עריכת הדף "תפארת ישראל - בועז/בבא מציעא/א"

{{הועלה אוטומטית}}


{{ניווט כללי עליון}}

{{עוגןמ|א}} [והגאון מהו' מנשה איליער זצוק"ל אמר, דכולה מתני' בבא. חדא היא, דרק במציאה איירי כלהו, וה"ק זה אומר אני מצאתיה וכו' אז כך הוא הדין, אם זה אומר כולה שלי וזה אומר כולה שלי. זה ישבע וכו', ואם זה אומר כולה שלי וזה אומר חציה שלי זה ישבע וכו'. ודפח"ח, אבל אין זה כשיטתן בש"ס, דבש"ס אמרי' דטענה דכולה שלי מיירי במו"מ [ועי' רתוי"ט נזיר פ"ה מ"ה]. מיהו לא מצי איירי דנקט זוזי רק מחד מנהון. דממ"נ, אם מודים ממי לקח המעות, או שיש עדים על כך, אמרי' דמסתמא אליו נתרצה המוכר, ולפיכך אפילו יאמר המוכר שנתרצה להאחר, אינו נאמן, ואף שמקחו בידו שיש לו מגו שהיה נותנו לזה, אפ"ה מגו במקום עדים הוא, דאנן סהדי דלאותו שנתן המעות נתרצה, ואי דאין עדים ממי נטל המעות, וכל א' אומר ממני לקח, והמוכר ידע ממי לקח, ממ"נ, במקחו בידו, נאמן המוכר אפי' לומר שנתרצה להאחר שלא נתן המעות, במגו שלא הודה שקבל המעות מזה, ואי אין מקחו בידו, הו"ל מוכר עכ"פ כע"א, שיפטור משבועה לאותו שמסייעו ולחייב שבועה דאו' לשכנגדו, ואי"ל עכ"פ לדידן דנתקן היסת, הרי המוכר חייב היסת לשכנגדו, שישבע שאף שנתן לו המעות לא נתרצה לו, וכל עד שצריך שבועה אינו עד [כח"מ קכ"א ט'] . י"ל ממ"נ, אם טוען שכנגדו שכבר משך מהמוכר, א"כ אין לו עוד שום תביעה עליו, בשחטפו האחר מיד הלוקח, ואם טען שלא משכו מהמוכר, א"כ כשיחזור בו אין לו עליו רק מי שפרע, ובכה"ג מחשב שפיר עד. ולש"ך מצי איירי בטוען שמשכו מהמוכר וחזר והחזירו לו ויש לו שפיר היסת עליו, ומה"ט באמת אינו עד עד שיפטרו שכנגדו מההיסת. וגם לא מצו איירי הכא בלא ידע גם המוכר ממי לקח המעות, וכל א' אומר ממני לקח, דבכה"ג פשיטא שיחלוקו בשבועה, דהרי ודאי איכא רמאי, ודמי לזה אומר אני ארגתיה וכו' וכלעיל, ואף דיש לחלק קצת, עכ"פ גם באין מקחו בידו אינו רגיל שישכח המוכר כל כך מהר ממי קבל המעות, כך נ"ל ל"מ מרמב"ן במלחמות. ועש"ך [רכ"ב סק"א וב']. ואמרינן בש"ס דהא דאוקמינן רישא במציאה וסיפא במו"מ, אצטריך תרווייהו, דאי תנא מציאה הו"א דוקא במציאה צריך שבועה, מדמורי היתירה לתפוס גם שלא כדין, מדאינו מפסיד לחבירו, אבל במו"מ, הרי חבירו צריך לה, מדמחזיר אחריה לקנותה, סד"א לא חשדינן ליה לתפוס בה שלא כדין, אלא ודאי טועה הוא וסבר שאליו נתרצה המוכר, ומדסובר כן לא יפרוש מהשבועה. ואי תנא מקח סד"א רק במקח מורה היתירה, מדנותן מעות כמו חבירו, אבל במציאה לא חשדינן לי' שיחטפנה מחבירו אחר שזכה בה, רק טועה הוא דסבור שהוא הגביהו, ולא נשבעינן לי' קמ"ל. והקשו רבותינו קמאי, כיון דלמסקנא זו בתרוויי' יש הוראת היתר, א"כ מה מקשה הש"ס מרבי יוסי, התם ליכא הוראת היתר. משא"כ הכא. ותו למה צריך ר' יוחנן לומר [לקמן ד"ה ב'] דשבועה זו כדי שלא יהא כל א' תוקף בטלית חבירו, נימא משום הוראת היתר הוא. ונדחקו רבותינו בתירוץ קושיות אלה. ול"מ נ"ל דבל"ז ק"ל לפי מה דמסיק הש"ס לרב פפא, דהאי כולה שלי מיירי במקח, א"כ למה באמת לא נקט' מתני' אני קניתיה. תו ק"ל במה שכתבנו לעיל [והוא מדברי רש"י ד"ב סוף ע"א] דלהכי לא מוקמינן להאי כולה שלי שזה אומר אני ארגתיה, משום דבכה"ג פשיטא שישבע מדודאי איכא רמאי, וק' הרי איכא נמי סברא איפכא דבודאי איכא רמאי מאן דחשיד אממונ' חשיד אשבועתא, ככופר בפקדון דפסול לעדות [כלקמן ד"ה ב'], והרי קיי"ל באמת דגם באני ארגתיה ישבע [כח"מ קכ"ב] א"כ למה לא אשמעינן הא במתני'. אע"כ דבאמת מה"ט נקט סתם כולה שלי, למכלל מו"מ ואני ארגתיה [רק דהש"ס לא נקט רק מו"מ, היינו לפי מה דקיי"ל באמת דמאן דחשיד אממונא לא חשיד אשבועה], מו"מ אע"ג דמורה התיר', ואני ארגתיה אע"ג דודאי רמאי לא חשיד אשבועתה, א"כ מקשה שפיר לר' יוסי מאני ארגתיה, וגם ר' יוחנן משום אני ארגתיה צריך לטעם שלא יהא כל א' תוקף וכו'. אב"י ואפשר עוד למ"ש ע"ר שליט"א לעיל בשם הגאון מהר"מ זצוק"ל דמתני' רק חדא בבא היא, זה אומר אני מצאתיה וכו' או כך הוא הדין כו', א"כ י"ל דמה דמקשה הש"ס לרבי יוסי, היינו אי ס"ל דכולה מתני' חדא בבא היא, וה"ע נמי דצריך ר' יוחנן לטעמ' שלא יהא כ"א תוקף כו'] 

