עריכת הדף "תפארת ישראל - בועז/ביצה/ג"

{{הועלה אוטומטית}}


{{ניווט כללי עליון}}

{{עוגןמ|א}} [כך נ"ל כוונת רש"י בש"ס, ע"ש. מיהו נ"ל דמשו"ה צריך נמי לטעמה דהעמדה והערכה, משום דבתמורה [דל"א א'] לחד לישנא פודין קדשים להאכילן לכלבים, א"כ לדידיה מתניתין מיירי רק בקדשי מזבח ומשום העמדה והערכה, כטעם קמא דרש"י. עוד נ"ל דאע"ג דמתניתין ודאי בקדשים מיירי, דמדקתני סתמא ודאי משמע אפילו במסוכנת, וא"כ ע"כ רק בקדשים אסור לטלטלה. עכ"פ אילה"ק למ"ד מודה ר"ש בבע"ח שמתו, למה לא אשמעינן בבהמת חולין בריאה שמתה. י"ל דאגב גררא בעי לאשמעינן נמי הנך טעמא דאמרן, דבעי העמדה והערכה, או דאין פודין להאכילן לכלבים. או דקמ"ל דלא מבעייא בחולין בריאה ודאי אסיר לטלטלה אלא אפילו בקדשים שיש לחוש לבזיונן כשיונחו כן, אפ"ה אסור לפנותן]: 

{{עוגןמ|ב}} [ולכאורה דלהכי שאלו תרתי. דדלמא בהמת קדשים קילא מדמתבזו, משא"כ חלה. או חלה קילא דאיתא בשאלה, דאע"ג דהדרא לטיבלא, טבל מינן הוא אצל שבת, דבעבר ותקנו, מתוקן [כשבת מ"ג א'] משא"כ בקדשים, אף למאי דקיי"ל [נזיר ד"ל א' וערכין כ"ג א'] דהקדש בטעות אינו הקדש, וכך פסק הרמב"ם [פ"ד דנדרים ה"ז] דבין קדשי מזבח או בדק הבית איתנהו בשאלה. עכ"פ היינו בהקדש טעות דשור שחור ולבן [כנזיר שם], או באמר הרי עלי' דלא אתא מידי לרשות הקדש עדיין, אבל בהפריש כבר, הרי כל היכא דאיתא בי גזא דרחמנא איתא [כר"ה ד"ו], והרי אפילו תרומה כשבא כבר ליד כהן ליתא בשאלה [כנדרים נ"ט א'], א"כ לא יהא כח הדיוט חמור מהקדש [כגיטין נ"ב א']. ואף למאי דקאמרינן בנדר ב' נזירות, ומנה ראשונה והפריש קרבן, ונשאל על ראשונה, עלתה לו שנייה בראשונה, [כשבועות כ"ח א'], ואפילו לס"ד דש"ס התם, עכ"פ כשלא כיפר וגילח איתא בשאלה. י"ל דלהכי נשאל על הנזירות קמא מדקיימי נזירות שנייה ולא פקעה הקדושה מהבהמה. ותו דהתם לא נשאל רק אנזירות, אבל קדשים גופייהו מכיון שהפרישן ליתנהו בשאלה. ואין להקשות הרי אפילו שחוטי חוץ איתנהו בשאלה [כנדרים ע"ח א'. ואפ"ה נ"ל דמשכח"ל כרת ושחטי חוץ, כגון שמת המקדיש ושחטה אחר. או ששחט קדשי צבור]. י"ל דוקא בשכבר נשחטה בחוץ, ונאסרה עי"ז בהנאה, תו ליתנה בי גזא דרחמנא, משא"כ כשעדיין בקדושתה, משעה שהופרשה ליתנה בשאלה, אמנם הרשב"ם [ב"ב ק"כ ע"ב] ותוס' [כריתות י"ג ב' ד"ה ארבע]. ורט"ז [י"ד שכ"ג], כולהו ס"ל דדוקא בשכבר נזרק דמן ליתנה בשאלה. ואעפ"כ נ"ל דאצטריך לאשמעינן חלה, דלמא רק בקדשים אסור לטלטלה, משום דאין נשאלין אהקדשות רק מדוחק [כרמב"ם סוף הל' נדרים], משא"כ חלה. וכ"כ מחלקין תוס' [פסחים דמ"ו ב'] כה"ג בין מע"ש לחלה, יע"ש. או נ"ל דנקט חלה לאשמעינן דאע"ג דרק מדרבנן אסור לבערו ביו"ט, אטו קדשים [כתוס' שבת כ"ד ב'], וא"כ מדאורייתא חזי לבו ביום להסיקו תחת תבשילו, ולא מוקצה הוא, אפ"ה אסור לטלטלה [ועי' מ"ש בחידושי פ"ג דכריתות סי' כ"ד]: 

