עריכת הדף "תפארת יעקב/גיטין/מט/א"

<noinclude>{{ניווט כללי עליון}}</noinclude>
{{מרכז|'''דף מ"ט ע"א'''}}

בגמרא ור"ע סבר דהיאך דקא משלם, פירש"י והכי קאמר ר"ע לא בא הכתוב להקל וכו'. והוא דחוק דלישנא דר"ע לא משמע הכי כלל אבל הכוונה פשוט דכלפי דס"ל לר"י דאהני גזירה שוה ואהני קרא ובא הכתוב לאשמועינן תרתי חדא ג"ש לשום בעידית דניזק היכי דשווי כזיבורית דמזיק וחדא היכי דלא שווי כזיבורית דמזיק לשלם לו ממיטב דמזיק ור"ע פליג עלי' דלא בא הכתוב רק לאופן השני לגבות לניזקין מעידית של מזיק אבל בהך גוונא היכי דשווי כזיבורית דמזיק לא מיירי קרא בהכי כלל ולעולם גבי מעידית של מזיק, ובהכי ניחא ג"כ מה שיש לתמוה לפי מה שכתבו התוס' לעיל בד"ה אמר אביי דעיקר הקושיא דהך לא בא הכתוב משמע דלהקל בא א"כ לא תירץ ראב"י על עיקר הקושיא כלום ולהנ"ל ניחא כיון דר"י תרתי קאמר בדניזק ובדמזיק שפיר שייך לא בא הכתוב רק לחד לשום בדמזיק:

בפירש"י ר"י סבר בדניזק ומיטב שאמרה וכו' ע"כ יגבהו ממיטב כו' ירצה בזה דקשיא לי' אי קרא אתי היכי דזיבורית דמזיק כעידית דניזק א"כ קרא להקל עליו להגבותו זיבורית וקרא מורה בהדיא דלהחמיר בא להגבותו מיטב לזה פי' דמיירי שיש לו עוד נכסים זיבורית גרועים מאלו וס"ד שיגבהו מהני זיבורית ואתי קרא להחמיר להגבותו הנך זיבורית שהם מיטב של ניזק עכ"פ ולא גרועים מהם, ומה שאמר כזיבורית דמזיק לאו למימרא דגרועים של מזיק כעידית רק שיש לו זיבורית שהם כעידית של ניזק אבל יש לו גרועים מהם ג"כ והי' יכול לומר עידית דניזק כבינונית דמזיק והוי אתי שפיר בפשיטות רק דבא לאשמועינן דאפילו זיבורית יכול ליתן:

בגמרא וכי תימא קא סבר ר"ע. תמוה לי למה לי כ"ה תיפוק לי' דאקדיש ניזק חוב דילי' דאית לי' על המזיק דאתי גזבר ושקיל מעידית מיהו בהא אפשר לומר כיון דאכתי לאו ברשותי' הוא לא מצי מקדיש לי' אבל אכתי הוי לי' לומר דאמר הרי עלי כך וכך להקדש ולית לי' לישלומי  דאתי גזבר ושקיל ממזיק בעידית:

ומהא שמעינן דהיכי דאתי בע"ח דניזקין לגבות מן המזיק מכח שדר"נ לית לי' לאשתלומי רק בבינונית כבע"ח דמצי אמר לי' אנא לא אזקך מידי ולא עדיף מאי הי' גובה מן הלוה שלו הי' גובה בינונית וכן נמי אי הי' חייב לו הניזק לזה בעצמו בתורת בע"ח לא היה גובה רק בינונית, והשתא דאתי עלי' מכח לוה שלו לא גרע מאי הי' הוא בעל דבר שלו ממש לא היה גובה ממנו רק בינונית השתא דאתי מתורת בע"ח מכח שדר"נ נמי לית לי' רק בינונית:

ואפשר לומר דפשיט' לי' דבכה"ג גבי עידית ומהאי טעמא לא מצי מוקי ק"ו להקדש בהכי דאפי' אי הקדש גרע ג"כ גובה עידית דהא בע"ח גרע מניזק ומ"מ היכי דאתי עלה מכח שדר"נ גובה כניזק ה"ה הקדש אפי' אי גרע מהדיוט כיון דאתי עלי' מכח הדיוט גבי עידית, מיהו אכתי הוי מצי למימר ק"ו בהא גופא כיון דהדיוט גובה משדר"נ בעידית כ"ש הקדש:

וחזינן בגמרא דבני מערבא דגרסי הכי ק"ו להקדש מה אנן קיימין אם להכשר ניזקין [פי' שהזיק ממונו להקדש] שור רעהו ולא שור של הקדש אם לנזקי גופו (פי' שהזיק בעצמו להקדש] ניזקין להדיוט ואין ניזקין להקדש אלא כן קיימין באומר הרי עלי מאה מנה להקדש והלך שורו והזיק שלא תאמר יעשה בע"ח ויגבה בבינונית לפום כן צריך מימר הניזקין שמין להן בעידית וק"ו להקדש ולשון זה תמוה מאד, ומפרש הירושלמי מחק שלשה תיבות הללו והלך שורו והזיק מן הירושלמי אבל לדעתי הכוונה פשוט דעל מה שאמרו ק"ו להקדש והיינו שישלם המזיק להקדש בעידית וקשיא להו דהא ליכא תשלומי עידית רק בניזקין ואין ניזקין להקדש ועל זה מוקי לה דאחד אמר הרי עלי מאה מנה להקדש ומחמת שאין לו לשלם בכסף גובה ההקדש מן המזיק בעידית והך והלך שורו והיינו שור המזיק דעליו דנין שישלם להקדש בעידית וזה שאמר שלא תאמר יעשה בע"ח ויגבה בינונית והיינו דהמזיק לא ישלם רק כמו המקדיש דאינו רק בע"ח ולא משגיחין על הניזק כיון דלא לו יהא קמ"ל דהניזקין שמין להם בעידית אפי' כה"ג וק"ו להקדש דמשלם עידית, ופי' זה מוכרח בירושלמי דאי נמחוק הך והלך שורו והזיק קשה טפי דהוי לי' לומר עכ"פ דבע"ח דיני' בעידית להך ברייתא היפך המשנה שאמרה בבינונית, ועוד שאמר שלא תאמר יעשה ב"ח והרי בע"ח הוא, ועוד שאמר ויגבה בבינונית הרי ס"ל בע"ח בבינונית ואיך נימא ק"ו דהקדש יגבה עידית, גם מה זה שאמר לפום כן צריך מימר הניזקין שמין להן בעידית ק"ו להקדש דהא אנן לאו בניזקין קיימינן אבל להנ"ל ניחא, עכ"פ דין הנ"ל צ"ע לפע"ד:

בתוס' בד"ה כגון שהיתה עידית דניזק, ואיפכא לא מצי למימר כו'. עיין מהרש"א שפירש כוונת התוס' כיון דמצי לומר איפכא אין כאן ק"ו ולא ת"ה, ואין דבריו ברורים דמ"מ השתא בכה"ג דמוקי לה ראב"י שפיר איכא ת"ה וק"ו ואיפכא דר"ע להקל באמת ליכא ת"ה ואוקמא אדינא וכן ק"ו ליכא ודיו לבא מן הדין להיות כנידון דאיפכא מקילין בהקדש ג"כ:

אבל כוונת התוס' פשוט דודאי בלא"ה יש לתמוה דקאמרי אח"כ דמיהו למ"ד בשל כל אדם משכחת איפכא וכן למ"ד או כסף דמה בקשו שטרחו להמציא מציאות איפכא דמאחר דניחא להו מעיקרא לומר דאיפכא לא מצי למימר מאיזה טעם שהוא א"כ אי משכחת איפכא באמת קשי', לכן ברור דודאי אי מצי למימר איפכא בפשיטות דצריך לקנות עידית וא"כ ממילא בצד זה ר"ע להקל בא א"כ מנין לו לאביי למידק בב"ק דפליגי במשויר שבו ועיקר הוכחה שלו כמ"ש לעיל בהדיא משום דלשון לא בא הכתוב מורה דר"י מחמיר ור"ע מיקל ואי לא פליגי במשויר כלל לא יחמיר ר"י לעולם רק מיקל ואי משכחת איפכא ממילא ר"י יחמיר ואתי שפיר לא בא הכתוב ושוב לא מוכח דפליגי במשויר שבו', ועל זה כתבו דאיפכא לא מצי למימר דלעולם אינו צריך לקנות אבל ודאי ע"כ צ"ל דיש צד איפכא ג"כ דא"כ תיקשי לראב"י הך לא בא הכתוב ואיהו לא מוקי לה כלל דפליגי במשויר רק אי בדניזק או בדמזיק, ועל זה כתבו דלמ"ד בשל כל אדם או למ"ד או כסף או מיטב משכחת איפכא והשתא ראב"י באמת ס"ל הכי רק דמוקי לה הכי משום ת"ה דמתניתין אבל להיפך ר"י מחמיר ואתי שפיר לא בא הכתוב ואביי לית לי' או כסף או מיטב ולית לי' כמ"ד בשל כל אדם הן שמין א"כ לא משכחת איפכא ושפיר מוכח דפליגי במשויר שבו, כנ"ל:

אלא דאכתי יש לדקדק במה שהביאו ראי' מפ"ק דב"ק דקתני אין לו אלא זיבורית כולן גובין מזיבורית והרי למ"ד בדמזיק שיימינן פשיטא שאין צריך לקנות רק למ"ד בדניזק שיימינן יש סברא לומר שצריך ליתן ע"כ כעידית דניזק וא"כ מאי ראי' מהך ברייתא דאתיא כמ"ד בדמזיק שיימינן כדמוכח התם להדיא וצ"ל משום דבעי התם למ"ד בדמזיק שיימינן אי הכוונה לאפוקי בדניזק ונותן לו כפי עידית דעלמא או דהכוונה בשלו הן שמין ומייתי עלה הך ברייתא א"כ דאפי' למ"ד בשל כל אדם הן שמין אינו צריך לקנות א"כ ה"ה אי בדניזק שיימינן דאי צריך לקנות ג"כ ראוי שיקנה או לא שיימינן בדניזק רק מיטב דעלמא ג"כ צריך לקנות וע"כ דלא חייבה תורה רק כשיש לו א"כ ה"ה אי בדניזק שיימינן:

בד"ה שור רעהו, תימא אמאי לא מוקי לה בשן ורגל וכו' שכן אינה מועדת מתחילתה. ולדעתי נראה דדוקא קרן מכולהו ליכא למילף שכן מועדין מתחילתן אבל להיפך שפיר מצי למילף מקרן מועדת ומה בכך דקרן תמה קיל קרן מועדת חזינן דחמיר כשן ורגל ומ"מ בהקדש פטור ה"ה שן ורגל וכלהו נזיקין, גם מה שכתבו דנפטרו כלהו בר"ה וכלים ושור פסולי המוקדשין וטמון, הוא תמוה מאוד דהא בב"ק שם מסיק דאיצטריך כולהו להלכותיהן שן ורגל לפוטרן בר"ה ואש לפטור טמון א"כ ע"כ דמשונים בדינים אלו זה מזה אבל לענין הקדש איכא למימר שפיר דאיתקש וצ"ע:

בא"ד אבל מניזקין אמלוה לא הוי ס"ד וכו' לענין ריבית ואונאה אניזקין וכו'. דבריהם צריכין ביאור דתיקשי באמת למה לי' לאוקמא כר"ש ב"מ לוקמא כדאוקמא מעיקרא ומניזקין אמלוה לא פרכינן כמו דלא פרכינן לרשב"מ ריבית ואונאה אניזקין, אבל באמת כוונת התוס' פשוט דודאי לרשב"מ לקמן כיון דחומרא דהקדש הוא באותן ניזקין דאיירי בה לא משגחינן במה שנמצא קולא בהקדש במקום אחר דס"ס כאן בניזקין הקדש חמור משא"כ כאן במלוה דחומרא דהקדש ג"כ אינו בהך מלוה דאיירי בה רק הקדש חמור בעלמא לענין מעילה וכדומה שפיר פרכינן ג"כ ממקום אחר דמצינו קולא בהקדש רק דס"ד דלא פרכינן רק מקולא דמלוה דוקא כיון דהלימוד על מלוה הוא, ולקמן בד"ה ור"ע דכבר חדשו התוס' דנזקי אדם ובור פטורי בהקדש לאו משור רעהו כלל רק מקרא דאיש כי יאכל קודש קשיא להו דיש פירכא בניזקין גופייהו, ואהא תירצו דמ"מ הק"ו הוא בקרן גופא דבהא הקדש חמור ולא פרכינן בעלמא אפי' מניזקין אבל בשן ורגל ידע דאיכא למיפרך מניזקין כיון דחומרא דהקדש אינה בשן ורגל רק במקום אחר פשיטא דאיכא למיפרך מניזקין עכ"פ, וז"ב, ולק"מ קושית מהרש"א:

בא"ד והא דמשמע פרק השואל כו' היינו מדרבנן. דבריהם צ"ע דהתם מונח בודאי דאפי' מדאורייתא חייב לשלם קרן דאיתא התם האי מאן דגזל חביצא דתמרי מחברי' וכו' להקדש משלם נ' וחומשייהו משא"כ במזיק דלא משלם חומשא דאמר מר איש כי יאכל קודש פרט למזיק והדבר תמוה דמאי ענין הך דינא דמזיק דלא משלם חומשא להך דינא דשמואל היכי דאגב הדדי מזדבני ב"נ נכי חדא וחדא חדא ב"נ הא כך הדין בכל מזיק הקדש, והנה מפירש"י ז"ל בד"ה משא"כ במזיק הקדש שפי' אחומשין קאי משמע דלא הוי גרם דלא משלם חומשא רק משא"כ במזיק דאמר מר לכך פי' דקאי אהא דקאמר וחומשייהו דבמזיק לא משלם חומש אבל הוא תמוה דס"ס אין זה ענין להך דינא וכך הדין אי גזל דבר הנמכר בשוה לעולם דלא משלם חומש במזיק וברור דכך הכוונה דדוקא באכל דחזינן דהתורה החמירה בהקדש טפי מהדיוט לשלם חומש כמו כן החמירו חכמים בתשלומין לשלם כפי דמזדמן חדא חדא משא"כ במזיק דלא משלם חומשא דהשוה רחמנא בזה הקדש כהדיוט ממילא לענין תשלומין שווי ג"כ דלא משלם רק נ' נכי חדא והיינו דקאמר דלא משלם בדלית דלאו לענין חומש מיירי רק כיון דלא משלם חומשא לא משלם רק מ"ט, ולפי זה מוכח דקרן משלם מדאורייתא דאי קרן ג"כ לא משלם לא הוי לי' לומר דלא משלם חומשא רק כיון דלא כלל ממילא אין להחמיר מדרבנן שישלם נ':

אמנם נראה לי דמ"מ אין להוכיח מהתם מטעם אחר, לפי שאני אומר דמה שאמרו כי יאכל פרט למזיק לא קאי כלל למזיק הקדש רק כמו שאמרו פרק י"ה ומייתי לה הרמב"ם ז"ל פ"י מהלכות תרומות דהיכא דאכל והזיק עצמו באכילתו כגון שכסס שעורין וכדומה פטור מטעם כי יאכל ולא שיזיק עצמו' ובהא דוקא חומש פטור ולא קרן אבל מזיק הקדש פטור מטעם אחר דאין ניזקין להקדש, ולפי זה ממילא ארווח לן קושית התוס' בתר הכי דהקדש יליף מתרומה, וכמו כן מה שהקשו אחר כך דרעהו למה לי, ותירוצם דחוק מאד דא"כ אכתי קשה דהוי לן לדרוש פרט למזיק רק לחומש ומרעהו  ליכא למילף שכן אינה מועדת מתחילתן, ולהנ"ל הכל ניחא:

בא"ד לא מהאי קרא מפיק. כוונתם דעיקר קושיתם דס"ד דהך פרשה כולה להורות חיוב קרן וחומש בתרומה והך כי יאכל רק אחומש א"כ הקדש דילפינן מינה ג"כ לא ממעטינן מזיק רק מחומש, ועל זה תירצו דהך פרשה לא אתי לחייב תרומה בקרן כלל דהא ידעינן מצד אחר כמו גוזל חבירו דממון כהן הוא ולא אתי רק לחדש חיוב חומש ודבר הראוי להיות קודש וגם ללמוד הקדש לכל הן לקרן הן לחומש הן לדבר הראוי להיות קודש דקרן הקדש ליכא למילף ממקום אחר דלא גזל לשום אדם, ומעתה כל מה שחידשה תורה בפרשה זו בא הכתוב כי יאכל למעט מזיק ובכלל זה חומש דתרומה וקרן וחומש דהקדש ודבר הראוי להיות קודש בתרווייהו אבל קרן דתרומה לא נתחדש בהך פרשה לא בא הכתוב למעט וזה ברור:

בד"ה ור"ע סבר לה כרשב"מ וא"ת וכו' ושור דאזיק הקדש. לכאורה תמוה דהא מסיק התם דכלהו אבות משלמין ממיטב ולכך קרי להו אבות א"כ הך ק"ו דהכא ליכא למילף רק על מועד אבל תם לא אתי מק"ו כלל דנהי דתם של הקדש חמור דמשלם נזק שלם אבל דיו לבא מן הדין להיות כנידון דהדיוט אינו משתלם רק מגופו וא"כ ליכא למיחשב רק שור מועד דאזיק הקדש ושור מועד בהדיוט ואינהו אינן חלוקין בדיניהם כלל, וצ"ל דס"ל כיון דיליף ק"ו דמועד משלם ממיטב ממילא בתם נמי לא בעי ק"ו כלל דס"ל דרעהו בא להורות רק בהדיוט יש חילוק בין תם למועד ולא בהקדש אין חילוק כלל בשום דבר, ולפי זה קושיתם הוא דהוי לי' למיתני שור מועד דאזיק הדיוט ושור תם בהקדש ואף דאינהו אינן חלוקין בדיניהם דמועד בהדיוט ותם בהקדש שוין ממש הוי לי' למיתני תם בהקדש כיון דאי הוי תם בהדיוט היה דינו משונה שייך למיתני בפני עצמו תדע דפריך התם לר"ע דליתני שור דאזיק אדם ושור דאזיק שור וקשה הא שור דאזיק שור ע"כ במועד דתם אינו משתלם רק מגופו ולא הוי כאבות לשלם ממיטב וא"כ מועד שוה בדינו ממש לשור דאזיק אדם וע"כ כיון דהך שור תם דאזיק אדם אי הוי אזיק שור הי' דינו משונה שייך למיתני תרי גוונא וה"ה הכא, אמנם בעיקר קושית התוס' נראה דבלא"ה לק"מ דדוקא תרי גווני שור דאזיק אדם ושור דאזיק שור שייך למיתני אבל תרתי בשור דאזיק שור לא שייך למיתני כלל, תדע דלא נקט תרי גווני בשור קרן ושן ורגל אף דשן ורגל משונה מקרן דאי הי' קרן תמה לא הוי משלם רק חצי מגופו ושן ורגל מעלי' ומ"מ חשיב כלהו גווני שור דאזיק שור בחדא וה"ה של הדיוט ושל הקדש, וז"ב:

ואפשר לי לומר עוד שלא הקשו התוס' קושיא זו כאן רק לפי דלא ס"ד מתירוץ השני שתירצו דהק"ו מקרן גופא הוא רק ס"ד דהק"ו מחומרא דהקדש בעלמא דמועלין בו וכדומה לכך שפיר ילפינן תם בהקדש ג"כ דישלם ממיטב, אבל לפי מה שתירצו התוס' בתר הכי דהק"ו מקרן גופא הוא שפיר יש לומר דתם בהקדש לא ילפינן שישלם ממיטב דדיו לבא מן הדין להיות כנידון א"כ ממילא לא שייך שור דאזיק שור בהקדש רק במועד א"כ שוה דינו להדיוט ממש וליכא תרתי כלל כנ"ל:

בא"ד שהורע כחו באדם המזיק דכי יאכל וכו'. ואף דר"ש ב"מ לא דריש רעהו א"כ לא מוכח מכי יאכל פרט למזיק כמ"ש התוס' לעיל מ"מ לא משמע להו דפליגי רשב"מ ורבנן באכילת קודש אי רק חומש מיעט קרא או אפילו בד"ה ועוד מאי ק"ו להקדש וקשה וכו' ולא מזיבורית דניזק וכו' ולדעתי יש ליישב פירש"י דקושיא ראשונה היא מאי לא בא הכתוב דמשמע דפליג על ר"י בהא והא לא פליג בהא כלל, ועוד אפי' יאמר ר"ע דבר זה בפני עצמו ובא להורות שלא בא הכתוב רק לשום בדניזק לא שייך ק"ו להקדש דמשמע דמחמת זה שלא בא הכתוב וכו' נתחדש לו לדון כך מק"ו להקדש והרי קולא הוא ואי בא לומר ק"ו להקדש למיטב לא שייך זה אחר אמרו לא בא הכתוב וע"כ דהכוונה בהך לא בא הכתוב לחדש חומרא וק"ו שראוי לנהוג חומרא זו בהקדש וזה ברור:

בא"ד והר"ר שלמה מרודוש תירץ וכו' כוונתו דלא שייך ק"ו רק לדון שיהא דינו כמו דבר הנלמד ממנו וכיון דבהדיוט שמין בדניזק היאך נימא ק"ו לשום בדמזיק כי בהקדש לא ימלט רק לשום בדמזיק, ולא קשי' מידי קושית מהרש"א:

<noinclude>{{דיקטה}}
{{ניווט כללי תחתון}}</noinclude>