה. וגם בהן החזירו במשקל יותר ממה שהתנו: 

{{עוגןמ|ו}} אבל לעירובי חצירות ושתופי מבואות. אע"ג דגם בהנהו בעי ב' סעודות {{ממ|כעירובין פ"ז מ"ח}} אפ"ה כ"ע מודו בהו דישערו בסעודה קבועה. דהיינו ו' או ח' ביצים {{ממ|כרמב"ם או כרש"י}}. דכך הוא שיעור סעודה לרוב אדם {{ממ|כפאה פ"ח מ"ז}}. והא דאין משערין בהנך נמי כבתחומין לפי האדם האוכל. דהיינו כבשבת או כבחול. ה"ט משום דבהנך לא אפשר. דבשלמא בתחומין כ"א מניח עירובו לעצמו. להכי אפשר לשער לפי האדם המניח העירוב. אבל עירובי חצירות ושתופי מבואות שהרבה בני אדם משותפים בעירוב א'. ומהן יש אוכל הרבה ויש מעט. להכי א"א לשער לפי המניחין. מה"ט שיערו גביה בסעודה קבועה. וכדאמרן: 

{{עוגןמ|ז}} מיהו אע"ג דקיי"ל כר"י לגבי ר"מ אפ"ה מודה ר"י דרוויחא לבסימא שכיחי {{ממ|וכדמוכח במגילה ד"ז ב'}} רק ר"י ס"ל דאפ"ה בשבת דאכל ג' סעודות אפי' בסים תבשילא אפ"ה אינו אוכל כל כך הרבה כבסעודת חול אף דלא בסים כל כך: 

{{עוגןמ|ח}} ותמוה לכאורה דוכי פליגי במציאות. והרי בקל יכול להתברר מתי אדם אוכל טפי. ותו הרי מסתבר כר"מ דרוויחא לבסימא שכיחא {{ממ|כמגילה ד"ז ב'}}. ואת"ל דלא פליגי במציאות. רק ר"מ משער לפי מה דמצי אכל. ור"י משער לפי מה דאכל באמת. וכמ"ש רבינו ב"י באמת {{ממ|א"ח רצ"א}} שהחכם עיניו בראשו לבלי ימלא כריסו בסעודת שחרית בפרטות. עכ"פ ק' כיון דשניהן מקילין לשער בסעודה קטנה מה לי אם נאמר שהיא כסעודת שבת או של חול. הרי בין כך וכך בסעודה קטנה משערינן. ולמה נקט להו תנא בלשון פלוגתא. ונ"ל דלעולם תרוייהו ס"ל דכיון דעיקר טעמא שבשבת אוכל אדם טפי. הוא רק משום שאז אוכל מעדנים. א"כ עני שאין לו מעדנים לכ"ע אוכל בשבת פחות מבחול והיינו מדאוכל ג' סעודות. וא"כ מדמשערין בכל אדם לפי אכלו. א"כ אם הוא עשיר יהיה לרבי מאיר קולא שישערו בסעודתו לחול דאילו בשבת היה אוכל העשיר טפי ולר"י יהיה חומרא דס"ל שישערו בסעודתו לשבת. ואולם אם הוא עני אז יהיה לר"י קולא שישערו בסעודתו לשבת. דאכל אז פחות מבחול. מדאכל שלש סעודות. ורבי מאיר דסבירא ליה שגם בו משערין כסעודתו בחול. אם כן יהיה על ידי זה חומרא. והיינו דקאמר זה וזה מתכוונין להקל. ולא קאמר זה וזה מקילין. דהרי באמת יש לכל חד קולא וחומרא וכדאמרן. רק שניהן מתכוונים להקל. רבי מאיר מיקל לעשיר. ור"י מיקל לעני: אבל עיקר פלוגתתן היינו דלר"מ מדמניח העירוב בחול. להכי משערינן בסעודת חול. דהרי בשעת חול צריך שיקנה העירוב. ולר"י כיון דלצורך שבת מניחו להכי משערין בסעודת שבת. אמנם ק' מה אלו ואלו דנקט. הרי ר"מ ור"י דפליגי. רק יחידים נינהו. ונ"ל לכאורה דאלו ואלו דקאמר תנא. היינו ר"מ ור"י דרישא שמשערין לפי האדם האוכל. ור"ש ורבי יוחנן דסיפא שמשערין לפי הככר. שני כתות אלו. מתכוונין אלו ואלו להקל והא דלא קאמר הכי בסוף המשנה. ה"ט. משום דאז לא היינו יודעין מאן הנך אלו ואלו דנקט תנא. דהרי הם ב' בעלי פלוגתא נפרדין להכי הפסיק בין הנך ב' מיני פלוגתות. וקאמר אלו ואלו. ר"ל אלו שמשערין לפי האדם. ואלו שמשערין לפי הככר. כולן מתכוונים להקל. מיהו מצינו דוגמתו {{ממ|שלהי מ"ק}} דקאמר בראש חודש וחנוכה ופורים וכו' בזה ובזה. הרי דפתח בג' וסיים בב': 

