עריכת הדף "תפארת ישראל - בועז/כלאים/ב"

{{הועלה אוטומטית}}


{{ניווט כללי עליון}}

{{עוגןמ|א}} אב"י דברי ע"ר אאמ"ו זצוק"ל הכ"מ. צריכין ביאור. א) מ"ש דליכא למימר דהרובע בטל ברוב. לכאורה מוקשה. דהרי כ' לפני זה דהוא משיעורין דהם הלמ"מ. וא"כ איך שייך תו להקשות. דיהיה בטל ברוב. דהרי הלמ"מ מסרה לנו להדיא. דכאן שיעור האיסור הוא רובע ולא יהיה בטל. וי"ל דכונת ע"ר דגם בלא טעם דהוא הלמ"מ ג"כ לא שייך ביטול. ב') מ"ש ע"ר. דאינו בטל מדניכר כל גרעין במקומו. כונתו על מ"ש הש"ך י"ד סי' רצ"ט ס"ק א' בשם הלבוש. דבשלמא בב"ח. דג"כ הוה כמו כלאים היתר בהיתר שע"י תערובתם נאסר. ואפ"ה שייך בו ביטול. דהתם טעם הבשר או החלב נתערב ונתפשט בכולו ואין כאן מקום מיוחד לאיסור. והוה כאילו נאבד מן העולם. משא"כ גבי כלאים שיש לו מציאות במקומו ולא נתפשט. מיהא לפ"ז קשה מיבש ביבש. דג"כ יש להאיסור מציאות במקומו. ואפ"ה {{ממ|אינו}} בטל. אע"כ כמ"ש הש"ך שם. דשאני היכא שהאיסור רק מחמת שיתן טעם. דשם שייך ביטול. משא"כ כלאים שהוא גזרת הכתוב לאסור בלא טעם. בזה לא שייך ביטול. ומה שהראה ע"ר מקום לי"ד סי' ק"ט. לא ידעתי לכוונו. ועי' עוד בר"ן שבת פ' כלל גדול. במשנה המוציא מרשות לרשות. שכ' דאין עונשין מהלכה למ"מ. ולא קשה מזה אדברי ע"ר לעיל דכ' בשם רמב"ם. דלוקין אכלאים דרובע דהוה הלמ"מ. דכוונת הר"ן דוקא באם עיקר האיסור הוא רק הלמ"מ. משא"כ בכלאים דעיקר האיסור מפורש בתורה ורק השיעור דרובע הוא הלמ"מ. תדע דהרי נלקה על אכילת שיעור מאיסורי תורה. והרי שיעורין הלמ"מ. אע"כ כדאמרן. וצל"ע דברי רתוי"ט בזבחים פי"ג מ"ו ד"ה ר"א. דתמה על הרמב"ם דפסק במנסך מי חג בחג בחוץ פטור. מדניסוך המים בחג לאו דאורייתא אלא הלמ"מ. דמ"ל מפורש בתורה. מה לי הלמ"מ. שהרי שתים זו {{ממ|כלומ' אנכי ולא יהיה כמכות כ"ד א'}} מפי הגבורה שמענו. ולמה לא יהא חייב על מה שהוא הלמ"מ כעל דאורייתא. דהכל נמסר לנו רק מפי משה. ואני לא זכיתי להבין ד"ק. דודאי שאני ושאני. היכא דמשה כתב ע"פ הגבורה המצוה להדיא בתורה. והיכא דלא הורשה לכותבה בתורה רק למוסרה בעל פה בתואר הלמ"מ. דהיכא דלא כתבה משה בהדיא. בוודאי להכי לא צוה אותו הקב"ה לכתבה בתורה. כדי שלא יענשו הב"ד העובר עליו. וכמו שהוכחתי מהר"ן דשבת להדיא. דאין עונשין מהלמ"מ. ועי' מ"ש עוד אי"ה לקמן פ"ט מ"א: 

{{עוגןמ|ב}} אב"י ול"מ נ"ל. דבשלמא דם וחלב הם שני שמות. משא"כ הכא שם איסור כלאים חד הוא. דאטו פירשה התורה איסור זה המין בפ"ע ושל זה המין בפ"ע. רק כללה הכל באיסור דשדך לא תזרע כלאים ועי' בסי' ה': 

