עריכת הדף "תפארת ישראל - בועז/חולין/ב"

{{הועלה אוטומטית}}


{{ניווט כללי עליון}}

{{עוגןמ|א}} ולולא מסתפינא נ"ל דרש"י נקט הנהו לרבותא. דאע"ג דהנהו אפשר שנתחייבו בהן לפני שעה. ולא נתפרסם עדיין חטאן. אש"ה אמרינן אילו נתחייבו קלא הו"ל כסי' ע"ה. וכ"ש אשם מצורע. דנמי בא על חטא וודאי {{ממ|כערכין י"ד ב}}. והרי ע"י שבדד ישב. ושב הכהן. ובא הכהן. ויצא הכהן. וודאי דע"ז היה מתפרסם מלתא אילו היה כדבריו. וידעו שמשקר. וכמו כן אשם נזיר דנמי בא על חטא וודאי [כנדרים ד"י ע"א] דקאמרינן התם דנזיר טמא שינה בחטא הרי הוא נמי כ"ש מאינך אשמות דהרי אם היה שנדר בנזיר. ונטמא. והוצרך למנות מחדש נמי הוה מפרסם לה מלתא. אלא וודאי ידעו הכל שמשקר. וכן מסתבר לע"ד דהנך ב' אשמות נכללו נמי באשם וודאי. דאל"כ למה נדחק תנא ברישא למנקט באיסור' רק אשם תלוי. והוא רק אליב' דיחידאי כלעיל סי' ס"ח טפי הו"ל למנקט הנך תרתי. אע"כ כדאמרן. ואי"ל א"כ מ"ש אשם נזירות דמותר בשחט לשמו. ומ"ש עולת נזיר דאסור בשחט לשמו כלקמן סי' ע"ו. וכמו שאמר בש"ס התם אומר נדר בצנעא. א"כ אשם נמי. י"ל דדוקא נזיר טהור נזהר מלפרסם חסידותו שנזר [כא"ח ססתקס"ה]. משא"כ בנטמא בנזירות. ממילא מתפרסם. וגם הוא בעצמו רגיל לפרסם שנכשל. כדי שישתמרו בני אדם מלהכשל כמותו. כדוגמת מ"ש תוס' הכא [ד"ה אימר] דבמעילה רגיל לפרסם הכשלו מה"ט. ועי' רתוי'ט כאן שהניח כל זה בצ"ע. 

