עריכת הדף "תפארת ישראל - בועז/אהלות/טו"

{{הועלה אוטומטית}}


{{ניווט כללי עליון}}

{{עוגןמ|א}} כך נוטין דברי מהר"ם שהביאן רתוי"ט. ומשמע מדבריו דאי לאו דהשיש מין קרקע אף שאמק"ט אפ"ה מדלא בטלינהו בפירוש. חשבינן להו כליתנהו. והעליון מביא הטומאה {{ממ|וכתבן סי' נ"ב}}. וא"כ סגוס ואינך דלעיל. דאמרינן דכשיש תחת העליון טפח. נחשבים תחתונים כליתנהו. מיירי אף כשהתחתונים אמק"ט. אפ"ה אין חוצצין. מדאינן מין קרקע ולא בטלן בפירוש. אמנם לרב"א ז"ל להכי שיש לא חשבינן להו כליתנהו. משום דאמק"ט. ונ"ל דא"כ טבלאות שיש דקתני. לאו דוקא. דה"ה כופת שאין בה חקק מושב וטבלאות של עץ שאין עביין טפח. ולפ"ז כולהו הנך דרישא מיירי כשהן בני קבלת טומאה. סגוס מדהוא בגד {{ממ|ככלים פכ"ז מ"ב}}. וכופת מיירי בשיש בו חקק מושב {{ממ|ככלים פכ"ב מ"ט}}. וקיפולין מדהוא בגד. וטבלאות בשיש בעביין טפח דמק"ט {{ממ|ככלים פכ"ב מ"ג}}. אמנם פשטות לישנא דמתני' דנקט ברישא לכולהו סתמא משמע אף שאינן בני קבלת טומאה. וגם מדנקט בסיפא שיש. ולא מפליג ומתני בדידה דהיינו בטבלאות של עץ שאין בעביין טפח. או באינך כדומה. משמע טפי כמהר"ם: 