{{עוגןמ|ט}} והא דלא נקט נמי גריס של כתמי אשה. דהרי גם הנך כך הוא שיעורן {{ממ|כנדה פ"ח מ"ב}}. ה"ט דהתם אם נמצא גריס גדול מקלקי רשאי לשער בו {{ממ|כי"ד ק"צ ס"ה}} והיינו משום דכל שיעורי חכמים להחמיר. ונ"ל משום דשיעורין בכל מקום הללמ"ס {{ממ|סוכה ד"ו א'}} וכל הלממ"ס דינה כדאו' {{ממ|רמב"ם טו"מ פ"ב ה"י}} חוץ משיעורי כתם {{ממ|שמד"ס}} דאזלינן גביה לקולא {{ממ|כנדה נ"ח ב'}}: 

{{עוגןמ|י}} ואע"ג דפונדיון הוא חלק מ"ח שבסלע. וא"כ איך אפשר שיהיה גודל שניהן שוה. ודוחק לומר שקיסר נערא הקטין הסלעים כל כך עד שיהיה הסלע כחלק מ"ח בגדלו ממה שהיה בתחלה. אלא נ"ל דפונדיון הוא מטבע נחושת שהיה גדול כסלע כסף. והרי גם דנרי נחושת היה להן {{ממ|כקידושין ד"ח א'}}. והא דמייתי תנא כל כך סימנים הרבה. והרי במלא מקדח לחוד כבר מסומן הדבר יפה. נ"ל דה"ט. כדי שלא נטעה לומר. דכמלא מקדח וחסומו שנינו. ובו נשער. והרי הוא גדול מכסלע. שבו משערין ב"ש בגלגולת שחסרה {{ממ|כבכורות ל"ח ח'}}. קמ"ל דהכא סלע ומקדח חד שיעורא הוא. ורק אינך סימני דנקט תנא ודאי היינו טעמא מדאיכא דידע בהאי ולא ידע באידך: 

{{עוגןמ|יא}} כך נלפע"ד. ותמוהין בזה דברי הרמב"ם {{ממ|רפי"א דנגעים}} שכ' שפי' הגדל מהארץ. מדידוע שרוב הבעה"ח יתהוו מהצמחים. האי לישנא משמע שמתפרנסין מצמחים. וזה תמוה דהרי ידוע דגם הדגים אוכלין עשבים. וכן נמצא במעיהן. עשבים שאכלו במים. וכן אמרינן {{ממ|עירובין כ"ז ב'}} דמה"ט מחשבו דגים גדולי קרקע. {{ממ|עי' רש"י שם}}. ואע"ג דפסחים ל"ט א' אמרינן דלא מחשבו דגים גדולי קרקע. י"ל דעכ"פ אינן גדולי קרקע כמצה וע"ש. אבל עכ"פ גדלים הם מהקרקע כשאר הבע"ח שהזכיר הרמב"ם. והגם שי"ל דעכ"פ קים להו לרבנן שיוכלו להתקיים גם ממים לבד. עכ"פ לפי דברי רבינו מה קאמר התנא טעם למעט כלב המים. מפני שבורח ליבשה. הרי בריחתו לא מהני לן מידי רק אכילתו מגדולי ארץ. אע"כ כדברינו דגדולו מארץ. ר"ל מדורו הוא בארץ:


{{ניווט כללי תחתון}}
{{פורסם בנחלת הכלל}}