עריכת הדף "תפארת יעקב/גיטין/נא/ב"

<noinclude>{{ניווט כללי עליון}}</noinclude>
{{מרכז|'''דף נ"א ע"ב'''}}

בגמרא הוא דאמר וכו' פעמים שאדם נשבע על טענת עצמו וכו'. תמוה לי דהיכי ס"ד דמיירי בלא תבעו כלל מאי ענין שבועה לכאן ואטו כל מי שיבוא אצל אחד ויודה לו במנה יצטרך לישבע שמא חייב לו יותר וחבירו לא תבעו כלל וכ"ש באביו, וליכא למימר לפי שהודה בהלואה דמה הפרש יש בכופר בהלואה או בפרעון כיון שטוען ברי ואטו אם יאמר אדם לחבירו מנה שהלוית לי פרעתיך מחצה וחבירו אינו יודע הכי יצטרך לישבע, ועוד דהא אין נשבעין על טענת שמא, ונראה לי דס"ד דהכא מיירי שזה אומר לבנו כך ובנו אומר לו אח"כ שיודע בברי שלא החזיר ומגיע לו כל המנה ומ"מ כיון דהודאתו של זה מקודם משיב אבידה הוא שוב אין לו שבועה לרבנן בתביעתו אח"כ דהוי הודאה קדמה לתביעה וטעמא דהודאה קדמה לתביעה ג"כ משום הכי הוא דהודאה דמעיקרא כל שלא היתה תביעה חשוב משיב אבידה ושוב לא נתחייב אח"כ, והיינו דפריך כיון דמשיב אבידה הוא בהודאתו למה יחלוק ראב"י דחייב שבועה, ויתר הדברים בביאור הסוגיא כבר נתבאר לעיל, גם ביאור דברי רבה יתבאר בכלל דברי התוס' בד"ה ובכולה בעי דלודי לי' ע"ש:

בתוס' בד"ה וראב"י לית לי' וכו' וקשה וכו' ועוד כו' והנה קושיא השני' פשיטא דלא קשה מידי, לפי מה שפירש"י דהכוונה כמו והוינן בה להורות דראב"י בתבעו כהך דר"י ומתניתין בלא תבעו [רק שיש להקשות דתבעו דר"י לא דמי לדראב"י כיון דלא קתבע לי' רק מחמת הודאתו משא"כ בדראב"י], גם קושיא הראשונה יש לומר דמקשה טפי מדראב"י גופא דאי פליג בלא תבעו ג"כ הוי ליה לחלוק בגוף דין משיב אבידה, גם פי' התוס' דחוק דס"ס הוי לי' להקשות לר"י לעיל מכח משיב אבידה ולא מכח ת"ה, גם לפירש"י קשה דאי מתניתין בלא תבעו למה לי מפני ת"ה הא מדינא משיב אבידה פטור, וכבר פירשתי לעיל בש"ס מה שנלע"ד בזה:

בד"ה מאי קטן וכו' דלא תיקשי לרב. אין זה מספיק דלרב גופא תיקשי למה לא אמר בטענו גדול ועכ"פ לא הוי לי' לומר רק בתבעו דהא במנה לאביך משתעי במילי דאביו, ונראה דתרי מיני גדול הם האחד שתבעו שיודע שהודה לאביו לפני מותו שחייב לו מנה וזהו טענת גדול ממש ויש עוד טענה שיודע מעסקי אביו שמגיע לו עוד מנה ובזה חשוב כקטן במילי דאביו, והיינו דנקט בתבעו קטן דהיינו אופן השני הנ"ל, ולמסקנא לרש"י בתבעו קטן ממש ודאי אתי שפיר אלא אפי' להתוס' לקמן לא פליגי רבנן רק בתבעו מכח עסקי אביו דיכול להעיז דאינו חושב טענתו לברי אבל בתבעו שהודה בפניו לאביו לפני מותו הוי ברי ממש ולכ"ע חייב, כנ"ל:

בד"ה אלא בדרבה פי' בקונ' וכו' ונראה לי להביא ראי' דלא כפירש"י דהא בשבועות מוקי מתניתין דקתני אבל נשבעין לקטן כראב"י, והשתא אי הכוונה כפירש"י בקטן ממש לפי שנתינה היתה בגדלות נשבעין לו א"כ מאי ענין זה לפלוגתא דראב"י ורבנן הא שפיר מצי לאוקמא היכי דאפקיד לי' בעדים ושטר דלא הוי משיב אבידה כלל, ולפי שהיתה נתינה בגדלות נשבעין לקטן וע"כ דבעינן נתינה ותביעה שווין והתם בגדול ממש מוקמינן לה, והשתא אי היכי דלא הוי משיב אבידה כלל מקמש"ל דנשבעין לו הא הוי נתינה ותביעה בגדלות וע"כ דבפלוגתא דראב"י ורבנן תליא וקמש"ל אף דתובע במילי דאבוה מ"מ נשבעין לו דלא הוי משיב אבידה דבבנו ג"כ אינו מעיז:

אך להנך פוסקים דס"ל דשביעית שומרין וע"א נשבעין לקטן ממש ולדידהו צ"ל דלא מצי מוקי מתניתין בשומרין דמדקתני ואין משביעין את הקטן אבל נשבעין לקטן, א"כ כמו דאין משביעין הכוונה על טענת הקטן כמו כן אבל נשבעין לקטן הכוונה על טענת הקטן לא בשומרין וע"א דאינו תלוי בטענת הקטן, ולפי זה כיון דבשומרין לא מצי מיירי רק במ"מ שפיר יש לומר דבקטן ממש מיירי ובבא בטענת אביו דהוי נתינה בגדלות סגי וממילא אתיא דלא כרבנן דמ"מ הוי משיב אבידה דיכול להעיז ומה שהקשו התוס' מהגוזל אינה קושיא דהתם לא ממעט רק אפי' היתה אח"כ תביעה בגדלות אבל כשהיתה נתינה בגדלות ממילא תביעה נמי מכח האב הוי תביעה בגדלות דבא מכח אביו הוי כאביו:

אלא שיש לדקדק דשם בשבועות פירש"י דקטן ילפינן מכי יתן איש וחרש ושוטה דאין בהם דעת כקטנים הן, ויש להבין למה תלה חרש ושוטה בקטן כיון דהם לאו בני דיעה לכל דבר פשיטא דאין נשבעין על טענת שמא ואדרבא בקטן איצטריך קרא דס"ד דאיכא קטנים דחריפי טובי וכן לעיל דכ"ג בד"ה דלאו בני דיעה פירש"י וגבי שליחות איש בעינן ולא קטן משמע דקטן אינו כ"כ לאו בן דיעה כמו שוטה וחרש וצריך קרא למעט אותו א"כ היאך תלה תניא בלא תניא ומזה נראה מבואר דסובר רש"י דאין נשבעין אפי' שבועת שומרין על טענת קטן ושפיר צריך ליתן טעם על חרש ושוטה דהוי כמו קטנים ולפי זה מוכח דע"כ בגדול ממש מוקי לה כמו שהוכחתי וצ"ע:

בד"ה מפני מה אמרה תורה וכו' דהא בבנו דמעיז וכו'. ויש לדחות דע"כ לא בעינן לאשכחי טעמא לכופר הכל משום דמסברא יש לחייבו מכח חזקה אין אדם תובע כמו שחייבוהו חכמים היסת מהאי טעמא אבל בבנו דלא שייך כ"כ חזקה אין אדם תובע בלא"ה פטור, ומה שהביאו ראי' מסלעים דנרין לכאורה תמוה דמהאי טעמא גופא פטור דמסייע לי' שטרא אבל כוונתם דאי ס"ד דהמקשה ידע דהך סברא ראוי לפטרו משבועת כופר הכל א"כ מהאי טעמא נמי יש לומר אף דבעלמא הילך חייב הכא פטור דמסייע לי' שטרא כמו דמשני באמת התם וע"כ דבס"ד אף דידע דליכא חזקה אין אדם מעיז מכח סיוע מ"מ לא ס"ד לפטרו משבועה בשביל סוייע זו א"כ תיקשי אפי' כופר הכל יתחייב כיון דליכא העזה וזה שדקדקו התוס' ופריך  נמי מינה התם למ"ד הילך חייב והיינו כמו שכתבתי:

בא"ד וכופר הכל דפטור וכו' משמע דוקא מ"מ וכו' לכאורה יש לדקדק אכתי מנא לן דמה דמשמע דוקא מ"מ גזירת הכתוב היא דילמא בהך כופר הכל דאיירי קרא דאינו יכול להעיז דמהאי טעמא חייבי' רחמנא למ"מ דלית לי' מיגו דאינו יכול להעיז בהא קפיד קרא דכופר הכל לא אכל מנא לן בבנו דיכול להעיז דפטור כמו שהקשו התוס' קודם, אבל באמת כוונת התוס' פשוט דוודאי להנך שרצו לפרש טעמא דכופר הכל פטור לפי שאינו מעיז שפיר דחו התוס' דמה יעשו בבנו אבל אנן באמת לית לן האי סברא דמכח חזקה אין אדם מעיז יפטר משבועה דנהו דלית לי' למ"מ מיגו דבכופר הכל לא שייך כ"כ אישתמוטי כמו במ"מ אבל מ"מ ראוי לחייבו דכופר הכל נמי משתמיט ואין כאן ראי' לפטרו דמהאי טעמא מחייבינן לי' היסת רק גזירת הכתוב דלא ישבע ולא מחלקינן כלל בין בנו לאחר, והנך רואה כי מה שהקשה מהר"ם שיף בב"מ שם על מה שכתבו התוס' אח"כ ללמוד מע"א דמנא לן בבנו ולפי הנ"ל לק"מ דהשתא לא אזלי התוס' בסברא זו לפטור משבועה משום דאינו מעיז דא"כ גם לפי תירוצם מכי הוא זה קשה כנ"ל:

אלא דאכתי קשיא לי בדברי התוס' הללו דלמה להו כל הטורח הוה הא בהדיא ילפינן טענו חיטין והודה בשעורין לפטור או העדאת עדים לפטור מקרא א"כ ממילא מוכח דכופר הכל פטור דאטו בשביל שהודה בשעורין גרע מכופר הכל על החיטין וכן העדאת עדים וצ"ל דכוונתם אי לא ילפינן כופר הכל ממקום אחר מנא לן באמת ללמוד טענו חיטין מקרא דלמא לכופר הכל אתי דפטור אבל טענו חיטין והודה בשעורין חייב:

ובזה תבין מה שכתבו כדאמרינן בפ"ק דב"מ דתרי קראי כתיבי כתיב הוא וכתיב זה והוא תמוה לכאורה ובוודאי אין לפרש דכוונתם כיון דמחד קרא ילפינן טענו חיטין התם א"כ מוכח דכופר הכל פטור חדא דבהדיא כתבו מעיקרא דכתיב כי הוא זה משמע דוקא מ"מ ש"מ דמן משמעות ילפי לה ואי מהתם מוכח בהכרח ועוד דאכתי הא גופא קשיא מנא לן דטענו חיטין וכו' פטור כיון דאיצטריך לכופר הכל וברור דוודאי נתכוונו לומר דמן הכתוב יש משמעות דוקא מ"מ והיינו הך קרא גופא דאתי למ"מ הטענה משמע דוקא מ"מ ומשום דקשיא להו תינח אי מסברא ידעינן כופר הכל שפיר ילפינן מודה ממין הטענה אבל אי גזירת הכתוב היא מקרא כי הוא זה א"כ מנא לן מודה ממין הטענה ועל זה כתבו דתרי קראי כתיבי חד למ"מ הטענה ומינה ילפינן ממשמעותי' דכופר הכל פטור ואידך קרא למודה ממין הטענה ותרווייהו מוכח כנ"ל:

בד"ה אין אדם מעיז אין לפרש וכו'. ובאמת יש ליישב פי' זה אבל אין כאן מקומו כי צריך לבאר גם דברי רש"י פרק הגוזל שהקשו עליו התו' שם כמה קושיות, גם בלא"ה למ"ד דלא אמרינן מיגו לפטור משבועה א"כ רבה לא שאל רק על עיקר שבועת מ"מ כמו שכתב בתומים א"כ ממילא בפקדון שלא עשה לו טובה ג"כ חייב דהוי מיגו לפטור משבועה ומה שכתבו לחלק במכיר בשקרו לא ידעתי מה יעשו בבנו דפליגי רבנן וצ"ל דבבנו חושב דאינו יודע במילי דאביו או דראב"י ורבנן פליגי בהא גופה אי בטובה תלוי או במכיר בשקרו:

בד"ה ובכולי' בעי דלודי לי' וכו', וקשה וכו' ואף דהתם באמת אמרינן טעמא דמישתמיט היינו כדי לדחות ההכרח דלא אמרינן מיגו וכו' דלעולם אמרינן מיגו וכו' והתם שאני דמשתמיט, אבל למסקנא דלא אמרינן מיגו וכו' אפי' היכי דליכא טעמא כלללא אמרינן וזה שהביאו מנסכא דר"א ולא משבועת ע"א דעלמא דיש לומר דוקא היכי דאיכא טעמא כגון מישתמיט דבהא לכ"ע לא אמרינן כמו מ"מ דפ"ק דב"מ והכא לפירש"י אבל מנסכא דר"א דהוי חשיד גמור קשיא להו שפיר:

אמנם עיקר קושית התוס' נראה לי דלק"מ דבלא"ה יש לדקדק במה שפירש"י אממונא לא חשיד ומדלא כפרי' בכולי' ולמה לו ליתן הכרח דלא חשיד מדלא כפרי בכולי' בלא"ה כיון דמישתמיט לא חשוד כדמשני בב"מ שם, אבל באמת אין ענין הך דהכא להתם כלל דהתם שקלינן וטרינן על מי שמחוייב שבועה דמה תועלת יש בשבועתו אי משקר ישבע לשקר ג"כ ואי אומר אמת מה צורך לשבועה ועל זה אמרו דלא אמרינן מיגו דחשיד דיכול להיות דאממון חשיד ומשבועה יפרוש ורצו להכריח סברא זו משבועת מ"מ ודחינן דלמא כדרבה לכך שפיר יש תועלת אבל בעלמא כל דחשוד אממונא בוודאי ישבע לשקר ואין תועלת בשבועתו ומסיק שם דבאמת חשוד אממונא לא חשוד אשבועתה ויכול להיות שמשבועה יפרוש אבל וודאי אין הכרח לזה דוודאי יפרוש דוודאי פשיטא שיש לומר דלא יפרוש רק כל שיש סברא שיפרוש משביעינן לי' כיון שהוא מחוייב שבועה ויגיע תועלת בשבועתו לכשנגדו:

אבל הכא הקושיא באופן אחר דנהו דלית לי' מיגו מ"מ וכי בשביל דלית לי' מיגו מחויב הוא לישבע והא כופר הכל אין לו מיגו ואינו נשבע בשלמא שומרין וע"א ראוי לחייבו מצד עצמו כי נתן לו לשמור ותובע שלו וזה טוען טענה דלא שכיח נאנסו וכדומה וכן ע"א בא בחוזק העד אבל מ"מ מאיזה צד יתחייב שבועה ואיזה כח יש לתובע שנאמר דחייב לו מנה מטענת הנתבע דאינו חייב רק נ' ומאיזה צד נטיל עליו שבועה והא איכא אינשי דאפי' בקושטא לא בעי אישתבועי כמו שכתב הר"ן בסוגי' דשכיר, וע"כ דכל עיקר השבועה במ"מ הוא כדי לברר האמת דאי ישבע נדע בבירור שהאמת אתו וכיון דבידו לברר בשבועה מחוייב לברר והיינו דקשיא לי' איזה בירור יש כאן הא יכול להיות כמו דחשדת לא לממון כן ישבע לשקר וכיון דאין השבועה בירור מאיזה צד נטיל עליו שבועה ועלה אמרינן דבכאן השבועה בירור גמור דכיון דהי' יכול לכפור הכל ולא כפר לפי שאינו יכול להעיז וכדומה א"כ מהאי טעמא גופא ברור שלא ישבע לשקר שאי הי' בגדר להעיז לישבע לשקר כ"ש שהי' מעיז לכפור הכל וא"כ שבועתו של זה בירור גמור הוא לכך מחייבינן לי' לישבע דאי משקר ע"כ משום דמישתמיט היא וע"י שבועה יפרוש. ומעתה שאלת רבה כולל תרתי מפני מה ישבע אפי' לא הי' לו מיגו כלל לא הי' ראוי לחייבו שבועה ועוד דיש לו מיגו ולסלק המיגו קאמר חזקה אינו מעיז ובעיקר חיוב השבועה קאמר והאי בכולה בעי דליכפרי' א"כ חזינן דאינו יכול להעיז לכפור הכל א"כ ממילא מוכרח דמה שכופר הוא מכח משתמיט ומשבועה יפרוש ואי ישבע הוי בירור גמור וכדי לברר מה שבידו לברר הטילה התורה עליו שבועה כנ"ל ברור, ולפי זה ממילא לק"מ מה שהקשו התוס' דמנא לן דכופר הכל פטור דכיון שאין שבועתו בירור דהא ליכא הוכחה דיפרוש משבועה דהא כופר בכולה ממילא אין מקום לחייבו שבועה וגם זה ברור לפע"ד:

בא"ד ואית גזלן וכו', ולפע"ד שלא אמרו דלא אמרינן מיגו דחשוד רק לענין שלא נמסור לו שבועה לפי שאין תועלת בשבועתו דוודאי ישבע לשקר ג"כ ועל זה אמרינן דיש תועלת דיכול להיות שיפרוש ומצד שלא נמסור לו שבועה מחשש שישבע לשקר לא שייך התם דמאיזה צד נחוש על איש נאמן שלא איתרע כלל שישבע לשקר והרי הוא בחזקתו וכשר לכל דבר אבל גזלן מה בכך דיכול להיות שישבע באמת אפי' מי שחשוד לישבע בשקר אינו ברור שישבע עוד לשקר ושמא שב בתשובה רק אנן אסור לן למסור שבועה לאיש דריעה חזקתו וחשוד שישבע לשקר ומחשש שישבע לשקר אין מוסרין לו שבועה אבל מי שנתחייב שבועה והוא כשר גמור פשיטא שאין חשש כלל רק מצד שאין בשבועתו תועלת לבעל דין במה נפשך, אז אמרינן דיש תועלת דאינו ברור דחשוד בממון ישבע לשקר ויכול להיות שיפרוש וזה ברור ולק"מ:

<noinclude>{{דיקטה}}
{{ניווט כללי תחתון}}</noinclude>