{{עוגןמ|ג}} אמר המחבר משנה ו' ומשנה ז' משניות חמורות הן לעיני הכהות, דהרבה יש לדקדק בהן לע"ד. א' כיון דהך דאין נמנין על הבהמה. בפיסוק דמים מיירי, כדקאמר בש"ס, א"כ ל"ל דנקט נמנין כלל, הול"ל אין פוסקין דמים לטבח ביו"ט. ב' דקאמר אבל נמנין עליה מעיו"ט. מה קמ"ל פשיטא דמותר לפסוק דמים בחול. ג' בבא דמשנה ז' דלא יאמר אדם לטבח שקול לי בדינר וכו' מיותר לגמרי, דכבר שמעינן מרישא דאין נמנין וכו'. ד' דקאמר לא יאמר לטבח שקול לי בדינר. הרי לשקול גם בלי פיסוק דמים אסור, ול"ל תרתי. ובקצת נוסחאות כתוב מכור לי וכו', אבל בירושלמי ובבלי וברי"ף ורא"ש בכולן הגירסא שקול לי וכו'. ה' כיון דבבא דאין נמנין, ובבא דלא יאמר לטבח שקול לי, שניהן ממש מענין א', למה הפסיק התנא בין הדבקים עם ב' הבבות דמשקל והשחזה. ו' בש"ס קאמר אמתניתין דאין נמנין, מאי אין נמנין. וכו', היכא עביד. מביא ב' בהמות וכו', הרי משמע ודאי דשאלת הש"ס היכא עביד, אסיפא קאי, דשוחטין ומחלקין ביניהן, וקשה למה לו כולי האי להביא ב' בהמות, הרי סיפא מיירי שכבר נמנו עליהן מעיו"ט, וכדתני להדיא במתניתין, אבל נמנין עליהן מעיו"ט. הן אמת דמרש"י נראה דקו' הש"ס היכא עביד היינו היכא דלא נמנו מעיו"ט. וטפי נראה דרש"י לא גרס כלל במתניתין אבל נמנין עליה מעיו"ט, דהרי רש"י ציין במתניתין אבל שוחטין וכו'. אבל אנן מחוייבים להבין דברי רבותינו בש"ס גם לפי גרסתינו, שנתקבלה כמטבע עובר לסוחר בכל הדפוסין, ועי' ברי"ף ור"ן. ואפן כה וכה אל רבותי המפרשים. והנה אין דורש ואין מבקש למיעוט ידיעתי שרים עצרו במילין ויניחוני כשה תועה על הרי בשמים, כי לא הניחו לנו רבותינו דבר להניח שבר רעבון בתינו, ואיך במאורות צפעוני גמול ידו הדה. ואני בעניי עיני לשמים נטלית. והנה נפתחו השמים ואראה מראות אלהים, והנה עוז בידו גבורה בימינו, וישלח יד ויתמכני בימין צדקו לפרש כיד ה' הטובה עלי, ברוך אתה ה' פוקח עברים עורים]: 

{{עוגןמ|ד}} [ואילה"ק בצנעא נמי כל שאסרו חכמים בפרהסיא. אז אפי' בצנעא אסור [כביצה ד"ט א']. י"ל דזהו דוקא באסור בפרהסיא משום חשדא. אבל הכא אסור בפרהסיא רק מטעם שלא יקילו ביותר. להשחיז גם במשחזת המיוחדת להשחזה. ונ"ל תו דלהכי מפסיק בהך בבא נמי בין אין נמנין להך דלא יאמר לטבח. משום דאין משחיזין קאי נמי אבבא דלעיל דשוחטין ומחלקין ביניהן. והיינו לפי מאי דקיי"ל באוקימתא דש"ס. דמתני' לחדדה מיירי. אבל להעביר שמנוניתא. אפילו על גבי משחזת מותר. והרי רט"ז כתב דכל להעביר שמנוניתא אפילו במקום רואין מותר. להכי קמ"ל הכא שפיר. אפילו שותפין שמחלקין ביניהן בסכין. דאיכם רואין טובא. אפ"ה דוקא להשחיזה אסור במשחזת. אבל להעביר שמנוניתא מותר. ואי"ל עכ"פ אמאי להעביר שמנוניתא מותר ע"ג משחזת. ניחוש שיחשידוהו שעושה כן לחדדה. דאז גם לר"י אסור. מדהו"ל עושה כלי. דעד כאן לא התיר ר"י מכשירי אוכל נפש. רק לתקנם. אבל לעשות כלי למכשירי אוכלין. גם ר"י מודה דאסור מדאורייתא. וכר"ן הכא [ורט"ז ק"ט סק"ב]. ואפילו נימא דחידוד משחזת המיוחדת לזה אינו אסור לר"י רק מדרבנן. מדמחזי כעובדין דחול. וכן משמע מרש"י במתניתין ובגמרא. עכ"פ הרי גם בדרבנן חיישינן למראית עין דמה"ט לא תצא בהמה בזוג לר"ה. מדמחזי כמוליכה להמכר. [כמג"א ש"ה ס"ו]. וכ"כ לא ישלח מנות בג' בני אדם יחד ביו"ט. מדמחזי כמוליכין למכור [תקט"ז מג"א סק"ב]. ואי"ל דמקח וממכר דאסמכוהו אקרא. כדאורייתא דמי. אבל בעיקרו דרבנן לא גזרי כולהו האי ליתא דהרי נר חנוכה דעיקרו דרבנן. ואפ"ה בב' פתחים צריך להדליק בשניהן מטעם חשדא [כא"ח תרע"א ס"ח]. וכ"כ אסור לאכול בשר עוף בחלב שקדים מה"ט [כש"ך י"ד פ"ו סק"ו]. אלמא דאפילו בדרבנן חיישינן לחשדא. ונ"ל דשאני הכא. כיון דשותפין הן. ברבים ליכא חשדא [כר"ה כ"ד ב" מג"א רמ"ד סק"ח] ואפילו שנים מחשבו רבים לענין זה [כש"ך י"ד קמ"א סקכ"ז]:


{{ניווט כללי תחתון}}
{{פורסם בנחלת הכלל}}