עריכת הדף "תוספת יום הכיפורים/יומא/פב/ב"

<noinclude>{{ניווט כללי עליון}}</noinclude>
{{מרכז|'''דף פ"ב ע"ב'''}}

גמרא ההוא דאתא לקמיה דרבא אמר ליה כו' ויש לחקור במעשה זה במאי קא מיירי אם נאמר דאם לא יהרוג הישראל לאותו פ' מארי דוראי יהרוג את שניהם אם כן ליכא מאי חזית דכיון דאם לא יהרגנו נהרגי' שניהם ע"י ואם יהרגנו ינצל ההורג אם כן אמאי לא יהרוג את חברו להציל עצמו וכי דבר הגון הוא שיהרגו שניהם ולכן נראה דמיירי דמארי דוראי אפשר דלא יוכל להשיג להרוג את פ' וא"ל לישראל הרוג לאותו פ' ואם לא קטילנא לך בכה"ג הוא דא"ר נקטלך ולא תקטול כו' וראיתי בהרמב"ם פ"ה דהלכות יסודי התורה דכתב דאם יחדוהו להם ואמרו תנו לנו לפ' כו' אם חייב מיתה כשבע בן בכרי כו' והביא שם מרן בכ"מ דהוא פלוגתא דר"י ור"ל בירושלמי ופסק כר"ל לגבי ר"י והקשה שם מרן על סב' ר"ל כו' ותירץ דר"ל לא סבירי ליה כו' והל"מ לא נחה דעתו בזה י"ש וילע"ד דר"ל ורמב"ם מיירי שזה האיש ששואלין אותו אם לא ימסרוהו ישראל אפשר דיכול להנצל ובכה"ג דיכול להנצל אמרו דאם יחדוהו והוא חייב מיתה כשבע בן בכרי יתנו אותו וימסרוהו בידם אף על גב דאפשר דהיה יכול לברוח ולהנצל כיון דיחדוהו וגם מחוייב מיתה אבל אם אינו חייב מיתה אע"ג דיחדוהו לא ימסרוהו אף על גב דאומרים נהרוג לכולכם יתהרגו כולם ואל ימסרוהו דאפשר דאותו האיש שיחדוהו יברח וימלט ובכה"ג שפיר מתוקם הסב' דמאי חזית וכו' כיון דאפשר לו לברוח וכ"ת אי פלוגתא דר"י וריש לקיש מיירי בגוונא דאפשר דאותו דיחדוהו יברח וינצל אם כן נמצא דאפילו בכה"ג סובר ר"י דימסורוהו אף על גב דאינו חייב מיתה ואף על גב דאפשר דיברח משום דיחדוהו ומה סבר' היא זו י"ל דר"י סבירי ליה דלא חיישינן דיברח וימלט ור"ל סבירי ליה חיישי' להחמיר ולעולם אם הם קשורים במחבואה א' דא"א להם לברוח בכה"ג מודה ר"ל והרמב"ם דיהרגוהו ואל יהרגו כולם דבכה"ג ליכא סבר' דמאי חזית כו' והשתא ניחא מאי דהקשו קמאי איך פסק הרמב"ם כר"ל לגבי ר"י הפך הכלל דטעמא הוי משום דעובדא דגמרין בהא דא"ל מארי דוראי זיל קטליה לפ' כו' הוי יחדוהו ולפי' ס' ר"י כיון דיחדוהו היה יכול למוסרו או להרגו כיון דיחדוה אע"ג דלא חייב מיתה כשבע בן בכרי ומדא"ל רבא נקטלך ולא וכו' אע"ג דיחדוהו אלמא משמע דכר"ל ס"ל דיחדוהו לבד לא סגי כיון דאפשר לו לברוח ולהנצל אבל אם היה באופן שא"א לו לברוח והיה אומר קטליה לפ' הזה שהוא קשר בשלשלת ואם לאו תהרוג את שניהם בכהאי גוונא יכול להורגו משום דליכ' ס' דמאי חזית כו' כיון דשניהם נהרגים וכן נמי אם יחדוהו אע"ג דאפשר לו לברוח והיה חייב מיתה לא מיבעיא דיכולין למוסרו אלא יהרגוהו כמו שעשו לשבע בן בכרי דהרגוהו ממש והשליכו ראשו אל יואב בעד החומה אע"ג דשבע בן בכרי אם לא היו הורגין אותו אנשי עירו אלא יואב היה מפיל החומה ונלחם עם בני העיר אפשר דהיה יכול לברוח ולהמלט מתוך המלחמה אפ"ה הרגוהו משום דמעשה שלו היה יחדוהו וחייב מיתה דמורד במלכות היה באופן דהיכא דאיכא תרתי לטיבותא יחדוהו וחייב מיתה אף על גב דאפשר לו לברוח הורגין אותו וכן נמי אם איכא תרתי לטיבותא יחדוהו וא"א לו לברוח אף על גב דאינו חייב מיתה הורגין אותו משום דבכה"ג דהוא והם נהרגים ליכא ס' דמאי חזית כו':