{{עוגןמ|ב}} וא"ת הרי מדקתני סיפא כלי שתחת השניה טהורים ש"מ דמיירי דאין בהקרנות במקום נגיעתן זב"ז רוחב טפח. דאל"כ אף שכולן אינן גוף א'. מתפשטת הטומאה תחת כולן {{ממ|וכעדר לעיל פ"ח סימן י"ח וכ"כ ספ"י}}. וא"כ קשה למה הנוגע בהשניה טמא טו"ז. ואמאי ולהוי הטבלא שמאהלת על המת. ככלים הנוגעין במת וטבלא שניה ככלים שנוגעין בכלי הראשונה. והרי בכה"ג החוזר ונוגע בכלי הב' טמא רק טו"ע {{ממ|כפ"א מ"ב}}. ואי"ל דהכא שאני. דהרי ע"כ לא איירי הכא בשנגע לאחר שהוציאו הטומאה מתחת האהל הראשון. דא"כ אז אפי' נגע בהאהל הראשון עצמו בצד החיצון שבו טמא רק טו"ע {{ממ|כפ"ז מ"ב}}. אע"כ דמיירי בשנגע בהג'. והג' בב' בעוד הא' מאהלת על המת. ולפיכך הו"ל כטומאה בחיבורין. ליתא דעכ"פ הנוגע בב' הו"ל דיקרב בדיקרב לדיקרב. ור"ל נוגע שלישי. ובכה"ג אף לתוס' {{ממ|שבת י"ז א'}} דאפילו עד אלף כולן טמאין. היינו רק טומאת ערב. אבל טו"ז לא נטמא רק עד הנוגע ב' {{ממ|ועמ"ש בס"ד פ"א סימן כ'}}. וי"ל דהא דהנוגע מג' ואילך טמא רק טו"ע זהו רק בנטמא הראשון במגע המת. אבל הכא דטומאה הראשון הוא מדהאהיל על המת. הרי אין האהל מתחשב. וכל הנוגע בהאהל המטולטל אפילו בחיצוניותו בשעה שהמת בתוכו הו"ל כנוגע במת עצמו {{ממ|כהר"ב פ"א מ"ג}} ולהכי הנוגע בטבלא הב' טטו"ז. ומה"ט נקט הכא טבליות של עץ ולא בטבליות של שיש. וכמשנה דלעיל. משום דהכא בטבליות שמק"ט מיירי. דאע"ג דטבליות הו"ל פשוטי כ"ע. הכא בטבליות של שולחן מיירי דמק"ט מדעשוי לתשמיש אדם וכלים {{ממ|ככלים רפכ"ב}}. ואע"ג דהכא נתפרד הטבלא מהבסיס שלו. ובכה"ג אמק"ט רק בחישב עליו {{ממ|כפכ"ב דכלים מ"ב}}. י"ל דהכא מיירי בחישב להשתמש עליהן כך. א"נ מיירי הכא דהבסיס של השולחן קיים. ובכה"ג אף שנפרדו מהדדי מק"ט {{ממ|וככלים ספי"ח}}. ומשום שהטבלאות מק"ט להכי גם הנוגע בהב' טטו"ז בעודן בחיבורין. הא אם היו טבלאות של שיש שאמק"ט נהי דמחשבו אהל לטמא תחתם {{ממ|כרפ"ו}} עכ"פ אין בהן דין חיבורין מדאמק"ט {{ממ|ועי' בבועז פ"א סימן א'}}. ולהכי היה גם הנוגע בטבלא א' בשעה שהמת תחתיה טהור. מיהו אף להרמב"ם והר"ב שהבאנו {{ממ|פ"א סי' ו'}} דכל כלי שנטמא במת הו"ל כחלל. רק הטבלא הב' טטו"ז אף שנגעה בטבלא א' אחר שהוסר הטומאה משם. אבל הנוגע בטבלא ב' רק בנגע בה בעוד הטומאה תחת א' טמא טו"ז {{ממ|כפ"א מ"ב}}. וכ"ש להראב"ד ורש"י ור"ת דס"ל דרק בכלי מתכות אמרינן חרב כחלל. א"כ הכא דהטבלאות הם של עץ. אפילו נחשב הטבלא הב' כאילו נטמאה במת עצמו עכ"פ הרי לא נעשת רק אב. ואיך יהיה הנוגע בה טטו"ז. אלא מדמיירי שנגע בטבלא הב' קודם שהוסר הטומאה מתחת טבלא א'. הו"ל טומאה בחיבורין שהנוגע טטו"ז מדאין האהל מתחשב. אמנם הרא"ש וגם רב"א תרצו דאף על גב דע"כ מיירי שאין ברוחב הקרנות טפח במקום נגיעתן. ולהכי אין דין טבלא ב' כדין אהל שעל המת היינו רק לענין שלא תטמא טבלא ב' כלים שתחתיה. וכדסיפא. אבל לענין טומאת עצמה. דינה כמאהלת על המת. משום שנוגעת כ"ש בהראשונה. דהרי תנן לקמן {{ממ|רפט"ז}} דלטמא א"ע ברחבה כ"ש סגי ובאה הטומאה לשם. והו"ל הטבלא הב' כאילו האהילה היא עצמה על המת. מדבאה הטומאה לשם דרך ב' הקרנות שנוגעות זב"ז. ולהכי הנוגע בה טטו"ז. ואני עני וכואב. לא זכיתי להבין דברי רבותינו אלו. דהא דאמרינן לקמן {{ממ|רפט"ז}} דלטמא א"ע ברחבה כ"ש סגי. היינו במאהלת על הטומאה. אף שרחבה כ"ש נטמאה. אבל מנ"ל דנימא כה"ג בנגעה כ"ש בהאהל שיהיה דינה כטומאת אהל. ותו דאי נימא דאע"ג שאין במקום נגיעת הטבלאות רוחב טפח. אפ"ה לענין טומאת עצמה של הטבלא הב'. דיינינן לשניהן כאהל א' מחובר. א"כ אף דנימא דמה שהוא תחת מקום נגיעתן בקרנות לא נטמא מדאין אהל טפח ע"ג. עכ"פ כיון דטבלא הב' בעצמה רחבה טע"ט. כל מה שיש תחתיה במקום שרחבה טפח. הו"ל לטמויי עכ"פ. וכדאמרינן לעיל {{ממ|פי"ד סימן כ'}} בטומאה בבית. וזיז סובב כל הבית. ויש מהזיז למעלה מהפתח המשך ג' אצבעות. אז כל מה שיש תחת הזיז אחורי הבית במקום שבולט הזיז טע"ט טמא. וה"נ נחשוב הטבלא א' שהטומאה תחתיה כתוכו של בית דהתם. והטבלא הב' שנגעה בטבלא א'. כהזיז שרחבו טפח שאחורי הבית. ומקום נגיעת הקרנות זב"ז כמקצת הזיז שהוא פחות מטפח על טפח שע"ג פתח דהתם. ומ"ש שם שהתפשטה הטומאה מתוך הבית לתחתית הזיז שאחורי הבית דרך הזיז שפחות מטפח. ומ"ש הכא שלא תתפשט הטומאה מתחתית טבלא א' לתחתית טבלא הב' דרך מקום נגיעתן בקרנות. אע"כ דהתם שאני. דכל הג' מקומות. דהיינו תוך הבית. ותחתית הזיז שאין ברחבו טפח. ותחתית הזיז שאחורי הבית. הכל מחובר תחת אהל א'. להכי מתפשטת הטומאה שפיר תחת כולו. דכל דבר שהוא טע"ט במקום שמאהיל על הטומאה. אף שהדבר ההוא אינו טע"ט במקום שמאהיל על הטהרה. נטמאת הטהרה. כיון דהכל גוף אהל א'. וראייתי מלעיל {{ממ|פי"ב מ"ו}} בקורה ועיין שם. משא"כ הכא שרק נוגעין האהלים זב"ז. להכי מדאינן גוף א'. לא דיינינן כאהל א'. רק בשנוגעין זב"ז ברוחב טפח. רק דיינינן לטבלא ב' כנוגעת בהראשונה. וא"כ לא מטומאת אהל נטמא הטבלא הב' רק מטומאת מגע {{ממ|ועי' פי"א סימן ז' ודו"ק}}. ולא דמי הכא לעדר. דאע"ג שהן גופין נפרדין נחשבין כאהל א'. התם שאני דנוגעין זב"ז ברוחב טפח. אולם מה שהקשה רתוי"ט היאך מטמאין הטבלא של עץ משום אהל. הרי כל היוצא מן העץ אינו מטמא טומאת אהלין אלא פשתן {{ממ|כשבת פ"ב מ"ג}}. במחכ"ר זהו רק באהל מחובר בקרקע {{ממ|ועי' מ"ש בס"ד לעיל פ"ז בפתח האהל סימן ב'}}: 

{{עוגןמ|ג}} ולא מבעיא להרמב"ם {{ממ|פ"ה מטו"מ ה"ט}} דאפילו כלי מתכת שנטמא ממת אינו חוזר ומטמא באהל. א"כ כ"ש הכא שאין הטבלא ב' של עץ חוזרת ומטמא כלי שתחתיה. אלא אפילו להר"ש {{ממ|פ"א דאהלות מ"ג}} והר"ב {{ממ|פי"א מ"ח}} דס"ל דאפילו כלי עץ שנטמא ממת חוזר ומטמא בשמאהיל כמת עצמו {{ממ|יעמ"ש בזה בס"ד פ"א סימן ו'}}. אפ"ה י"ל דזהו דוקא בשהכלי המאהלת באמת נטמא במת עצמו. אבל הכא שבאמת לא נטמא הטבלא הב' בהמת עצמו. רק חשבינן לה כך מדאין האהל מתחשב [או כדעת הרא"ש ורב"א הנ"ל ודו"ק] לפיכך מדכל טומאתה רק מדנגעה באהל המת. לכ"ע אינה חוזרת ומטמאה כשמאהלת על טהרה: 