{{עוגןמ|ג}} וכ' ע"ר רבינו אאמ"ו הגאון זצוק"ל וז"ל. ונ"ל דת"ק ור"ש לשטתי' בפ"ב דערלה דכל דשיעורן שוה מצטרפים אף בשמות מחולקים. משא"כ לר"ש שם. וכ"כ נ"ל דא' מכ"ד לסאה דנקט היינו כשיעור חלה פ"ב דחלה מ"ז עכלה"ט: 

{{עוגןמ|ד}} אב"י דברי רבינו מאורן של ישראל זצוק"ל הכ"מ הם קצרים ועמוקים וזאת היא כוונתם. א) לפי' רבינו דהפשתן בתבואה חוזר לדברי ת"ק. א"כ צרכינן לומר. הא דאמר ר"ש כשם שאמרו להחמיר כך אמרו להקל. ר"ל רק בזרעונים גסים ביותר. לא בפשתן. ולא פירשו רבינו. דממילא שמעית לה מסי' י'. מיהו ה"ה דהוה יכול רבינו לשיטתו לומר דסיפא דהפשתן בתבואה הוא ג"כ מדברי ר"ש. וכמו שפירש ע"ר. דפשתן אע"פ שהוא דק. מכ"מ נזרע בדוחק. וזהו שאמר ר"ש. כך אמרו להקל. ולא פי' רבינו כן. משום דטפי עדיף ליה לאוקמי הך סיפא כת"ק. דקיי"ל כוותיה. וכן פסק הרמב"ם בחיבורו פ"ב דכלאים. ול"מ הייתי אומר. דהך סיפא הוא דברי הכל בין לת"ק בין לר"ש. ועי' בפירוש המשנה לרמב"ם כאן. דפירש האי כשם שאמרו להחמיר. ר"ל שאין ב' מינים מצטרפים להחמיר כמ"א אליבא דר"ש. כך אין מצטרפין להקל. ועי"ש. ב') מה שפירש רבינו דפשתן יוצא משאר זרעוני גינה. אין כונתו הקדושה. דרמב"ם פי' כן. דהרמב"ם כ' בפירושו לכאורה בהיפוך. וז"ל שזרע פשתן אינו מן הקטנית. אבל הוא כזרעוני גינה. רק כונת רבינו לאחוז בכלל בשיטת הרמב"ם דהך סיפא דהפשתן בתבואה הוא חוזר לדברי ת"ק. אבל בפרטיות הפי' כבש לו רבינו דרך סלולה בעצמו. דאדרבה דלת"ק זרע פשתן יוצא מזרעוני גינה. וזה לא מפני שזרעוניו גסין. אלא מפני שנזרע בדוחק. וטעמו ונימוקו עמו לנטות בזה מהרמב"ם בפירושו. דהרי הרמב"ם בעצמו בחיבורו שחיבר כנודע אחר פירוש המשנה שלו. חזר מדבריו ופסק בפ"ב דכלאים ה"ה. דבפשתן רק בג' רביעים בכל סאה. אז צריך למעט. לפי שב"ס. זורעין בו ג' סאה פשתן. הרי להדיא דהוציא הרמב"ם זרע פשתן מזרעוני גנה. וכמ"ש רבינו. ועי' מ"ש עוד בזה אי"ה בהלכתא גבירתא: 

{{עוגןמ|ה}} אב"י וכן כתוב להדיא בתוס' כדברי ע"ר וכן משמע מירושלמי. ולא קשה מרישא. דאפי' באם התליע הופך ואח"כ זורע. דשם נקט התנא הדין בסתם דאפי' בהתליע הופך ואח"כ זורע. אבל אם ניחא ליה לזרוע תחלה ומגלה דעתיה להדיא בשעת זריעה. שהוא רוצה להפוך. אז דוקא אם צמחה צריך להפוך תחלה. לא בהתליע. וגם רב"א מצאתי שפסק כע"ר זצוק"ל. וראיתי להרב מהר"י פרענקל שהתקשה מרישא ונכנס בדחוקים ולפמ"ש בשיטת ע"ר זצוק"ל ניחא: 

{{עוגןמ|ו}} כ"כ הרמב"ם בפ"ג מכלאים. ומה שהקשה הראב"ד שם דזהו רק לר"ש פ"ז מ"ה דדרש כרמך. נ"ל דרמב"ם לטעמיה אזל דפסק שם פ"ה ה"ח באמת הלכה כר"ש. ורכ"מ נדחק ליישב הרמב"ם יע"ש: 

