עריכת הדף "תפארת יעקב/גיטין/כה/א"

<noinclude>{{ניווט כללי עליון}}</noinclude>
{{מרכז|'''דף כ"ה ע"א'''}}

בגמרא וצריכא בהא קאמר ר"י דאין ברירה משום דבעינן לה לשמה  אבל התם מכר הוא דאמר רחמנא וכו' ירושה ומתנה לא. לא נתבאר פי' מספיק בענין זה, דאי נתכוין לומר כמ"ש התו' לעיל דבעינן מבורר בעת כתיבה א"כ לא הוי לי' לומר דאין ברירה, הא יש ברירה רק אח"כ הוברר למפרע, ובגט בעינן מבורר בעת כתיבה, גם לא הוי לי' לומר אבל התם יש ברירה ונראה לי דהכוונה כך, בשלמא בגט ע"כ צריך לומר דמאח"כ הוברר על למפרע דבעינן כתיבה לשמה בעת כתיבה א"כ ע"כ דממה שגירש אח"כ לזו דנין על למפרע, ובהא שפיר אמרינן אין ברירה לדון מאח"כ למפרע אבל התם אין לדון על למפרע רק אז תיכף בעת חלוקה אינו מכר רק ירושה ואינה חוזרת ביובל ואין צריך לדון בה דין ברירה שנאמר אין ברירה קמ"ל דלולא דדנין דלמפרע בעת מיתה זה הי' חלקו מכר הוא, דמה שזה יורש אין זה ירושתו רק מכר מאחיו וכן להיפך כנ"ל:

שם אי נמי כתחילה. גם בזה לא התבאר פי' מספיק בלשון זה, גם יש לתמוה דהא להך טעמא דכתחילה אכתי צריך לומר דגבי גט דלא שייך כתחילה מ"מ רק לחומרא יש ברירה, דאפי' תימא דפוסל לכהונה אבל עכ"פ פסול לגרש בו ג"כ כמפורש במשנה ולא אמרינן יש ברירה רק לחומרא א"כ בלקוחות דדנין לחומרא מה צורך לסברא דכתחילה, לכן היה נראה לי דודאי באחין שחלקו אי אין ברירה לגמרי, הי' מהראוי לומר שתתבטל חלוקתן לגמרי וחלק כל אחד יחזור לכולם עד שתהא כל הירושה לכולם ויחלוקו פעם אחרת ומדחזינן דחלוקה קמייתא במקומה עומדת רק מחזירין זה לזה והדר שקלי כמעיקרא, אלמא דדנין עכ"פ לענין זה ברירה. דחלק זה חלק ירושה הוא רק לא נתייחד ליורש זה דוקא אבל החלוקה קאי כמעיקרא א"כ הכא ממילא יש לפסול לכהונה דיש בו ריח גט, כיון שדנין דין ברירה במקצת גם גבי אחין שחלקו, וכן נראה מדברי הרמב"ם שכתב בהלכות שמיטה פרק י"א דמחזירין זה לזה והחלוקה לא נתבטל ע"ש, אלא שיש לדקדק דשם בבכורות קאמר הך צריכותא לענין מעשר בהמה וקאמר נמי אי נמי כתחילה, וצריך לומר דהתם נמי הכוונה כך דכיון דדנין בכאן דין ברירה לענין להחזיק החלוקה כירושה שנפלה בג' חלקים הללו, א"כ הרי יש בזה צד ירושה וחייב במעשר בהמה וכ"ש בנשתתפו אח"כ כדמיירי התם א"כ הדר הוי הכל כתפיסת הבית דחייב במעשר, וכמו כן לפירש"י צריך לומר דהכוונה הכא דלאו משום דהוי לוקח גמור מחזירין זה לזה רק אפי' הוי ירושה מ"מ כיון דחזינן דהקפידה תורה שיחזור השדה כמות שהיתה אף כאן אמרינן שתחזור כמות שהיתה קודם חלוקה אבל יורש הוא, לכך גם שם במעשר בהמה חייב במעשר דמ"מ לאו לוקח הוא רק יורש, רק ביורש דעלמא אינו חוזר ביובל כיון דהוא חד למי יחזור הא מעיקרא היה ג"כ לחד, אבל בשני יורשין ושלש אף דירושה הוא מ"מ מעיקרא הי' הכל אחד ושייך לאחד חוזרת ביובל שיהא ירושה אחת בכלל לא מחולק לחלקים לשנים ושלש ודוק, רק לפירושו קשה כנ"ל, דהא חזינן בגט פשיטא דלכ"ע אינו רק לחומרא דהא פסול לגרש בו, א"כ מה צורך באחין שחלקו לסברא דכתחילה כנ"ל, ולפי הנ"ל ניחא:

והי' נראה לי לומר עוד דהכוונה כאן לחלק דדוקא באחין שחלקו כיון דמעיקרא ע"כ לא הי' חלק מבורר לשום אחד מהן א"כ חוזרת כתחילה אבל בגט יש לומר דגם מעיקרא נתכוין לזו שגירש ולזו גמר במחשבתו גם אז, אלא דלפי זה קשיא בהך דבכורות ג"כ נימא כיון דמעיקרא לא הי' חלק מבורר לאחד מהן, א"כ ע"כ השתא לקוח הוא ופטור ממעשר בהמה, דאי אפשר לומר ירושה הוא דהא מעיקרא לא הי' לו חלק זה דוקא בירושה ודנין כמעיקרא ומ"מ נראה לי דלק"מ דכך הכוונה דגבי שדה דנין במ"נ אי בתורת מכר הרי חוזרת:

ביובל ואי בתורת ירושה דנין כתחילה דהי' הכל שייך לכולן וממילא שייך לכולן וכמו כן שם במעשר בהמה דנין בתורת ירושה ואי אמרת כתחילה ג"כ חייבין במעשר בהמה דבתפיסת הבית חייבין וזה ברור לפע"ד:

בתוס' בד"ה קטן ואנפולי' וא"ת וכו' דתניא וכו' ובפרק מצות חליצה וכו'. כל דבריהם אחד דמהך דפרק האשה רבה לא קשיא כלל דאיכא למימר ביאה פוסלת בין בתחילה בין בסוף חליצה פוסלת בתחילה לכך הוצרכו להביא הך דשמואל דחליצת קטן אינו כלום ומהך דשמואל לא קשיא כלל דאיכא למימר לר"מ פליגי דלבני מערבא אפי' לר"מ אינה כלום, לכך הוצרכו להך דהאשה רבה, דלר"מ עשו חליצת בן תשע כגט בגדול, וכן מבואר בתוס' פרק האשה רבה דף צ"ו בד"ה ר"מ ע"ש:

בא"ד ולא משום דס"ל כר"מ. דבריהם צ"ע כיון דמודה שמואל דהלכה כרבנן, מה בקשו בני מערבא לחלוק עליו בזה, הא ע"כ מודים דיש פסולה במתניתין דפוסלת דהא שמאל ולילה לכ"ע פוסלת א"כ מאן לימא לן דהך פסולה אין הפי' כך ואתיא כרבנן דוקא, ולא ידעתי מה צורך לזה.. אדרבא אינהו פליגי בהא, דשמואל סובר דכולהו לישנא פסולה דקתני במתניתין מסתמא שוין, א"כ ע"כ הכוונה פסולה ופוסלת, א"כ כיון דסתם משנה סתם לה כר"מ הלכה כסתם משנה, ובני מערבא פליגי עלי' דלא דמי, דהתם הכוונה פסולה ואינה פוסלת וכן אנפולי', וממילא בהך פלוגתא דר"מ וחכמים הלכה כרבנן:

בד"ה ואי אשמועינן שדה, וא"ת לקולא נמי שמעינן להיפך נמי הוי להו להקשות דשם בבכורות עביד צריכותא בין אחין שחלקו למעשר בהמה וקאמר אי אשמועינן שדה דלחומרא אי נמי כתחילה, וקשה הא לקולא נמי שמעינן לי' לר"י בגט דאינו פוסל לכהונה, וצריך לומר ממילא דגט שאני דכתיב לה לשמה, א"כ ה"ה במעשר בהמה, ואולי כוונתם לפי מה שכתבו לעיל דהכוונה כאן לה לשמה דבעינן מבורר בעת כתיבה לכך משמע להו טפי דמגט לא קשיא דשאני גט דבעינן מבורר בעת כתיבה, אבל הך דרשה דבנך ברור לך לא משמע להו דעדיף מלה לשמה, וכיון דכתיב לה לשמה וח"מ יש ברירה כ"ש במעשר בהמה, וכיון דשמעינן במעשר דאין ברירה הוי גט כ"ש ואהא תירצו דמ"מ לא נשמע גט משום דומיא דבנך:

אמנם בעיקר קושייתם נראה לי דלק"מ, דודאי שאני גט דאפי' ריח גט פוסל לכהונה וריח גט אפי' ספק לא הוי, דליכא למ"ד באומר ואי את מותרת לכל אדם שתהא ספק מגורשת לחייב אשם תלוי וכדומה רק ריח גט פוסל אם כן שפיר יש לומר אף דבמעשר אפי' לקולא אין ברירה אבל לענין גט הוי ריח גט דפוסל, והא דלא קאמר הכא לחלק דאי אשמועינן שדה לא הוי שמעינן גט דריח פוסל בו, דאפילו תימא דגבי שדה ג"כ שייך ריח מ"מ עכ"פ מחזיר ביובל, ואפילו אי מטעם ספק אתינן עלה אתי שפיר דלחומרא מחזירין, אבל פשיטא דליכא למילף ממעשר בהמה ג"כ, דשאני גט דריח פוסל בו אפי' היכא דליכא ספיקא כלל משא"כ מעשר בהמה אין לחייבו רק בספק עכ"פ, ואי הוי קתני גט לא הוי שמעינן מעשר בהמה דשאני גט דכתיב וכתב לה כדאמרינן הכא:

בגמרא מאי ענין פסחים אצל גיטין. לשון זה קשה להולמו דהא לא בא לחלק כלל בין גט לפסח רק דהתם מיירי דאמנינהו מעיקרא ואינו ענין לברירה כלל, ונראה לי לומר דהכוונה כיון דמשני דהאב הטעה את הבנים ולהם אמר שישחוט על מי שיעלה ראשון אבל בלבו היה להימנות כולם ולכך לא תליא בברירה, ולכך קשיא לי' דגבי גט נמי נימא אף דאמר לסופר לאיזה שארצה אגרש מ"מ בלבו כבר גמר לגרש זו, רק לאיזה טעם לא ביקש לגלות דעתו לסופר עכשיו ואמר לאיזה שארצה, והיינו דקאמר מאי ענין פסחים אצל גיטין בפסח כל שהאב המנה אותם סגי בכך אף דלא גילה להם רק התנה עמהם, ואף דצריך דעת המתמנה, היינו שיתרצה להמנות על הפסח, אבל כאן כיון דהאב ידע בהם שהם רוצין להימנות וגם הוא נתרצה להם ושחט עליהם אף שהטעה אותם על מי שיעלה ראשון מ"מ הוי שפיר למנוייו וכ"ש קטנים דאדם שוחט על בניו הקטנים, אבל בגט הסופר הכותב הגט צריך שיכתבנו לשמה ולא מהני מה שבלבו של בעל רק צריך שהסופר יכתוב לשמה, הלכך כל שאמר לסופר לאיזה שארצה אף שבלבו גמר לגרש אותה שגירש לא כתב הסופר לשמה ותליא בברירה כנ"ל, ועוד אבאר בתו' דרך אחר בפי' דבר זה, ע"ש:

שם קא בעי מיני' תולה בדעת אחרים וקא פשיט לי' וכו' והדר מותיב לי'. נראה לי דהכוונה כך דבמה נפשך קשיא לי' דקא בעי מיני' דעת אחרים ופשיט לי' דעת עצמו דעיקר ספיקו של ר"א לחלק בין דעת אחרים לדעת עצמו, ור"א ג"כ למה קיבל פשיטתי', דאי ביש ברירה בלבד מספקא לי', וכי לא ידע ממתניתין דפסול, ואי נימא דהפשיטות הוא להיפך, כיון דבמתניתין קתני יתר על כן הך ולא קתני רבותא עוד יתר על כן אפי' איזה שתצא בפתח תחלה דהוי רבותא טפי ש"מ דבהא באמת כשר, דהא תנא דמתניתין נקט כל הני בבי ביתר על כן דכל חדא הוי רבותא טפי מהך הקודמת א"כ הוי לי' למיתני הך נמי ביתר על כן, והשתא אם כן למה הקשה לו מפסחים כיון דיש ברירה פשיט לי', וע"כ דידע דאין ברירה פשיט לי', א"כ תיקשי בלא"ה היאך פשיט לי', ואיהו  למה קיבל פשיטותי', כנ"ל, ועמ"ש בתו' קרוב לזה:

שם שני לוגין שאני עתיד להפריש. יש לתמוה הא פירש"י הך דתולה בדעת עצמו לפי שגילה דעתו שהי' פוסח על שתי הסעיפים, וזה לא שייך כאן כלל ודמי ממש לתולה בדעת אחרים, וצריך לומר דהכא נמי כיון שתרומה זו תלוי לפי מה שיסתפק מן היין קודם בואו למקום שיפריש ואם יסתפק הרבה יהיו ב' לוגין אחרים תרומה מאם לא יסתפקו ממנו רק מעט הלכך הוי שפיר תולה בדעת עצמו שלא היה יודע איזה ב' לוגין יהיו תרומה ושמא יהיו אחרים, הלכך אח"כ כשהפריש היה מהראוי לומר אין ברירה דאלו נפרשו מקודם ששתה מן היין שאז לא הי' יודע כמה ישתה, ובהכי ניחא מה שיש לדקדק דאפי' לתולה בדעת אחרים לא דמי הכא, דאלו התם בעת אמירתו נסתפק בדבר ולא ידע היאך יפול דבר ואיזה תצא תחילה או איזה ירושה תפול לו בחלקו, אבל כאן הרי ידע בבירור שיפריש ב' לוגין כיון ששותה מהן א"כ בודאי יפריש, ולמה לא נימא דהוי כמופרשין קודם כיון דבלי ספק יפרישם ולהנ"ל ניחא דעיקר החשש הכא דבעינן שיפריש ויקבע מקום שיהא תרומה מבוררת דזו תרומה וזו חולין, וע"כ אנו צריכין לדון דב' לוגין שהפריש אח"כ הן בעצמן הפריש מעיקרא ועל זה אמרינן כיון שנסתפק מעיקרא ולא ידע כמה יסתפק מן היין עד בואו לביתו, א"כ אין לדון דהוברר דב' לוגין הללו הפריש מעיקרא כנ"ל:

בפירש"י מבין הכותים וכותים גירי אמת וכו'. לכאורה לא הוצרך לזה דהא ר"י ור"ש אית להו גירי אריות פרק ר' ישמעאל ומיירי בסיפא, וטעמייהו משום דאין ברירה, וע"כ דס"ל לא הי' קנין לנכרי בא"י להפקיע מן המעשרות, א"כ גם לת"ק ניחא, הן אמת דר"מ ס"ל דלא היו משכירין להם שדות משום דיש קנין, אבל מה צורך לרש"י דבר זה כאן, ונראה לי דקשיא לי' דקתני מבין כותים. ומה נפקא מינה כיון דצריך לעשר, ודאי הוי לי' לומר מבין העו"ג ובשמן דליכא בי' משום איסור רק שאינו מעושר, וע"כ משום דס"ל לת"ק יש קנין והי' מפקיע ממעשר לכך נקט לה בכותים וס"ל גירי אמת הן והכי אית לי' לר"מ באמת כמ"ש התו' במנחות שם, ור"י ור"ש ס"ל גירי אריות ס"ל לא הי' קנין ואינהו את"ק קאי, אך הא קשיא לפי דעת הירושלמי שהביאו התו' במנחות דר"י ור"ש אית להו יש קנין קשיא אהך דהכא דכיון דגירי אריות הן יפקיעו ממעשר, וצריך לומר דאינהו מוקי לה בחכר שדה מישראל או באינך גווני שכתבו התו' לעיל דף כ"ג ע"ב ע"ש, ועמ"ש בתו' שם:

בתוס' בד"ה אי אמרת בשלמא, תימה וכו' דסוגיא דהכא איירי אי שה לבית אבות דאוריי' ע"כ. דבריהם תמוהין לכאורה, חדא דנהי דהכא איכא למימר דעיקר בא ליישב דלא תליא בברירה ובין אי אמנינהו או שה לבית אבות לאו דאורייתא לא תליא כלל בברירה ונקט אמנינהו דסוגיא אזלא הכי אבל שם בנדרים דדייק דשה לבית אבות לאו דאורייתא, וקשה הא לא מוכח כלל דיש לומר דמיירי דאמנינהו ושפיר יש לומר דאורייתא, ועוד קשה דהא סוגיא דהכא איתא נמי ממש בפסחים פ"ט ורצה להוכיח דיש ברירה ומשני ר"י לזדון וקאמר דיקא נמי כהך דהכא ממש, והשתא התם פשיטא שאין לומר דשה לבית אבות דאורייתא דא"כ אכתי לא הועיל כלום, דנהי דמהך לא מוכח דיש ברירה ס"ס מוכח מהך משנה הקודמת יתום ששחטו עליו אפוטרופין דבעי למידק יש ברירה, ומשני שה לבית אבות לאו דאורייתא כמו שפי' התו' שם, ובאמת התו' שם פ"ט תירצו דכאלו אמנינהו קאמר ולאו דאורייתא ולא תירצו כהך דהכא, והיינו דהתם אי אפשר לומר כן, א"כ קשה דהוי להו לומר כאן ג"כ כך כיון דבהכרח צריך לומר כן שם, ועוד דהכא נמי אי ס"ל שה לבית אבות דאורייתא תיקשי לי' מהך דיתום הנ"ל דמוכח דיש ברירה כמו דמקשה מהך דמי שיעלה ראשון לירושלים:

ומה שנראה לי בביאור דברי התו' דס"ל דודאי יש להבין דקאמר מה ענין פסחים אצל גיטין והרי לא בא לחלק כלל בין גיטין לפסחים רק דהתם לא מיירי במקום דשייך ברירה דלזרזן קאמר ואמנינהו כולם מעיקרא, ועוד יש לתמוה אי לזרזן קאמר מאי קאמר כיון שנכנס ראשון ראשו ורובו, גם מאי ומזכה אחיו עמו הא כלהו אמנינהו, ואי האב ביקש לזרזן תנא מאי בעי הכא בהא עד שיאמר זכה ומזכה וכיון שנכנס ראשו ורובו והכל בכדי תנא לכאורה, בשלמא אי שה לבית אבות לאו דאורייתא ולזרזן קאמר, יש לומר נהי דאין צריך למנותם אבל האב כדי לזרזן לא רצה ליתן להם מפסחו רק למי שיעלה ראשון רק הוא יכול לזכות אחיו מחלקו משום דשה לבית אבות לאו דאורייתא ואפי' כבר נשחט הפסח, אבל אי מיירי באמנינהו מעיקרא רק הטעה את הבנים לא הוי לי' לתנא למינקט בכדי זכה ומזכה וכיון שנכנס, כיון שהכל אינו אמת כלל, ואי לאו דאמנינהו בעצמו אין בנו יכול לזכות ואף הוא לא זכה דאין ברירה, וצ"ע לכאורה:

לכן נראה לי דמה דמשני לזרזן לאו למימרא דלא תליא כלל בברירה, רק כך הכוונה, דס"ד דהאב לא רצה לשחוט רק על מי שיעלה ראשון, רק הבן בעצמו מזכה אח"כ לאחיו משלו וא"כ תליא ממש בברירה כהך דהכא, ושפיר קשיא לי' גיטין אפסחים, ואהא משני דהכוונה לזרזן וכך היתה כוונתו שהשחיטה שלו על מי שיעלה ראשון והם יזכו מכחו של זה שהוא יזכה להם, ועלייהו באמת אינו רוצה לשחוט רק מיד הסכים שיזכו הם מכחו של מי שיעלה ראשון ועשה כן כדי לזרזן, ולפי זה אכתי הדבר בברירה תלוי, שאין השחיטה חלה עליהם רק מכח מי שיעלה, והרי לא נתברר מי שיעלה ראשון, והיינו דקאמר מאי ענין פסחים אצל גיטין דאי יגרש לזו לא יגרש לזו ואין על השני' שום כתיבה לשמה, וכן להיפך, משא"כ כאן כיון שכל מי שיעלה יזכו השאר מכחו, א"כ בכל אופן תהא השחיטה על כולם דאחד מהם יעלה ראשון ודאי, ובודאי שיש מקום לומר דאי אין ברירה אפי' כה"ג לא מהני ולא הוי מינוי כיון שלא נתברר אז מי שיעלה ראשון ואף אותו שעלה ראשון לא נשחט עליו כראוי דאז לא היה מבורר שיעלה הוא רק מ"מ לא דמי לגט כנ"ל, והשתא בנדרים דייק שפיר דשה לבית אבות לאו דאורייתא משום דס"ל באמת בכל גווני אין ברירה ולא מהני אפי' ישחוט כה"ג, וע"כ דשה לבית אבות לאו דאוריי' ומעיקרא אין צריך מינוי כלל רק הוא לא רצה שיאכלו מפסחו רק אותו שיעלה ראשון כדי לזרזן לכך יכול הוא לזכות להם אח"כ וכן הוא זכה אח"כ, וכמו כן בפסחים דקאמר בפשיטות שמעת מינה יש ברירה ע"כ הכוונה לזרזן, ושה לבית אבות לאו דאורייתא, דאי באמנינהו מעיקרא אכתי מוכח דעכ"פ בכהאי גוונא יש ברירה, והש"ס רוצה לדחות דלא שמעינן ברירה מכאן כלל, אבל הכא דאין צורך רק ליישב הקושיא מגיטין שפיר מצי קאי אפי' אי שה לבית אבות דאורייתא רק דאמנינהו מעיקרא וכל כה"ג יש ברירה ולא דמי לגט, לכך שם בפסחים הוצרכו התוס' לומר כאלו אמנינהו קאמר ושה לבית אבות לאו דאורייתא, ודוק:

בד"ה הדר מותיב לי', על זה אינה תמיה וכו'. ולפעד"נ לפרש דעיקר הקושיא כיון דקיבל פשיטות ר' יהודה ממתניתין ולא השיב לו לחלק בין תולה בעצמו לאחרים, ש"מ דגם לר"א הוי פשיטות גמור, דלא משמע לי' לחלק, א"כ מה מקשה עלי' מפסחים, תיקשי לי' מתניתין דהכא אמתניתין דפסחים ואי דבלא ר"י הוי מחלק בין מתניתין דידן להך דפסחים הוי לי' לומר שאני מתניתין, ואהא משני רבא דמעצמנו לא נחלק בין תולה בעצמו לאחרים כיון דלא מצינו חילוק זה רק מהך דפסחים רוצה ר"א להכריח חילוק זה:

בד"ה הלוקח יין וכו' גירי אריות. מפירש"י משמע דלמ"ד גירי אריות בלא"ה לא אתי שפיר דמפקיעין ממעשר, וצריך לומר דס"ל לא הי' קנין לנכרי בא"י להפקיע ממעשרות, אבל קשה דשם פרק ר' ישמעאל הביאו התוס' ירושלמי דס"ל לר"י ור"ש יש קנין, א"כ תיקשי מהך דהכא, אבל לא ידעתי מה צורך לזה דבלא"ה כתבו התוס' לעיל דף כ"ג ע"ב כמה גווני דאפי' למ"ד יש קנין יתחייב, ואחד מהם שחכר שדה מישראל, ועמ"ש בפירש"י ובגמרא:

בד"ה עשרה מעשר ראשון לאו דוקא עשרה וכו'. ולפענ"ד בלא"ה ניחא דודאי כותים זהירים במה דכתיב באוריי' רק דחיישינן דלא קפדי אלפני עור א"כ פשיטא דלחומרא יש לחוש שמא הפריש תרומה, דחטה אחת פוטרת הכרי או שהפריש לעצמו ואח"כ נמלך למוכרם ולא הפריש מעשר וכן כלהו, הלכך צריך להפריש הכל כמות שהוא, ועוד כיון דעיקר דלא קפדי אלפני עור יש לחוש דתרומה שמא הפריש כיון שאינו מחסרו ובמעשר שמחסרו הרבה לא קפיד, ועיין בסמוך:

בד"ה שני לוגין כותים אפי' תרומה גדולה וכו' ועוד סומכין כותים אהא דדרשינן בב"מ ואכלת ולא מוכר ע"כ. ואף דהאי קרא במעשר הוא דכתיב מ"מ בתרומה בלאו הכי לא קפדי על גזל הכהנים כיון דחטה אחת פוטרת הכרי לא חשיב גזל ומה שזכרו מעיקרא לכהן וללוי לאו משום תרומה גדולה הוא רק מכח תרומת מעשר השייך לכהן, אך אכתי יש לדקדק דמשמע דבאמת מוכר חייב והא קי"ל דבאמת מוכר פטור וכן פסק הרמב"ם ז"ל רפ"ב מהלכות מעשר,, וצריך לומר דחיישינן שמא נגמרו בידו על מנת לאכול ונמלך  למוכרו, וכותים סומכין דאפי' כהאי גוונא כיון שמוכרם פטור:

ועוד דעכ"פ חייב מדרבנן ובדרבנן חשידי, והנך רואה דעכ"פ מה שכתבו התוס' בדיבור הקודם דעשרה לאו דוקא ליתא כמ"ש לעיל, דודאי לענין תרומה כיון דאפי' מוכר חייב מדאורייתא רק דחיישינן דלא קפדי אלפני עור, א"כ לחומרא ודאי חיישינן שמא הפריש תרומה, דאינו ודאי שירצה להכשיל ועוד שמא רצה לשתות ממנו בעצמו והפריש אבל מעשר דאינו רק מדרבנן לא הפריש, ואי נימא דאינו רק דרבנן, צריך לומר דעיקר ברירה בתרומה הוא, דבמעשר דרבנן ודאי יש ברירה והנך דאסרי ע"כ משום בקיעת הנוד א"כ מה ס"ד להקשות מכאן להוכיח דאין ברירה דע"כ משום בקיעת הנוד אסרי וצריך לומר דס"ד אפי' בדרבנן אין ברירה לדידהו או דס"ל דהוי דאורייתא דחיישינן שמא נגמרו בידו לאכול כנ"ל, תדע דאי מדרבנן לא הוי חיישי לבקיעת הנוד במילתא דרבנן, אך גם הנ"ל צ"ע דאכתי איכא ס"ס ספק נגמרו בידו לאכול וספק בקיעת הנוד, וצ"ל כיון דטבל הוי איתחזק איסורא לא מהני ס"ס:

<noinclude>{{דיקטה}}
{{ניווט כללי תחתון}}</noinclude>