{{עוגןמ|ד}} ואאמ"ו זצוק"ל בספרו כנסת ישראל כ' דכשיש בהרבוע טע"ט הו"ל כקבר סתום דמטמא כל אהל שסביב לו. ואע"ג שכלי אין בו דין קבר סתום {{ממ|כתוס' פ"ב דב"ב}} עכ"פ הכא כבדו קבעתו וע"ש. ואני בנו ותלמידו לא זכיתי להבין. וכי שולחן עם רבוע קטן כזה שאינו רק טע"ט. יהיה יותר כבד ממגדל {{ממ|רפ"ד}} דטומאה בתוכו. אין הבית טמא רק משום סוף טומאה לצאת ולא משום קבר סתום. מיהו בין לדברי קדשו של ע"ר זצוק"ל ובין לדברי תלמידו. צריך להוסיף בה דברים. דהא דבאין טע"ט תוך הרבוע. דטומאה בוקעת ועולה. לא אמרינן דנצרף חלול שתוך הרבוע עם החלול טע"ט שמקיפו. דהרי הרבוע שאין לו שולים אין לו ב"ק. וא"כ אמק"ט. ולפיכך דפנות רבוע זה חוצצת בפני הטומאה מדהו"ל דפנות הרבוע כדפנות תנור חדש שחוצצין בפני הטומאה {{ממ|כפי"ב סי' ג'}}. דאף שכשבקעה הטומאה שתוך הרבוע למעלה. נטמאה הטבלא. אפילו הכי אין הטבלא חוזרת לטמא הטהרות שתחת בליטת הטבלא חוץ להרבוע. וכ"כ אם הטומאה תחת בליטת הטבלא חוץ להרבוע. אף על גב שהטבלא כולה נטמאה. אף על גב שלא היתה בולטת טפח. דהרי על עצמה באה הטומאה בכ"ש {{ממ|כרפט"ז}}. עכ"פ מה שבתוך הרבוע טהור. גם בבולטת הטבלא טפח דכותלי הרבוע מפסיקין. וצ"ל נמי דמיירי שהטבלא אינה מחוברת להרבוע. דאל"כ הרי מדנטמא הטבלא נטמא הרבוע עמו. ואיך יהיה הדפנות של הרבוע חוצצין. הרי כל המק"ט אינו חוצץ בפני הטומאה {{ממ|כרפ"ו}} והכא הכל כלי א' ומק"ט. ולפי פי' זה יהיה המשך לבבא זו בהדי בבא דלעיל לענין ביאת טומאה מתחת טבלא א' לתחת טבלא ב'. וכ"כ יהיה לה המשך להדי הענינים שלמטה בפרקן. בחביות שיושבות על שוליהן ובית שחצצו בנסרים. דכולהון מיירי בהתפשטות הטומאה ממקום למקום אחר. אמנם מ"ש הר"ש והר"ב דעד שיהיה בהרבוע פ"ט דר"ל עד שיהא הטבלא בולט טפח סביב להרבוע לכל צד. דאל"כ אף שיהיה הטומאה תחת בליטת טפח של הטבלא. אפ"ה תוך הרבוע טהור. דאין מצטרף חלק הטבלא שממעל להרבוע לחלק הטבלא שבולט סביב להרבוע. דהרי כותל הרבוע שאמק"ט חוצץ. וכ"כ כשהטומאה תוך הרבוע. חוצץ כותלו שלא תתפשט הטומאה משם להבליטה שסביב להרבוע. כבר שדא ביה נרגא אאמ"ו הגזצוק"ל. דמה קמ"ל. הרי כבר תנינן כן בנסר שע"ג תנור {{ממ|פי"ב}}. ומלבד זה ק"ל אני בנו ותלמידו גם הלשון של משנתינו. דקאמרה עד שיהא בהרבוע פ"ט. ונימא דהיינו הבליטה שסביב להרבוע. ותו ק"ל אי כותלי הרבוע שאמק"ט חוצץ. א"כ גם כשהטבלא עודפת טפח סביב להרבוע. היאך תבוא הטומאה מתוך הרבוע לתחתית הבליטה שבחוץ. או להיפך. הרי דפנות הרבוע שאמק"ט חוצצין. וכתנור חדש {{ממ|פי"ב סימן ג'}}. ורב"א פי' דה"ק משנתינו. שולחן אינו מביא את הטומאה. ר"ל דשולחנות שלהן עגולים היו ורבוע דקאמר הכא ר"ל אינו מביא את הטומאה עד שיהא בעיגולו כדי לרבע בו טע"ט. ולננס כמוני דחיקא לי מלתא טובא לומר דתנא פתק ושדי הכא מלתא בין הביניים שאין לו המשך כלל לדלעיל ולתתא. וטפי הו"ל למתניא להך דינא לעיל ספי"ב כי שם מקומו. ותו לא יכילנא להבין שם שולחן לטבלא קטנה שאין טע"ט בשטחו. ואם כי מצינו כך בסוכה {{ממ|דג"א}} היינו שדי לו לאדם מקום טע"ט בהשולחן להניח שם מאכלו: 