{{עוגןמ|ז}} ור"מ ור"ב כ' אסור. וק"ל מירושלמי דמייתי הר"ש. דר"ש לקולא קא'. וכן מוכח לע"ד. דהרי בכ"מ נקט הפשוט קודם. כמו א' עצם שיש בו מוח וא' עצם וכו' {{ממ|כפסחים דף פ"ח ע"א}}. וא' יבנה וא' כל מקום וכו' {{ממ|ר"ה כ"ט ב'}}. ובפרט בדאיכא פלוגתא {{ממ|כרש"י סוכה ד"כ}} א' גדולה וא' קטנה. {{ממ|וכתוס' כתובות דף כ' ע"ב}} א' חדשות. [אב"י ותוס' זבחים דף צ"ב ע"ב. והוסיפו שם דהיכא דסליק מאינו פשוט. אז אפי' קאי אקרא נקיט שאינו פשוט] רק היכא דנקט בין בין. אפי' קאי אפלוגתא. נקט לרוב שאינו פשוט קודם {{ממ|כסמ"ע סע"ב סק"ז}} וכדאשכחן נמי {{ממ|פסחים כ"ו ב'}} לא ישטחנה לאבידה בין לצרכה ובין לצרכו. אמנם מצינו נמי איפכא {{ממ|ביצה ל"ב ב'}} ועי' עוד {{ממ|חולין ק"ו ב'}} דנקיט בין בתרי גוונא. אבל ק"ל מה מקשי {{ממ|במ"ק ד"ב א'}} השתא מעין שיצא בתחלה דלא אתא לאנפולי משקין. כ"ש מעין שלא יצא מתחלה. ומאי קושיא הרי אשכחנא טובא דכוותיה דנקיט שאינו פשוט קודם. וי"ל. [אב"י כלומ' דודאי היכא דאפשר לתרץ שיהיה בכל אחד מהבין רבותא בפני עצמו. טפי עדיף וכדמתרץ שם הגמרא באמת. דאפילו מעיין שלא יצא בתחלה בית הבעל לא] ועי' {{ממ|ב"מ דט"ו}} אחריות ט"ס בין בשטרי הלואה בין בשטרי מו"מ. והרי מו"מ רבותא טפי דעביד אינש דזבין ליומא]: 

{{עוגןמ|ח}} קרא עניא אבבא. בלעינא קולפא טבא. דגם מ"ח לא נתבאר באבוב לחרי זמרא חביבא. כראוי לרעיא חגרא דפסיק שדי בגובא. ואין אופין פת עבה. בכירה שהסיקוה בקש וגבבא. דהנה הר"מ והר"ב פי' דלהכי אין סומכין חרדל וחריע לתבואה. דמדמזקי לתבואה ש"מ דרוצה בקיומן. וק"ל היכא איירי אי באמצע שדהו אפילו פשתן אסור כלעיל סי' מ"ה. ואי בזרע חרדל חריע בין תבואה שלו לתבואת חבירו. מאי אריא חרדל וחריע. אפי' כל מיני דלא מזקי נמי אסור. כלעיל סי' מ"ו. ואי"ל דמשום סיפא נקט חרדל וחריע דשרי בירקות. באמת קשה מ"ש ירקות משאר מיני דאסור. ואי דמיירי דשדה חבירו ג"כ חרדל וחריע. ושלו תבואה אסור לסמוך ביניהם תלם חרוח"ר. ליתא דמלבד שרמב"ם בפ"ג מכלאים כ' דמיירי ביש תבואה מב' צדדים. גם לישנא דמתניתין לא משמע שיש בצד התלם. שדה של חרוח"ר. ורתוי"ט כ' דמתני' מיירי בזרע אחר חרוח"ר בשדה חבירו. והקשה דעכ"פ למה לא תני אסטיס ופואה דג"כ מזיקים לתבואה כמ"ה. ואי משום הא ל"ק לדידי. די"ל דעכ"פ אסטיס ופואה מזיק לתבואה טפי מחרוח"ר. ולעיל רבותא קמ"ל והכא רבותא קמ"ל. עכ"פ הא ק"ל הרי גם מין אחר אסור לזרוע בשדה חבירו. דאף אי יהיבנא לרתוי"ט סברתיה דמותר לזרוע כלאים בשדה חבירו עכ"פ הרואים יסברו שבעל השדה בעצמו זרען. ולדידיה אסור אם לא סמוך לכמין חברו כסי' מ"ד. והמחוור מהפירושים. הם דברי רבינו הרא"ש. דמתני' מיירי בשלו ושל חבירו תבואה. ואסור לזרוע ביניהן תלם חרדל וחריע. דמדלא מזקי לתבואה אמרינן דלקיימן זרען. משא"כ בירקות בסיפא. חרוח"ר מזיק לירקות. הרואה ידע דרק לבדוק שדהו זרען עכ"ל. ולדברי רבינו צ"ל דנקט חרוח"ר ברישא. אף דכל המינים אסורים. רק משום סיפא נקט חרוח"ר דבירקות מותר. אמנם תמהני על כולם דהרי בירושלמי קא' בפירוש דמתניתין מיירי במקיף חרוח"ר לתבואה אבל לסמוך שרי. ולכן הקטע יוצא בקב שלו לפרש כפי קט שכלי ע"ד הירושלמי כפי אשר חנני ה': 