{{עוגןמ|ב}} אב"י ועי' בטא"ח סי' א'. דאף אחר אמירת פרשת אשם יאמר יה"ר. וכ' הב"י הטעם בשם מהר"י אבוהב. דגם אשם הוא בא בנדבה בנזיר. והקשה רמג"א הרי אשם בא רק בנזיר שנטמא וזה תלוי במקרה ולא בנדבה. ותי' בתשו' כנסת יחזקאל. דהרי אנחנו כולנו טמאי מתים. וא"כ גם אשם נזיר בא בנדבה. דאי בעי מתנדב בנזיר. וממילא יתחייב אשם. ולפע"ד נ"מ לדינא גם בשחיטה. בשחט בזה"ז לשם אשם נזיר. פסל מה"ט. דהרי שפיר בא בנדבה וכמבואר. וליכא למימר כמ"ש אאמ"ו הגאנ"י דמפרסמ' מלתא ע"י שצריך למנות מחדש. ליתא. דהרי אנו טמאי מתים מעיקרא משעת קבלת הנזירות. אמנם ק"ל על רבינו הטור בי"ד שכתב סתם בשוחט לשם אשם וודאי. כשר. מדאינו בא בנדבה. והרי הוא עצמו כתב בא"ח דיאמר יה"ר אחר אשם. מדאשם נזיר בא בנדבה. כמ"ש מהר"י אבוהב וא"כ ה"נ הול"ל דבשחט לשם אשם נזיר פסול. ועי בפ"מ לי"ד [סי' ה' סק"ד בש"ד] שכ' בשם תבואת שור. דבאמר השוחט ששוחט לנזירתו. אפי' הוא טמא. ואפי' רואה ששותה יין כל היום. אפ"ה פסול. כיון שהנזירות בר נידב. וזה כמו שכתבתי. אך ק"ק לכאורה לשון דאפילו הוא טמא. דהרי אדרבא אז בר אשם הוא. ושייך טפי למימר דכששחט לשם אשם פסול. וי"ל. והנה ראיתי בארצות החיים מהגאבדק"ק קעמפען נ"י. שהקשה על תי' של רבינו כנסת יחזקאל. שדבריו הם נגד משנה ערוכה [נזיר פ"ג מ"ה]. דמי שנזר בבית הקברות. אפי' שהה שם ל' יום. אין עולין לו מן המניין. ואינו מביא קרבן טומאה. א"כ מדכולנו טמאי מתים כשנתנדב בנזירות. הו"ל כנודר בביה"ק דפטור מאשם. אמנם לעד"נ. דהן אמת דבנזיר [די"ט א'] אמרינן על הא דתנינן במתני' יצא ונכנס עולין לו מן המניין אמר שמואל כגון שיצא והזה ושנה וטבל. א"ל רב כהנא ורב אסא לרב מ"ט לא אפרשת לן כהלין מילי. א"ל אמינא דלמא לא צרכיתו. והנה מפשטות לשון הגמ' זה משמע וודאי דבנדר בביה"ק. אפי' יצא. כל זמן שלא הזה ושנה וטבל אינן עולין לו למניין ואינו מביא קרבן טומאה. לפ"ז לדידן מדכולנו טמאי מתים ואין לנו הזאה. א"א שנתחייב קרבן טומאה. אולם בירושלמי פ"ג דנזיר אמרינן על הא דתנינן נכנס ויוצא עולין לו למניין. ר' כהנא בעי קמי דרב. וכי אין צריך הזאה ג' וז'. א"ל תורה קראתה לפורש מקבר. טהור. דכתיב אחרי טהרתו ז"י יספרו לו [יחזקאל מ"ד]. ר"ל דא"א לומר אחר טהרתו ממש. דא"כ מה צריך לספור עוד ז"י. אלא אחר טהרתו ר"ל אחר פרישתו מהמת. דהתורה קראתו אז טהור לעניין שיעלו הז"י לנזיר למניין. וכשיחזור ויגע בטומא' יתחייב קרבן טומאה. ורבינו בעל קרבן העדה בפירושו לירושלמי כתב וז"ל. כך כתב רש"י ביחזקאל וז"ל אחרי טהרתו אחר פרישתו מהמת. וכך שנויי' במ"ק. וכ' הגאון הנ"ל דתלמיד טועה כ' כך ברש"י. דבתלמוד בבלי מ"ק [ד"ז ב']. מוקי להך קרא דשבעת ימים יספרו לו במצורע. ורק בירושלמי הכא דרש כן. עכ"ל הקרבן עדה. אולם המעיין בתוס' [מ"ק ט"ו ב' ד"ה אחרי]. יראה שגם הבבלי דרש כירושלמי. דדרש שבעת ימים היינו ימי הזאתו. יספרו לו היינו ימי סיפורו. יע"ש. א"כ גם בבלי אפשר דדרש כירושלמי. דאחר שפירש א"ע מהמת נקרא טהור. וא"כ הא דיוצא ונכנס עולין לו למניין ומביא קרבן טומאה דקתני מתני'. פלוגתא דרב ושמואל היא. דלרב בירושלמי תיכף כשיצא אף שלא הזה נקרא טהור. ולשמואל בבבלי דוקא אחר שהזה מביא קרבן טומאה. ואף דבבבלי משמע לכאורה דרב לא פליג אדשמואל. מדקא"ל רב כהנא ורב אסי לרב מ"ט לא אמרת לן כהא מלתא והשיב