עריכת הדף "תפארת יעקב/גיטין/לח/א"

<noinclude>{{ניווט כללי עליון}}</noinclude>
{{מרכז|'''דף ל"ח ע"א'''}}

בתוס' בד"ה בחזקה, פי' בקונטרס וקשה וכו'. דבריהם תמוהין לפע"ד, דהמעיין היטב בפירש"י יראה מבואר דמפרש דהך חזקה אינה חזקה של עבד כנעני דהיינו חזקה של עבדות אבל כאן בחזקת מלחמה מיירי דהיינו חזקת יאוש דבלי יאוש אינה חזקת מלחמה כל שיכול להציל ולא גבר במלחמתו, וכן מבואר בר"ן להדיא ממש כפירש"י דאינה חזקת של הנעילו הלבישו רק חזקת יאוש ומלחמה, ע"ש:

בד"ה עמון ומואב, וכי היכי דקנו ארצם וכו'. ולדעתי דאדם גופא ילפינן מינה דודאי לא הרג סיחון כל אנשי מואב ועמון רק כבש העיירות ומשל עליהם, א"כ כאשר גברו ישראל והורישו את הארץ כל הבהמה ושלל הערים היאך היה מותר להם שלל עמון ומואב וע"כ משום דסיחון קני להו למעשה ידיהם וכל שללם הי' של סיחון וכשלקחו מהם ישראל מסיחון נטלו ולא מהם וש"מ דסיחון קנה עמון ומואב למעשה ידיו ועמ"ש בסמוך:

בד"ה דכתיב וישב ממנו שבי, ואם תאמר למה לי השתא וכו' אי לאו דאשכחן דטהרו וכו' דבריהם צריכין ביאור דמה ענין הך דטהרו למילף קנין מוישב ממנו שבי ואי לא טהרו לא. וברור דכוונת התוס' דודאי מהך דעמון ומואב ליכא למילף קנין אדם כמו שכתבו מקודם רק קנין קרקע רק הואיל וכבר למדו קנין אדם מק"ו למדו דקונה בחזקה כמו קרקע. והשתא כיון דשמענו דחזקת מלחמה דהיינו שבי' הוי לי' קנין א"כ כדכתיב וישב ממנו שבי ש"מ דכמו שבי דעלמא הוי דהוי קנין הכא נמי הוי קנין, אבל אי לאו דטהרו בסיחון לא הוי ידעינן כלל דשבי' הוי קנין לאדם וממילא לא מוכח דוישב ממנו שבי הכוונה קנין דבעלמא נמי שבי לאו קנין הוא הלכך הכל בעינן ק"ו להורות קנין באדם דאין ללמוד אדם מקרקע לעיקר קנין, תדע דאדם אינו קונה גופו וקרקע קונה גופה רק כיון דכבר שמענו דקונה אדם בכסף עכ"פ ילפינן מקרקע דקונה גם בחזקה והדר עמון ומואב להורות קנין חזקה, וישב ממנו שבי דגם את ישראל קונה, ולפי מה שכתבתי לעיל דמאדם גופא ילפינן מעמון ומואב ג"כ ניחא דכיון דנקט קרא בסיחון ובנותיו בשבית למלך אמורי סיחון והתם הוי שבי' קנין א"כ הכא נמי וישב ממנו שבי הכוונה קנין כמו שבית דהתם אך לפי זה יקשה הך ק"ו דמעיקרא למה לי, אבל לפי מה שכתבו התוס' לעיל דרק קרקע ילפינן מהתם אתי שפיר ולק"מ קושית מהרש"א:

אך יש לדקדק אי ס"ד דלא ילפינן מעמון ומואב רק קנין קרקע כמ"ש התוס' א"כ מנא לן דקני סיחון בחזקה דלמא משום דעמון ומואב ג"כ לא קני לקרקע שלהם רק כל שהם היו יושבין עליה אמרה תורה לא תצורם אבל כשאינם עליה והם לא קני להו דאינהו ג"כ במלחמה לקחו אותה כדכתיב פרשת דברים וכל שנגרשו ע"י סיחון ממילא אפי' לא קנה סיחון היו יכולים ישראל לירש ארצו. ואי נימא דאכתי נשארו עמון ומואב על אדמתם רק סיחון הי' מושל עליהם א"כ הדר מוכח קנין דאדם גופא וצריך לומר דודאי נשארו ומ"מ ליכא למילף קנין אדם רק מחמת הקרקע אבל ממה שלקחו שלל הערים כיון שהיו מטלטלין קנה אותם סיחון בודאי והוי כשלו וישראל ממנו לקחום רק הקרקע אי לאו דקנאוה סיחון במלחמה כיון שנשארו ממואב שם אף שנהרגו כולם ע"י ישראל מ"מ הרי נשארו מהם ביתר ערי מואב ולא היו יכולין לירש הארץ והוי כמו סביבות מואב השייך להם אף שאין דרין שם בודאי הי' אסור וע"כ דסיחון קנה הארץ בחזקה, ונראה לי שזה כוונת הכתוב עתה ילחכו הקהל את כל סביבותינו כלחוך השור את ירק השדה, והיינו שחשבו כיון שהותר להם ארץ סיחון אף שהי' מהראוי שלא לירש כיון דשייך להם ש"מ שלא נאסרו רק במקום שהם דרים ויושבים ממש אבל בסביבות שלהם לא נאסרו ובאמת הי' זה טעות כי ארץ סיחון שאני שקנה סיחון בחזקת מלחמה אבל סביבות עמון ומואב נאסר להם:

בגמרא קשיא דר"י אדר"י. קשיא לי היאך מדמה הך דהכא לדחזקי' כיון דאם יפדוהו ישתעבד א"כ היאך יעלה על הדעת דלכך יפיל עצמו לגייסות על סמך שיברח, ועוד אי ס"ד דחיישינן להכי מאי משני השתא לקטלה וכו' הלא הכל עושה כדי שיהא ב"ח ומה שהפיל עצמו הי' לברוח כדי שיהא ב"ח כיון שכך הדין דע"י זה נעשה ב"ח ורחוק לומר דבאמת כך הכוונה השתא לקטלא וכו' דהיינו דלא חיישינן שיפיל עצמו לגייסות על סמך לברוח לפי שיש חשש סכנה דאין זה במשמע כלל:

ונראה לי דמכאן ראי' להנך דמפרשי דלחזקי' לעולם לרבו ראשון ובודאי דלכאורה יש להקשות לדידהו מה מועיל במה שאם יפדוהו יהא לרבו ראשון ס"ס יפיל עצמו ויחשוב שלא יפדוהו כלל ואי נימא דכל שיפדוהו יהא לרבו ראשון שוב לא יפיל עצמו דירא שיפדוהו ויחזור לרבו, א"כ בעבד שברח למאי ניחוש ס"ס לא יפיל עצמו מחשש שיפדוהו. אבל באמת לק"מ דלהך דיעה אמרינן דעיקר כוונתו להפקיע עצמו מיד רבו זה יהא ביד מי שהוא אך ה"מ אם הוא מופקע ממנו לגמרי, אבל אם לא מהני יאוש ואינו מופקע מראשון אף שלא יהא ת"י שוב לא יפיל עצמו להיות תחת שני אדונים כי רשות ושיעבוד רבו ראשון עדיין עליו וגם השני לכך תקנו חכמים שלא יהא מופקע מתחת יד רבו ראשון ולא יועיל יאוש וממילא לא יפיל עצמו לגייסות, והשתא ממילא אי ברח ג"כ ראוי שישתעבד כי מאיזה צד לא ישתעבד ע"כ משום דפקע רשות רבו ראשון ממנו ביאוש, ואם אתה אומר כן יפיל עצמו לגייסות דס"ס פקע רשות רבו ראשון ממנו וע"כ דלא פקע ולא מהני יאוש א"כ ממילא לא מהני ברח כיון דהוי כלא נתייאש כלל ואהא משני דעבד כזה דבורח מגייסות ומכניס עצמו בסכנה מעיקרא לא תקנו גבי' דלא מהני יאוש דלא חיישינן שיפיל לגייסות כיון דחזינן דנכנס בסכנה לברוח מהם וזה ברור, אבל להנך דס"ל דמכח דחזקי' לרבו שני סגי אלמא דעיקר שיפיל לגייסות כדי שיהא ב"ח לא שישתעבד א"כ אי אפשר לחוש עכשיו בזה העבד רק שיפיל לגייסות כדי שיברח דאל"כ הרי ישתעבד לגייסות וא"כ קשה חדא מה ס"ד לחוש לזה ועוד מאי משני עלה כיון שעושה כדי לברוח כנ"ל ודוק:

שם שלחו לי' אנן כרשב"ג ס"ל את וכו'. יש להבין לאיזה צורך שלחו לו דעתם הוי להו לשלוח בפשיטות דפרקוה לשום אמהתא ובין לרשב"ג בין לרבנן ישתעבד בה, ונראה לי ברור דכך הכוונה דוודאי הם פרקוה תיכף על מנת לשלוח אותה לשמואל ולפי שיש נ"מ אי פרקוה לב"ח אין רבו נותן דמיו ואי לשום עבד רבו נותן דמיו כמו שכתב הרמב"ם פ"ח מה"ע להדיא והם היו רוצין להחזירה לו בחנם ולא שיהא דרך מתנה רק שיפטר מן הדין לשלם לזה שלחו לו דהם לפי דעתם כרשב"ג היו פודים אותה לשם ב"ח ובדין הוא שתשתעבד בחנם לרבה ראשון רק מחמת שהיו יראים שמא הוא דעתו כרבנן ולא ישתעבד בה לזה פרקוה לשם עבדות אבל כמו דלב"ח אין להם דמים דהפקירו ממונם כמו שכתב הכ"מ שם כמו כן לשם עבדות הפקירו ממונם רק שפדאוה לעבדות כדי שישתעבד בה שמואל אפי' לרבנן וכיון שהפקירו ממונם ממילא השפחה חוזרת לשמואל דהא לפני יאוש היא ושלו היא ודמים הפקירו והיינו דקאמר דהוי ס"ל לפני יאוש הוי דאי לאחר יאוש הוי וס"ל כרבא א"כ הוי להו לשלוח בפשיטות דפרקוה לאמהתא דמדינא פשיטא דחייב ליתן דמים דלא שייך בזה הפקר דא"כ זכה העבד בעצמו דלאחר יאוש הוא רק ע"כ צריכין הם לזכות בעבד לקנותו משבאי א"כ כיון דאחר יאוש הוא הרי נותנין אותה לשמואל במתנה ואי רצו ליתן אותה לו במתנה יאמרו בפשיטות דפרקוה לאמהתא שישתעבד בה, ולק"מ קושית התוס' בזה ועמ"ש בתוס':

בתוס' בד"ה ואינהו ס"ל, תימא וכו' לתת לו במתנה. דבריהם צריכין ביאור חדא דלמה להו לומר מרשב"ג מהא דקאמרי את אי כרבנן ס"ל ג"כ מוכח כן דאי לאחר יאוש משתעבד לשני והם לא היו רוצים ליתן לו מתנה גם קשיא לי במה נפשך אי קבלו דמים משמואל עבורה אין זו מתנה ואי לא קבלו דמים השתא נמי דהוי לפני יאוש הוי לי' מתנה דהא קי"ל דרבו נותן דמיו כמו ששנינו בתוספתא להדיא, וליכא למימר דמשום דהוי ס"ל כרשב"ג והיו רוצים לפורקה לב"ח לולא דהוי חיישי דאיהו כרבנן ס"ל וממילא הפקירו ממונם, דמ"מ אכתי תיקשי דאפי' אי ס"ל כרשב"ג הי' להם לגלות לו באיזה אופן רצו לפורקה דנ"מ בנתינת דמים:

ומה שנראה לי בכוונת התוס' בהקדים שתי הקדמות, חדא דס"ל דלפני יאוש בין פדאו לשם ב"ח בין לשום עבד  רבו נותן דמיו כמו ששנינו בתוספתא להדיא רשב"ג אומר בין כך ובין כך ישתעבד ורבו נותן דמיו כמו שכתב הר"ן דלא כהרמב"ם פרק ח' מה"ע דמחלק בזה, שנית ס"ל דה"מ לפני יאוש אבל לאחר יאוש כל שהדין לרבו ראשון מכח דחזקי' אינו צריך ליתן דמיו כלל דאל"כ לא הועילו בתקנתם כלל דאכתי יפיל עצמו כשיקניטנו רבו כדי להפסידו כמו שאמרו גבי מדליק הגדיש, ועוד פעמים שלא יהא לו מעות ולא ישוב עוד לרבו, וכבר הוכחתי דבר זה לעיל בראיה ברורה דאל"כ תיקשי כל שיהא הדין לשום עבד לרבו ראשון סגי בכך דשוב לא יפיל עצמו לגייסות דיפדוהו לשם עבד ומאיזה צד יחשוב דיפדוהו לב"ח כיון דמצוה לפדות עבדים כבני חורין מסתמא יפדוהו לעבד כיון שיקבל דמיו מרבו ראשון וע"כ דלחזקי' אינו מקבל דמיו כלל מתקנת חכמים. והתוספתא אליבא דאביי לפני יאוש כמו שכתב הר"ן להדיא וכן ברמב"ם לא זכר רק בלפני יאוש דנותן דמיו:

ומעתה כל דברי התוס' מבוארים דודאי קשיא להו דקאמרי אנן כרשב"ג ס"ל את אי כרבנן ס"ל אנן לשום אמהתא וכו'. וקשה אליבא דרשב"ג ג"כ הוי להו להודיע לשמואל אי לשום ב"ח פרקוה או לשום אמהתא פרקוה וע"כ דלרשב"ג אין כאן שום נפקותא בהא רק לרבנן יש נ"מ דבהא תשתעבד ומהא לא, והשתא שפיר כתבו דאי נימא דלרשב"ג לשום עבד לרבו שני ניחא דדייק שפיר לפני יאוש הוי, והיינו דלא זכר בדברי רשב"ג כיצד פרקוה דלעולם לראשון ורבה נותן דמיה ואין נ"מ אבל אי לאחר יאוש מיירי כיון דלשום עבד לרבו שני א"כ הי' חייב ליתן דמי' ולשום ב"ח לרבו ראשון ואינו נותן דמיו דמכח הך דחזקי' כשהוא לרבו ראשון אינו נותן דמיו כנ"ל, א"כ אפי' לדעתם כרשב"ג היה להם להודיע כיצד פרקוה, וליכא למימר דלכך לא הודיעו משום דס"ס לא רצו ליטול דמי' שהיו רוצים לתתה לו במתנה, על זה כתבו דלא מסתבר שהיו רוצים ליתן אותה במתנה אבל למאן דמפרש בלאחר יאוש מכח דחזקי' לעולם לרבו ראשון אפי' לשם עבד בודאי קשה דמנא לן לפני יאוש דלמא אחר יאוש, ולדידהו דהיו סוברים כרשב"ג לא היו צריכין להודיע כלל דס"ס לרבו ראשון מכח דחזקי' ואינו נותן דמיו, כנ"ל, וניחא אחר יאוש כמו לפני יאוש, וזה ברור לפע"ד בכוונתם, ומ"מ כבר כתבתי בש"ס ליישב עיקר הקושיא אפי' למ"ד לחזקי' לעולם לרבו ראשון ע"ש:

בד"ה אלא אפי' גיטא דחירותא, כאביי ס"ל דלרבא כיון דאמר ישתעבד בעי גט שיחרור. לכאורה קשה למה יועיל גט שיחרור כיון דאחר יאוש הוא ורק לשני משתעבד, וצריך לומר דוקא כשאין לו רשות שום רב עליו אז לא מיקרי עבד אבל כל שיש רשות אחרים עליו אכתי לא פקע רשות רבו ממנו לענין שיחרור משא"כ לאביי זכה העבד בעצמו אחר יאוש ואין לו שום רשות רבו עליו לא בעי גט שיחרור כלל:

והנה מדברי התוס' מוכח דאביי ושמואל חולקין על רבא דאחר יאוש לא משתעבד לשני וקרא דוישב ממנו שבי לא דרשי כלל, אבל כבר הוכחתי לעיל דדעת הרבה פוסקים דבהא לא פליגי אביי ורבא כלל רק אביי לית לי' תקנתא דחזקי' לרשב"ג ורבא לית לי' תקנתא דמימנעי ולא פרקי לרבנן, גם באמת משמע הכי בש"ס לעיל דליכא מאן דפליג בהא דשבאי קונה בשבי' בחזקת מלחמה, גם הוי להו לש"ס להקשות לרבא משמואל דמוכח דס"ל דשבאי לא קני כלל:

לפיכך אני אומר דהא בהא תליא דשמואל לטעמי' דמפקיר עבדו אין צריך שיחרור כלל, הלכך נהי דשבאי קונה למעשה ידיו אבל הוא כבן חורין גמור הוא כיון דאייאש רבו מיני' אין צריך שיחרור כלל א"כ ישראל הקונה אותו מן השבאי הוי כשבאי ששבה ישראל גמור וקנהו ישראל ממנו דפשיטא שאינו משתעבד בו דלא מצינו ע"ע ישראל רק במכרוהו בגנבתו או מוכר עצמו, וכל זה בזמן שהיובל נוהג דוקא אבל לקנות ע"ע מיד שבאי לא שמענו ואינו יכול רק לתבוע דמיו מן העבד כדכתיב או דודו או בן דודו יגאלנו ולא שישתעבד עמו, אבל לדידן דקי"ל דצריך גט שחרור ממילא לכ"ע כיון דשבאי קני לי' ועדיין שם עבד עליו כל הקונה אותו משבאי הוי עבד גמור דידי' ומשתעבד עמו, כנ"ל ברור בזה:

בד"ה המפקיר עבדו אין להקשות וכו'. דבריהם צ"ע מאד חדא דהוי לי' להקשות תיכף למה לי שטר יפקירנו כמו דמקשה אח"כ בע"ע, גם מה שכתבו ומאי משני נמי התם כו' והא קושי' זו לא על שטר דע"ע דברייתא קשיא הא במשנה דקתני שטר דעבד כנעני קשה למה לי שטר יפקירנו, והנה לכאורה חשבתי דכוונת התוס' דודאי כיון דבפירוש אמר שמואל מפקיר אין צריך שטר ע"כ דסובר הפקר ושטר תרי מילי נינהו והא מהני והא מהני רק כיון דחזינן התם דמקשה למה לי שטר לימא זיל ש"מ דהא לא אמרינן זיל ושטר תרי מילי נינהו והא מהני והא מהני דאל"כ לא הוי מקשה התם מידי, א"כ תיקשי לשמואל למה לי שטר זיל מהני ושמואל לית לי' גופו קנוי דא"כ גם הפקר לא הוי מהני דכיון דגופו קנוי בעי שטר דוקא וע"כ דלא איכפת לי' לשמואל גופו קנוי דליבעי שטר דוקא א"כ גם זיל מהני והשתא ס"ל דהש"ס דהתם דמשני גופו קנוי לית להו דשמואל גם בהפקר והדר הקשו דהפקר ודאי מהני וכמו דמקשה לימא זיל הוי לי' להקשות יפקיר דלכ"ע לענין הפקר לא איכפת לן גופו קנוי דלכ"ע לא בעי שיחרור רק להתיר בבת חורין וזה לא שייך בע"ע, ואהא תירצו וכו':

איברא לא נח דעתי בפי' זה דכיון דידעו התוס' דמהפקר לא קשיא דתרי מילי נינהו הוי להו לתרץ גם התם דיפקיר לא קשיא כלל דשטר מהני והפקר מהני כמו דלא קשי' להו לשמואל הכא למה לי שטר יפקירנו:

לכן נראה לי דהפקר בעבד כנעני לא קשיא כלל דטובא משכחת לה דלא שייך הפקר רק שטר כגון שמכרו לאחר למעשה ידיו או שנשבה ונמכר לאחר למעשה ידיו או שעשאו אפותיקי דדוקא שיחרור מפקיע מידי שיעבוד ולא הפקר שאינו יכול להפקיר מה שמכר ושיעבד לאחרים ואז מהני שטר שיחרור משא"כ בעבד עברי דאינו נמכר לאחר כלל ואינו ניתן כמו שכתב פרק ד' מהלכות עבדים הלכה י' עיי"ש, א"כ קשיא להו שפיר לימא יפקירנו ולמה לי שטר ושיעור דברי התוס' כך דודאי הפקר לא שייך רק בישנו בידו אבל לומר זיל שייך שפיר אפי' הוא אצל אחר דהוא מסלק נפשי' ממנו לעולם וגופו קנוי לא שייך בעבד כנעני דמעצמו הוא ב"ח כל שאין רשות רבו עליו מקרא דכתיב עבד איש וא"כ תיקשי לשמואל למה לי שטר בע"כ לימא לי' זיל דחזינן דהך לישנא מהני בע"ע לולא דגופו קנוי והכא בע"כ לא שייך זה כנ"ל, ואהא הקשו עוד דלימא התם ג"כ דהוא הפקר ואף דגופו קנוי מ"מ הא חזינן דאפי' הנך דלית להו הכא דרשא דעבד איש מ"מ מודו דיצא לחירות רק דצריך גט שיחרור להתירו בבת חורין ובע"ע דלא שייך זה אפי' גופו קנוי מ"מ יצא לחירות ואין צריך שטר אף דלא כתיב בי' עבד איש, וע"ז תירצו דדוקא הפקר מהני דאינו לשון שבשטר רק דרך אחר לגמרי, אבל לומר בעל פה לשון הכתוב בשטר לא מהני כל היכי דגופו קנוי בין בעברי בין בכנעני, ודוק:

בגמרא ה"ד אי דמצו פרקי לה למה לי גיטא דחירותא וכו' חבורי מחברי ופרקי לה. פי' רש"י ז"ל חבורי מחברי בני העיר אהדדי ופרקי לה אבל לשם עבדות לא היו רוצין לפדותה לו דלית להו דר"ש, ויש לתמוה על פירושו דאי לית להו דר"ש יפדוה לשם ב"ח ולא תשתעבד ולמה לי גיטא דחירותא, דפשיטא דלכ"ע הוי מצוה לפדות עבד לשם ב"ח כמו ב"ח דאל"כ היאך אמרו לעיל דלמא מימנעי דהשתא נמי מימנעי וע"כ דלשם ב"ח לא מימנעי דודאי הוי מצוה לכ"ע:

ומה שנראה לי דבלא"ה יש לתמוה מה הוא זה דקאמר חבורי מחברי מה נפקא מינה אי אחד יפדה או רבים ועיקר השאלה היתה אי השבאי היה רוצה לתתה בדמים או לא, והוי להו לתרץ דמצי פרקי לה רק שלא רצו רק שתהא ב"ח דלית להו דר"ש ועיקר התירוץ חסר לגמרי רק חבורי מחברי מה שאין נ"מ כלל בזה:

לכן נראה דעיקר הקושיא מעיקרא היתה כך אי דמצי פרקי לה הנך אינשי דשלחו לר' אבא א"כ גט חירות למה לי במה נפשך אי דס"ל כרשב"ג יפדוה לעבדות ואי ס"ל כרבנן יפדוה לב"ח כנ"ל, ואהא משני לעולם דמצי פרקי רק לאו אינהו בלחוד רק חבורי מחברי ופרקי לה, הלכך אי לאו דשדר גט חירות לא מיחברי דכלהו לא ס"ל כר"ש דמצוה לפדות עבדים ולא יתקבצו לפדותה דלא יהא בזה מצוה לדעתם, דאפי' יפדוה לב"ח לא יהא מצוה מכח הנך דס"ל כרשב"ג דתשתעבד לראשון וכפי הנראה הם היו הב"ד, הלכך הנך דלית להו כרשב"ג לא מיחברי לפרקה ולכך ביקשו שישלח גט חירות ואז מחברי לפדותה, כנ"ל:

שם מיתזלא באפי' ומפריק לה פירש"י ז"ל נותנה בכדי פדיונה. ולא נתבאר כוונתו בזה ואדרבא לעיל פי' דלא מצי פרקה לתתה לו בדמים והיינו שאינו רוצה לתתה בכל הון א"כ למה פי' דמפרק לה דיתן אותה בכדי פדיונה:

ונראה לי דלפי תירוץ זה לא ניחא לי' להרב ז"ל לפרש דלא מצי פרקי בכל הון דעלמא באהבתה אותה א"כ לא  הוי מהני מה דמיתזלא דמ"מ הי' כובשה ת"י לבוא אלי' בצינעה לזה בא לפרש דלא מצי פרקי הכוונה שהי' רוצה יותר מכדי דמי' ואין פודין השבוין יותר על כדי דמיהן וכיון דשדר לה גיטא דחירותא מיתזלא באפי' ויתננה להם בכדי דמי' כנ"ל:

שם הוי כייפנא לי' למרי' וכו' כי הא מודה ר"י וכו' יש. לדקדק כיון דמסיק לקמן דטעמי' דאביי שיכול למוסרה לעבד ומנטר לה, א"כ אפי' בלי דר"י א"ש היאך יכוף לשחרר כיון שיכול למסרה לעבד ואי דלא סגי בהכי א"כ אפי' לר"י א"ש נמי כמו בשפחה דבסמוך, ורחוק לומר דע"י עבד מנטר ולא מנטר ואי לאו דר"י א"ש לא הוי סגי לן בנטירותא מועטת רק משום דר"י א"ש סגי לן בהך נטירותא דא"כ למה לא הוזכר בדברי אביי שמסרה עכ"פ לעבד למינטר אותה:

ונראה לי דעיקר פלוגתייהו דאביי ורבינא דטעמי' דרבינא כל דאיכא איסורא ממילא מחוייבין ב"ד לעשות טצדקי לאפרושי מאיסור, וטעם הפקר סנהדרין שייך בזה, והם אינו עוברין על עשה כלל דלאו אדונים נינהו לעבד זה, והשתא הסנהדרין הפקירו אותה שלא ישתעבד בה וממילא ליכא עשה גם לדידי' דלעולם בהם תעבודו כיון שאינו משתעבד בה ואינו עובר בעשה ליתן לה שיחרור כמו שכתבו התוס' בד"ה כל המשחרר להדיא ולאביי הוי ס"ד דס"ל דעיקר האיסור הוא על שטר שיחרור שנותן לה ובזה עובר בעשה והיינו דמקשה מהך דשפחה חצי' ב"ח שכפו את רבה משום מנהג הפקר ש"מ דכל שאינו משתעבד בה ליכא איסור עשה ואהא משני דדוקא התם דלא חזי' לא לעבד ולא לב"ח ולאו איהו קא גרים בשיחרור הזה דמה הי' לו לעשות אבל הכא כיון דאפשר דמייחד לה לעבדו ולא היינו צריכין לשחרר כלל והוא שלא עשה כן איהו קא גרים במה שסנהדרין הפקירו אותו וכופין לשחרר ועבר מצות עשה והוי כמי שהפקיר ושיחרר אח"כ דודאי עבר כיון שהכל נעשה על ידו משא"כ בשפחה לאו איהו גרים דמה הוי לי' למיעבד אבל השתא אין סומכין למוסרה לעבד כיון דלא מסר לה עד עכשיו ולא חש לזה אין מאמינין לו בזה ואין סומכין בפרט שכבר יצאה וקלקלה עם כמה אנשים לא יועיל נטירת העבד כלל רק הכוונה דמתוך שהי' יכול למוסרה מתחלה לעבדו שלא תבא לידי כך כלל עובר בעשה כשיתן גט שיחרור:

שם מעשה באשה אחת. רבים תמהו לפי דעת הרשב"א שכתב פ"ק דשבת דלכך היו כופין את הרב לשחרר חצי עבד וחצי ב"ח ולא אמרינן אין אומרים לאדם חטא כדי שיזכה חבירך דבחצי' עבד אינו יכול לשעבד בו וליכא בזה משום לעולם בהם תעבודו ולא עבר עשה בשיחרור. והשתא מאי מקשינן הכא לאביי מהך שפחה דהכא, דהכא ליכא עשה כלל דאינו יכול לשעבד בה. והנה לפי מה שכתבתי מקודם דהא גופא מקשה דעכ"פ מוכח דהיכי דאינו יכול לשעבד בה לא עבר עשה בשיחרורו א"כ הכא מפקיעין אותה ממנו הסנהדרין ושוב אינו עובר עשה דאינו יכול לשעבד בה ובהפקר סנהדרין וודאי ליכא עבירת עשה דלאו שפחה דסנהדרין היא אך עכ"פ לא הוי לי' לומר התם לא לב"ח חזי' כיון דבלא"ה התם אינו יכול לשעבד בה להרשב"א הנ"ל ומ"מ אינה קושיא דכיון דהוצרך לומר עכ"פ דהכא אפשר דמייחד לה לעבדי' כנ"ל נקט האמת דהתם לא אפשר ואפי' הי' יכול לשעבד בה מן הדין בעלמא מותר לשחררה:

אמנם בלא"ה תמהני מאוד על תמיהתם דפשיטא דלא קשיא ולא מידי להרשב"א ז"ל דלא קאמר הרב ז"ל רק בחצי' עבד דמן הדין אינו משתעבד בו מכח חצי ב"ח שבו, ואף דס"ל לב"ה עובד את רבו יום אחד היינו למשנה ראשונה דאין כופין את רבו לשחררו תקנו שיעבוד רבו יום אחד והיינו דקאמר לקמן תקנתם את רבו דתקנה הוא לרבו לעבוד בו יום אחד, אבל לב"ש ולמשנה אחרונה דהיו מפקיעין אותו לגמרי ממנו אפילו קודם שמשחרר אינו משעבד בו כלום וכ"כ הרשב"א ז"ל לקמן דף מ"ב בד"ה נגחו שור וז"ל דאילו למשנה אחרונה כיון שכופין את רבו אפי' בעוד שלא כפו אותו אינו עובדו ומעשה ידיו לעצמו הן עכ"ל, והשתא זהו בחצי' עבד אבל בחצי' שפחה דאין כופין את רבה כלל אפי' למשנה אחרונה ממילא משתעבד בה לחצאין עכ"פ או עובדת יום אחד כפי דברי ב"ה למשנה ראשונה וכיון שכן פשיטא דאיכא בה עשה דלעולם בהם תעבודו ואסור לשחררה וזה ברור:

בתוס' בד"ה כל המשחרר והא דקאמר וכו' הנה לא נתבאר כוונת דבריהם דאי משום מצוה לקיים דברי המת יכול לעבור בעשה, א"כ למה להו כ"ה שאני התם משום מצוה ואי דלא משמע להו לעבור בעשה משום מצוה כזו א"כ מה הועילו בתירוץ זה אכתי במה שאין משעבדין עברי בעשה, וראיתי להרשב"א ז"ל שהבין דבריהם דהאב עצמו שיחרר אותה בדיבורו והקשה עליהם שאין בלשון הזה לשון שיחרור, ודבריו תמוהין דבהדיא מבואר בתוס' דמה שאין משעבדין בה משום מצוה לקיים דברי המת הוא ולא משום שנשתחרר במאמר האב:

לכן נראה דכוונתם כך דליכא עבירת עשה רק כשעושה מעשה אבל פשיטא דמי שיש לו עבד אין עליו חיוב לשעבד בו ואי ישב בטל ולא ישעבד יעבור בעשה, זו לא שמענו מעולם והלכך כיון שצוה האב שלא ישעבדו מצוה לקיים דבריו שלא ישעבדו בה כיון דמניעת השיעבוד אין עוברין בעשה וממילא אין רשאין לשעבד בה משום צוואת האב וממילא יכולין לשחרר ג"כ כיון דאסורין לשעבד מכח צוואת האב שוב ליכא עבירת עשה בשיחרור, וז"ב:

בא"ד וחציו עבד וכו' התם כדדרשינן הכא משום מצוה דרבים. דבריהם מחוסרי הבנה דמהו זה הלשון כדדרשינן הכא וכי איזה דרש דרשו כאן ולא אמרו לקמן רק מצוה שאני, ואפי' אי כוונתם מצוה דרבים כמ"ש מהרש"א אבל עכ"פ כך הוי להו לומר כדאמרינן בסמוך מצוה שאני או מצוה דרבים שאני גם לא ידעתי המשך דבריהם לדברים הקודמים, וכבר נראה מדברי הרשב"א ז"ל בחידושיו שהעתיק דבריהם והקשה על דבריהם ולא סגי לי' רק להביא גם הך סוף דבריהם ש"מ דהבין שענין אחד הוא, ונראה לי דהמשך דבריהם כך לפי שראו בכאן דרצו להתיר לשחרר משום להציל מעבירה ואביי לא נחלק רק לפי דיכול למסרה לעבדו וכמו כן בחציו עבד חזינן דמשום שבת כופין לשחרר ולא משגחינן בעשה הוי ס"ד לפרש גם הך דיתומים הטעם דמשום מצוה לקיים דברי המת לא משגחינן בעשה, ועל זה כתבו דהא ליתא דהא דיתומים משום דליכא עשה כלל כנ"ל והך דחציו עבד הוי מצוה רבה כדדרשינן, והיינו כמו שדרשו שם במשנה ובשאר מקומות שהביאו התוס' לקמן שם ע"ש, והכא משום דהוי מצוה דרבים לאפרושי רבים מאיסורא אבל משום מצוה גרידא לא עקרינן עשה כנ"ל המשך דבריהם. שוב אמרו לי דבמהר"ם שיף הגירסא כדשרינן הכא, וגירסא זו עולה יפה אף שאין כן בכל ספרי הש"ס שראיתי, ומ"מ אפי' לגירסא זו המשך דברי התו' כנ"ל, ועיין מה שכתבתי לקמן ע"ב בעיקר קושית התוס' בזה, דכל היכי דמצוה נעשית בעת השיחרור ממש לא בעינן מצוה דרבים דוקא, ולפי זה אם משחררין לקיים מצות אביהן שפיר דמי אפי' לא הוי מצוה דרבים:

<noinclude>{{דיקטה}}
{{ניווט כללי תחתון}}</noinclude>