{{עוגןמ|ט}} אב"י דברי ע"ר אאמ"ו הכ"מ זצוק"ל אינם צריכים חיזוק. דכך כ' הר"ש והר"ב בהדיא. דאפי' דרך יחיד מפסיק. אבל מ"ש ע"ר דמדלא זרען יחד במפולת יד לא אסור רק מדרבנן. באמת כן כתב הכ"מ ברמב"ם פ"ד דכלאים הט"ז. דגם בזרעי' צריך מפולת יד אבל דבריו צ"ע ממ"ש בעצמו שם פ"ה ה"א. דבכלאי זרעים אפי' בלא מפולת יד אסור מדאורייתא. וכמו שהעיר אאמ"ו רבן של ישראל זצוק"ל בעצמו בגליון הרמב"ם שלו והוכיח כן מרמב"ם פ"א ה"ב שם דלוקה במנכש ומחפה. אלמא דאפי' שלא במפולת יד אסור מדאורייתא. ואני אביא עוד ראיה מפורשת מרמב"ם פ"ג הט"ז עי"ש ודו"ק. ועי' הלכתא גבירתא פ"א מ"ט: 

{{עוגןמ|י}} כ"כ תוי"ט וכתב עלה רבינו הגאון מהו' עקיבא שליט"א [באות יב] וז"ל שגבו ממני דברי רתוי"ט כו' ומעולם לא שמענו דסלע גרע ובעי עובי ד'. וצע"ג עכלה"ט. ויעל כיונק תינוק שנמצא בצד העיסה הנקייה. ויאמר גדלה עלי מדורת התימה. דלפי דברי רבינו. רוחב ד' דנקט מתני' גבי סלע קאי אהמשך הפסק כותל שבין ב' מיני הזרעים. וזה לא מצאנו. דבכל מקום שנזכר מלת רוחב בבניין. קאי אעובי ולא אהמשך כפ"ק דערובין רוחב קורה טפח. וכ"כ התם פ"ז מ"ב כותל שבין ב' חצירות גבוה י' ורחב ד' דבכולי ר"ל עובי ד' {{ממ|חוץ מאצל דבר דק ומטולטל}} וכן ידוע בלשון. דג' מרחקים שיש לכל גוף. נקראים אורך ורוחב וגובה. וכ"א הוא עובי הגוף. [השיבני רבינו נ"י וז"ל לעד"נ התם בקורה שמונח מכותל לכותל למשל ממזרח למערב. הוא וודאי יותר מטפח. שפיר שייך לקרוא לעובי שמצפון לדרום. בשם רוחב. וכ"כ בכותל שבין ב' חצירות. ע"כ שמפסיק בכל משך החצירות דמסתמא הוא יותר מד"ט. שפיר שייך לקרוא לעובי שלמעלה מצפון לדרום בשם רוחב. משא"כ הכא דסומך לגדר דמיירי לסמוך נגד הגדר. דמהני במשך ד'. ואם יהיה העובי מצפון לדרום ג"כ ד' או שניהן יותר מאן מפיס לקרוא לזה או לזה בשם רוחב עכלה"ט. ואני בעניותי לא ידעתי דברי קדשו. רק כפי מ"ש מלשון בנ"א בג' מרחקים הנ"ל]. ותו ק"ל דלפי דברי רבינו דסמך אר"ש. ומדמייתי ר"ש ראיה מעירובין. ע"כ דסבירא ליה דהכא בפרוץ מרובה על העומד מיירי. דאל"כ מאי ראיה מייתי מעירובין. אע"כ דהר"ש ה"ק דכמו דהתם בכותל פחות מהמשך ד'. ופרוץ מרובה עה"ע. גם נגד העומד אסור ה"נ הכא. ומזה מוכיח הר"ש דהכא ביש בהמשך כותל ד' מיירי ולהכי אף דפרוץ מרובה