{{עוגןמ|ה}} והנה הר"ש והר"ב רוח אחרת אתם בפי' המשנה. שכתבו דמיירי שמסודרות החביות שורות ע"ג שורות. ונ"ל דהוכרחו לפרש כן דהיינו משום שהם פירשו דבמד"א דסיפא גם אפיהן למעלה קאי. ועלה מסיק תנא בסיפא דאם היו החביות טמאות. תחת כולן טמא. וק' והיכי אפשר כן. והרי פיהן פתוח כלפי מעלה ואין כאן אהל כלל. דהטומאה היא רצוצה. והיאך יהיה כל תחתיהן טמא. להכי הוצרכו לומר דמיירי שמונחים שורות ע"ג שורות ולפיכך כשהתחתונות טמאות חשבינן להו כליתנהו. ונמצא שהשורות העליונות הו"ל כאהל וכל תחתיהן טמא {{ממ|וכקיפולין מ"א}}. אולם מ"ש הר"ש והר"ב בד"ה טומאה בוקעת וכו' וז"ל ואפילו על מה שבתוכה אמ"צ מדאין הפסק בין אויר תוכה לאויר טמא שע"ג. עכ"ל. וזה תמוה כיון שיש שורות זו ע"ג זו. הרי יש שפיר הפסק שולי חבית העליונות בין אויר הטמא שלמעלה לאויר שבתוך חביות התחתונות. ואת"ל שכוונת הר"ב על תוך הכלי שבתוך שורה העליונה שאין פיה סתום. אין לשון המשנה משמע כן. דבוקעת ועולה משמע דתוך כל החביות שלמעלה מהטומאה טמא. ותו דגם שורות עליונות א"א שיטמא תוכן. דהרי בחביות שייטין סתומות מיירי וכמ"ש רתוי"ט. וא"כ שפיר יש הפרש בין אויר תוכן לאויר טמא שע"ג. וגם הדבר בעצמה תמוה. דאי בחבית שייטין היאך שייך לומר גבייהו יושבת על שוליהן או מוטות על צדיהן דהיינו שפיהן פתוח למעלה או פונות למן הצד. והרי אין להן פה כלל. והיותר תמוה מ"ש הר"ב שגם החבית עצמה נטמא. וקשה והיכי אפשר זה. והרי אינה בת ק"ט כלל. והרי דברים אלו סותרים זה את זה תוך כדי דיבור. ודוחק לומר דחבית עצמה דקאמר הר"ב. ר"ל כל תוכה. כדאמרינן הרבה במכילתן הבית הטמא. הדות טמא. דהיינו תוכן. אבל הא ליתא. דכבר כתב הר"ב דתוכן טמא. אולם מפני שדברי התוספתא נוטין קצת לפי' רבותינו. לכן הטרחתי את עצמי ליישב דברי קדשם דבר דבר על אופניו. דלרבותינו הנ"ל משנתינו מיירי בחביות סדורות שורות שורות זו אצל זו וזו ע"ג זו. ולכן ברישא שהחביות התחתונות אינן מק"ט. וטומאה תחת א' מהן. כיון שהן כלי שאמק"ט לא חשבינן להו כליתא. והו"ל כאבנים וטומאה רצוצה תחתיהן. שהטומאה רק בוקעת ועולה ויורדת. ורק אותה חבית שבשורה העליונה כנגד הטומאה. אם עומדת ופיה למעלה. וגם היא בת קבלת טומאה. נטמאה היא וכל מה שבתוכה וכל מה שלמעלה ממנה כל כנגד הטומאה שלמטה משולי חבית הטהורה שבשורה התחתונה. ואם החבית שבשורה העליונה שמונחת נגד הטומאה. היא מוטה על צדה אז אף שהיא בת קבלת טומאה. עכ"פ כלי חרס היא ואמק"ט מגבו. ולהכי רק מחוץ להחבית כל שכנגד הטומאה למעלה ולמטה טמא. אבל החבית בעצמה וכל מה שבתוכה טהור. מדאין אויר שבתוכה מעורב עם אויר הטמא שלמעלה ממנה. דהרי מונחת על צדה. וכל זה בתרתי לטיבותא בהחבית התחתונה. שכולן אינן בני קבלת טומאה. והטומאה תחת א' מהן רצוצה. אבל ביש חדא לריעותא היינו סיפא. דכשהחביות התחתונות הן בני קב"ט והטומאה תחת א' מהן רצוצה. הרי הכלי שהטומאה תחתיה אף שכ"ח היא ואמק"ט מגבה עכ"פ מדהיא בק"ט אינה חוצצת והו"ל כליתא ולפיכך החבית שבשורה העליונה כנגד הטומאה. נחשבת היא כמאהלת על הטומאה. וכל החביות האחרות שבשורה העליונה ושנוגעות טפח בזו שמאהלת על הטומאה כולן נחשבין כגוף א' שמאהיל {{ממ|וכעדר פ"ח סימן י"ח}} ולפיכך כל החביות שבשורה העליונה. אף שמונחין מוטין על צדן. נטמאו גם הם גם תוכן. מדהתפשטה הטומאה בכל תחתית השורה. הרי החביות פתוחות לאהל המת. דהרי לכל הפחות יש סדק כ"ש בין שפת פה של זו לשולי חבירתה. וגם כל החבית שבשורות התחתונות נטמאו כולן. דמדחשבינן כל החביות שבשורה העליונה כאילו הן אהל א'. א"כ הו"ל החביות התחתונות שמונחין תחת העליונות. כאילו התחתונות מונחות באהל המת. ואע"ג שכל א' מהתחתונות סותמת פה חבירתה. הרי אין לה צמ"פ. ואף אותן שגבן נגד הטומאה נטמאו. דאין גב כ"ח חוצץ רק עם דפנות אהלים {{ממ|וערתוי"ט פ"י מ"ו ד"ה תוכה}}. וכן כל למעלה משורות העליונות עד לרקיע טמא דמדהן כלי אינן חוצצין. ונ"ל עוד דאפילו כשהחביות שבשורה העליונה היו כולן חביות של שייטין שאמק"ט ודינן כאבנים. אפ"ה אינן חוצצין. מדנתמכו ע"י חביות שבשורה תחתונה שהן בני קב"ט {{ממ|וערפ"ו}}. וכ"כ כשהחדא לריעותא בשורה התחתונה. הוא. שהחביות התחתונות אינן בני קב"ט אבל גבוהות מארץ טפח. והטומאה בהאויר שם. הרי הטומאה שמונחת שם כאילו מונחת באהל. והתפשטה לכל תחתית השורה התחתונה. ונמצא שהשורה התחתונה אף שהיא מכלים שאמק"ט. עכ"פ כולן כגוף א' הן מדנוגעות זב"ז בטע"ט. ונעשין אהל לטמא כל תחתיהן. אבל החבית שבשורה העליונה אף שהן בני ק"ט טהורין. דהרי החבית של שייטין שמהן עשוי השורה תחתונה. כאבנים נחשבין וחוצצין. ורק אם השורה התחתונה עשוי מחבית פשוטה שיש לה בית קבול. רק שאינן בני קב"ט כלל. כגון כלי אבנים וכדומה אז אפילו מונחין מוטין על צדן אינן חוצצין. ונטמאו כל החביות שבשורה העליונה. וגם מה שבאויר על גבן וגם מה שבתוך החבית שבשורה התחתונה. הכל נטמא מדפתוחין בצד לאהל הטמא בלי צמ"פ. כך נ"ל ליישב פירוש רבותינו: 

