עריכת הדף "תפארת יעקב/גיטין/פו/א"

<noinclude>{{ניווט כללי עליון}}</noinclude>
{{מרכז|'''דף פ"ו ע"א'''}}

בפירש"י ומן ערורי שלא חטא להיות מוכתב כו' שאם הי' מוכתב כו' מקחו בטל. יש לדקדק דמעיקרא כתב שלא חטא להיות מוכתב כו' והוי לי' לומר ג"כ שאינו מוכתב כו' שאי הי', מקחו בטל, לכן ברור דכוונת רש"י ליישב קושית התוס' פרק המוכר פירות וכאן בד"ה מן עלולי דכיון דמדינא מקחו בטל מה צורך להתנות על זה ולא ניחא לי' לפרש לשופרי דשטרא כמו שנראה מפירש"י בד"ה עד טצהר דבדוקא תיקן כך גם קשיא לי' לשון מן ערורי שאין זה נקרא עירער כיון שכבר נגמר דינו:

לכן ס"ל דהך תקנה הוא לבטל המקח אפי' לא נגמר דינו עדיין רק שיערערו עליו על חטא שחטא שעל ידי זה יוכל להיות מוכתב כו' ובכה"ג אין מקחו בטל אי לאו דאתני דטעמא התם מפרש רשב"ם דגברא קטילה הוא וזהו דוקא אי כבר נגמר דינו אבל לא בחטא שחטא ולא פסיקא מלתא כלל וזה שדקדק רש"י שלא חטא להיות מוכתב כו' שאם הי' מוכתב כו' מקחו בטל בלא"ה ואין צורך להתנות ע"ז, ומה שפירש בתר הכי מנוקה מכל מום היינו כמו ליסטים מזויין הכוונה שהוא מנוקה מן מום זה ואין עליו שמץ מנהו שאם הי' ליסטים מזויין גמור בלא"ה בטל כנ"ל, אמנם מה שפירש מלך ומלכה לא ידעתי מה צורך להזכיר דבר זה ומה נ"מ מי המולך אי מלך או מלכה ונראה לי דהכוונה שיש חטא נגד המלך שחשב למרוד וכדומה ויש חטא נגד חוקי המלוכה ואינו נוגע למלך בעצמו על הכל התנה שלא יהא עליו שום חטא כנ"ל:

בד"ה עד טצהר וכו' אבל הכא כיון דאתני וכו'. והא אין להקשות דאכתי איכא סמפון בעבדים היכי דאתני דבהא באמת אינו אוכל בתרומה תדע דאל"כ תיקשי הא אי מתנה אפי' במום דעלמא מגואי וודאי חוזר וע"כ דכה"ג באמת אינו אוכל בתרומה, איברא יש להקשות מה צורך לו להתנות על זה כיון דאינו בכלל גואי כיון דלאחר זמן יצאו לבראי ועכשיו אינו רואה אותם וצ"ל כיון דאית להו רפואה שילכו כדברי אביי גינברא ומרתכא אף שעדיין לא נרפא לגמרי דאח"כ יבואו עליו מ"מ כיון דבכל פעם יכול לדחותם מעליו הוי לי' כמום דגואי ולא איכפת לי' וצריך להתנות והיינו דקשיא לי' דאי ס"ד דכה"ג אפי' לא התנה חוזר א"כ משכחת סמפון בעבדים בלי תנאי כלל ולא ניחא לי' לומר דלא שכיח כמ"ש התוס' דמה צורך לתקן על לא שכיח ועמ"ש בתוס':

בתו' ד"ה רושם פי' בקונ' רושם וסי' וכו' רשו דאינשי לפירש"י קשה ג"כ דלא הוי לי' להזכיר רושם בין ערורי ומניקה מכל מום דמוכתב למלכות וליסטים מזויין ענין אחד הוא אבל הא אתי שפיר טפי לפירש"י לישנא דרושם דאינשי דלפי' התוס' הך תיבת דאינשי מיותר דפשיטא דמלוה מאדם הוא אבל רושם יש לומר ממקום אחר לא מאדם:

בד"ה מן עלולי כן הוא וכו' קלא אית להו וסבר וקביל וכו'. ובאמת יש לתמוה דמעיקרא בגנב או קוביוסטוס מביא רש"י בעצמו ברייתא דהמוכר פירות והיאך יהא נעלם ממנו סיפא דברייתא:

