עריכת הדף "תפארת יעקב/גיטין/ה/ב"

<noinclude>{{ניווט כללי עליון}}</noinclude>
{{מרכז|'''דף ה' ע"ב'''}}

בגמרא טעמא מאי וכו'. מפירש"י מבואר דאחר שלמדו משני כך ויש לתמוה הא אחר שלמדו בלא"ה ליכא למיחוש רק משום גזירה דקודם שלמדו ואז לא מהני זה ואי נימא דבאמת שייך הך סברא אפילו קודם שלמדו א"כ שפיר גרסינן איבעית אימא דהשתא מוקי קודם שלמדו [ובתוס' כתבו לתקן הגירסא דקודם שלמדו מיירי ולכאו' תמוה דע"כ קודם שלמדו מיירי] ועוד דרש"י פירש בהדיא לעיל ד"ב ע"ב בד"ה ורבנן דאנן חיישינן באמת שמא לא נכתב לשמה ולא משום ערעור בלבד:

ומכאן מוכח להדיא כמ"ש לעיל דלפירש"י הכוונה שמא יחזור לקלקולו ויבוא ויערער בגט זה בשקר ויוציא לעז ואהא שפיר קאמר השתא בעל לא מערער אבל קודם שלמדו אנן הוא דחיישינן ולא מהני מה שאינו מערער:

וראי' ברורה לפירש"י דאי ס"ד דמה דמשני כשניסת היינו אפילו קודם שלמדו ומשום דאכתי לא מערער א"כ מאי פריך לרבה ממתניתין דלעיל לוקמא בשניסת ג"כ דמשום לשמה לא חיישינן ומשום קיום חיישינן כדמוכח הכא דאפי' ניסת בעינן קיום חותמיו דוקא ולא נצטרך לחדש כלל דגזרינן שמא יחזור דבר לקלקולו רק קודם שלמדו ובניסת, ועוד קשה אי ס"ד דיש חילוק בין לשמה לקיום דלשמה רק הטעם משום ערעור ולעז לכך בניסת לא חיישינן אבל בקיום כיון דאם יערער תצא מדינא לכך אפי' ניסת בלי ערעור תצא, א"כ מאי קושיא לעיל לרבה ממתניתין דאינו יכול נימא דמשום לשמה באינו יכול כגון פקח ונתחרש שנאנס אפילו לא ניסת יכולה להנשא ומשום קיום לא מהני עד שיתקיים כדמחלקינן הכא בלא אמר לענין ניסת כן נחלק באינו יכול לומר לענין לינשא לכתחילה, וע"כ דהקושיא לעיל דרבה ורבא שוין הן כל אחד בטעמו כמו דלרבא לענין קיום לא מהני בשום פנים רק שיתקיים כמו כן לרבה לענין לשמה, ועוד לס"ד דרבה לית לי' דרבא יהא נ"מ בין רבה לרבא בניסת דלרבה אין צריך ולרבא צריך ולא קאמר לעיל נ"מ בהא וע"כ דדוקא אחר שלמדו הוא דמהני ניסת, וכמו שפירשתי:

שם אפי' לא כתב בו רק שיטה אחת לשמה וכו'. לכאורה יש להוכיח מהנהו עובדי דהלכה כרבה דהטעם משום לשמה אבל קשה דתיקשי לי' לרבא מהך ברייתא דלקמן דמוכח להדיא כרבה דאל"כ לא מתפרש כלל אפילו הוא בבית וסופר בעליה דס"ד לחוש דלמא אינש אחרינא אשכחי' כיון דלא חיישינן ללשמה כלל, וע"כ כמו שכתבתי לעיל ד"ב ע"ב דכיון דרבא מצריך בפני נכתב משום איחלופי צריך לשמה ממש כמו לרבה והיינו דלא נקט נ"מ בין רבה לרבא שלא ראה אם נכתב לשמה כנ"ל, אף דמדברי התוס' במקצת מקומות לא נראה כן. ועמ"ש עוד בתוס' בד"ה אפילו לא כתב:

בתוס' בד"ה ותסברא לא גרסינן ותסברא. ולפע"ד נראה דשפיר גרסינן לה, ואדרבא השתא תיקשי למ"ד לקמן דבי תרי שכיחי וגזרינן דאכתי למה לא הוצרך לומר, לכן נראה דלפי מה דמסיק דהוי אינש אחרינא בהדי', א"כ יש לומר דס"ל כרבא לגמרי ורבא נמי מודה דבדורות הראשונים לא היו בקיאין לשמה רק עכשיו ס"ל דבקיאין ולא חיישינן ורבה ס"ל דגזרינן שמא יחזור לקלקולו ורבא לא ס"ל לגזור כלל, לכך בס"ד דלא ידע דהוי אינש אחרינא בהדי' ע"כ כרבה ס"ל, ואהא קאמר ותסברא וכו' וע"כ דהוי עוד אחר עמו א"כ אין הכרח דס"ל כרבה רק כרבא לגמרי, ובסמוך דקאמר הא מדריב"ל סבר היינו ג"כ לס"ד דלכך בעי בפני ב' דלא בעי קיום ולית לי' דרבא א"כ מוכח מריב"ל דסובר כרבה כיון דלא הוי אחר בהדי' אבל לפי מה דמקשה עוד והא רבה אית לי' דרבא ממילא לא מוכח מריב"ל דע"כ אינש אחרינא הוי בהדי' רק דבלא"ה אי אפשר דפליגי בהא דהא ס"ס בעי בפני ג' כיון דאית לי' דרבא ודוק:

בד"ה הא מדריב"ל וכו' לא בעי לישני' דסבר כאידך לישנא וכו' יתד הוא שלא תמוט. הקשה מהרש"א דהוי להו לש"ס להביא מהא דר"י סבר לקיימו כיון דע"כ עיקר הראיה מהא. ולק"מ דבשלמא מהך לישנא דב' צריכין לומר שמעינן דס"ל לר"י משום לשמה, וקשיא להו לתוס' דלימא דס"ל כהך לישנא ואהא תירצו משום דהך לישנא אינו עיקר רק אידך לישנא אבל פשיטא דמאידך לישנא אינו הכרח דלא ס"ל משום. לשמה, דיש לומר הטעם דבי תרי לא שכיחי ולא גזרינן אחר שלמדו רק כיון דאין מדברי ר"י הכרע כלל ממילא מוכח מדברי ריב"ל דהכא דר"י סבר לקיימו וזה ברור ועוד יש לומר דהא דקאמר התם יתד הוא שלא תמוט היינו ג"כ מהך עובדא גופא דריב"ל דהכא דמוכח מינה דסובר ר"י לקיימו, ובעיקר דברי התוס' נראה לי דלישנא דסובר צריכין ג"כ משום לקיימו הוא ולית לי' הך סברא מה אלו יאמרו שלא תחלוק בשליחות, ולישנא בתרא סובר בי תרי לא שכיח ולא גזרינן אבל לכ"ע הטעם משום קיום ולק"מ:

בד"ה והא קי"ל וכו' ולפע"ד ליישב הגירסא קצת והכוונה מעיקרא כמו ששליח נעשה עד כמו כן עד נעשה דיין ואהא מקשה הא קיי"ל אין עד נעשה דיין אף דשליח נעשה עד ואהא משני דבדרבנן נחלקו כמו ששליח נעשה עד בדרבנן אף במקום שאינו ראוי להיות עד כגון קרוב ופסול ה"ה נעשה דיין בדבר אף דבעלמא אין ראוי לעשות דיין ואהא פריך דקי"ל עד נעשה דיין בדרבנן, ועוד יש לי לפרש על פי שיטת הר"ר אביגדור כהן בתשובת מהרי"ק סי' ע"ד ואין לי להאריך כי כבר קדם לנו מי שפירש כן:

בד"ה הכי גריס ר"ת וה"ה וכו'. ביאור דבריהם דגירסת הרשב"א ז"ל כיון דאשה עצמה מביאה את גיטה ודייק מינה הרשב"א ז"ל דקרוב כשר דאי ס"ד דפסול למה לי' לומר במילתא דלא שכיח הוי לי' לומר קרוב ע"ש שהאריך ולזה הקדימו דהגירסא כיון דאשה כשרה והיינו אשה דעלמא ושכיחא ושפיר אמרינן דה"ה קרוב:

אמנם דברי התוס' נראין לי עיקר דאי ס"ד דרק אשה עצמה שהביאה אינה מצטרפת דהיא בעל דבר אבל קרוב ופסול מצטרף א"כ היאך ס"ד לחוש דילמא מייתי אשה עצמה דהא בה לא חיישינן לזיוף כלל כדמוכח להדיא לעיל דרק משום שלא תחלוק בשליחות הוא דבעי לומר בין לרבה בין לרבא כמו שהוכחתי לעיל בהכרח, והשתא כיון דכל שלוחים דעלמא סגי בתרי היאך ס"ד להחמיר באשה טפי משאר שלוחים כיון דאיהי לא צריכא רק משום שלא תחלוק בינה לשאר שליחות:

איברא יש לדקדק דלא קאמר לעיל איכא בינייהו בין רבה לרבא לס"ד דלא ס"ל דרבא דלרבה בפני ב' סגי ולרבא בפני ג' כשהשליח קרוב אך לכלהו יש לדקדק באשה עצמה דבעי לרבא ג' ולרבה ב' וצ"ע, ועמ"ש בחידושי לא"ה דכיון דנחלקו הרשב"א ותוס' בקרוב א"כ אף דקי"ל כר"י בפני שנים מ"מ האידנא בעי בפני ג' דיש לחוש לקרוב דפשיטא דלא שייך מידע ידעי כיון דאיכא למ"ד דבאמת כשר:

בד"ה כיצד יעשה וכו' או אם נשאת שלא תצא. מהך סוגיא דפרק המגרש דפ"ו ע"א מוכח דלרבנן אפילו נשאת תצא רק אינו ממזר דהא מנינא דסיפא התם למעוטי הך ברייתא דהכא ממזר, וקשה יהא מוכח ע"כ דמתניתין דג' גיטין כר"מ דלרבנן אינו למעוטי הך ברייתא דהא הכא ג"כ לא תצא וע"כ דבלי תיקון אפילו לרבנן תצא והתם לא תצא, ועמ"ש שם בזה, גם מהך ברייתא דלעיל דמוקמינן לה לרבה בניסת, וקשה אפילו לא נתקיים לא תצא לרבנן, ומה נ"מ בין נתקיים או לא, ועמ"ש בחידושי לא' הע סימן קמ"ב:

איברא הא קשיא כיון דקי"ל עשו עדים שליחותן רק בכתבו חספא ואנחו בכיסייכי דלא אהני גט ראשון כלל אז כותבין ונותנין אפילו מאה פעמים כמבואר לקמן דס"ג ע"ב. א"כ הכא כיון דאהני נתינה קמייתא לרבנן שלא יהא ממזר א"כ הרי נעשה שליחות הנתינה והיאך יחזור ויתן מה יועיל נתינה בתרייתא, בשלמא בלא נשאת פסלוהו רבנן לגמרי והבעל נתכוון לגט כשר אבל בנשאת כיון שאתה מכשיר נתינה קמייתא דאל"כ הוי ממזר, וכיון שכן היאך יחזור ויתן ומה תועלת יש בנתינה זו כיון שכבר נתן ועשה שליחותו כיון שהוולד אינו ממזר, ומזה יש ראיה דרק לינשא לכתחילה צריך תקנה אבל בנשאת הכשירו הגט לגמרי בלי תקנה כלל ומ"מ יש לחלק דהיכא דאיכא וולד דהוצרכו להכשיר הוולד אין צריך תקנה כלל, אבל בליכא וולד פוסלין נתינה קמייתא וצריך תקנה, וצ"ע. ועמ"ש לקמן פ' המגרש דפ"ד ע"ב בתוס' בד"ה אמר חזקי' בענין זה, ועמ"ש בדיבור שאח"ז בסמוך:

בא"ד דלר"מ אין תקנה. לכאורה יש להקשות לפי מה שכתבו לעיל בד"ה כשניסת דלר"מ בנתקיים מהני ולא הוי ממזר, א"כ היאך משוי לי' עכשיו ממזר דכי בשביל שלא אמר לא תוכל לקיימו ומסתמא תחזור אחר קיום שלא תצא מזה ומזה והוולד ממזר, והיאך יגזור ר"מ שהוא ממזר עכ"פ אינו רק ספק, ועוד כיון דבאמת אין חוששין לזיוף שהרי בא"י אין צריך כלום רק תקנת חכמים שלא יערער, א"כ וכי בשביל שלא תמצא לקיים הוי ממזר כיון דבאמת מקוים הוא ומזה נראה לי עיקר כמו שכתבתי לעיל דכל שניתן שלא כדין שוב לא מהני קיום עד שיחזור ויטלנו בין לר"מ בין לרבנן רק לרבנן מהני נתינה שנית ולר"מ הוולד ממזר דכיון שניסת שלא כדין ונתינה ראשונה אינה כלום כל מה שילדה מכח נתינה קמייתא הוולד ממזר, וכבר הוכחתי לעיל בראיות ברורות שכן הוא, אף שלא נראה כן מהפוסקים:

בד"ה יטלנו מכאן משמע וכו'. קשיא לי כיון דס"ל לרבנן דתצא בלי תקנה אלמא דלא מהני נתינה קמייתא שלא תצא א"כ מה מהני נתינה בתרייתא שלא תצא כיון דכבר ראויה שתצא מחמת שניסת באיסור בנישואין ראשונים, ובנתינה זו לא נתקן האיסור שעשתה מעיקרא, ורחוק לומר דלא זו דפליגי רבנן שאינו ממזר רק בהא פליגי ג"כ דרק לכתחילה צריך לחזור וליתן אבל אי אמר בלי נתינה שנית מהני אמירה דבתר הכי להכשיר נתינה קמייתא רק מכאן ולהבא אם אפשר לחזור וליתנו שתתגרש כפי תקנת חכמים צריך לעשות רק בלא אמר כלל אז תצא, אבל בברייתא משמע דלא פליגי רק לר"מ ממזר ולרבנן תצא אבל לומר דלר"מ בעינן נתינה ואמירה תכ"ד ואי לא הוולד ממזר ולרבנן לא תצא כלל לא שמענו:

לכן נראה לי דוודאי אי הוי ס"ל לרבנן דנתינה קמייתא אינה כלום עד שמתוך כך תצא א"כ בוודאי הוי הוולד ממזר ג"כ כיון שהיתה עמו באיסור א"א מדרבנן רק מה שאמרו תצא הוא מכאן ולהבא, דכ"כ גדול כח תקנת חכמים אפילו לרבנן לאפוקי מיני' עד שיעשה כדין מכאן ולהבא, וכמו שאנו מחלקין בין אשה הרוצה להנשא ובין אשה שכבר נשאת, דיותר אין מניחין לינשא ממה שתצא כמו כן כאן אף שאין מקפידין במה שכבר דר עמה אבל מכאן ולהבא מקפידין שלא ידור עמה עד שיעשה כפי תיקון חכמים, והשתא לענין מה שכבר ניסת מהני נתינה קמייתא בלי אמירה כלל דלא הקפידו על מה שכבר עבר אבל מכאן ולהבא צריך נתינה ואמירה תכ"ד ואפילו נשרף הגט תצא מכאן ולהבא כנ"ל:

ובגוף דברי התוס' מה שהוצרכו לראי' דתכ"ד מהני הכא אף דכללא הוא בעלמא תכ"ד כדיבור דמי, ומ"ש כאן דלא. נראה לי משום דהכא הי' מהראוי שיועיל אפי' אחר כ"ד דאין זו חזרה כלל דהא לא אמר מעיקרא שלא ראה שנכתב רק שלא אמר כלום ואח"כ אומר, ואפי' עדים היו יכולין לחזור כה"ג כל שאין סותרין דבריהם כלל, וע"כ דכך היתה התקנה שיאמר דוקא בעת נתינה, א"כ ס"ד דאפי' תכ"ד לא מהני, לזה הוצרכו לראי' דתכ"ד מהני. וראיתי מי שכתב דס"ד דדמי למגרש דלא מהני תכ"ד, והוא תמוה, שלא אמרו רק מי שכבר קידש או גירש אינו יכול לחזור בו לבטל הקידושין או הגירושין אבל כאן דרוצה להחזיק הגירושין תכ"ד פשיטא שאין זה בכלל מגרש דנימא שלא תהא מגורשת, דעד עכשיו לא עשה שום דבר שנאמר שאינו יכול לבטל מה שעשה, וזה ברור:

בא"ד מדקאמר לעיל. קצת יש לדחות כיון דמהני שיחזור ויטלנו ויאמר א"כ אי לא הי' נתחרש הי' יכול לחזור וליתן לה רק לפי שנתחרש אינו יכול לחזור וליתן לה אבל לעולם לא מהני אפי' תכ"ד רק בעת נתינה. אבל לפי מה שהוכחתי לעיל דהא דמהני קיום אח"כ דוקא בניתן כדין כפי תקנת חכמים אבל בלא ניתן כפי התקנה לא מהני קיום רק שיחזור ויתננו לה, א"כ שפיר מוכח דמהני אמירה תכ"ד, דאל"כ אפי' נתחרש מ"מ הרי ניתן שלא כדין שהי' לו לומר בעת נתינה ולא מהני קיום חותמיו:

בד"ה אפי' לא כתב וכו' פי' שלא ראה וכו' דמסתמא סיימוהו לשמה אבל רש"י ז"ל פי' לקמן רפ"ב שיטה ראשונה היינו שם האיש והאשה והזמן, משמע מדבריו דאין צריך לראות רק כתיבת התורף, והיינו כיון דטופס לא בעי לשמה רק משום גזירה דתורף עכ"פ לא תקנו בזה שיצטרך השליח לראות כתיבת הטופס דוקא כיון דאינו רק משום גזירה. אמנם התוס' לא ניחא להו בזה, דהא חתימה לר"א אינו רק מדרבנן לדעתם, ומ"מ תקנו לומר בפני נחתם, ואפי' דיעבד פסול, א"כ ה"ה טופס הגט כיון דצריך מדרבנן לשמה הי' צריך להעיד עליו, וע"כ משום דאמרינן מסתמא סיימוהו לשמה. ואין להקשות לקמן ריש פרק ב' אמרינן דחציו אחרון פסול, וקשה הא ע"כ התחיל ג"כ לשם זה, דאי לשם אחר, מסתמא הי' מסיים גם לאותו שהתחיל וצריך לומר דהתוס' לשיטתם דעיקר החשש דכתבו להתלמד, הלכך כיון שהתחיל לשמה מסתמא גמרו אבל חציו אחרון יש לומר דהתחיל להתלמד ואח"כ בא זה וסיימו לשמו, ולכך רש"י לשיטתו דפירש לעיל ד"ב ע"ב בד"ה ורבנן דהחשש דנכתב לאחר, דלהתלמד לא חיישינן דרק בדרשה דלה לשמה אין בקיאין אבל הא יודעין דבעינן לשם כריתות עכ"פ, וכן משמע בירושלמי. א"כ אי נימא דמסתמא סיים לאותו שהתחיל, א"כ גם בחציו אחרון נימא הכי, לכך פי' שיטה ראשונה תורף הגט, ויש ראי' לפי' התוס' דהא לרב אשי אפי' לא שמע רק קן קולמס סגי, וע"כ משום דמסתמא כתבו לשמה, א"כ מאיזה צד נימא דכ"כ פליג ר"א דצריך כל התורף דוקא רק אפי' מקצת תורף סגי דמסתמא סיים לשמה, רק לפי' השני לקמן דקול קולמס היינו קול הכתיבה שכותב אין ראיה וצ"ע, ועמ"ש לקמן גבי קן קולמס:

<noinclude>{{דיקטה}}
{{ניווט כללי תחתון}}</noinclude>