עריכת הדף "תפארת יעקב/גיטין/מט/ב"

<noinclude>{{ניווט כללי עליון}}</noinclude>
{{מרכז|'''דף מ"ט ע"ב'''}}

בגמרא ור"ש הוא. הוי מצי למימר דאפי' למ"ד בדמזיק שיימינן מ"מ אינו רק לאפוקי בדניזק אבל בשל כל אדם הן שמין ואי זיבורית דידי' כעידית דעלמא לא גבי רק זיבורית קמש"ל ת"ה דבשלו הן שמין אלא כי היכי דלא תפשוט הא דבעי ריש ב"ק אי בשלו הן שמין אי בשל עולם הן שמין:

שם מפני אמרו הניזקין שמין להן בעידית וכו' וסומכין על מה שכתוב בתורה כו'. לשון זה צריך ביאור דהוי לי' לומר מפני מה אמרה תורה דהא טעמא דקרא דריש, ועוד דלשון וסומכין לא אתי שפיר כלל דודאי כיון דדינו בעידית בודאי יפסקו ב"ד כפי הדין, וברי"ף הגירסא מפני מה אמרה תורה וגם לגירסא זו קשה כיון דהחליט דמן התורה בעידית ות"ה היינו טעמא דקרא א"כ לכ"ע אתיא דאטו רבנן לא מצי ליפרושי טעמא בהכי כיון דליכא נפקותא דס"ס בעידית גבי, גם יש לדקדק בתר הכי גבי בעל חוב דקאמר מפני מה אמרו ב"ח בבינונית ומאי זו קושי' הא מדאורייתא בזיבורית כדלקמן, ואי הכוונה דמשום נ"ד הוי להו לרבנן לתקן בינונית אבל עכ"פ הוי לי' לומר בהיפך מפני מה תקנו בינונית מפני נ"ד, ומפני מה לא תקנו עידית שלא יאמר אקפוץ ואלוונו:

לכן נראה לי דודאי הך קרא דמיטב שדהו ישלם אינו מכריח להגבותו מעידית דמזיק דהא ר"י ור"ע פליגי בהא באמת וכמו כן הך קרא דיוציא אליך העבוט אינו מכריח להגבות לב"ח זיבורית דפחות שבכלים יש לומר דמיטב הוא כמ"ש התוס' לקמן, תדע דהא ס"ד לעיל לר"ע דב"ח דינו בעידית כניזקין וע"כ דלא חיישינן להך יוציא אליך העבוט, ועל זה בא ר"ש ואמר מפני מה אמרו חכמים ניזקין בעידית מפני הגזלנין והחמסנין שיאמר למה אני גוזל לשלוח בעירו בשדה אחר בחנם או בשכר דלמחר ב"ד יורדין ונוטלין שדה נאה שלי ומחמת דדרשו טעמא דקרא למה במיטב חדשו לפרש קרא דהכוונה בעידית דמזיק אבל לרבנן דלא דרשו טעמא דקרא מקרא גופא אין הכרח כנ"ל, וכמו כן דרשו טעמא דקרא דב"ח דיוציא העבוט שלא יאמר אקפוץ ואלונו הלכך ממילא אפי' קרקע נמי לא גבי בעידית מהאי טעמא, והיינו דקשיא לי' יהא בזיבורית מהאי טעמא כמו פחות שבכלים כיון דטעמא שלא יאמר אקפוץ ואלונו הוא, ומשני א"כ אתה מ ם נועל דלת, ועמ"ש בתוס' בד"ה ור"ש:

שם דבר אחר אשה יוצאה לרצונה וכו' וכי תימא כו' אפשר דמשהי לה בגיטא. עפירש"י ותוס' ולדברי שניהם הך דבר אחר אינו נתינת טעם כלל על גביית אשה בזיבורית רק לתרץ קושיא על טעם הראשון, ודבר זה אינו במשמע כלל דדבר אחר ודאי משמע דטעמא אחרינא הוא לכן נראה לי דודאי טעמא הוא על גביית זיבורית והיינו כיון דעיקר טעמא דהוי ס"ד שיהא בבינונית משום דידה כדי שתרצה להנשא, ואהא אמרינן כיון דהיא יוצאה ע"כ והאיש אינו מוציא אלא לרצונו א"כ במה נפשך אי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה סגי בזיבורית דבהא ג"כ לא יוציאה ואי היכי שתרצה היא לצאת ממנו יהא לה בינונית בהא לא יועיל זה דאינו מוציא רק לרצונו ומשהי לה בגיטא רק הש"ס מקשה מאי דבר אחר למה לא יספיק בטעם הראשון בלבד כדפרכינן בכמה דוכתא מאי ואומר וכו' ואהא קאמר דאיכא לאקשויי לטעם הראשון אי לא איכפת לן כלל להחמיר על האשה ואין חוששין שלא תרצה להנשא א"כ נהי דהיו מוכרחין לתקן כתובה שלא תהא קלה בעיניו להוציאה אבל עכ"פ היכי דדינה שתצא בגט בלי כתובה ומ"מ נוטלת כל מה שהכניסה לו מה שנמצא בעין הוי לי' לרבנן לתקן שיקח הוא כתובה ממנה לכך קאמר טעם אחר, וממילא מתוקן גם טעם הראשון דאין צורך לתקן לו כתובה בהנך דיוצאין בגט שלא בכתובה דיכול להשהותה בגט ולא לגרשה, וראיתי להרשב"א שכתב דמכאן ראיה דבמאיס עלי אין כופין להוציא. ובאמת אינו מוכרח דלשון משהי לה בגיטא משמע דודאי יהא מוכרח לגרשה אבל יכול להשמט ולהשהותה ומתוך כך תתרצה ליתן לו מעות כדי לגרשה ואין צורך לכתובה, כנ"ל:

שם לא אמרן אלא מיתמי. נראה לי דמה שהכריחו למר זוטרא לומר כן ולידחוקי כל הני קושיות דאקשי עלי' בש"ס משום דקשיא לי' דקתני כתובת אשה בזיבורית מפני ת"ה משמע דכתובה דאורייתא ס"ל דאי דרבנן מדינא אין לה רק זיבורית, והשתא קשיא לי' דהך סברא דיותר ממה שהאיש רוצה לישא לא סגי להפקיע דינה לזיבורית כמ"ש התוס' לעיל במשנה לכך דחיק לאוקמא ביתמי דוקא דחסו על יתמי אבל מיני' דידי' בבינונית. אבל לקמן אבאר דבלא"ה ניחא:

שם משום חינא אקולי רבנן גבה. פירש"י שימצאו האנשים חן בעיני הנשים, ותמוה לי דא"כ מאי קשיא לי' לרבינא לקמן מעיקרא דתקנתין עד דסליק מר זוטרא בתיובתא הא שפיר קאמר יותר ממה שהאיש רוצה לישא דס"ד משום חינא כדי שינשאו לאנשים תטול בינונית, קמ"ל דלא חיישינן דיותר ממה שהאיש רוצה לישא וכו', וצריך לומר דמ"מ קשיא לי' שפיר דהא בב"ח חיישינן לנ"ד שלא ירצה להלות ומ"מ ביתמי לא גבי בינונית ש"מ משום דלא סליק אדעתי' דמית עד שינעל דלת וכמו כן באשה אפ"ת דלא אמרינן יותר ממה שאיש רוצה לישא ויש לחוש שלא תנשא מ"מ ביתמי לא חיישינן דלא סליק אדעתה דמית ותצטרך לגבות מיתומים ולמה לי טעמא דיותר כנ"ל ועמ"ש לקמן בקושיא דרבינא ובתוס' בד"ה משום חינא:

שם ניזקין וב"ח דמחיים גבי וכו' כמחיים מגבי לדעת הפוסקים דניזקין גובין מיתומים גדולים מעידית א"כ מניזקין לא קשיא כלל דמצי לאוקמא בגדולים ואפי' לאחר מיתה דינן בעידית אלא משום ב"ח נקט לה דב"ח מגדולים נמי לא גבי רק זיבורית וממילא מזכיר ניזקין ג"כ דאפי' בקטנים ניחא כיון דמחיים גבי, ועמ"ש בתוס' בד"ה ממאן ובד"ה אלא:

שם אי לית לי' לא. משתעבד מא"ל פירש"י דאי הוי לי' נכסים לא היו פורעים מן הערב וכו' ומוקמינן לא יתבע הערב תחלה, הלשון מגומגם דמאי בעי בזה, ונראה לי דכוונתו דאי ממתניתין דקתני לא יפרע הוי מצינן למימר דודאי הערב בעל דבר דידי' הוא ויכול לתבעו רק לא יפרע מנכסיו תחלה עד שיגבה הערב מן הלוה ויתן לו, ולפי זה ממילא צריך ליתן לו בינונית אי אין לו ללוה רק זיבורית דהוא לערב קא תבע אבל כיון דמוקמינן לא יתבע הערב תחלה משמע דאין לו שום תביעה על הערב ולא בעל דבר דידי' הוא כל כמה דלא תבע ללוה, ולפי זה ממילא אפי' אין ללוה רק זיבורית אינו יכול ליקח מערב בינונית דכל כמה דמצי לאישתלומי מלוה אין לו תביעה על הערב כלל כנ"ל, ובעיקר פירש"י מה שיש להקשות דהא קבלן הוא יתבאר בתוס' בר"ד:

ודע דיש להוכיח מכאן אפי' היכי דהערב גופא יורש של לוה הוא ואין מי שירשנו רק הערב והלוה מת מ"מ אינו גובה רק זיבורית ולא אמרינן דבהא לא שייך שלא יתבע הערב תחלה דס"ס קא תבע לי' לערב דהוא יורש של לוה דמ"מ אין לו לתבוע אותו מצד ערבות רק מצד ירושה ואין לו רק זיבורית כיון שנשאר בירושה זיבורית דאל"כ לא הוי מקשה מידי דמצינן למימר שנעשה ערב והוא עצמו הוא היורש ודוק, ואני תמוה שלא הוזכר כלל בדברי הפוסקים הך דינא היכי דנעשה ערב לנזקי בנו ולב"ח בנו דהיכי דמת לוה ומזיק דגובין מערב בעידית וב"ח בינונית ואף דלא קי"ל כמר זוטרא מ"מ הך דינא אמת הוא לכ"ע:

בתוס' בד"ה ור"ש הוא דדריש טעמא דקרא. לא פליגי אלא היכי דאיכא נפקותא. כוונתם דלכאורה יש לפרש דדריש טעמא דקרא דישלם במיטב אבל לא מיירי אי בדניזק אי בדמזיק דס"ס צריך טעם למה ישלם במיטב רק כיון דלא פליגי רבנן עלי' דר"ש רק היכי דאיכא נפקותא ואי לשלם במיטב ליכא נפקותא ואף רבנן דרשי טעמא, וע"כ דהך טעמא הוא לשום בדמזיק ולכך ר"ש הוא דדריש ורבנן לא דרשי כיון שנתחדש ע"י דרש זה לשום בדמזיק ואי קשיא באמת לימא דכ"ע הוא וטעמא על מיטב הא ליתא דכיון דר"ש תלמוד ר"ע אמרה בודאי בשיטת רבו קאי לשום בדמזיק ואשכחן נמי דדרש בעלמא טעמא דקרא והכא נמי לשיטתו אזיל דדריש טעמא ורבנן לא דרשי, והיינו דמהך טעמא שיימינן בדמזיק לכן לא דרשי רבנן כיון דאיכא נפקותא, ועיין מ"ש בש"ס בזה:

בד"ה וכי תימא פי' בקונט' וכו' אם הקניטתו עד שגירשה. כבר כתבתי דגם לדבריהם אינו מדוקדק לשון דבר אחר דעכ"פ משמע דטעמא הוא שלא תגבה רק זיבורית, גם מה שכתבו אם הקניטתו אין צורך, דבכה"ג לא הוי קשי' לי' למיתב לי' כתובה רק הכוונה היכי דמדינא יוצאת בלא כתובה כגון רואה מחמת תשמיש ומורדת ועוברת על דת או זינתה דהנך כלהו יוצאה בגט מן הדין ונוטלת כל מה שהכניסה לו בעין ובהא קשיא לי' ליתקני לי' כתובה, ומלבד מה שכתבתי בגמרא יש לפרש הך דבר אחר כיון דחזינן דקל כח האשה מן הדין דהוא יכול לגרשה ע"כ והיא אינה יכולה להתגרש ש"מ דאין להשגיח כ"כ על האשה להעדיף כחה דגם התורה גרעה כח האשה לגמרי והעדיפה כח האיש:

בד"ה משום חינא פי' בקונ' וכו' ולא הוי לי' למיקרייא כושל וכו' ובאמת לק"מ דרש"י פי' כושל דאין דרכה של אשה להיות מחזרת אחר נכסים וממילא איכא משום חינא שלא תרצה להנשא לחזור אחר נכסים ואי קשיא למה לי משום חינא תיפוק לי' דהיא כושל הא ליתא דכושל שבראי' ג"כ כושל רק דנותנין לאשה מחמת דיש לחוש לחינא מחמת זה, גם מה שהקשו מפ"ק דקידושין אינה קושיא כלל דשם הכוונה דירמי' צוה שישתדלו ליתן בנותיהם לאנשים ודרכו של איש לחזור אחר אשה ולא אשה לחזור אחר איש, והיינו דמקשה בשלמא באיש שייך השתדלות שיחזרו אחר אשה אבל אין דרכה של אשה לחזור רק אם יבוא איש וירצה לישא אותה תנשא ומה יעשה האב והבת בזה, ומשני דיעשה האב להלביש ולכסות שיקפצו עלי' ולא מוכח מהתם מידי, גם מה שהקשו מהך דיותר ממה שהאיש רוצה לישא אינה קושיא כלל דהיינו דקאמר דס"ד משום חינא תהא בבינונית קמש"ל דלא חיישינן משום יותר ממה שהאיש רוצה וכו', ור"מ דסובר באמת בבינונית לית לי' סברא דיותר כלל כדמשמע בברייתא להדיא ואדרבא לפי' ר"ח קשה טפי דאיזה טעם הוא זה דיותר ממה שהאיש רוצה וכו' לסלק חינא דימצאו הנשים חן ולקמן לא מקשה רק למה לי האי טעמא תיפוק לי' דמשום דיתמי הוא, ולפיר"ח כך הוי לי' להקשות מה מועיל הך דיותר וכו' לסלק חשש חינא, ואף שאפשר לפרש באמת כך כוונת רבינא אבל עכ"פ לק"מ לפירש"י:

בד"ה ממאן אילימא מיתמי, הכא לא שייך לשנויי וכו' ניזקין אמאי בעידית ואית ספרים דגרס הכי וכו' דבריהם צריכין ביאור דמה ס"ד לתרץ כאן כדלעיל דבהדיא מקשה כל הנך נמי ולעיל מקשה כל מילי נמי והיינו דלעיל מקשה בבריי' דלא קתני רק כתובת אשה אבל כאן מקשה ממתניתין דקתני ניזקין וב"ח וכתובת אשה ומקשה כל הנך נמי והיינו ניזקין וב"ח ומה מקום יש לתרץ כדלעיל. גם לשונם שכתבו דהא קתני ניזקין בעידית אינו מדוקדק וכך הוי להו לומר דא"כ ניזקין אמאי בעידית ועוד דלא ה"ל להזכיר ניזקין כלל דמהא לא קשיא כלל דאיכא לאוקמא ביתומים גדולים דניזקין גובין עידית כמו שהסכימו כל הפוסקים ועיקר הקושיא מב"ח הוא דאפי' בגדולים גובה זיבורית וא"כ הוי להו לומר דקתני ב"ח בבינונית, גם למה לאית ספרים זכרו ב"ח ג"כ:

לכן נראה לי דכוונת התוס' כך, דודאי לפום הך גירסא מאי איריא כתובת אשה אי אפשר לפרש דקושית הש"ס היתה דע"כ ניזקין וב"ח וכתובה כולהו בחד גוונא מיירי דא"כ לא הוי לי' לומר מאי אורי' כתובת אשה רק כך הוי לי' לומר אי ביתמי ניזקין אמאי בעידית וב"ח אמאי בבינונית ומדקאמר מאי איריא כתובת אשה ע"כ הכוונה כך דודאי יש לפרש מתניתין שאין ענין זה לזה כלל וכל חדא חשיב לה לאשמועינן ת"ה וגבי ניזקין משמיענו ת"ה לגבות עידית בדמזיק וגבי ב"ח לגבות בינונית וגבי אשה הי' ת"ה לגבות זיבורית וכל חד כדיני' בת"ה דידי' בניזקין הי' מיני' לעידית וב"ח לבינונית ובאשה הי' לזיבורית ליתמי ומיני' ליכא ת"ה כלל דמדינא בבינונית רק דקושית הש"ס דהך ת"ה דיתמי מאי אירי' כתובת אשה בכל הני נמי יש ת"ה בפני עצמו ביתמי לגבות זיבורית ולמה זכרו ת"ה זה באשה דוקא, והיינו דקשיא להו לתוס' דהוי לי' לתרץ כדלעיל דכתובת אשה אשמועינן דלא תימא משום חינא אין משגיחין על יתמי קמש"ל דאפי' בה הוי ת"ה דמיתמי זיבורית ועל זה תירצו דהכא לא שייך לתרץ כך דהא קתני ניזקין בעידית וא"כ כיון דמפיק כתובת אשה מכללא דכלהו כ"ש דהוי לי' למיחשב ת"ה דניזקין דהם עדיפי מכלהו דגובין עידית דמ"מ מיתמי לא גבי רק זיבורית:

תדע דבברייתא קתני לקמן ואפי' הן ניזקין ש"מ דבניזקין הוי חידוש טפי מכלהו וכיון דבמתניתין לא קתני ניזקין בפני עצמן כמו כן לא הוי לי' למיתני כתובת אשה בפני עצמה ואית ספרים דגריס והתנן אין נפרעין ניחא בפשיטות דמשמע לי' למקשה דכולהו בחד גוונא מיירי וקשיא לי' בפשיטות אניזקין וב"ח וזה ברור לפע"ד בכוונת התוס':

בד"ה בקבלן פי' בקונטרס וכו' וקשה אע"ג דמשמע התם וכו' ביאור דבריהם דודאי לא קשיא להו כלל מכתובה אהך דהתם במלוה דהכא לא שייך כלל שיסתלק הבעל בכתובה דאסור לשהות בלי כתובה וגם בבעל הדבר תלוי אם יגרשנה רק הכוונה להקשות כיון דבנו"נ ביד מוכח התם דאין לו על הלוה כלום ש"מ דמעיקרא תן לו ואני קבלן אין צריך לישא וליתן ביד ולמה לו לרש"י לפרש כאן שמסרה לו הא באמירה בלבד הוי קבלן כדמוכח התם, ועל זה תירצו דנו"נ ביד הכוונה התם מערב ללוה ומעיקרא נמי בעינן קבלנות ממש רק ממלוה לערב סגי והחזיר לו ליתנם ללוה על קבלנותו  ואהא קשיא כיון דמחלקינן התם בלישנא בין הלוהו לתן משמע דלא מיירי שקיבל באמת רק באמירה תליא, ועל זה כתבו דתרתי בעינן דקבלן לא הוי רק בקיבל, ולשון נמי בעינן:

אמנם בעיקר דברי התוס' נראה לי דבלא"ה לק"מ דדוקא במלוה ולוה הדבר תלוי בלשון דבאמרו ואני ערב ג"כ משתעבד הלכך באמרו תן ואני קבלן הוי קבלן אבל בכתובה דבלשון לא משתעבד באמר אני ערב כיון דמצוה עביד ולא חסרה א"כ מה יתרון לבעל הלשון שיאמר ואני קבלן לכך קבלן דידה שישתעבד בעינן קבלן ממש וממילא לא שייך בזה דאין לה על הבעל כלום כיון דבלא"ה אפי' ערב לא הוי, ועוד דאסור לשהות בלי כתובה כנ"ל, וז"ב לפע"ד:

בד"ה אלא למ"ד, והכא איירי בדלית לי' וכו' וקשה דהכא איירי בקבלן כו'. ביאור דבריהם דס"ל כדעת ה"ה שהביא ב"י בסי' קכ"ט דהיכי דאית לי' ללוה זיבורית לא גבי מערב רק זיבורית והיינו דאף דיכול ליתבע ערב תחלה היינו שאינו רוצה לדון עם הלוה כלל רק הוא ישלם לו אבל ודאי דאין לו עליו רק שהערב יוציא מהלוה ויתן לו, הלכך באין לו כלל ממילא נותן הערב בינונית אבל ביש ללוה אין לו עליו רק מה שיש ללוה יתן לו הוא וס"ד בקטנים דלא מצי ערב לדון עמהם הוי כאין להם נכסים, לזה כתבו ואפילו בקטנים [ועיין מהרש"א דיש להוכיח דניזקין אפי' מיתומים גדולים בזיבורית ולפי מה שכתבתי בש"ס אינו מוכרח, ודוק]:

אמנם עיקר קושית התו' לק"מ לפע"ד דשאני קבלן דכתובה מקבלן דמלוה דהתם כיון דבלי קבלנותו ג"כ הוי ערב ומשתעבד ממילא בקבלן יכול ליתבע ממנו תחילה אבל בכתובה כיון דערב לא משתעבד כלל ממילא בקבלן אינו רק כמו ערב דעלמא כיון דלולא קבלנותו לא הי' משתעבד כלל, וכן השוו בש"ס קבלן דכתובה לערב דב"ח בכל גווני, וז"ב:

<noinclude>{{דיקטה}}
{{ניווט כללי תחתון}}</noinclude>