עריכת הדף "תפארת יעקב/גיטין/יח/ב"

<noinclude>{{ניווט כללי עליון}}</noinclude>
{{מרכז|'''דף י"ח ע"ב'''}}

בגמרא חיישינן שמא פייס. קשיא לי דהא לקמן פרק מי שאחזו פריך וליחוש שמא פייס ומשני באומר נאמנת עלי לומר שלא באתי ופירשו התוס' כאן דהכוונה כיון שהאמינה שוב לא יוציא לעז א"כ תיקשי הא הכא הוא נותן הגט אח"כ ומגרש ברצונו א"כ היאך שייך שיוציא לעז כדאמרינן השתא מינקט נקט לי' בידי' וערעורי מערער עלי':

לכן נראה לי דודאי שני מינים יש בענין חשש שמא פייס חדא משום גט ישן וביטול הגט לפי פירש"י ותוס', ועוד יש בכאן חשש אחר מה דלא שייך התם היא טריפת לקוחות שלא כדין ופסול משום מוקדם והוא לפי שלא הכשיר ר"ש רק לפי שסובר כיון שנתן עיניו לגרשה אין לבעל פירות אבל כל שפייס בינתיים ואח"כ נתן הגט לכ"ע אין לה רק משעת נתינה או מחתימה, תדע דלעיל פריך כתבי' ואותבי' בכיסתי'. דכי מפייסה תיפייס מאי ופירשו רש"י ותוס' דלר"ל ג"כ פריך דאף דיש לו מחתימה כיון דאי מפייסה תיפייס מודה ר"ל דיש לו עד נתינה וכ"ש כאן דבאמת פייסה בינתיים דודאי לא אבד פירות במה שנתן מתחילה עיניו לגרשה הלכך בהך דפרק מי שאחזו לא שייך חשש זה כלל דכיון שכבר נתן לה הגט לידה בודאי אבד פירות לכ"ע רק החשש שיוציא לעז על גט ישן וביטול הגט ושפיר משני דאמר נאמנת עלי ושוב לא יוציא לעז אבל כאן לא מהני זה להפסד לקוחות ויש לחוש למוקדם, ומשני דא"א דפייס קלא אית לי' והתם לא שייך זה דאכתי יש לחוש ללעז, ועמ"ש בסמוך:

בתוס' בד"ה שמא פייס ואין להקשות וכו' אבל מהמשליש קשה כו'. לפי מה דמסיק פרק מי שאחזו דבמתניתין לא קשיא דהא לא אתא, א"כ לק"מ מהמשליש לפי מה שפירש"י דהלך לדרכו ואינו כאן לא חיישינן שפייס, ואולי מהאי טעמא פירש לעיל כך:

אמנם בעיקר הדברים להשוות כל הסוגיות למה כאן נחלקו ר"י ור"ל אי חיישינן שפייס ולקמן פרק כל הגט ופרק מי שאחזו משמע דלכ"ע חיישינן שמא פייס ובגיטין הבאין ממה"י ובמשליש לא חיישינן לכ"ע:

ונראה לי בדרך כלל כך בפשיטות, דודאי הכא ובפרק כל הגט ופרק מי שאחזו יש ראי' וסברא לחוש לפיוס כיון דחזינן דכתב גט היום ולא מקדים אינש פורענות ומדלא חתמו רק אחר עשרה ימים ש"מ שנמלך בינתיים, וכן בפרק מי שאחזו שנתן הגט אם לא באתי או אם אעבור שאנו רואין שדעתו לעכב הגירושין, אמנם שם חשו בודאי הוא לפי שכבר נתן לה הגט, אבל כאן דעכשיו רוצה לגרשה אין חוששין שיוציא לעז שגירש בגט בטל או פסול לקלקלה רק החשש להפסד לקוחות כמו שפירשתי בש"ס ועל זה ס"ל ר"י דלא חיישינן כיון דלית לי' קלא, אבל שם דכבר מסר הגט וחיישינן ללעז שהבעל יערער לא שייך קלא בזה ולכך בעינן נאמנת עלי ואז לא יוציא לעז, אבל בגיטין הבאין ממה"י אין לנו שום סברא וראי' לחוש לפיוס דהא שולח גט כדרכו, גם כל ששולח ע"י שליח אין לחוש כלל לביטול כיון שלא ביטל השליח, ובפרק כל הגט שאני דהוא מסרו לאחר וחיישינן שמא ביטל לראשון ולשני לא הודיע דלא ידע לי' כלל ועוד כיון שמסר לו גט האמינו ליתנו כל אימת שלא יאמר שביטלו או יברר בעדים אבל לשני לא האמין כלל, והשתא ממילא במשליש לק"מ דכיון דמסרו לו בשלישית האמין לו שיתנו לגירושין כל אימת שלא יאמר הוא שביטלו וכ"ש לפירש"י בהלך לדרכו למסקנא דהתם הא לא אתא ולא חיישינן כל שלא הי' כאן:

בד"ה שמא פייס פירש בקונטרס וכו' ואין נראה לר"ת וכו' המעיין בפירש"י פרק מי שאחזו יראה דגם הוא לא פירש שם כלל משום גט ישן שהרי זכר ערעורו של בעל והיינו משום לעז א"כ היאך שייך לחוש ללעז של גט ישן כיון דגט ישן בנתגרשה תנשא לכתחילה ואיזה לעז שייך בזה רק כאן הוכרח לפרש משום גט ישן דאי משום ביטול הגט חדא הא ע"כ אי אפשר לפרש רק משום לעז כמו שכתבו אח"כ א"כ איזה לעז שייך כאן כיון שמגרש בעצמו והשתא מינקט נקט לי' בידי' כדאמרינן לעיל, ועוד אפי' החשש כאן לביטול הגט מן הדין לא שייך הכא כיון שמגרש בעצמו לא חשוד לקלקלה בגט בטל ועוד דלמה לי' לר"ל לפרושי מילתא דר"ש שצוה להם תיכף לחתום בעת כתיבה יפרש דבשעת חתימה צוה לחתום ואפי' אחר עשרה ימים ואי דמשמע לי' דנקט במתניתין נכתב ביום ונחתם בלילה דוקא תיקשי במתניתין גופה הוי לי' למינקט אפי' אחר עשרה ימים כשצוה להם אח"כ לזה הוכרח רש"י לפרש דכאן שלא גמר לחתמו רק אחר עשרה יש לחוש טפי לגט ישן אפי' לא ידענו שנתייחד משא"כ בכתב וחתם ונתנו אין לחוש רק בידענו דנתייחד וזה ברור בכוונת רש"י, אך כבר כתבתי דנראה לי ברור דהכא החשש משום פירי והפסד לקוחות והשתא ודאי אין זה ענין להך דהתם:

בא"ד ומיהו אההוא דאם לא באתי וכו'. ולדעתי אינו מוכרח  ויש לומר דכל שאמר אם לא באתי לא נתכוין רק כשיבוא ביאה מפורסמת אבל ביאה שלא נודע ביאתו כלל לא שמי' מתיא כלל רק דחיישינן שביטל הגט ואפי' במעכשיו מהני ביטול בריצוי שניהם לדעת הרבה פוסקים:

בא"ד ומיהו גם על פיר"ת קשה. ולפע"ד לק"מ דכמו למ"ד שליש נאמן דהא הימני' ואפי' מסר לו לפקדון לא לגירושין, כמו כן כאן כשאמר נאמנת עלי, על דעת כך מסר לה שאם היא תאמר שלא ביטל אפילו יבטל באמת יהא גט:

בא"ד משום לעז בעלמא. דברי ר"י ז"ל לא נתבררו לי כלל דמה יענה בהך דאם לא באתי ומת תוך יב"ח דלא שייך לחוש ללעז שהרי מת ואי דאחרים יוציאו לעז מה יועיל נאמנות שלו, וע"כ דהתם לחשש שבא וקיים תנאו חיישינן מדינא א"כ היאך קאמר מ"ד אמתניתין כ"ש אברייתא, ומה ענין זה לזה שהרי ע"כ חלוק קיום התנאי מביטול הגט דבהא חיישינן מדינא והא אינו רק לעז ואיזה כ"ש יש בברייתא ממתניתין ועוד קשיא לי לפיר"י הך שמא פייס דהכא ללעז פשיטא דליכא למיחש כשמגרש בעצמו דפשיטא דלא יערער עליו כמבואר לעיל פ"ק להדיא, ואפי' יפרש כאן מדינא לפי שלא חתמו רק אחר זמן כמו שכתבו לעיל לחלק בכך, מ"מ פשיטא דאין לחוש במגרש בעצמו שיגרש בגט בטל ויקלקלה כיון שבידו לגרשה בגט כשר כמו שכתבו התוס' דף ך"ז ע"ב בד"ה מעולם לא חתמנו בשם ר"י גופי'. ואמת שגם רש"י פירש שם משום לעז שהרי זכר ערעור הבעל אבל לפירש"י ניחא הכל דודאי לס"ד דהקושיא אמתניתין אלמא דחיישינן שמא בא אף שלא נודע לנו מביאתו דלעז ליכא התם כיון שמת רק דחיישינן מדינא א"כ כ"ש בברייתא דיש לחוש מדינא וממילא נאמנת מהני כמו שכתבתי לעיל כמו בשליש דהימני' אבל לפי מה דמסיק דבמתניתין לא חיישינן כיון שלא נודע ביאתו, א"כ ה"ה בברייתא אין לחוש מדינא לביטול כיון שלא נודע ביטולו כלל רק ללעז חיישינן ובמתניתין לא קשיא כלל דלא שייך לעז כיון שמת, אבל לשיטת התוס' דלא שייך נאמנת עלי כל היכי שיש לחוש מן הדין לביטול א"כ ע"כ דליכא לאקשויי מביטול כלל רק מחשש לעז א"כ לא הוי כ"ש ממתניתין וזה ברור, ויתר הדברים בענינים אלו יתבאר לקמן פרק מי שאחזו ובחידושי לא"הע סי' קמ"ד באריכות:

בגמרא וכולם משום תנאי פירש"י ותנאי גמור הטיל בגט זה וכו'. ויש לדקדק הא כל תנאי פוסל לפני התורף אפי' על פה ובודאי יש לומר דאין תנאי פוסל רק כשהתנה על נתינת הגט שינתן על תנאי כך וכך הלכך כיון שכותב על דעת שינתן על תנאי לא נכתב לכריתות, אבל כאן דהנתינה לא תהא על תנאי כלל רק קודם נתינה יהא התנאי ואי לאו לא ינתן בכה"ג לא הוי כתב גט על תנאי, ומהאי טעמא פירש"י בסמוך דקודם שנתנו לה חתמו כולן דליכא למימר דהי' התנאי שיחתמו אחר נתינה א"כ הרי כתב גט על תנאי:

אבל מדברי הרמב"ם ז"ל פ"ח מה"ג הלכה ג' נראה דאפילו בכהאי גוונא פוסל תנאי לפני התורף שכך כתב שם כיצד מגרש אדם על תנאי לא שיאמר כתבו גט לאשתי על תנאי זה או כתבו ותנו לה על תנאי וכו' משמע לכאורה דהך דמעיקרא נתכוין לומר שלא ינתן על תנאי רק יהא נכתב על תנאי שאם לא יהא כך לא יתנו או שאמר כתבו ותנו על תנאי כך וכך א"כ הך דהכא דמיא לכאורה ממש להך דרישא דקאמר כתבו על תנאי ואפשר לי לומר דכל תנאי הפוסל בגט היינו דוקא בתנאי התלוי להתקיים ע"י הבעל או האשה או אחר חוץ הסופר הכותב הגט ובכהאי גוונא כיון שסופר זה כתבו על צד הספק אינו כריתות, אבל כל תנאי שהוא מצוה על הסופר בלבד ואומר לו על תנאי שיעשה כך בכהאי גוונא כיון דקיום התנאי ביד הסופר בעצמו הוא לא חשוב גט על תנאי, והכא נמי כיון שאמר לעשרה כתבו על תנאי כך וכך שיחתמו כולן הרי תלה קיומו של תנאי בידם הוי שפיר כריתות, ועל דרך זה יש לומר דאפי' חתמו אחר נתינה מהני דס"ס נכתב לכריתות כיון שבידם לחתום כולן:

אך יותר נראה לי שאין להקפיד על תנאי של קודם נתינה שכל שינתן בלי תנאי הוי כריתות, וכן הוכחתי לקמן סוף פ' מי שאחזו בראי' ברורה ע"ש. ולפי זה לפירש"י בסמוך דלכ"ע צריך שיחתמו קודם נתינה אין כאן חשש גט על תנאי כלל, ומה שכתב הרמב"ם לא שיאמר כתבו על תנאי לאו למימרא שהתנאי אינו על הנתינה רק קודם נתינה רק כך הכוונה דברישא מיירי שאומר כתבו גט ורוצה ליתן בעצמו ואומר לסופר שיכתוב לו גט והוא בעצמו יתנו על תנאי כך וכך והדר קאמר באומר כתבו ותנו על תנאי שמצוה לסופר שהוא יתנו ג"כ על תנאי אבל בתרווייהו מיירי שהתנאי הוא על הנתינה שינתן על תנאי אבל כל שינתן בלי תנאי אפי' כתבו על תנאי לקיימו קודם נתינה לא איכפת לן, כן נראה לי ברור, ומ"מ לדעת המכשירים לחתמו אחר נתינה למ"ד משום תנאי כמבואר בא סימן ק"ך ע"כ צריך לחלק כסברא ראשונה דשאני תנאי שתלוי בסופר ועדים מתנאי שמתנה עם האשה או התלוי בדעת הבעל ואחר לקיימו כנ"ל:

ולענין מה שחסרו בכאן משפטי התנאים לא מבעיא אי נפרש שאמר להם לכתוב ולחתום וליתן ג"כ דבכהאי גוונא כיון דמיתני בהדי' שליח לא בעי משפטי התנאי כמ"ש הר"ן פ' מי שאחזו אלא אפילו נתנו בעצמו לא שייך הכא משפטי התנאי כיון שצוה שיחתמו כולן כל שלא חתמו בו כולן נתבטל הדיבור ומעשה קיים לא שייך כאן שהרי לא נעשה מעשה כלל וכל שלא חתמו בו כולן אינו גט, ודוקא בנותן גט או מקדש על תנאי שייך לומר דמעשה הגירושין והקדושין קיימין כל שחסרו משפטי התנאים משא"כ תנאי כזה על חתימת הגט שיחתמו בו כולן לא שייך לומר מעשה קיים דאיזה מעשה נעשה כאן, וזה ברור:

שם ה"ד וכו' מאי בינייהו. נראה לי דהך קושיא נמשך לפי מה שמכריח דאמר כלכם, והכונה כך אי דלא אמר כלכם אי אפשר וע"כ דאמר כלכם א"כ תיקשי מאי בינייהו, והיינו דבלי כלכם הי' אפשר לומר דר"י ס"ל דלא נתכווין כלל שיחתמו רק לביישה שיעמדו שם ולר"ל צריכין לחתום והיינו דמקשה דבהא לכ"ע אין צריכין לחתום כמבואר במשנה וע"כ דאמר כלכם ובהא ודאי לכ"ע צריכין לחתום ומאי בינייהו:

ובהכי ניחא מה שפירש"י בד"ה מאי בינייהו דהכי נמי תנן בסיפא דההוא ולכאורה קשה הא אי לא תנן ואין צריכין לחתום כולן ג"כ קשה מאי בינייהו, ולהנ"ל ניחא דאי לא תנן גבי כולכם הוי מצינן לומר דפליגי בכלכם לר"י אין צריך שיחתמו רק ב' והשאר יעמדו שם ולר"ל צריכין לחתום כולן, ולכך הוצרך לומר דהכי נמי תנן בסיפא:

איברא קשה מה שפירש"י בד"ה וב' חותמין וז"ל וקשיא לתרווייהו דאמרי כולן צריכין לחתום, והוא סותר לכל הנ"ל דלא קשיא רק לר"ל לא לר"י, אבל באמת לק"מ דכיון דלא זכרו במתניתין רק ב' חותמין ש"מ דבלי כולכם אין צריכין לעמוד שם כלל מדלא קאמר והשאר יעמדו שם ולא חש לפרש דלר"י הקושיא ממה שאין צריכין לעמוד משום דקושטא דמילתא גם לר"י צריכין לחתום אבל לולא המשנה דקתני ב' חותמין ודאי הוי מצינן לומר דפליגי בהנ"ל לר"ל צריכין לחתום ולר"י לעמוד שם, כנ"ל ברור:

שם ואינך עד עשרה ימים. יש לדקדק דהוי לי' לומר איכא בינייהו דחתום בי תרי ביומא ואינך בלילה דבהא מיירי מתניתין נכתב ביום ונחתם בלילה ולא הוזכרו עשרה ימים רק אליבא דר"ש במחלוקת ר"י ור"ל לעיל, ועוד דאליבא דר"ש אפי' יאמר ר"י משום עדים ג"כ כשר בשעת הדחק דאיהו מכשיר לר"ש אפילו אחר עשרה ימים, ועוד יש לי לדקדק במתניתין דקתני נחתם בלילה למה לא קתני נחתם חציו ביום וחציו בלילה כדקתני לעיל רפ"ב דהא הכא נמי מטעם נחתם חציו ביום וחציו אחר עשרה פסלינן לי' למ"ד משום עדים:

לכן נראה לי דבגט כיון שאין העדים חותמין זה בלא זה רק במעמד כולן א"כ כל שחתמו בי תרי ביומא ע"כ היו כולם מזומנים לחתום והוי כעסוקין באותו ענין כמ"ש התוס' לעיל דטעמא דעסוקין דמהני כיון שהיו מזומנים לחתום ומהאי טעמא לא נקט במתניתין נחתם חציו דבהא כיון שהשני ע"כ הי' מזומן לחתום לכ"ע כשר, ומזה ראי' לדעת הפוסקים דעסוקין באותו ענין כשר גם בגט כנ"ל:

שם ועד עשרה ימים, פירש"י וקודם שנתנו לה חתמו כולן. כוונתו דאפילו למ"ד משום תנאי מ"מ צריך לקיים קודם נתינה דליכא למימר דקשיא לי' להרב ז"ל דלמ"ד משום עדים בלא"ה פסול כיון שנתנו לה קודם אבל למ"ד משום תנאי מודה רש"י דכשר דא"כ תיקשי מה צורך עד עשרה ימים ונתנו לה אחר חתימה הא איכא נפקותא ביומא כשנתנו קודם חתימה דלמ"ד משום תנאי כשר ולמ"ד משום עדים פסול וע"כ דלכ"ע צריך שיחתמו קודם נתינה וכ"ש לפי מה שכתבתי לעיל דאחר נתינה יש לחוש לתנאי לפני התורף, ובחידושי לא"הע הארכתי בזה:

איברא דקשיא לכאורה כיון דטעמא דר"ל דפוסל משום מוקדם לר"י נמי יפסל כיון שאיחר נתינתו הרי יש בו  משום בת אחותו וכ"ש למאן דמכשיר מוקדם גמור גם כן ע"י שליח א"כ אין נ"מ בין ר"י לר"ל דלתרווייהו צריך כאן ליתנו ע"י שליח משום מוקדם, לכן נראה לי דמכאן ראי' ברורה דכל גט שנכתב ונחתם כהוגן שוב אין בו לחוש לשום פסול, דלא פסלי רק גט שלא נכתב ונחתם כהלכתו אבל כל שהוכשר מעיקרא שוב אינו בא לידי פסול מעצמו, וזה ברור לפע"ד:

שם אי נמי כגון שנמצא אחד קרוב ופסול. פירש"י וקיי"ל בסנהדרין אפי' מאה וכו' עדותן בטילה. מבואר מדבריו דמצד עצמותו של זה אין קפידא אפי' למ"ד משום עדים דלא נתכוין שיהיו כשרים לעדות דוקא מדין תורה רק כמות שהם יהיו עדים, רק הטעם דפסול דמבטל השאר והוי כאלו כולם קרובים ולפי זה אינו פסול רק מדרבנן כמו כל גט המזויף מתוכו אבל אי הי' קפידא דבעל כשרים דוקא הי' פסול מדאורייתא גם מדברי התוס' בד"ה אי נמי מוכח כפירש"י כמו שאפרש שם בס"ד:

שם אתי לאיחלופי בשטרות דעלמא. נראה לי דהכוונה דאם יאמר כולכם בשטרות ג"כ יכשירו כמו בגט ובאמת אין אומרין תנאי רק בגט דנתכוין לביישה אבל בשטר לכ"ע משום עדים, וכשנכשיר בגט חתום בתחילה קרוב יאמרו מדחתום בתחילה בודאי לעדות חתם ומ"מ כשר וה"ה בשטר, ואי קשיא היאך יבואו לטעות דמשום עדים כשר הא כ"ע ידעי דנמצא אחד קרוב ופסול עדותן בטילה דאל"כ הוי לי' לומר דיחליפו להכשיר נמצא קרוב בכל עדות, לק"מ דיחשבו דלכך כשר בגט מחמת דע"מ כרתי וממילא ה"ה שטר ודוקא בדאו' קרוב מבטל שאר העדות מגזה"כ, אבל גט ושטר דכשר בלא"ה דע"מ כרתי רק משום מזויף מתוכו בהא אין קרוב מבטל שאר העדות ומהאי טעמא פסלו גם בגט, וכאשר תדקדק בדברי הרמב"ם ז"ל והראב"ד בהשגות תמצא דברינו אלה מבוארים שם ולחנם נתחבטו המפרשים ז"ל שם בענין זה, והשתא ממילא לא קשיא מה שהקשו התוס' מהך דחזקי' דמילאוהו בקרובים כשר, דבהא ודאי ליכא למיחש למידי דאמרינן שלא לשם עדות חתם והכא לא אמרינן רק אתי להכשיר בשטר כשיאמר כולכם כמו בגט, והשתא נמי לא קשיא מגט קרח דכיון דלא אמר כלכם לא יחשבו כלל דלעדות חתמו רק כך טובו של גט מקושר להצריך שלשה וחתם קרוב ברישא, אבל כאן בגט שאמר כולכם וחתם קרוב ברישא יחשבו דאמרינן לשם עדות חתמו ומ"מ כשר דע"מ כרתי דאי לתנאי לא הי' חותם ברישא כנ"ל:

בתוס' בד"ה ואינך ובמעמד כולן. לכאורה יש לומר דכוונתם דאי בלי מעמד כולן פסול למ"ד משום עדים אפי' ביומי' אבל למ"ד משום תנאי מודים דאין צריך מעמד כולן, אך לפי זה אכתי תיקשי מה צורך עד עשרה ימים הא ביומי' יש נ"מ כשלא חתמו במעמד כולן דלמ"ד תנאי כשר ולמ"ד משום עדים פסול ועוד דמה בקשו התוס' בזה כאן פשיטא דבעינן מעמד כולן והכי איתא להדיא לעיל, וע"כ דכוונת התוס' דאפילו למאן דאמר תנאי בעינן במעמד כולן כיון דבעלמא בשנים בעינן זה בפני זה דהתם לא שייך גזירה כלל רק משום כולכם כ"ש בכולכם גופא שיש לחוש משום כולכם עדים, ובחידושי לא"הע הארכתי בזה בסימן ק"ך ע"ש:

בד"ה אי נמי כגון שנמצא אחד קרוב ופסול. דאע"ג דאמרינן וכו' הכא לא שייל וכו'. לכאורה נראה דכוונתם להקשות דלמ"ד משום תנאי גם כן פסול דיאמר לאסהודי אבל הוא תמוה דמ"מ שפיר קאמר נפקותא כשיאמרו למיחזי וצריך לומר דהתוס' ס"ל גם כן דלמ"ד משום עדים אין קפידא בגוף העד הקרוב רק מה שמבטל עדות השאר ואהא קשיא להו במה נפשך אי יאמר למיחזי גם למ"ד משום עדים כשר דאינו מבטל האחרים ואי יאמר לאסהודי גם למאן דאמר משום תנאי פסול, ועל זה תירצו דהכא לא שייל דלמ"ד משום עדים הוי להו עדים ולמ"ד תנאי מסתמא לתנאי חתמו דהם חתמו לדעת הבעלים ובזה תבין כי הרב מהרש"א לא כיון יפה לקמן בסוף בד"ה אמרי לה, ויתבאר לקמן:

בד"ה אמרי לה פסול דשאני גט מקושר כו' ביאור דבריהם דגט מקושר דבעי שלשה עדים ואי לא"ה לא מתכשר הלכך אין תימא במה שחתם למעלה כיון שהוא מצורך הגט ג"כ ולא יחשבו מחמת זה דחתם לשם עדות אבל בגט פשוט שאין צורך להכשר הגט רק ב' אין סברא שיחתום אותו שאינו מצורך הגט למעלה מכולם, והנה גירסת התוס' והרי"ף בקיום שטרות דעלמא ולכאורה הוא קשי הבנה, וצריך לומר דהכוונה לפי גירסא זו דיש לחוש בשטר שיבואו לקיים מהן דכיון שהם למעלה יחשבו דודאי לעדות חתמו ויתקיים בקרובים והא דלא קאמר דחיישינן בגט עצמו שיתקיים בקרובים דבגט יאמרו לתנאי חתמו וקרובים הן רק בשטר יאמרו דודאי לעדות חתמו ויתקיים בקרובים וצ"ע וגירסת רש"י ז"ל נכונה יותר וכ"ש לפי מה שפרשתי לעיל:

בא"ד ואין נראה לר"י וכו' דבריהם תמוהין לפענ"ד ופשיטא דלק"מ דודאי לכ"ע אם קיים ע"י שנים שיברר שאינם קרובים פשיטא דמהני רק בלא ידעינן צריך כלהו א"כ התם דאותן השנים שלמטה באמת אינן קרובים דהא לא הי' רק שטר בב' עדים בלבד, א"כ יעשה שטר בשיטה אחת עם שני עדים מזוייפים ויקיים בשני עדים שלמטה שאינן קרובים באמת ושפיר קאמר דכל כהאי גוונא אין מקיימין מעדים של מטה אפי' יברר שאינם קרובים רק מעדים של מעלה תדע דאכתי תיקשי היאך קאמר דאין מקיימין רק מעדים של מעלה וקשה הא כמו דבעלמא לא סגי בעדים של מעלה שמא קרובים הן אף כאן מה בכך דלא זייף שמא קרובים הן, וע"כ דהכוונה ע"י שיברר שאינם קרובים ומ"מ מעדים של מטה אין מקיימין שמא זייף:

בא"ד ומאן דמכשר הכא לא מכשר רק בתחלה אבל בסוף פסול לכ"ע. דבריהם צריכין ביאור דמעיקרא זכרו לפסול אמצעים ואחרונים וכאן לא זכרו אמצע כלל גם כתבו מכשר בתחלה משמע באמצע לא וסיימו אבל לבסוף פסול לכ"ע משמע באמצע כשר, גם לא נתבאר למ"ד דפסול בתחלה מה דינו באמצע וסוף כי אי נימא דפסול נפל הך א"ב נמצא קרוב בבירא דלעולם פסול לכ"ע, וכבר הארכתי בזה בחידושי לא"ה סי' ק"כ ואין לי להאריך כי כבר כתבתי לעיל בפי' הסוגיא כפי דעת הרמב"ם ולק"מ מכל קושיות התוס' בלא"ה כנ"ל:

בא"ד ואומר ר"ת דשאני שטר. עמהרש"א שעמד בזה דלמה לא תרצו לעיל כך בד"ה אי נמי ע"ש, ולפי מה שפירשתי לעיל הוא תמוה דהקושיא היתה במה נפשך אי למיחזי למ"ד משום עדים ג"כ כשר ואי לאסהודי גם למ"ד משום תנאי פסול א"כ מה יועיל תירוץ זה והוכרחו לתרץ דחתמו לדעת הבעלים:

<noinclude>{{דיקטה}}
{{ניווט כללי תחתון}}</noinclude>