{{עוגןמ|ו}} וא"כ הכא שהטומאה בהחצץ שלמטה. דינו ממש כלעיל כשהטומאה בהחצץ שלמעלה. דהכא והתם הבית טמא ומחד טעמא. מדאין להטומאה פתח לחוץ. אמרינן שהטומאה אורחא לצאת דרך הבית. ואעפ"כ נ"ל שיש חילוק ביניהן. דלעיל כשהטומאה בהחצץ שלמעלה. ואין בהחצץ טע"ט. כלים שבצדו תוך החצץ טהורין {{ממ|וכסימן ל"ה}}. משא"כ הכא כשהטומאה בהחצץ שלמטה מחלול הבית. אף שאין בהחלול שבחצץ טע"ט אפ"ה כיון שבקעה הטומאה מתוך החצץ לתוך אויר הבית. והתפשטה שם בתוך כל הבית נטמא גם כל רצפתו עד התהום כמבואר בסיפא דמתניתין. ומשם חוזרת ובוקעת לכל מקום שתוך החצץ שתחת רצפת הבית. ואע"ג דלעיל {{ממ|בקרית ארבע סימן ב'}} הוכחנו דבין שהאהל למטה מטומאה הרצוצה או למעלה מטומאה הרצוצה. הטומאה בוקעת לתוך האהל ומתפשטת שם בכל האהל. י"ל דהיינו בטומאה רצוצה תוך התקרה של האהל. אבל הכא שפירס יריעה או הניח נסרים למטה מהתקרה. והניח רווח פחות מטפח בין היריעה והנסרים להתקרה. היריעה והנסרים נעשו תקרה להאהל. והטומאה שעל תקרה זאת לא בקעה להאהל. דתקרה זו חוצצת ככל שאר תקרת הבית שחוצצת שלא תכנס טומאה שע"ג לתוך האהל שלמטה ממנה. תדע דהרי כשהטומאה אינה רצוצה בהתקרה רק בהמעזיבה. ג"כ כ' רכ"מ {{ממ|ספכ"ד מטו"מ}} דאע"ג שהטומאה רצוצה במעזיבה אינה בוקעת לתוך הבית. משום דמעזיבה עומדת לסתור {{ממ|כמ"ש רתוי"ט בשמו לעיל פ"ו מ"ה ד"ה טומאה}}. א"כ מכ"ש כשהטומאה מונחת בין הנסרים להתקרה שלמעלה ממנה. שהרווח שמונחת הטומאה בתוכה. מחולקת וסתורה היא כבר מה"ת נימא שתבקע לתוך חלול הבית שלמטה מהנסרים. רק דאפ"ה כשהטומאה רצוצה שם הבית טמא. לא משום שהטומאה הרצוצה שבתוך החצץ בקעה להבית למטה. רק מדדרך טומאה לצאת דרך הבית. ואף שגם טומא' זו הלממ"ס היא {{ממ|כמ"ש בס"ד לעיל פ"ז מ"ג}}. עכ"פ לא מסתבר שטומאה זאת שבבית רק מדסופה לצאת דרך שם תחזור ותבקע למעלה דרך כניסה לטמא כל האויר בשחצץ למעלה מהבית. וכ"ש כשהחלול שבחצץ שלמטה רחב טע"ט. אע"ג דבכה"ג הטומאה שבחצץ שלמטה אינה בוקעת למעלה לתוך הבית. ואפ"ה הבית טמא מדדרך הטומאה שבחצץ לצאת דרך הבית. והרי לפי דברינו כל שהבית טמא רק מדדרך טומאה לצאת אינו חוזר ובוקע למעלה ולמטה דרך כניסה. אפ"ה כאן. שהחצץ בעצמו רחב טע"ט. כלים המונחים שם טמאין. לא משום דבקעה לשם הטומאה שבבית רק דמשום שהחצץ רחב טע"ט התפשטה הטומאה שם בכל אויר החצץ ונטמאו כל הכלים. מיהו עדיין יש לחלק ולומר. דדוקא בשהטומאה ממש באהל קרקעיתו טמא עד התהום. וכדיליף מקרא {{ממ|כר"ב פ"ג מ"ז}} והרי קרא רק בשהטומאה ממש באהל כתיב. אבל אם רק התפשטה הטומאה לשם ע"י בקיעה כמו כשהבית טמא רק מדדרך טומאה לצאת אין קרקע הבית טמא. כ"כ בשהתפשטה להבית ע"י בקיעה. אין קרקעיתו טמא. ואע"ג דכלי שגבוה מארץ טפח ע"ג אמרינן שהטומאה שע"ג שבקעה לתחת הכלי והתפשטה שם לכל תחתיתה חוזרת ובוקעת שוב למעלה לטמא שם נגד כל תחתית הכלי. התם הכלי מחשב אהל לטמא ולא לטהר {{ממ|כרפ"ו}}. ונמצא שאין הכלי חוצץ. משא"כ הכא שקרקע ורצפת הבית מפסיק. וכן מסתבר שלא להרחיק הפלוגתות שהבאנו לעיל {{ממ|פ"ד בקרית ארבע סימן ב' סע ף ב'}} בדין רצוצה שבקעה לתוך האהל. די"א שאמ"ט בהאהל רק כנגד הטומאה. נמצא דלהך מ"ד ודאי קרקע כל האהל טהור. ואיך נימא דלמ"ד דטומאה שבקעה לתוך האהל התפשטה שם בכל האהל. ויהיה גם קרקעית האהל טמא. אלא ודאי דקרקעיתו לכ"ע טהור: 

