עריכת הדף "תפארת ישראל - בועז/חולין/ג"

{{הועלה אוטומטית}}


{{ניווט כללי עליון}}

{{עוגןמ|א}} ומזה הוכחתי בבואי לכאן ק"ק דאנציג וראיתי שלוקחין הדסים למצוה מענפי מין שעליו מריחין כהדס וקיימי ג' ג' בחד קיני ועליו חופין עצו. רק שהמין ההוא עלים שלהן קטנים כשעורה ואין העלין גדלין יותר באותו המין. ואשתומם על המראה. דאע"ג דיש בהן ריח אסא עכ"פ מין ההוא ודאי לא נקרא אסא. דאל"כ למה לא הסתפק מהרי"ו לעניין טריפות גם בשיעור עלה כזו. ואעפ"כ לא אסרתים להם. משום דכפי הנראה הגאונים כ"ע שקדמוני גם הם ראו ולא מחו בהם. ואפשר וקרוב לוודאי שברצון חכמים היו עושין. ורק בטריפות מספקינן. אבל הכא רק עבות בעינן והא איכא. ופעם אחד ראיתי בגן מין אילן שעליו שלו גדולים ויפים וקיימי ג' ג' בחד קיני. ועליו חופין רוב עצו. רק שלא הי' לו ריח הדס כלל וכלל. ולכאורה עלה בדעתי להכשירו למצוה. דלמאי ניחש לה. אי משום ריחא דהדס שאין בו. הרי אמרינן [סוכה ל"ב ב] ואימא זיתא. ואימא דולבא. ואימא הרדופני. ומשני הש"ס בעינן עבות. וענפיו חופין עצו. ושלא יהי' סם המות לבהמה. משמע דאי איכא כל הני. אף ע"ג שעץ הזית וודאי אין עליו מריחין כהדס ריחא לאו מלתא היא. שבתי וראה הוא הרדופני. ואפי' חזינן שבהמתינו יאכלו ממנו ולא ימותו. אפ"ה שמא יש מין בהמה בעולם שכשתאכל ממנו תמות. ואע"ג דבש"ס [חולין נ"ח ב'] משמע דהרדופנא הוא עם המות לבהמות הכשרות המצויות שור כבש ועז. והרי אלו אוכלין מאלו העלין ואינן מתים. ש"מ דאין זה הרדופני. עכ"פ שמא זה המין ג"כ הוא סם המות אחר לשום מין בע"ח בעולם וספיקא דאורייתא לחומרא. או שמא הרדופנא הוא. ואע"ג דחזינן שהשתא אינו ממית לבהמה. דלמא כמו באדם השתא נשתנה הטבע [מג"א קע"ג. וססקע"ט. ושל"א]. כמו כן בבהמה [ועי' ד"מ בי"ד סשי"ו]. ואפ"ה מדהיה בזמן נתינת התורה ממית לבהמה. לא על זה צותה תורה. ומה"ט גם העלין הקטנים הנ"ל. אע"ג שהן עבות. עכ"פ מדהוכחנו שאינן אסא. דלמא הרדופני או שאר סם המות הוא: 

{{עוגןמ|ב}} כך כ' רתוי"ט. ולפעד"נ מדנקט ברישא גבי לב לבית חללו. ובהמסס וביהכ"ו נקט שנקבו לחוץ. על כרחך. אי משום דבהמסס וביהכ"ו שנקבו זל"ז הרי נמי נקבו לבית חללו והרי כשר. ואי משום דבהמסס וביהכ"ו מצוי טפי שינקב מבפנים לחוץ. דרוב בליעות דרך הושע. משא"כ בלב מצוי טפי שינקב מחוץ לפנים ע"י מחט. א"כ צריך לאשמועינן הכא שפיר בלב. דאי מרישא סד"א דהאי לבית חללו דנקט בלב לא שניקב מעל"ע. רק ר"ל למול חללו דהיינו שפי המחט נגד חללו. אף שלא ניקב מעל"ע יאסר. דהרי בכל דוכתה בניקב במחט מצד א' שלא מעל"ע. ויש קורט דם נגד פי המחט בצד האחר טריפה [כלעיל סי' ד']. א"כ סד"א דגבי לב נמי אף שניקב שלא לחללו נטרף. דהרי חללו מלא דם. ואולי יש קורט דם נגד פי המחט. קמ"ל הכא דכל שלא ניקב לחלל כשר. [ועי' ש"ך ססי' מ]. והא דלא נקט הכא נמי נקבו ג' חללי הלב זל"ז כשר. כדנקט גבי המסס וביה"כ. נ"ל משום דזהו פשיטא דהרי אבר א' הוא. משא"כ המסס וביהכ"ו ב' אברים הם וב' דפנות ביניהם א): 

{{עוגןמ|ג}} ותמוה דמדעכ"פ אסורה משום סכנה. מה נ"מ דמותרת משום טריפה. ואי"ל דנ"מ דבאכלו ממנה כמה בנ"א ולא הסתכנו. דמשום ספק סכנה מותרת. דמדלא מתו מוכח שלא הפעיל הארס ולא נבלע בגופה. אבל משום ספק איסור היתה אסורה. ליתא. דהרי אמרי' {{ממ|בע"ז ד"ל ע"א}} דאפילו אכלו הרבה ממנה ולא מתו אסור משום סכנה. ודוחק לומר דנ"מ למלקות. דהרי הובא דין זה בי"ד {{ממ|סי' ס' ס"ב}} ומה נ"מ בזה לדידן{{הערה|עי' שדי חמד {{ממ|כללי הפוסקים סי' יג אות ו בסופו}} שמתרץ שאף שאין דרך הפוסקים בכך, מ"מ בדבר שצריכים לומר הדין האמור בש"ס, ניחא להו לתפוס לשון חכמים, ולכן בדין זה שהוצרכו לומר דאסורה משום סכנה, תפסו כמו ששנו חכמים בלשון המשנה. ועי"ש עוד.}}. ונ"ל דנ"מ לחומרא ולקולא. דספק ספיקא באיסורא לקולא. ובסכנה מחמרינין {{ממ|כיומא דפ"ג א'}}. וכ"כ לענין בישול בס'. באיסורא לקולא. אבל בסכנה. לרט"ז {{ממ|י"ד קט"ז סק"ב}} לא מהני ביטול. ואפי' לרפ"ח {{ממ|שם}}. ולתשובת חו"י {{ממ|סי' ס"ד}} דגם בסכנה בטל בס'. נ"ל דעכ"פ מודו דלא בטל ברוב ביבש ביבש. משא"כ באיסור בטל ברוב ביבש ביבש. אמנם יש עוד נ"מ לקולא. דבבליעת כלים. באיסורא טעם כעיקר דאורייתא. אבל בסכנה מקלינן בכה"ג {{ממ|כי"ד צ"ה רט"ז סק"ג}}. וכ"כ בנמלחו יחד באיסורא אסור. ובסכנה שרי {{ממ|כת"ח כלל כ' דין ט"ו}}. מיהו בהנך תרתי יש לחלק. די"ל דוקא בהתירא בלע. כדגים בבשר. מקלינן בבליעת כלים ובמליחה. משא"כ הכא איסורא בלע:


{{שולי הגליון}}
{{ניווט כללי תחתון}}
{{פורסם בנחלת הכלל}}