להן דלמא לא צרכיתו. ע"כ צ"ל דה"פ. דוודאי פשטא דמתני' משמע טפי אפילו לא הזה. ולא היה צריך לפרש שכך הוא פירושא דמתני'. אולם כששמעו דשמואל ס"ל דמתני' מיירי כשהזה. א"ל תלמידיו מ"ט לא פרשת לן דמתני' כפשוטה אף שלא הזה. ולאפוקי מדשמואל. והשיב להם. אמינא דלמא לא צרכיתו. ר"ל דלמא עדיין לא שמעתם שיש סובר דמתני. מיירי בכבר הזה אחר שיצא. ועל כרחך צריך לפרש כן. דאל"כ ק' דרב אדרב. דבבבלי נזיר ס"ל לרב כשמואל. והרי בירושלמי שפתיו ברור מללו דא"צ הזאה. ואף דמצינו דכוותי' טובא דסתרו בבלי וירושלמי [כפסחים צ"א ב' תוס' ד"ה שמא. ורא"ש גיטין פ"ב סי' ד']. עכ"פ היכא דאפשר להשוות בבלי וירושלמי טפי עדיף ומצינו ג"כ שדרך של רבי היה לקצר בדבריו כל שהיה יודע שיבינו התלמידים בעצמן [ועי' חולין דנ"ב ב' בענין נשתברו רוב צלעותיה]. וא"כ מדפליגו רב ושמואל בהא. הדרינן לכללא דהלכתא כרב באיסורי. ובפרט דהברייתא דמ"ק אפשר נמי לפרשה אליבא דרב שפיר. וכמש"ל. וא"כ מתורצין שפיר דברי רבינו כנ"י. מדאנחנו כולנו טמאי מתים וכיוצא ונכנס דמינן. דהרי פרשינן לפעמים מטומאה. לפיכך שייך שפיר גבן הבאת קרבן אשם בשנדר בנזיר. השבתי לבני הרב הגאבד"ק לאנדסבערג שליט"א. ראה בני דבריך טובים ונכוחים. ואפ"ה לך אפוא מה אעשה בני. דהרי רבינו הרמב"ם [בפ"ו. מנזירות ה"י] פסק כשמואל. וע"כ מדס"ל דמדשתיק רב בבבלי מלפלוג אדשמואל בהדיא ש"מ דהדר בי' לבסוף מהך דקאמר בירוש' משמו. ואפ"ה יש לישב דבריך. דבל"ז יש לדקדק מדקאמר במתני' שנדר בביה"ק. והוצרך לומר בסיפא יצא ונכנס וכו'. ואצטריך שמואל לדחוקי. דהאי יצא ונכנס ר"ל שהזה ביני ביני. טפי הו"ל לתנא למנקט ברישא היה טמא מת ונדר בנזיר. ומצי למנקט בסיפא הזה ושנה וטבל וכו'. אע"כ דתנא רצה לאשמוטינן דדוקא בנדר בביה"ק שהתטמא בטומאה שהנזיר מגלח עליו. אהא דוקא קאמר שמואל שצריך שיזה מקודם. ואז אם חזר ונכנס ונטמא שוב טומאה שהנזיר מגלח עליו. מביא קרבן טומאה. אבל כשנדר בנזיר בשעה שהיה טמא טומאה שאין הנזיר מגלח עליו. בהא סגי כשפירש מטומאה ביני ביני וחזר ונטמא טומאה שהנזיר מגלח עליו. מביא קרבן טומאה. וידענא שפיר שרלח"מ שם לא כ' כן. ואעפ"כ לא מצינו הכרח לומר כדבריו. ואדרב' ממתני' משמע להיפך. וא"כ יש לישב שפיר דבר. רבינו כנ"י. דהרי כולנו טמאי מתים. וקיי"ל דנזירות חלה על טמא מת. ואף שאין ברור לנו שכבר נטמאנו בטומאה שהנזיר מגלח עליו. עכ"פ לאשר אין אנו נזהרים מלטמא להבא בטומאה שנזיר מגלח עליו אפשר שפיר שנבוא לידי חיוב קרבן אשם. אולם לא אכחד ממך בני בבת עיני שליט"א. שכל ימי הייתי מצטער על תי' זה שהביא רבינו מהר"י אבוהב [בא"ח סי' הנ"ל]. דאיך אפשר שיהיה אשם נזיר בא בנדבה. ושיאמר אח"כ יה"ר וכו'. דבשלמא בעולה ושלמים שפיר מצי למימר יה"ר שיהא זה חשוב ומקובל כאילו נדרתי עולה והקרבתיה. וכן נמי בשלמים. אבל בנזיר דנהי שאעפ"י שאנחנו טמאי מתים אפ"ה מותר להזיר. רק שנהיה נזהרים מלהטמא להבא [כרכ"'מ ספ"ב דנזירות ודלא כראב"ד שם]. עכ"פ הו"ל כאומר שיהא זה חשוב כאילו נדרתי בנזירות ולאשר נטמאתי יהיה אמירת הפרשה כאילו הקרבתי אשם. ק' הרי אף שכולנו טמאי מתים. משנדר בנזיר אף שנטמא צריך ליזהר מטומאה ותגלחת ויין. וכופין אותו לעלות לא"י [כרמב"ם ספ"ב מנזירות] ומדלא עושה כל זה ש"מ שלא נדר. ויש ליישב בדוחק


{{ניווט כללי תחתון}}
{{פורסם בנחלת הכלל}}