{{עוגןמ|ז}} ואנא גדי מסנקא מרתתן שפתי מלומר שזה דוחק מאד. דנימא דרישא סמיך אסיפא שנשנת אח"כ בהפסק כמה בבות. ותו וכי לא טעמא בעי. ומה חילוק יש בין שיש במקום הכלי שבהחצץ טע"ט אהל או לא. הרי בין כך ובין כך אין דרך טומאה להכניס. ול"מ מרבותי קדושי עליון היה נ"ל דדוקא לעיל שהחלול שאחורי החצץ הוא גבוה כחלול הבית. או שהחצץ למעלה מכל שטח ארכו ורחבו של בית הו"ל כחדר לפנים מחדר. או כעליה שע"ג חדר. דבין שיש בהחדר שלפנים טע"ט או לא. אמרינן אין דרך טומאה להכנס שם. משא"כ הכא שהחלול שבתוך התבן אינו גבוה כחלול הבית. רק שהחלול של הבית מקיף להחלול שתוך התבן מכל צד. לפיכך כל שאין טע"ט בהחלול שתוך התבן. בטל האויר ההוא לגבי התבן שמקיפו סביב. שמחשב כולו ככותל למקום היציאה. וחלול הבית מצרפן. והיה האהל אחד. א"נ בשלמא התם מדהעמיד הנסרים בידים רחוק מכותל הבית. אף שהמרחק ההוא פחות מטפח. הא אחשביה להיות חלוק מהבית. משא"כ הכא שהרווח שבאמצע התבן מסתמא נעשה שלא במתכוון. להכי דוקא כשהרווח טע"ט מחשב אהל. אף שנעשה ממילא {{ממ|כלעיל ספ"ג}}. אבל כשאינו טע"ט. מחשב גם החלול ההוא כאטום בתבן. ובטל לגבי התבן שהוא כולו ככותל להרווח שבמקום היציאה וכלעיל. ואי"ל נידון עכ"פ כותל התבן שממלא הבית. שיהיה מחצה על מחצה {{ממ|כפ"ו מ"ג}}. י"ל הכא שאני. דאף דמדאין בין תבן לתקרה פ"ט מחשב כבטלו בפירוש. היינו רק שביטל הרווח של הבית. אבל עכ"פ לא ביטל עי"ז כותל הבית הקבוע שמקיף להתבן סביב. והכותל ההוא מצרף הכל לאהל א'. אבל אילה"ק מהכא. והרי בטומאה בבית. וכלים בין מגדל לארץ. אם יש שם פ"ט טמאים ואם לאו טהורין {{ממ|כפ"ד מ"א}} ופי' הר"ש והר"ב שם דפ"ט דקאמר. היינו אם יש בין שולי מגדל לארץ טפח. א"כ מ"ש הכא דהוה דינא איפכא. שכשאין במקום הכלים טע"ט. יהיה חמור טפי מאילו יש במקומן טע"ט. י"ל התם מיירי שפתוח טפח להבית.כמו שפירשנו שם בס"ד. ובכה"ג גם הכא אפילו לא היה במקום הכלי אויר טע"ט עכ"פ מדפתוח מקום ההוא טע"ט למקום הטומאה היתה הטומאה מתפשטת למקום הכלים. דכל טע"ט מביא טומאה לכל מקום. ודו"ק: 