לכן נראה לי דמודה רש"י שאם נמצא מוכתב כו' והוא אומר שלא ידע מזה נאמן לבטל המקח דמסתמא לא קנה מוכתב כו' רק לפי שהוקשה לו מה בכך דאית להו קלא מ"מ ה"מ אי באמת אינו יודע לא שכיח שיהא ולא ידע דאית להו קלא אבל ניחוש שמא באמת יודע ויבטל המקח ועל זה כתב אם באמת יודע סבר וקביל ואפי' יבטל אח"כ בשקר שיאמר שלא ידע הרי בשקר ביטל אבל באמת קנאו ושלו הוא ואין כאן חשש אכילת תרומה:

ועוד נ"ל דהא דאמרינן התם דמקחו בטל היינו בעבד שקנאו ישראל או כהן ואינו מאכילו בתרומה אבל כהן שקנה עבד ומאכילו בתרומה בוודאי סבר וקביל דכיון דאית לי' קלא בקל יוכל לחקור עליו אם הוא מוכתב כו' ולא הי' לו להאכילו בתרומה וכיון דהאכילו תרומה סבר וקביל ומ"ש עוד ומה דאתקין כבר כתבתי דרש"י נזהר מזה ולק"מ:

בד"ה עד טצהר והא דאמרינן וכו' אע"ג וכו'. דבריהם מגומגמין לכאורה ושיעור דבריהם כך דלא ניחא להו לומר כפירש"י דדוקא הכא דאתני אבל בלא"ה הוי כגואי משום דאית לי' רפואה כנ"ל דמ"מ כיון כשיבואו עליו לא יהא ראוי למיקם קמי' אף שידחה אותם ע"י רפואה מ"מ קודם שיתרפא לא חזי והוי כבראי ואף דלפי זה יקשה הא משכחת סמפון בעבדים בלי תנאי דכיון דלא שכיח לא חיישינן לזה כנ"ל, ויש לי עוד דברים לדקדק בדברי התוס' הללו עם מה שכתבו בדיבור הקודם ואין להאריך בזה:

במשנה שלשה גיטין פסולין וכו' כתב בכתב ידו וכו' פי' רש"י דהאי' תנא או דלא ס"ל כר"מ ולא כר"א דלדידהו עדים דוקא בעינן והאי תנא ס"ל כתב ידו כעדים או דס"ל כר"מ ור"מ ג"כ מודה דכתב ידו כעדים אבל כר"א ודאי לא ס"ל דפליג בסיפא, וכ"כ התוס' פרק קמא ד"ג ע"ב בד"ה שלשה דהך תנא ס"ל וכתב וחתם כר"מ רק כתב ידו הוי כעדים, ותמהני מאוד דהא קתני יש בו זמן ואין בו אלא ע"א ומפרש שמואל כתב סופר ועד והשתא כיון דהאי תנא כר"מ ס"ל ואפי' מצאו באשפה כשר וכ"ש בלא כתבו לשמו א"כ היאך יהא הסופר זה כעד החתום הא אי הי' חתום ממש על הגט לא הוי כע"א כל שלא חתם לשמו כ"ש בכתב סופר והתוס' לעיל דף ג' בד"ה שלשה הקשו דניחוש  דסופר כתבו להתלמד וזרקו לאשפה, והאשה מצאתו ותירצו דהסופרים נזהרין בזה שלא יבוא מכשול, ודברי תימה הן דהא לר"מ כל סופר יכול לכתוב כל הגט שלא לשמו כלל ובלא שמיעה מפי הבעל והיאך יחשב כע"א דאי היה חותם ולא שמע מפיו לא מהני לר"מ ולמה יועיל כתבו מה שכתב בלי שמיעה מפי הבעל וכבר כתבתי שם לתמוה על התוס' בזה, גם בלא"ה לא ידעתי דהם הקשו והמציאו דבר זה לחוש לשמא כתבו להתלמד והרי דברים הללו מבוארין במשנה דהא קתני דפסול והולד כשר והם ס"ל דהך כתב בכתב ידו דפסול דהוי כאין בו זמן, והשתא בכתב סופר וע"א כיון דחשבינן להו כב' עדים חתומים הרי חתומים הם על הזמן ג"כ והרי יש בו זמן גמור ולמה יפסל לכתחילה ובהכרח דלכתחילה חוששין להתלמד ודיעבד לא חיישינן והרי כל דבריהם מבוארין במשנה להדי', אך הא ודאי קשי' דניחוש באמת דכתבו שלא לשמה ולא שמע מפי הבעל דכשר לר"מ ולעד חתימה פסול, לכן נראה לי דהך תנא דהכא לא ס"ל כר"מ בהא דוכתב היינו וחתם רק סובר כר"י דס"ל לעיל פרק ב' דבעינן כתיבה וחתימה בתלוש ש"מ דס"ל דתרווייהו בעינן לשמה אף דסובר דבעינן חתימה לשמה מ"מ בעינן כתיבה ג"כ, והשתא שפיר לא חיישינן דכתבו להתלמד או שלא שמע מפי הבעל דמסתמא הסופר עשה כדין, וכן נראה מפירש"י לקמן דפי' בסופר מובהק שלא יכתוב אלא א"כ שמע מפי הבעל אלמא אף דס"ל כר"מ מ"מ בהא לא ס"ל כוותי' דלא בעינן כתיבה לשמה ושמיעה מפי הבעל, והיינו דאמרינן בגמ' מוקים לה כדר"מ ולא אמר כר"מ דלא מוקמינן לה רק לענין מה דס"ל לר"מ כל המשנה וכו' אבל לא ר"מ ממש, כנ"ל, ועמ"ש בסמוך ליישב עוד בדרך אחר:

והנה בעיקר טעמא דכתב בכתב ידו דפסול פירש"י ז"ל דגזרינן אטו כתב סופר, והתוס' פ"ק דף ג' ע"ב פירשו דהוי כאין בו זמן ע"ש, ודברים הללו צריכין ביאור כי לפירש"י יש לתמוה כתב בכתב ידו וע"א למה נפסל דהא בכתב סופר ועד ג"כ מכשיר ת"ק לשמואל וא"כ אפילו תימא דכתב סופר ועד יש לחוש לכתחילה להתלמד וזרקו לאשפה שלא היה נזהר כמ"ש התוס' בפ"ק דף ג' ע"ב בד"ה שלשה, אבל עכ"פ היאך נגזור בזה בכתב ידו דליכא למיחש להכי כמ"ש התוס' גופא שם, תדע דהא בסופר מובהק דליכא למיחש, אפילו לכתחילה מכשיר שמואל דמוקי למתניתין כתב סופר ועד כשר בסופר מובהק ומ"ש כתב ידו דנגזור אטו סופר שאינו מובהק ובסופר מובהק לא גזרינן אטו אינו מובהק:

אמנם גם לשיטת התוס' דהטעם דפסול דהוי כאין בו זמן ג"כ יש לתמוה כיון דלא פליג ר"א על גט שאין בו זמן שלא יפסל דהא קי"ל כר"א וקי"ל גט שאין בו זמן פסול הרי דלא פליג ר"א רק על גט שאין עליו עדים דבע"מ כשר אבל לא על אין בו זמן והשתא כיון דכתב ידו הוי כאין בו זמן היאך מכשירו ר"א בע"מ, ואפילו תימא דלא מצריך ר"א זמן רק בגט שחתומים בו עדים דבהא יש לחוש שיחפה דכיון שיהא תחת ידה גט חתום בעדים נדון דמסתמא הוי ע"מ ואי לא נצרך זמן יחפה עליה בגט כזה משא"כ בגט בלי עדים כלל מה צורך לזמן הא בלא"ה לא תוכל להוציא הגט להראות שהיא גרושה דכיון שאין עליו עדים צריכה להביא ע"מ וממילא ידעי שלא נתגרשה קודם הזנות אבל מ"מ קשה תינח בכתב סופר אבל כתב ידו דהוי כעדים דמהאי טעמא מכשיר ת"ק דיעבד א"כ כשיהא תחת ידה גט כזה נדון דהיה ע"מ ג"כ כמו שאנו דנין בגט בחתימות עדים דליכא למימר דכיון שבידו למסור לה כתב ידו לא נדון דהי' ע"מ עד שתביאם לפנינו א"כ בגט בחתימות עדים ג"כ לא נצטרך זמן כלל דכיון שיכול למסור לה גט כזה בינו לבין עצמה לא נדון דנמסר לפני עדים דכיון דאין צריך זמן יכול להחתים לו גט כזה ולמסור לה וע"כ דכל דבלי עידי זנות היתה מגורשת בגט שבידה ממילא לא נוכל להרוג אותה מספק מחמת עידי זנות א"כ בין כשחתומים בו עדים בין בכתב ידו נפסול כשאין בו זמן וכתב ידו לעולם הוי כאין בו זמן ולכאורה לשיטת הרי"ף דע"ח נמי כרתי לר"א היה מקום לומר דדוקא בגט בע"ח צריך זמן דכיון שימסור לה גט בע"ח תהא מגורשת וגרושה היא לפנינו אבל בגט בלי ע"ח לא תהא גרושה לפנינו כלל