מותר נגד העומד. ותמוה דמלבד דמתני' לא הזכיר מפרוץ ועומד כלל. בל"ז ק' דהו"ל למנקט נמי דבעומד מרובה על הפרוץ גם נגד הפרוץ מותר. כדנקט לקמן בכלאי כרם פ"ד מ"ג וד'. [השיבני רבינו נ"י ודאי מתני' לא מיירי כלל מדין פרוץ. רק במפולש ובדין מחיצה שמפסיק בין ב' מינין. רק דהר"ש מייתי ראיה דמחיצה לא מפסיק רק במשך ד'. כמו בעירובין דפרוץ מרובה ע"ע אינו פועל רק שמקום הפרוץ שם לא מקרי מחיצה. אבל לא גרע ממפולש ממש. ודל הפרוץ מהכא. לא יהיה מחיצה כלל רק מקום העומד. לשתרי לזרוע נגדו. אע"כ דלא מקרי מחיצה מפסיק רק רוחב ד' עכלה"ט]. ותו ק"ל ארבינו דאי רוחב ד' אגדר נמי קאי והיינו המשך. למה הזכירו רוחב ד' רק במציעתא וסיפא. ולמה לא כייל סלע וגדר בחד בבא. ולפע"ד נ' כרמב"ם פ"ג הט"ו דמחיצה דמתני' לאו בפרוץ ועומד מיירי. רק במפולש ומבדיל המחיצה בין ב' המינין. ורק בגדר סגי בעובי כ"ש אבל בסלע צריך עובי ד"ט. ומה שהקשה רבינו דמעולם לא שמענו דסלע גרע מגדר. ת"ש כותל שונית. פ"ז דאהלות מ"א ותוי"ט שם. דמדלא נעשה בידי אדם. לא עדיף כמחיצה אחריתא. כ"כ רתוי"ט שם. וכ"כ פי"ב דנגעים מ"ב א' בסלע לא הוה מחיצה מה"ט. וליכא לאקשויי מאילן המיסך על הארץ במתני' דידן. דחשיב ליה מחיצה נ"ל דבסלע שאני דלית בה תפיסת ידי אדם כלל. משא"כ באילן. וכמדומה גם הר"ש חזר בו מלאוקמה מתני' בפרוץ מרובה. ושרוחב ד' קאי נמי אגדר. במ"ש אח"כ וז"ל ומיהו לא יתכן וכו' יע"ש. [השיבני רבינו הנ"ל וז"ל מ"ש ידידי הרב נ"י מפ"ז דאהלות. נתכוון במ"ש בתוי"ט והמגדל כו' שן סלע וכו' ונ"ל דהיינו דמש"ה לא קתני אם אין בו פ"ט. דבעולה מאיליו בודאי ליכא חלל באמצע. ותו דאי בעומד מאליו לא הוה מחיצה גם בעובי ד' לא מהני. וזה לא מצינו דבעומד מאליו בעי מחיצה מעולה ביותר. ועי' {{ממ|בעירובין ט"ו א'}} קס"ד כמו דפליגי בלחי פליגי נמי במחיצה ת"ש וכו' ובמסקנא פליגי דמ"ס לחי משום הכירא. הרי אף אי משום מחיצה. יש לחלק דבלחי דקה כ"ש לא מהני עומד מאליו. אבל בעושה סוכתו בין אילנות וכדומה דבעיא מחיצה רחב ד' מהני גם בעומד מאליו אע"כ דלעניין זה אין לחלק עכלה"ט]. שבתי וראה מה דמסיק התם דבמחיצה כ"ע מודו. דאע"ג דעומד מאליו. שמה מחיצה. ואילה"ק ממ"ש מתני' דאהלות. י"ל דנהי דמחיצה לא הוה חציצה מיהו הוה להפסיק בין אויר רה"ר לרה"י: 