{{עוגןמ|ח}} כך כתב הר"ב. ותמהני האי כרי היכי דמי. אי בהוכשר. מה מהני שבטלו. הרי עדיין עכ"פ מק"ט. כיון שלא עשה בו מעשה {{ממ|כתוס' ב"ב דיט"ב ד"ה ותיפוק}} וכיון דמק"ט נהוי דינו כקיפולין {{ממ|לעיל מ"א}} דכשהעליון גבוה מהארץ טפח חשבינן לקיפולין תחתונים כליתנהו. והעליון מביא הטומאה לכל שתחתיו. וא"כ ה"נ כל מאכל המקב"ט מביא ואינו חוצץ {{ממ|כלעיל פ"ח מ"ג}} ולפיכך נחשוב פני העליון של הכרי כאהל. והתבואה שבפנימית הכרי נחשב כליתא. ויהיה טמא כל פנימית הכרי. וגם כל כנגד פני העליון של הכרי עד לרקיע טמא. ואת"ל הכא שאני מקיפולין. דהכא אין פני העליון של הכרי מגוף א' כקפול העליון שם. ולהכי לא מצטרפי גרעיני התבואה למחשב אהל א'. ודוקא בעדר {{ממ|פ"ח מ"א}} שיש בתחתית כל בהמה לכל הפחות טפח מתפשטת הטומאה מתחת א' לתחת כולן כשנוגעין זב"ז ברוחב טפח {{ממ|כמשנה ג'}}. משא"כ הכא בכרי שהוא כולו גרעינין. גרעינין קטנים אמ"צ להחשב אהל. ליתא דהרי זרעים קטנים שהן ג"כ רק גרעינין קטנים ואפ"ה רק מדמחוברין לקרקע אין מביאין הטומאה {{ממ|ועי' פ"ח סימן נ'}}. ואי נימא דהכא מיירי בכרי שלא הוכשר ואע"ג דגם בכה"ג אמרינן התם {{ממ|פ"ח מ"א}} דמביאה וחוצצת. והרי הכא אמרינן דבוקעת ועולה גם למעלה מהכרי. י"ל דדוקא כשיש אהל טע"ט תחת מאכל שלא הוכשר אמרי' דמביא וחוצץ. אבל כשהטומאה רצוצה תוך מאכל שלא הוכשר. טומאה בוקעת ועולה מתוכה גם למעלה מהכרי. דדוקא למן הצד חוצצת. או שיש אויר טפח תחתיה. מדלא הוכשר חוצצת. אבל כשהטומאה בתוכה אינה חוצצת. עכ"פ קשה הרי כל דבר החוצץ בפני הטומאה צריך שיבטלנו במקום שמניחו שם. והרי כל שהוא לצורך אדם או לתשמישו או למאכל בהמתו. אינו חוצץ בפני הטומאה. משום דבסוף יפנהו משם {{ממ|כב"ב דיט"ב וד"כ ע"א}}. וא"כ מה מהני שביטל הכרי. הרי אפ"ה אינו חוצץ אבל מביא הטומאה. ולפיכך ק' שפיר דנחשב פנימית הכרי כאילו אינו. ופני העליון של הכרי נהוי כאהל שתתפשט הטומאה בכל תחתיתו וגם תבקע למעלה. שיהיה כל כנגד הכרי עד לרקיע טמא. משום דגם למעלה אינו חוצץ. ובשלמא להראב"ד {{ממ|פט"ו מטו"מ}} דכל שהחלון רחב ד"ט על ד' טפחים. כראוי להוצאת המת. אז דוקא כשרק ממעט הרווח של הד' טפחים צריך שיבטל הדבר שמיעט עמו הרווח ההוא. אבל כשסתם לגמרי כל הרווח. אפילו כשלא ביטלו סותם וחוצץ. אבל כשהחלון הוא טע"ט פתוח להביא הטומאה מחדר לחדר. אז אפי' תרתי לריעותא שלא סתמו לגמרי רק מיעטו מטע"ט וגם לא ביטלו להשאר שם לעולם. אפ"ה מחשב סתימה וחוצץ. והן אמת שהר"י קורקס ורבינו כ"מ מיאנו בחילוק זה של הראב"ד שמחלק בין פתח של ד' טפחים לפתח טע"ט והקשו על זה כמה קושיות ושדו ביה נרגא. ועכ"פ במה שמחלק הראב"ד בין כשממעט האויר או כשסתמו לגמרי כפי הנראה מודו ליה בזה. וכן כתבו התוס' לחלק כן {{ממ|ב"ב ד"כ ע"א ד"ה היא}}. וא"כ יש לתרץ קושייתנו הנ"ל דכיון דהא דכל שלצורך אדם אינו חוצץ. היינו רק משום דמדצריך להדבר ההוא לא מבטל להניחו שם לעולם. והרי הכא דכל הרווח שתחת פני העליון של הכרי סתום לגמרי. אע"ג שלא בטלו כמבוטל דמי. והו"ל כסתום לגמרי תחת פני הכרי. לפיכך הטומאה שטמונה בתוכה והיא רצוצה. היא רק בוקעת ועולה. דפנים העליונים אינן חוצצין אפילו לא הוכשרה התבואה. מדאין כאן אהל תחתיו רק הטומאה רצוצה בתוכה. אבל להרמב"ם שם דס"ל דאפילו כשסתם לגמרי הרווח. אפ"ה צריך שיבטל הדבר שסתם בו. לכאורה קושייתנו במקומה עומדת. ואפשר דהא דאמרינן בסוגיא דב"ב דלכל שלצורך האדם לא מבטל ליה היינו מסתמא. משא"כ בבטלו בפירוש מהני. והכא בבטלו בפירוש מיירי. ואת"ל א"כ למה אצטריך בש"ס ב"ב לאדחוקי אנפשיה לאוקמי להא דתבן וגרוגרות חוצצין. איירי בלא חזו כלל. לוקמינהו דמיירי שבטלן בפירוש. י"ל הרי בל"ז גם להראב"ד גם להתוס' דס"ל דכשסתמו בפירוש א"צ לבטלו נמי תקשי. דלשני הש"ס דהא דתבן וגרוגרות חוצצין מיירי בשסתם עמן לגמרי הרווח. אע"כ דמדקתני סתמא משמע דבכל ענין חוצצין. וק"ק דהרי הכא נמי סתמא קתני. וי"ל: 

{{עוגןמ|ט}} כך כתב הרא"ש. וא"כ לפי דברינו. דאפילו אזמן קצר קאמר א"כ אכל הנך שנזכרו במשנתינו קאי דבכולן א"צ שיבטל שם לעולם. ודבר גדול למדנו הכא מדברי רבינו דכל ביטול שנזכר אצל חציצת טומאה סגי בשמבטלו רק להשאר שם עד שיסתלק הטומאה. ובזה יתורץ כמה קושיות שהקשו רבעתו"ס {{ממ|ב"ב דכע"א ד"ה היא}} מטפיח בגמי שלהי שבת ומתיבותא {{ממ|מגילה כו"ב}} ודו"ק. אמנם תמהני. הרי בעכן כתיב {{ממ|יהושע ג׳:ז׳ פנ"ז}} ויקימו עליו גל אבנים גדול עד היום הזה. ואע"ג דכל עד היום הזה אין משמעותו לעולם ממש. דהרי בבני עשו כתיב וישבו שם עד היום הזה {{ממ|דברים ב׳:כ״ב פנ"ב}} והרי סנחריב בלבל כל האומות {{ממ|כידים פ"ד מ"ד}}. עכ"פ משמע זמן ארוך מאד. וא"כ איך כתב רבינו שגל עכן לא היה רק עד אחר שקברוהו. וגם בל"ז לא ידענא מנ"ל לרבינו הא שלא נשאר הגל הזה רק עד אחר שקברוהו. ולמה לא פירש רבינו כפשוטו. דהיינו כגלו של עכן שהיה גבוה מאד. וכמפורש בקרא שהיה גדול. ואפ"ה לא מהני הכסוי העב ואינו חוצץ רק הטומאה שבתוכה בוקע ועולה עד לרקיע. ולפי דברינו אלה לא קאי דוגמת גלו של עכן דנקט. רק אכרי תבואה וגל צרורות שזכרם בסמוך. אולם בעיקר הדין של רבינו דסגי בשמבטלו רק עד שתסתלק הטומאה אין להביא ראיה לזה מלעיל {{ממ|פ"ו מ"ב}} וע"ש. דדלת שאני דברוב פעמים עומד לנעול. ועי' לעיל פ"ח בהלכתא וגבירתא סימן ה' מה דק"ל בזה: 