ונוקמא בחזקת א"א כמ"ש התוס' בסוגי' דנכתב ביום, אבל באמת הא נמי ליתא דכיון דכתב ידו לת"ק כמאה עדים דמי ור"א לא פליג בהא את"ק לדברי הרי"ף רק מוסיף ע"מ ג"כ א"כ אכתי תהא גרושה לפנינו ע"י כתב ידו ואי משום דאנן ניחוש דלחפות מסר לה א"כ בע"ח נמי ניחוש דלחפות מסר לה באופן דהקושיא במקומה למה מכשיר ר"א כתב ידו לכתחילה הא הוי כאין בו זמן, אמנם גם לשיטת רש"י לא נמלטנו מקושי' זו דהא לכאורה באמת צדקו דברי התוס' דהוי כאין בו זמן ממש, וקשה לרש"י בתרתי חדא למה לא פירש ברישא משום זמן ועוד למה מכשיר ר"א הא מודה באין בו זמן:

לכן נראה לי ליישב על פי שיטת רש"י ז"ל, והוא דודאי קשה לשמואל דחשיב כתב סופר כע"א ממש למה לא ניחוש דכתבו להתלמד, ומה שכתבו התוס' לעיל דסופרים נזהרים לא ס"ל דכיון דבסופר שאינו מובהק מיירי למה לא ניחוש להכי גם יש להבין דר"א פליג בסיפא והרי לא הוזכר העיקר כלל בדברי ת"ק דאפילו נמסר לפני עדים פוסל ת"ק רק כתב ידו בלבד ובהא גם לר"א פסול:

ועל כל אלה אני אומר דכולה מתני' מיירי שנתברר לנו אמיתת הענין על פי עדים כגון כתב בכתב ידו שיש עדים שנמסר לידה לגירושין ואי לא"ה כתב ידו לא מהני מידי דשמא כתבו הבעל להתלמד ולא נתכוין כלל לגרש רק שיש עדים שמסרו לידה לגירושין ולאו מתורת ע"מ דכרתי דהא לא ס"ל לת"ק כלל רק מכח כתב ידו דכורת כעדים רק שלא נחוש להתלמד וכדומה בעינן שנדע אמיתת הענין על פי עדים ואף דבעל שאמר גרשתי נאמן לא מהימן למפרע רק מכאן ולהבא וכיון דגט זה כתב בו זמן למפרע אינו נאמן, ומהאי טעמא לא פירש"י מטעם שאין בו זמן דפשיטא דאינו יכול לחפות בגט כזה דאפי' לת"ק אינה מגורשת בגט זה רק שנדע שניתן לה לגירושין ולא מצאתו באשפה דכתב ידו גרע מכתב סופר שאינו מובהק דחיישינן להתלמד כתבו כ"ש בכתב יד אדם דעלמא שיש לחוש כן, ומהאי טעמא ר"א דמכשיר מכח ע"מ דכרתי מכשיר לכתחילה דמכח זמן אין לפסלו דבלי ע"מ אי אפשר לחפות כלל דחיישינן להתלמד כנ"ל, ומשום גזירה דכתב סופר לא איכפת לי' דאפילו כתב סופר כשר אבל ת"ק נהי דמיירי שיש עדים שנמסר לידה לגירושין אבל לא כרתי הלכך דוקא בכתב ידו כשר דהוי כעדים חתומים אבל בכתב סופר אינו גט כלל אפי' נתברר שנמסר לה לגירושין וגזרינן לכתחילה כתב ידו אטו כתב סופר משא"כ לר"א לא גזרינן כלל דלעולם כשר:

ובהכי ניחא מה שיש לתמוה לשמואל דמפרש כתב סופר למה נפסול כתב ידו ועד הא ליכא למיגזר אטו כתב סופר דגם הא כשר, גם כתב סופר ועד גופא למה יפסל הא אפי' זמן יש בו דשני עדים מעידין עליו סופר ועד, ולהנ"ל ניחא דכולה מתני' ע"כ שנתברר לנו אמיתת הענין שהבעל מסר לה הגט וכן בכתב סופר ועד צריך שיעיד הסופר לפנינו שכתבו מפי הבעל דאל"כ כיון דאתיא כר"מ ולדידי' אין צריך לשמוע מפי הבעל יש לחוש שכתבו בלי שמיעה מפיו ולחתימה פסול ואי אפשר לחשבו כעד חתימה, והשתא שפיר גזרינן כתב סופר המעיד לפנינו אטו כתב סופר שאין הסופר לפנינו כלל וכן כתב ידו גזרינן אטו כתב סופר שאינו לפנינו, ואין להקשות כיון דסופר צריך שיעיד על פה היאך הוי עד החתום לק"מ דלא הוי רק כמקיים חתימתו שזה שכתב כתבו מפי הבעל והוי כמי שמקיים חתימות העדים:

בגמרא מנינא דסיפא למעוטי הא דתני' וכו'. פירש"י ואשמועינן מתני' דברייתא מתרצתא היא וכו', ויש לתמוה תינח ברישא קמש"ל מנינא להורות דס"ל כר"מ דבגט קרח ושלום מלכות הולד ממזר דאי לא הוי תנא מנינא הוי ס"ד דתנא ושייר אבל בגט קרח ושלום מלכות ג"כ ס"ל הולד כשר קמש"ל מנינא להורות דבאינך ס"ל כר"מ אבל הך מנינא דסיפא מיותר לגמרי דאי ס"ד דלא ס"ל כר"מ בהא למה לא קחשיב לה במתני' ובודאי ליכא למימר דלא חשיב רק מה שהוזכר במשנה דהא הך ג"כ הוזכר במשנה רפ"ב לעיל דאי לא אמר פסול וע"כ מדלא קא חשיב ש"מ דס"ל הולד ממזר ולמה לי מנינא דסיפא וצ"ל דאי לא הוי קתני מנינא בפני עצמו הוי ס"ד דבהא לכ"ע אין הולד ממזר ומ"מ לא קא חשיב לה במתני' דלא חשיב רק הנך דפסולייהו בגופו של גט כהנך דמתניתין ולא הא דפיסולו מבחוץ כמו דלא חשיב מקושר דלא מיירי בי' רק בפשוט והכא נמי לא מיירי רק בגט פסול ולא זה שהגט כשר רק מבחוץ יש ריעותא שלא אמר בפני נכתב, ועוד דלא חשיב  רק מילתא דלית לי' תיקון שגוף הגט פסול אבל זה אחר פיסולו יש לו תיקון שיאמר בפני נכתב ויחזור ויתן לה קמש"ל מנינא דסיפא להורות דבפני נכתב גם כן היה ראוי לחשבו כאן וממעט לי' שאין דינו כיוצא באלו דבהא הולד ממזר כהך ברייתא ועיין מ"ש בתוס' בד"ה מנינא:

בתוס' בד"ה שלשה וכו' דאיכא בגמרא דמוקי לה כר"מ ע"כ. ולא ידעתי הא רש"י כתב להדי' דלמאן דמוקי לה כר"מ צריך לומר דמודה ר"מ בכתב ידו דהוי כחתימה אבל למאן דלא מוקי לה כר"מ שפיר יש לומר דהאי תנא לא ס"ל כוותי' כלל רק מפרש וכתב ונתן כפשטי' שכל שכתב הבעל ונתן הוי גט גמור. ועוד דגם להתוס' תיקשי לס"ד דלא אתי' כר"מ הא ע"כ כר"מ אתי' דלר"א ע"ח כרתי וע"כ צריך לומר נהי דבהא ס"ל כר"מ דע"ח כרתי אבל בהא דכל המשנה לית לי' כר"מ א"כ השתא נמי נהי דמוקמינן לה כדר"מ דכל המשנה אבל אין צורך לומר דס"ל כר"מ דעידי חתימה כרתי, וכן משמע לישנא מוקים לה כדר"מ ולא קאמר כר"מ ועל כרחך כדאמרן:

בד"ה מוקי לההוא כר' מאיר, נראה דלא גרסינן לההוא דאמתניתין קאי. דבריהם צריכין ביאור דמה ס"ד לגרוס לההוא דפשיטא דמוקי למתניתין כר"מ, ונראה לי לפי מה שפירש"י לעיל פרק הזורק דלחד מ"ד כל פיסולא דשלום מלכות רק לר"מ אבל לרבנן אין גט נפסל כלל בהא ולשיטה זו לא הוי מצי להקשות כלל לרבנן דליחשוב גם זה דלדידהו אינו פוסל כלל ור"מ הוא דחדית לה לפסול זה ומשוי לי' ממזר כפי דעתו דכל המשנה וכו' וע"כ צ"ל דקושית הש"ס כאן למאן דס"ל דרבנן נמי פסלי משום שלום מלכות רק הולד כשר לדידהו. והשתא שפיר הוי מצינו לומר דמוקי להך דשלום מלכות כר"מ אבל לרבנן אינו פוסל כלל כהך מ"ד דס"ל פרק הזורק הכי, אבל התוס' הקשו שם על פירש"י והוכיחו דליכא למ"ד דרבנן ג"כ פסלי בשלום מלכות רק הולד אינו ממזר, וזה שכתבו דנראה דלא גרסינן לההוא משום דלכ"ע הגט פסול אפי' לרבנן כפי דעתם פרק הזורק שם. כנ"ל:

בד"ה מנינא דסיפא כל משניות מפיק וכו' ואשמועינן דמתרצתא היא ורבינו יצחק אומר וכו'. כבר כתבתי בפירש"י דע"כ צריך לומר לדבריו ג"כ דס"ד דלר"מ ג"כ אינו ממזר ומ"מ לא קתני לה משום דיש לו תיקון או שאין פיסולו בגופו והיינו כדברי ר"י ומאי חידש ר"י בזה, ונראה לי שבא ר"י ליתן טעם נכון על מה דס"ד דבהא אין הולד ממזר לר"ע אף דכללא כייל כל המשנה וכו' משום דלא מיקרי שינוי רק מה ששינה ואי אפשר לתקנו זהו מיקרי שינה אבל כאן כיון דאפי' שינה יכול לתקנו באופן שיוכשר אפי' לכתחילה אפי' לר"מ א"כ אפי' לא תיקן לא חשיב שינה ממטבע חכמים כיון שהוא שינוי החוזר ואפילו נשאת קודם שתיקן אין הולד ממזר לכך צריך מיעוט להורות דאפי' בהא לר"מ ממזר:

בד"ה אמר רב, דוקא כתב ידו וכו' ור"ח גרים וכו' ועוד יש לומר וכו'. נראה לי שהוקשה להם לפי מה שכתבו מתחילה דהוי להו רב ושמואל סברות הפוכות מן הקצה אל הקצה דלרב כתב ידו עדיף מכתב סופר אפי' מובהק ולשמואל בסופר מובהק אפי' לכתחילה תנשא בכתב ידו דהוי ג"כ כמובהק דליכא למיחש שלא שמע מפי הבעל דהוא עצמו כתבו ומ"מ דוקא בנשאת אבל לכתחילה לא תנשא ש"מ דעדיף סופר מובהק מכתב ידו ולרב להיפך ממש ולזה הביאו דעת ר"ח דגריס בע"א, ועל זה כתבו ועוד יש לומר דלרב במובהק כשר לכתחילה רק באינו מובהק אפילו דיעבד לא:

אך באמת גם פי' זה תמוה מאד דא"כ מאי ראי' מייתי שמואל מהך דכתב סופר ועד דהא בין לרב בין לשמואל בסופר מובהק כשר לכתחילה רק באינו מובהק נחלקו ורב גם כן יכול לאוקמא הך דכתב סופר ועד בסופר מובהק ואין צריך לאוקמא כלל בחתם סופר, ועוד אבאר בסמוך בגמרא מה שיש לדקדק בזה ומה שנראה לי לפרש בזה ע"ש:

<noinclude>{{דיקטה}}
{{ניווט כללי תחתון}}</noinclude>