{{עוגןמ|ב}} [ואילה"ק (נאמן על הרביע לטלו בלא שבוע', במגו דהוה אמר כולה שלי. ואע"ג דמגו לאפטורי משבועה לא אמרי' [כח"מ צ"ג ב'], היינו במגו דהעזה, אבל במגו מעלי' לא [כש"ך ח"מ פ"ב בכללי מגו ו'] והכא הרי הו"ל מהעזה להעזה, דהו"ל מגו מעליא. ותו דבשבועה שבתקנת חכמים כי הכא. אפי' במגו דהעזה אמרי' מגו לאפטורי משבועה [כש"ך צ"ג סק"ד]. י"ל הרי אף בדהוה אמר כולה שלי נמי היה צריך שבועה, וניחא לי' טפי ליטל רביע בלי שבועה, מליטל חציה בשבוע'. ואי"ל עכ"כ יטול בשבועה אותו חצי שטוען, במגו דכולה שלי. י"ל כיון דבאותה חצי שמחולקין עלי', הו"ל כמוחזקין שניהן בו, אי יטול מכח מגו כטענתו, הו"ל מגו להוציא, דלא אמרי' לה, רק במסייע חזקה, או שטר, או ברי נגד שמא [וסי' חשב], כמ"ש הש"ך בכללי מגו [כלל א'] ואפילו למ"ד דאמרינן מגו להוציא בכל גוונא [כח"מ פ"ב י"ב]. עכ"פ מממון לממון ל"א מגו, כי הכא דנימ' שנאמן על המעט דאי בעי הוה טעין יותר, ואף לש"ך [כללי מגו י"ג] דאף מממון לממון אמרי' מגו. עכ"פ הכא ניחא לי' טפי לומר חצי' שלי ויטול כל טענתו, משיאמר כולה שלי ולא יטול רק החצי, ולא הוה מגו]: 

{{עוגןמ|ג}} [והקשו תוט' דלמא נמלך דמתני' לא שנמלך השתא, רק מעיקרא, ועי"ז לא חשש לשמרו ונאבד, והשתא שוב רוצה לגרשה בגט זה. ושמא אינו שלה, ולהכי אפילו אמר תנו לא יחזיר, והא דלא נקטה מתני' טעמא שמא גט אחר הוא, ה"ט דאי לאו טעמא דנמלך, רק שגרשה כבר באמת, אפילו זה גט אחר הוא, יחזירוהו לה לראי'. ונ"ל לתרץ דגמרא דייק מדלא כלל במתני' נמי שט"ח, על כרחך משום דבשט"ח אפילו באמר תנו אין נותנין [כלעיל בש"ס י"ב ב'], משא"כ הנהו. מיהו באמר תנו שמחזירין, לא חיישינן שכתב בניסן ולא נתן עד תשרי, וכשיחזירם השתא יפסידו עי"ז לקוחות שביני ביני, ליתא, דבגט ושחרור, שיש קול שלא נמסר ביום הכתיבה, יאמרו לה לקוחות אייתי ראיה אימת קבלת גיטך. ואף דבשטר שנמצא חיישינן שהוא מוקדם, ולא אמרי' שיאמרו לו לקוחות כן. התם כיון דרק לגוביינא הוא, יחשבו לקוחות אי לא הוה נודע לב"ד שוודאי אינו מוקדם, לא החזירוהו לו, לפיכך לא יאמרו אייתי ראייה וכו', משא"כ בגט יחשבו לקוחות לעולם אפשר דמוקדם הוא ואפ"ה החזירוהו לה ב"ד כדי שתנשא בו. ובדייתקי נמי לא חיישינן שהוא מוקדם, מדיכול שכ"מ לחזור בו, א"כ אי נמי נתנו ביני ביני לאחר, יזכה בהמתנה אותו שזמנו מאוחר, ובמתנה נמי, מיירי שכתוב בו מהיום כשלא אתחרט, דאז דינו כמתנת שכ"מ, שאוחו שזמנו מאוחר זוכה, ולא מפסיד מידי. ובשובר ודאי אינו מפסיד ע"י חזרתו, דאי נמי מכר המלוה השטר ביני ביני לאחר, הרי קיי"ל המוכר שט"ח וחזר ומחלו, מחול, וא"כ כשיאמר עכשיו תנו, הו"ל כמחילה]:


{{ניווט כללי תחתון}}
{{פורסם בנחלת הכלל}}