{{עוגןמ|י}} ואת"ל הרי בל"ז נטמא כשיש ד' מערות בכל ד' רוחות הגומא וכשנכנס להגומא הרי ע"כ יעבור ממעל להקברים שבמערה. ואף לבתר מ"ש הרשב"ם {{ממ|ב"ב ד"ק סע"ב}} דלהכי הניחו חלול טפח תוך הכוך למעלה מגוף המת. כדי שלא יתטמאו העוברים שם למעלה. דהכוכין היו פתוחין קצת שלא יהיה קבר סתום. עכ"פ זהו רק כדי להנצל מטומאה דאורייתא. עכ"פ גם בכה"ג טומאה דרבנן איכא {{ממ|וכתוס' שם}}. וא"כ איך אפשר שיכנס לחצר שמוקף מקברים מכל צדדיו. וישאר טהור לגמרי. י"ל דמיירי שנכנס לשם בשידה תיבה ומגדל. א"נ דמיירי שנכנס במקום הקרנות במקום שנוגעות הזויות זב"ז. א"נ דמיירי שטבל במקוה שבחצר. ודו"ק: 

{{עוגןמ|יא}} וחילי מנסר שנתון על התנור. ובולט בב' צדדים המנגדיים טפח בכל צד. ובב' צדדים האחרים בולט פחות מטפח. שאין הטומאה מתפשטת מתחת בליטת טפח זה. לתחת בליטת טפח שכנגדו דרך הפחות מטפח שמן הצד {{ממ|כלעיל פי"ב מ"ג}}. וכ"כ בטבליות שנוגעות בקרנותיהן פחות מטפח. לא מחשבו כאהל א' שתתפשט הטומאה מתחת א' לתחת חברתה {{ממ|כלעיל מ"ב}}. ולהכי ה"נ אין הטומאה מתפשטת מתחת הפס יד שהטומאה תחתיו לתחת הפס יד האחרת שהכלים תחתיו דרך תחת הזרוע שאין ברחבו טפח. וא"ת הרי אהל שהוא שופע ויורד וכלה עד כאצבע. אם טומאה באהל מתפשטת על הכלי שתחת השפוע אע"ג שהוא רק חלול כאצבע {{ממ|כפ"ז מ"ב}}. ואת"ל דוקא לתחתיו מתפשטת הטומאה. אבל אין בה כח שתתפשט משם שוב להלן לאהל אחר. כי הכא שתתפשט מתחת כס לתחת פס דרך הזרוע. ליתא דהרי זיז שסובב לבית ואוכל בפתח גא"צ. אם טומאה בבית מתפשטת הטומאה משם לתחת הזיז שבולט טפח דרך הזיז שאינו רחב רק גא"צ {{ממ|כפי"ד מ"ב}}. וי"ל התם באהל קבוע שאני. דבטל לגבי אהל הקבוע הפחות מטע"ט שמחובר לו. מדהוי ככל חורי בית שפחותים מטע"ט שפתוחים להבית. שמתפשטת הטומאה לשם. וכ"כ טומאה תחת הקורה שמתפשטת הטומאה תחת כל הקורה גם דרך מקום שבקורה שאינו טע"ט {{ממ|כפי"ב מ"ו}} דהקורה כבדו קבעתו שיחשב כאהל קבוע. מיהו דוקא בב' לטיבותא שהאהל קבוע והפחות מטע"ט מחובר אליו. אבל בחדא לטיבותא. אמ"צ להחשב הכל כאהל א'. ומה"ט הכא בסיפא בפשט ב' ידיו לב' בתים צריך שיהיה בזרועותיו רוחב טפח שתתפשט הטומאה מבית לחבירו. והיינו משום דאע"ג דהבתים קבועים. עכ"פ הזרועות שאינן טפח על טפח אינן מחוברים ממש להבתים: 

{{עוגןמ|יב}} ולפ"ז יהיה פי' של מלת ידו דנקט הכא דהיינו זרועות כמו פי' של מלת ידיו דנקט בסיפא אם יש בידיו וכו'. דהרי התם ודאי פירושו זרועות שהן לחוץ להבית. דאילו פס ידו. הרי הוא תוך הבית ומה לי אם יש בהפס טע"ט או לא. הרי כל הפס הוא תוך אהל הבית. והא דנקט הכא היה בידו פ"ט לשון יחיד והרי לפי פירושינו גם היד השני צריכה פ"ט. ה"ט משום דכך הוא. דכשיש בזרוע א' רוחב טפח גם זרוע הב' יש ברחבו כך. הא אילו הוה נקט אם יש בידיו פ"ט. הוה אפשר למטעי. דר"ל שיש בשניהן יחד פ"ט. וכגון שבאמת בכה"ג פי' הרא"ש ז"ל משנתינו. ועיין שם. משא"כ בסיפא בפשט ב' ידיו לב' בתים נקט אם יש בידיו לשון רבים דהתם ליכא למטעי ולומר דבצרפם מיירי. א"נ נ"ל דרישא בהאהיל על המת והאהיל על הכלים. מיירי שהאהיל בידו א' על המת וכפף קומתו על הכלים והאהיל עליהן. וא"כ להכי שפיר נקט אם יש בידו. דהרי סגי בשזרוע א' רחב טפח. ורבינו הרא"ש ז"ל נתקשה מאד בפירוש משנה זו. והנה חנני אלהים ברוב רחמיו ית' תומך ידי שפנים עם לא עז. וישם רגלי כאילות פסחים בזזו בז. והאיר עיני הכהויים ביקרת פירושי הלז. יתברך שמו מפענח רזי רז:


{{ניווט כללי תחתון}}
{{פורסם בנחלת הכלל}}