ועוד אפשר לתרץ מה שהקשה מרן על ר"ל והרמב"ם דליכא ס' דמאי חזית כו' י"ל דס' דמאי חזית שייכא אפילו דהוא והם נהרגים והטעם משום דאיכא עבירה שהישראל יהרוג לישראל חברו ומוטב שיהרגו שניהם ולא יעשה עבירה הישראל להרוג חברו כו' דמאי חזית כו' סומק טפי לעשות עבירה דש"ד להרוג את חבירך להציל נפשך אי משום דוחי בהם ולא שימות בהם ליתא לפי שטעמו של דבר שחביבה נפשו של אדם יותר מן המצוה כגון שמירת שבת או שאר מצות דליכא איסור נפש אבל כאן שיש עבירה דש"ד להרוג חבירך למה ייטב בעיני המקום שתהרוג את חבירך והלא אין דוחין נפש מפני נפש או נפשות ולמה יהא דמו חביב לפני הקב"ה יותר מדמו של חבירך והלא אפש' דנפש חבירך שקול לפני המקום כנגד כמה נפשות כדאשכחן שקול משה כו' ולפיכך אפילו אמרו לרבים אם לא תמסרו או תהרגו לפלוני נהרוג לכולכם וגם לפ' בכלל דנמצא דהוא והם נהרגים בודאי דאפ"ה לא ימסרוהו אע"ג דיחדוהו משום דסבר' הוא דלא הותרה עבירה דש"ד להציל עצמן דמאי חזית כו' סומק טפי כדי לעשות עבירה ומוטב שיהרגו כולם ולא יעשו עבירה דש"ד כיון דאותו פ' אינו חייב מיתה ולפי זה הך עובדא דמארי דוראי דא"ל זיל קטליה כו' יוכל להיות דמיירי דאותו פ' לא היה יכול לברוח כגון שהיה אסור ואם לא היה הורגו הישראל היה הורג שניהם ואפ"ה א"ר נקטלך ולא תקטול כדי שלא יעשה עבירה דש"ד ואפילו דהוא והם נהרגים איכא ס' דמאי חזית כדי שלא יעשה עבירה דש"ד כיון דאותו פ' אינו חייב מיתה כשבע בן בכרי ובכן נמי עלו דברי הרמב"ם כהוגן אמאי פסק כר"ל דיחדוהו לבד לא סגי משום דהך עובדא דמארי דוראי דא"ל זיל קטליה הוי יחדוהו ואפ"ה א"ל רבא נקטלך ולא תקטול משום דלא היה חייב מיתה כשבע בן בכרי ודוק:

ואם אומרים לישראל סמא עינו של פ' כו' יש להסתפק אם גם בסכנת אבר אמרינן מאי חזית דלמא עינא דחברך סומק טפי או דלמא ע"כ לא אמרו סברא דמאי חזית בסכנת אבר ואין לומר דמלתא דפשיטא דגם בסכנת אבר שייכא סברא זו משום דאפשר דבהדין דעויר ליה נפקא ליה נשמתיה והו"ל נפש בנפש דמ"מ הרי אפשר דלא ימית את חברו ואין ספק מוציא מידי ודאי שאם לא ינקר עין חברו יהרגוהו ואת"ל דלא אמרינן בכה"ג אין ספק מוציא מידי ודאי ואינו יכול לנקר עין חברו שמא תצא נשמתו אכתי איכ' לספוקי אי אמדוהו הרופאים שלא תצא נשמתו ושייכא אומדנא בכהאי גוונא כדאמרינן בהחובל גבי עין תחת עין אימא עין ממש ואמדינן ליה שלא ימות יע"ש ומפשט השמועה נראה דלא אמרו סברא דמאי חזית אלא נפש בנפש דאין דוחין נפש מפני נפש אבל בסכנת אבר יכול לסמא את עינו כדי שלא יהרגוהו ובכן ק"ל על מ"ש הרמב"ם בהחובל רפ"ח אנס לישראל שיראה לו ממון חברו כו' וכן פסק מרן ח"מ סימן שפ"ח וכתב שם הסמ"ע ס"ק י"ט וז"ל יש לדקדק מלשון הרמב"ם והמחבר מדכתבו לשון פטור ולא כתבו דמותר להראותו כיון דנאנס על זה די"ל לכתחלה לא יראהו אלא שאם הראהו פטו' מתשלומין עכ"ל וקשה אמאי לא יוכל לכתחלה להראות ממון חברו כדי שלא יהרגהו והלא אפילו לנקר עין חברו או לחתוך לו שום אבר רשאי לעשות כן להציל עצמו כל שכן להראות ממון חברו ואפילו תימא דהדין הוא דגם בסכנת אבר אמרינן ס' דמאי חזית כו' מ"מ להראות ממון חברו דין הוא דלשרי שאין לך דבר עומד בפני פקוח נפש דמאין מתחייב לו שימות בשביל ממון חברו הואיל ויחדו לו בפי' וכיוצא בזה השיג הראב"ד שם עמ"ש הרמב"ם שם דאם נשא ונתן ביד חייב לשלם כתב הראב"ד דאין הגאון מודה בזה שאין לך דבר עומד בפני פקוח נפש יע"ש ואם לא היה אומר הרמב"ם רק זה דנשא ונתן חייב לשלם לא היה ק"ל מהא דאמרו אין לך דבר עומד בפני פ"נ כמ"ש הרמב"ן בהגוזל בתרא בס' המלחמות מי קאמרינן דמוסר יהרג ואל יעבור ימסור וישלם ממון לבעלים הוא דאמרינן וטעמא הוי משום דמן שמיא קנסוהו שיאנוס הוא אותו להכותו או להרגו אם לא ימסור ממון חברו וחייב לשלם משום דאסור להציל עצמו בממון חברו יע"ש אמנם הא דקא מדקדק הסמ"ע מדברי הרמב"ם דאנס לישראל שיראה לו ממון חברו כו' דאפילו הכי לכתחלה לא יראהו הוא דבר קשה בעינם דלית לן יהרג ואל יעבור אלא דוקא בגימל החמורות אבל בשאר מצות וחי בהם כתיב ומדברי הרמב"ן הנז' יראה בהדיא דלכתחלה יכול למסור ממון חברו כדי שלא יהרגהו אלא דחייב לשלם אם נשא ונתן ביד וכן נראה עיקר דיעבור ויראה ממון חברו לאנס ואל יהרג וכן כתב הרשד"ם ח"מ סימן נ"ה ופירש דין זה בלשון נ"י שהוא סתום ועמוק יע"ש ודוק:

גמרא ההוא עובדא דארחה כו' פרש"י שהריחה ויוה"ך היה איכא למידק מה בא רש"י ללמדנו דיוה"ך היה יש לומר סד"א דמעשה זה היה בשאר ימות השנה שהריח עובר שום איסור וא"ר דילחשו לה דיוה"ך הוא ולחש זה יש לו סגולה אף שאינו יוה"ך קמ"ל ועוד יראה דלפעמים בא רש"י לתקן הלשון היכא דהוא קצר בגמרא דהול"ל ההוא עובדא דארחה ביוה"ך ולא דארחה סתם ולא ידענו באיזה יום היה ומתשובתו של רבי למדנו דיוה"ך היה ואפילו התלמוד לפעמים מתקן לשון התנא הקצר כדאשכחן פרק שור שנגח ד' וה' וכו' דתנן חש"ו כו' אלא אימא ר"י אומר וכתב מהריק"א בכללי הגמרא דף קי"ד וז"ל ומכאן תשובה למתמיהים על רש"י איך מפרש דברים פשוטים מצד הענין וטעמא מפני שמצד הלשון הוא מגומגם עכ"ל ועוד יראה משום דלכאורה ק"ל איך תועיל הלחישה דיום כפור הוא וכי המעוברת אינה יודעת דיוה"ך הוא ומכח זה הו"א דמעשה זה היה במקום רחוק מירושלים שלא ידעו אימתי קדשו בית דין את החודש ואותה מעוברת ובני העיר לא היו יודעים דיוה"ך הוה וביני ביני הגיעו שם עדים לאמר שיוה"ך הוא לבני א"י שקדשו את החדש וכה"ג אשכחן פ"ק דר"ה דף כ"א שבא לוי לבבל ואמר בסים תבשילא דבבלאי ביומא רבה דמערבא יע"ש ולפי' שאלו לר' אם יתנו לה לטעום וא"ל דילחשו לה דיוה"ך הוה דאולי כשתדע דיוה"ך הוא לבני מערבא תוכל להתאפק לאפוקי זה בא רש"י ואמר דיוה"ך הוה והיה מפורסם להם שהוא יוה"ך ואפ"ה א"ר שילחשו לה שיום כיפור הוא דאפשר שיקבל העובר לחישה זו ותוכל להתאפק ודוק:

קרי עליה בטרם אצרך בבטן ידעתיך כו' נפיק מינה רבי יוחנן נראה דעיקר הקריאה דקרי עליה הוא סיפא דקרא ובטרם תצא מרחם הקדשתיך כדאמרינן בפרק קמא דתעניות כל היושב בתענית נקרא קדוש יע"ש ורמיזת הפסוק הוא לומר דהעובר העתיד להיות צדיק הב"ה מקדישו טרם יצא מרחם אמו שיוכל להתענות ויקרא קדוש ונפיק מינה רבי יוחנן דהוה קדוש לה' כדאשכחן פ"ג דברכות דרבי יוחנן הוה יתיב בשערי טבילה כו' דכל הגדר מן הערוה ואין יצה"ר שולט בו נקרא קדוש ודוק:

<noinclude>{{דיקטה}}
{{ניווט כללי תחתון}}</noinclude>