{{עוגןמ|יא}} כך פי' הר"ש והר"ב. ולפי פי' זה א"א שיהיו הכ"ד קרחת על מקום שהוא נ' על נ' אמה דעל מקום כזה א"א לעשות כ"ד קרחות שיהיה כל א' בארכה י' אמות וב' טפחים וחצי על רוחב י' אמות. אלא הכ"ד רובע יהיו ד' קרחת ברוחב על ו' קרחת באורך. וא"כ מדכל קרחה ארכה י' אמות וב' טפחים וחצי על רוחב י' אמות. יהיה מקום כל הכ"ד קרחות ס' אמה אורך על רוחב מ"א אמה וד' טפחים. או ס"ב אמה וג' טפחים אורך על רוחב מ' אמה שכשתרבע מקום זה או זה ברבוע שוה הצלעות יהיה נ' על נ' אמה דהיינו בית סאה. וה"ה בעושה כל הכ"ד קרחות. כל א' מרובע ממש. דהיינו י' אמות וחומש על י' אמות וחומש דזהו שיעור בית רובע כמ"ש הרמב"ם הכא שרי רק מדהוא רק רובע בקירוב להכי לא נקטו הכי. ואילה"ק דעכ"פ למה לא נקטו הר"ש והר"ב כפשוטא. שיחלק הבית סאה של נ' אמה על נ' אמה לכ"ד חלקים ויהיה באמת כל חלק י"ב אמות ומחצה אורך על רוחב ח' אמות ושליש. י"ל דא"כ לא יהיה כל א' רבוע שוה הצלעות רק רבוע ארוך. ור"מ לא התיר רק בקרחת. דהיינו ערוגה מרובעת. משא"כ ערוגה העשוייה רבוע ארוך. משר שמו. כלעיל מ"ו. ואע"ג דשיעור הקרחת דנקטו רבותינו ארכו ב' טפחים יתר על רחבו. עכ"פ כיון דהוא רק פורתא. לא חשיב. ונקרא שפיר רבוע שוה הצלעות. ונ"ל עוד דמה"ט לא סגי ליה לתנא למתני שעושה כ"ד קרחות לבית סאה. ול"ל תו למתני מקרחת לבית רובע. אלא קמ"ל דלא תימא דנ' על נ' אמה יחלקום לכ"ד חלקים. אלא דא"כ ע"כ שיהיה כל קרחת רבוע ארוך. ובכה"ג לא שרי ר"מ. להכי סיים מקרחת לבית רובע. דהיינו שיהיה ארכו כרובע ורחבו כרובע בקירוב. והרי אם יהיה כל א' רבוע ארוך לא יהיה נקרא קרחת. והא דלא סגי ליה למנקט עושה כל קרחת מבית רובע ול"ל למנקט שעושה כ"ד קרחת לבית סאה. נ"ל דאתא למעוטי דהא יתר מבית סאה. כגון סאה ומחצה אסור לעשותן ל"ו קרחות סמוכין זל"ז. או סאתיים אסור לעשותן מ"ח קרחות סמוכין דע"י רבויין מאד מחזי כמעורבין. אבל בפחות מבית סאה כגון חצי סאה שרי לר"מ לעשותו י"ב קרחות וכן שליש סאה מותר לעשותו ח' קרחת. דכל שהשטח הנזרע הוא מועט יותר. קיל טפי {{ממ|כלקמן פ"ג סי' ג'}}. ועוד נ"ל דמדלא הזכיר התנא סדר הקרחות. כמה קרחות יהיה באורך וכמה ברוחב. ש"מ דא"צ דוקא ו' קרחות אורך על ד' קרחות רוחב. אלא ה"ה ח' אורך על רוחב ג'. או י"ב אורך על רוחב ב'. וכ"ש בעומדים כל הכ"ד קרחות בשורה א' דשרי. דכל בכה"ג מתמעט העירבוב טפי למראית העין:


{{ניווט כללי תחתון}}
{{פורסם בנחלת הכלל}}